Beit Yaakov on Torah, Vayigash 10/בית יעקב על התורה·ויגש י׳

אויגש אליו יהודה וגו'. יהודה נקרא ארי, גור אריה יהודה (ויחי מט), והענין הוא כי ארי מורה על נקודה אמצעית, כענין דאיתא בש"ס (מנחות צז) והאריאל שתים עשרה על שתים עשרה (יחזקאל מ״ג:ט״ז) והא עשרים וארבעה הוה אלא מאמצעיתו הוא מודד^סח. ובישראל, יהודה הוא הנקודה האמצעית, שזו הנקודה שנמצא בכל איש ישראלי דבוקה היא תמיד בהשי"ת בלי שום הפסק. וזהו פתיחת התנחומא בזו הפרשה (ויגש ב) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך (משלי ו׳:א׳) בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי א"ל הן א"ל תנו לי ערב שתקיימו אותה א"ל אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים א"ל אבותיכם הן בעצמן צריכים ערבים אברהם אמר וכו' א"ל בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקב"ה ונתן התורה לישראל. וכשישראל חוטאין הוא נפרע מן הערב, הה"ד (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ולהבין זאת למה לא השיבם הקב"ה וכי בניכם אינם בני, כמו שהשיב אבינו יעקב לראובן בנו בשעה שרצה לערוב ערובה בעד בנימין אחיו ואמר את שני בני תמית, אמר לו יעקב בכור שוטה וכי בניך אינן בני, כדאיתא בתנחומא (מקץ). אמנם ישראל כוונו באמרם בנינו יהיו ערבים שלנו על נקודה האמצעית שבלב ישראל הטמונה וגנוזה, כי בן רומז על תעלומות לב האדם הכח שטמון וגנוז בו ותשוקתו להולדה, שזה הכח הוא מבורר מאד כולו לה'^סט. אך שההולדה שיצאה מכח אל הפועל צריכה להתברר וגם היא תפול תחת הערבות, אכן התשוקה והכח שנמצא בעומק לב ישראל צפוי וקווי לישועה, זה הכח לא יפול לעולם תחת הערבות, כי במעמקי הלב הוא רצון ישראל רק לד"ת בלבב שלם ונפש חפצה בלי שום הפסק, לזה כאשר אמרו ישראל בנינו יהיו ערבים שלנו מיד קבלן הקב"ה, כי יודע אלהים מצפוני לב ישראל שאין להם שום נטיה מרצון השי"ת בעומק לבם. וזהו שאומר שם (תנחומא ויגש) שכשחוטאין ישראל הוא נפרע מן הערב, הה"ד ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, והוא כי אם ח"ו יחטא האדם אזי יש לו מיחושים פן ואולי נעתק בעומק הלב מהשי"ת, ואז אומר השי"ת אשכח בניך גם אני, כביכול אף אני בצער, מאחר שלפני השי"ת גלויים מצפוני לב האדם שעומק לבו נדבה לאהבת ויראתו ית' בתמידות, אכן ישראל שנעלם זאת מעיניהם שעומק לבם לא סר מלנטות מאחר רצון השי"ת וסובלים מאד מיראתם זאת, ואז גם השי"ת כביכול מצטער בצערן של ישראל. ומה שהשיב אבינו יעקב לראובן בכור שוטה וכי בניך אינם בני, הוא מפני שראובן כוון על בניו שכבר נולדו בעולם שהם יערבו בעד ערבותו, אזי אמר לו וכי בניך אינם בני, הלא ערבך ערבא צריך. אכן כאשר אמר לו יהודה תנה אותו על ידי וגו' שיהודה הוא ברזא דהוד פנימיות ומעמקי הלב, שזה לא יפרד לעולם מישראל אף כרגע להיות בין האומות, אזי קבל אבינו יעקב את דברי יהודה ושלח את בנימין^ע:

בומדת ההדר, מדת יוסף הצדיק, שהוא יפה תאר ויפה מראה אף על הגוון, את זה יגזלו לפעמים העכו"ם מבין ישראל, ואז יצרכו ישראל לברר את עצמם שלא זה הוא ההדר שבישראל, שרחוקים המה זה מזה כרחוק מזרח ממערב, וכל זמן שלא יתברר זאת אזי הוא שכינתא בגלותא. ואף שכל ההדר שלהם הוא רק שקר החן, אכן מאחר שנקרא חן, יש בו איזה נקודה טובה. וכמו שמצינו שנבוכדנצר הרשע זכה למלוכה ע"י שפסע ארבע פסיעות לכבודו של הקב"ה כדאיתא בש"ס (סנהדרין צו.), ואף שרק על הלבוש עשה זאת, ובפנימיות לבו היה מלא רע, וכמו שמצינו בו (תנחומא משפטים ד) שמתחלה צוה לפרנס עניים מאוצרותיו ואח"ז אמר הלא דא הוא בבל רבתי וגו' (דניאל ד׳:כ״ז) וכדאיתא גם בתנחומא (וארא יז) אלולי שהקב"ה דן את הלבבות והמחשבות, קלס נבוכדנצר בפסוק זה כשם שקלס דוד בספר תהילים וכו'. אמנם זה הוא כאשר יפתח השי"ת את עומק לב האדם, אזי נראה מפורש שישראל דבוקים בתמידות בהשי"ת, מה שאין מזה בעכו"ם אף שמץ מנהו, אבל כל זמן שלא יפתחו הלבבות אזי הוא שכינתא בגלותא ועולם כמנהגו נוהג, ולזה באה לו ההצלחה הגדולה בעולם^עא:

גוכענין דאיתא בש"ס (ע"ז נב:) הרי שגזל סאה חטים וזרעה בדין שלא תצמיח אלא עולם כמנהגו נוהג. והענין בזה הוא, כי קריאת שמע ושלש ראשונות שבתפלה מכונים לזריעה, שאז האדם מוסר את כל קניניו להשי"ת (וכמש"נ באריכות בכמה מקומות). והאמצעיות הם הצמיחה. ושלש אחרונות הם הקצירה וכדאיתא ג"כ בתקוני הזוהר (תיקון יח לה.) שהאמצעיות הם כנגד מה בקשתך והאחרונות הם כנגד ותעש. וזריעה הוא שמאמין בחי עולמים וזורע. ואף שטבע הארץ הוא שמכלה ומבלה כל, עכ"ז הוא מאמין בהשי"ת ומחזיר כל קניניו להשי"ת, לזה משפיע לו השי"ת תוספת מרובה על העיקר ומצמיח לו כל הישועות. אכן, מי שגוזל תבואה וזורעה, משמע מזה שאיננו מאמין בהשי"ת להכיר שרק השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל, כי אם היה מאמין גם הוא, אזי היה בטוח בה' שגם לו ישפיע מטובו ולמה יגזול מה שנשפע לחבירו, משמע מזה שעומק לבו סרה מזה הדרך ורצון השי"ת. אמנם מאחר שעל הגוון לא ניכר שום הבדל בין הזורע תבואה גזולה לבין הזורע תבואתו, כן זה טומן בארץ כמו זה, לזה עולם כמנהגו נוהג, כי בעוה"ז נסתר ונעלם מעין כל חי עומק לב האדם מה הוא^עב:

דוכל גלותן של ישראל הוא רק למען קחת ההדר שנבלע בין העכו"ם ולנטעו בישראל. ועיקר הקושי מזה הגלות היה גלות מצרים, שיוסף הצדיק שהוא ברזא דהדר נבלע בין האומות, ולא היה להם עוד שום ד"ת אז, ולא ידעו במה המה נבחרים לחלק ה' ולנחלתו. אבל אחר שהשי"ת נתן לנו את התורה והגדילה והאדירה, לזה הוא נקלה לברר את ההדר מגלות מצרים. ולזה כששמו את יוסף בבור ולא היה להם ההדר היה חלום פרעה שארבע עשרה שנה לא יהיה חריש וקציר. ואחר שהוציא אותו מהבור והיה להם ההדר היה המשפט שרק שבע שנים לא יהיה חריש וקציר. ונשתהו ישראל בגלות עד שנתבררו שאין בין העכו"ם אף ממדת ההדר כלל, והוציאו משם אף את עצמות יוסף^עג. ולעתיד יהיה ההוד וההדר לחי עולמים, שיתברר שבמקום שהיה הוד ופנימיות שם היה גם הדר, לא כן בהעכו"ם, שלא היה להם שום פנימיות ומדת ההוד לא היה להם שום חלק אף בההדר. רק ישראל שהיה בהם מדת ההוד, היה להם אף ההדר בתמידות בלי שום הפסק. וכאשר בא אבינו יעקב מצרימה, ויהודה לפניו שהוא ברזא דהוד, והיו יחד באחדותא עם יוסף הצדיק שהוא ברזא דהדר, היה להם רמז מישועת העתיד, שהיתה להם השפעת ה' בשלמות ע"י התחברות הוד והדר, שזה הוא עיקר העבודה בישראל. כי לעתיד שיתגלה ויתברר זאת בשלמות ויתחברו יחד יהודה ויוסף עץ אחד, אז יהיה ההוד וההדר לחי עולמים^עד:

הוע"ז מורה ההפסקה שבין אלו שני הפרשיות מקץ ויגש, אף שענינם אחד, שבפרשת מקץ יוסף הוא ראש ההנהגה, שחלקו בקדש הוא מעשה המצוות מים עליונים. ובזו הפרשה יהודה הוא ראש ההנהגה, שחלקו בקודש הוא ד"ת המים התחתונים, שזה מורה על הבירור שיברר השי"ת אף את המים התחתונים^עה. ולאבינו יעקב ע"ה הראה השי"ת בזו ההנהגה כל הסדר מהגליות עד הישועה העתידה לבא, ואף את הישועה הראה לו. ואף כי הגלות לא היה רק לדור אחרון, אכן אבינו יעקב ראה באספקלריא דנהרא כל הרפתקאות אשר יעברו עליהם עד יום האחרון. והוא, כי אלו השבטים הם כלל הנהגה מכל הששת אלפים שנה שבהם מנהג השי"ת את העולם. וכדאיתא במדרש (רבה ויגש פרשה צג) שכל השבטים סלקו ופטרו את עצמן מכל זה, ואמרו, מלכים מדיינים זה עם זה אנו מה איכפת לנו. ורצועה של ארץ העמים מפסקת ביניהם, כדאיתא בש"ס (חגיגה כה.) רצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה. גליל הוא בחלקו של יוסף ויהודה הוא בחלקו של יהודה. וצריך האדם לדלג את הרצועה, ועבודת האדם הוא, שלא יצטרך לדלג את הרצועה בבת אחת רק יעבור על יד על יד, וע"ז באה הבטחת השי"ת לישראל בתורה כמה פעמים שיאריכו ימים (יתרו, תצא), והוא שימיהם יאריכון עד אשר יעברו את זו הרצועה מעט מעט, ולאחד ולחבר השתי קדושות יחד. וקדושת מים התחתונים יקרה במעלה מקדושת מים העליונים, שהוא כענין שאומר הכתוב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים, שהשי"ת יברר שלא זנח אותם מעולם ה', וגם ישראל אחור לא נסוגו מאחרי השי"ת אף רגע אחד, מה שאין להבין זאת בשכל עוה"ז^עו. וע"ז הם כל עבודת האדם לחבר ההוד וההדר, ד"ת עם מעשה המצות, יהודה ויוסף, לעץ אחד, כי אם מדת ההדר הוא בגלות בין האומות, אזי נקטן מדת ההוד בישראל ורצועה מפסקת בין ד"ת למעשה המצות, והוא שנמצא יראה המפסקת תמיד ביניהם. וכן מצינו בדור המדבר שהיו עצם ד"ת^עז, ודור באי הארץ שהם ברזא דמעשה המצות, היתה יראה מופלגת מפסקת ביניהם (וכמש"נ בפ' במדבר):

וועל זה מרמז ההפסקה שבין השני פרשיות. בפרשת מקץ, יוסף הוא השליט ומושל והמנהיג בעולם ע"י מעשה המצות. ובפרשת ויגש, יהודה הוא אשר גבר באחיו הראש המנהיג בעולם באור ד"ת, ומזה נצמחו כל הישועות. והבין מזה אבינו יעקב כל אשר יעבור על עם ישראל עד עת קץ, שאז יתחברו יהודה ויוסף לעץ אחד, ויהודה יהיה ראש ההנהגה. שבאמת העיקר בישראל הוא פנימיות הלב, ולעתיד יתברר זאת מפורש לעין כל, שמעולם לא היו ישראל בגלות, ולא עלה עליהם עול בשר ודם, ולא סבלו כלל אף כרגע, מה שאין להבין זאת בשכל עוה"ז. אך נוכל להבין אפס קצהו מאחי יוסף, שמתחלה סברו שמתוכחים עם מלך עכו"ם והיה להם פחד ורעדה, וניקח מהם שמעון, ונראה להם בתפיסת שכלם שעומדים בסכנה גדולה. וכאשר התודע להם יוסף, אז ראו שמעולם לא היו בסכנה רק עם אחיהם הדורש טובתם היו מתוכחים בשבת אחים גם יחד, שמעולם לא היה חפץ ברעתם. מזה נוכל להבין ישועת ה' העתידה להיות במהרה בימינו, שאז יפתח השי"ת ויגלה לעין כל אף בתפיסת אדם שמעולם לא עלה עליהם עול בריה ולא סבלו כלל, והיו כאשר לא זנחתים^עח. ואז יהיה העיקר מים התחתונים בחינת דיבור יהיה יקר מאמירה, וכענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קנד.) שקדושת השלחן הוא יקר במעלה מקדושת לחם הפנים שמונח עליו. וכמו הכרם עם הענבים, שאף שבהפרי יש טעם והדר יותר מהנמצא בכרם עצמו, מ"מ הכרם הוא העיקר וכחו גדול מהכח שנמצא בהפרי^עט, ובעוה"ז הוא למעלה מתפיסת האדם ישועת ה' שיעשה לעתיד בקרב הארץ: