Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 67/בית יעקב על התורה·ויצא ס״ז

אויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי וגו'. להבין מפני מה היתה התשובה של יעקב אליה על זה האופן, הלא היא לא רצתה ממנו רק שיתפלל בעדה^קסח. אבל הענין בזה הוא כדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דתנינן קרא קב"ה ליעקב אל וכו' ואחרי לא היה דהא דוד הכי אקרי וכו'. והבאור בזה הוא כי יעקב בבחינת "לפני", היינו שתמיד התנהג בבהירת השכל ולא היה אצלו שום דבר לבטלה, וכמו שאמרו חכז"ל (מקץ רבה פרשה צא) לא דיבר יעקב אבינו דבר לבטלה מעולם, מפני שכל מעשיו היו מבוררים בתכלית הבירור, וכל דבר שקל בפלס המשפט והשכל בטרם עשאו, אם יצא מזה המעשה כבוד שמים אז עשה הדבר. וזהו דכתיב (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו ולא כתיב אל אברהם או אל יצחק, מפני שמדרגתו בענין עבודת הבורא ב"ה היה גבוה מכל מדרגות האבות, וזהו דכתיב שברו על ה' אלהיו, היינו ליסודו ושרשו, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מח.) ה' אלהיו לאתר דהוה קשיר ביה. כי מדת אברהם הוא חסד והוא נקרא בחינת יום בוקר דאברהם, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמא:) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם דאיהו נהורא דיממא ונהורא דיליה אזיל ונהיר ואתתקף בתיקונא דיומא וכו'. היינו שכל תשוקתו ועבודתו היתה להאיר בתוך החשך, להראות לכל העולם שיש בורא עולם מנהיג ומשגיח בפרטי מעשי בני האדם, ולכן הכניס עצמו בכל הספיקות, ובתוך ההסתר ממש בירר עצמו בצמצומים וברורים גדולים, עד שהאיר בתוך החשך ונתגלה שמה כבוד השי"ת^קסט. וכדאיתא בזוה"ק (לך פא:) וירד אברם מצרימה לגור שם מאי טעמא למצרים וכו' ואברהם כיון דידע ועאל בהימנותא שלימתא בעא למנדע כל אינון דרגין דאתאחדן לתתא ומצרים הוה נטיל מימינא ובגין כך נחת למצרים. (עוד שם) אוף הכא הקריב, דאקריב גרמיה לקב"ה כדקא יאות. לבוא מצרימה, לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים^קע. (עוד שם בדף פג:) לבתר ידע דבעי לאצטרפא ולאתעטרא בדרגין, מיד וירד אברהם מצרימה, ואשתזיב מתמן ולא אתפתא גו אינון טהירין ואתצריף ותב לאתריה וכו' ואתדבק במהימנותא עלאה דכתיב הנגבה. אבל לא היה בטוח בהמעשים שנעשו שלא מדעת שכווון בזה לרצונו יתברך:

בומדת יצחק אבינו הוא גבורה, שהוא בחינת לילה, וכדאיתא (שם בזהר תולדות קמב.) ובגין כך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה דא יצחק וכו' היינו שהיה לו יראה מופלגת, ומרוב פחדו לא חפץ לכנוס בשום ספיקות שיהיה צריך לברורין, אבל מכח הקדושה שנקבע אצלו ממעשה העבודה שמסר נפשו כלו לה', וכל חיותו נמשך מעצם רצונו יתברך באמרו אל תשלח ידך אל הנער (וכמו שנתבאר בפ' וירא בענין העקידה)^קעא. הנה היה לו מבטח עוז בה' כי נמצא עמו, וגם בעשותו מעשה שלא מדעת היה לבו נכון ובטוח כי כוון לרצונו יתברך. וכמו שמצינו כי ברכתו ליעקב היתה שלא מדעתו וכוון בזה לרצונו יתברך (וכמו שמבואר בפ' תולדות בפסוק וצודה לי צידה אות לח). אבל מדת יעקב היא העולה על גביהן בהכלילו מדת לילה ביום, והשלא מדעת של יצחק הכניס הוא לאור הדעת, היינו שכל כך פעל בתפלתו ובעבודתו עבודת בוראו יתברך להכניס גם בכל אברי הגוף מאור הדעת, שיזדככו וישכילו שלא יצא אחד מהם מגדר רצונו יתברך. והשי"ת האיר לו שגם בזמן שהאדם יעסוק בצרכי גופו לא יהיה נעתק מהם מרצונו יתברך, כמאה"כ (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו, וכמו שמצינו אצלו דכתיב שכל את ידיו (ויחי מח)^קעב. וכמו שכתוב (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, היינו שגם הרגלים שהמה רחוקים מהראש בתכלית הריחוק, נשא אותם לבחינת אור הדעת מהראש^קעג. ומדתו נקרא בפי המקובלים חדש כדאיתא בעץ החיים (שער התיקון פרק א ב ג) שם מ"ה החדש^קעד. כי מדותיהם של אברהם ויצחק נכללים בבריאת העולם, היינו מדת יום ומדת לילה, אשר הכונה בהם הוא שאופן אחד הוא בעבודת הבורא בבחינת יום, מה שיברר האדם עצמו בכל דבר להיות אור רצונו יתברך נראה מפורש בעת עשותו כל מעשיו, ואופן השני הוא בבחינת לילה שיכוין לרצונו יתברך שלא מדעת, אבל מדת יעקב הוא חדש, יען שהוא המציא הדרך החדש הזה בעבודת הבורא יתברך. וכדאיתא במדרש רבה (ויצא סח) עולים שנים ויורדים שנים עולם ושליש עולם הראה לו, והכונה בזה הוא כי כלל העולם הוא ששת אלפים שנה, ושליש הוא שני אלפים שנה, וזאת הראה לו הקב"ה בחלום, כי הלא בכח עבודתו פעל לתקן גם מה שלמעלה מבריאת עולם:

גוזהו הענין דאיתא (בב"ר פ' כב) עורי צפון זו העולה שהיתה נשחטת בצפון מהו עורי דבר שהיה ישן ונתעורר, ובואי תימן אלו שלמים שהיו נשחטים בדרום. היינו כי עולה הוא רמז למדת יצחק, ועל זו המדה כתיב לשון עורי, היינו דבר שהיה כבר לעולמים ורק צריכה להתעוררות. אבל שלמים שהוא מדת יעקב כדאיתא בזוה"ק (ויקרא יב:) כתיב בה ובואי, דהיינו מחדש מה שלא היה עוד בעולם. והביאור בזה הוא, דהנה כתיב (תהילים לג) בדבר ה' שמים נעשו, היינו שבכל דבר שבעולם יש בו קדושה ודברי תורה רק שהוא נסתר ונעלם בהבריאה, ובהקרבת העולה שהאדם מקריב, הוא מעורר הקדושה הראשונה שמבראשית בריאת העולם. וכן היה מדת יצחק אבינו ע"ה, שהיה מעורר זו הקדושה שמבראשית הבריאה, אשר אז נראה מפורש שמבלעדי השי"ת אין כח לשום בריה לפעול מאומה והכל מאתו יתברך. אבל מדת יעקב היא חדשה, שהוא המציא התחדשות זאת העבודה שלא יצטרך האדם לברר עצמו אחר עשותו המעשה, אבל בשעת מעשה יראה בכל דבר האיך הוא עושה רצון השי"ת. והנה איתא בזוה"ק (פקודי רמה:) שבמקום שאדם מפציר בתפלה אז ההשפעה שנשפעה לו היא מעורבת במעט רע, ורק השי"ת מברר את האדם כי תפלתו לא היתה רק על הטוב הנמצא בזה. וכן ראינו אצל אברהם ויצחק שנולד מהם עשו וישמעאל, אבל השי"ת בירר אותם שרצונם וחפצם לא היה רק לטוב. ולכן אמר יעקב לרחל התחת אלהים אנכי, היינו שמדתו אינה מבחינת "אחרי" שהוא בחינת דוד המלך ע"ה, היינו שהשי"ת בירר אותו לטוב גם כל מעשיו אשר עשה שלא מדעת, שהוא נמשך ממדת יצחק, כי המלכות נתבנה מהגבורות, כדאיתא בזוה"ק (האזינו רצו.) ודלת ראשך כארגמן אתקטר גבורה בחמש גבוראן ואתפשטת נוקבא בסטרהא. ונוקבא הוא המלכות, וכמו שאמר דהע"ה (תהילים קי״ט:נ״ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ואמרו על זה במדרש רבה (בחקותי לה) אמר דוד בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש^קעה. אבל מדתי היא מבחינת "לפני" וכמו שאמר (ויחי מח) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו האלהים הרועה אותי מעודי, שבכל רגע ורגע אני רואה מפורש איך השי"ת מנהיג ורועה אותי^קעו, ולכן איני יכול להפציר בתפלה, כי אם על דבר מבורר ומפורש לכבוד השי"ת. ולכן אמר (ויחי מט) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. והאמנם כי בטח ראה יעקב שהשי"ת יברר אותם לטוב, אבל לא רצה שיתיחד עליהם כבודו, יען שהוא נגד בחינת מדתו, אשר מעולם לא רצה לסמוך עצמו על זה שהשי"ת יברר אותו אחר כן^קעז. וכן מצינו גבי יוסף, מפני שהיה זיו איקונין שלו דומה ליעקב, אמר הוא ג"כ (ויחי נ) התחת אלהים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, היינו כי לפי בחינתי המעשה איננה טובה לפי מראית העין, אבל ואתם לפי בחינת מדתכם, אתם חשבתם עלי רעה ואלהים חשבה לטובה, היינו שהשי"ת יברר אתכם כי כונתכם היתה רק לטובה^קעח. ויען כי רחל אמנו לא היתה אז מתבררת בשלמות במדת הקנאה, לכן אמר לה יעקב כי הוא לא יכול להפציר בתפלה בעבורה לפי בחינת מדתו שהוא "לפני" שבכל מעשיו רואה רצונו יתברך, ולכן כתיב, ותאמר הנה אמתי וגו', וכונתה בזה כענין דאיתא בגמרא (מגילה דף יג.) אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, ובזה שנתנה שפחתה ליעקב ביררה עצמה במדת הקנאה שכל כונתה היא לשם שמים^קעט: