Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 66/בית יעקב על התורה·ויצא ס״ו

אאיתא בש"ס (מגילה ו:) אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין לא יגעתי ומצאתי אל תאמין. איתא על זה במי השלוח (ח"א פרשת ויצא ד"ה ותאמר) על הפסוק ותהר עוד, שזה קאי על רחל ולאה, שרחל אמרה יגעתי ולא מצאתי, שמאד יגעה את עצמה ובקשה כמה תפלות וכמה בקשות שיושיע לה ה' ולא עלתה בידה, ובאמת יש בזה משפטים גדולים. והענין בזה, כי אם יקיש אדם בקירות הבית אפילו כל היום כולו לא יועיל לו כלום, כי אי אפשר לפתוח לו שם. אבל אם יקיש בפתח בהיקש מועט יִפָתֵח. וכן רחל באמת יגעה את עצמה מאד בתפלה אבל לא במה שהיתה צריכה, כדכתיב ויחר אף יעקב ברחל, לפי שלא היתה מבוררת בעיקר החסרון שלה במדת הקנאה שהיה בה, כדכתיב, ותקנא רחל באחותה, ורצתה להשיג בקשתה קודם שנתבררה בהחסרון שהיה בה, והיה נדמה לה שהיתה מיגעת עצמה למאד, אבל לא היתה דופקת במקום הפתח. ואף בזה הציב השי"ת משפט בעולם, עד כמה צריכין להקיש ולדפוק על הכותל שלא במקום הפתח שלאחר זה יבואו למקום הפתח, וכענין דאיתא (ברכות לב:) אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, והוא שעל ידי ריבוי תפלה יגיע למקום הפתח, כי אין מראין לו לאדם בחנם שורש מדתו, רק כשמברר עצמו תחלה שלא בעיקר מדתו וכשבא על שורש מדתו אז די לו בהיקש מועט. ויש לו לאדם לבטוח ולהתחזק שלא יגיע לו שום היזק מזה, ובודאי השי"ת יראה לו הפתח שלא נתייגע עצמו לחנם, וכדכתיב (תהלים לד) אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם. וכענין דאיתא בזוה"ק (חקת קפד.) תא חזי כל מאן דידע לסדרא עובדא כדקא יאות ולסדרא מלין כדקא יאות, הא ודאי מתערי לקב"ה לאמשכא מלין עלאין דמתכשרן כו' מאי חשיבו דילהון דצדיקייא כו' דידעי לכוונא לבא ורעותא יתיר מאלין אחרנין דלא ידעי כל כך, אלא אלין דלא ידעי עקרא דעובדא כולי האי אלא סדורא בעלמא ולא יתיר משכין עלייהו משיכו דבתר כתפוי דקב"ה כו' ואלין דידעי ומכווני לבא ורעותא מפקי ברכאן מאתר דמחשבה כו'. והיינו שלזה שאינו יודע להתפלל כדקא יאות נותנים לו כמבתר כתפא כמו דרך הכותל, ולזה שמתפלל כדקא יאות נותנים לו דרך הפתח פנים בפנים, ורואה שהשי"ת הוא הנותן לו הטובה, וזהו יקרות גדול. שגם יעקב אבינו ע"ה התפלל על זה שזה יהיה שער השמים, שכל מי שיבוא לכאן וישפוך שיח תפלתו לפני השי"ת יראה לו השי"ת פנים בפנים כי מאתו באה לו הטובה^קסה, כי אפילו דבר קטן אם השי"ת מראה שהטובה באה מאתו, אזי אין לך יקרות גדול מזה. אכן בזה יש משפט עד כמה שישהה האדם עד בואו אל הפתח, יש צדיק וטוב לו שמראין לו הפתח מיד ויש צדיק כו':

בוכן מצינו כאן ברחל שהאיר לה השי"ת באיזה דבר צריכה להתברר, ובררה עצמה בזה שהכניסה שפחתה שנקיה היא ממדת קנאה, ותפלתה וקנאתה זכה והוא רק לשם שמים, ונתבררה שהוא רק קנאת סופרים ולא קנאה בצרות עין, ואז מיד נפקדה. ולאה נראתה על הגוון כמי שלא יגעה ומצאה, שנדמה שהשי"ת נתן לה את יהודה בחנם. ובאמת אין הקב"ה נותן בחנם רק על ידי יגיעה, כי השי"ת העיד עליה שיגעה את עצמה מאד בשלשה בנים הראשונים (וכמש"נ באריכות במי השלוח על זה). וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנה.) מכאן דסאני בר נש עריין דאמיה, כי יעקב אבינו ע"ה היו לו כמה פעולות שעשה שלא מדעת שהיו לו עליהם מחושים גדולים ולא היה בנייחא מהם, כי ישנם פעולות שהם מעלמא דאתגליא, היינו שאדם עושה אותם בדעת וחשבון, אבל עד היכן מגיע דעתו של אדם הלא מצער הוא. לזה הזדמן לו השי"ת מעלמא דאתכסייא פעולה שלא מדעת, שעל הלבוש אין לה גוון נאה, ואין האדם בנייחא מזה, וסובל מזה מאד ומייגע עצמו לתקנם, ואחר כך פותח לו השי"ת ומראה כי לא ענה מלבו, שרק הלבוש למעלה לא היה נאה, אבל בפנימיות ובעומק הם משובחים אף נאים ומלאים הם כל טוב. וכן מצינו כל עסקם של שבט יהודה שמתחלה הם נראים על הלבוש ההיפך מרצון השי"ת, ואחר כך רואים כולם איך הם נאים ומשובחים^קסו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בספרו (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, שמתחלה מאסו בזה האבן ואחר כך עשאוהו לאבן פנה. לכן אמרה לאה הפעם אודה את ה', שעל זה צריכין להביא קרבן תודה, כי על הגוון היו נראים מעשיה כמו שאינם נאים והיה לה סבלנות בבירורים ועל זה חייבים תודה (וכמש"נ בפ' צו ובענין חג הפסח)^קסז. וכן הוא כל הסדר מזה השבט, שמתחלה יש בהם פעולות שלא מדעת שאינם נאים על הלבוש, ואחר כך מאיר להם השי"ת. וכדאיתא במדרש (ויצא רבה פרשה עא) לאה תפסה בהודיה ובניה פתחו גם כן בהודיה, שכן דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קיח) הודו לה' כי טוב: