Beit Yaakov on Torah, Vayigash 11/בית יעקב על התורה·ויגש י״א

אויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א פרשת ויגש ד"ה ויגש [א]) אמירה היא לשון רכה ודיבור הוא לשון קשה. אמר אלהי ישראל, היינו שכל הדברות שיצאו מפי הקב"ה יצאו ברב טובה לכל הכלל ישראל, וזהו כוונת הכתוב אמר אלהי ישראל. לי דבר צור ישראל, לי מורה על הבעל תשובה, וכמו שאמר על עצמו נעים זמירות ישראל נאם הגבר הוקם על וחכז"ל דרשו (עבודה זרה ה.) הוקם עילה של תשובה. ולהבעל תשובה אמירת השי"ת הוא בבחינת דיבור לשון קשה, שהוא בחינה עלאה יותר מאמירה. והוא, כי הבע"ת נראה שיצא מגדר התורה, ואחר ששב בכל לבו להשי"ת אזי נעשה אצלו אמרות השי"ת ברזא דדיבור, שימצא בד"ת שעשה כהוגן, שכן ישר בעיני השי"ת. וכדאיתא בש"ס (יומא פו:) שלבע"ת נחשבים זדונות כזכיות^פ:

בוהוא כדכתיב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. והוא, כי יום זה הקדוש הניח השי"ת לעצמו, שעל ידו יהיה הכרה בין עבד לאדון. וכדכתיב (תהילים קט״ו:ט״ז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, רשויות מחלקות, צבאי מעלה אין להם רשות לטלטל למטה ודרי מטה אין להם רשות לטלטל למעלה. לא כן השי"ת, שידו בכל משלה, וטלטול כל העולם כלו הוא אצלו כמו שאדם מטלטל מיד ליד, וכל מלאכת שבת וטלטול והוצאה מרשות לרשות אין להם שום שייכות אצל השי"ת, וכדאיתא בתנחומא (תשא לג) ובמדרש רבה (בראשית יא) טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא וכו' אמר ליה אם כדברך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות אל ירד בה גשמים וכו' א"ל וכו' לשנים שהיו דרין בחצר אחת וכו' שמא מותרין לטלטל בחצר. אבל אם היה אחד דר בחצר הרי הוא מותר לטלטל בכל החצר כולה, אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כלו שלו מותר בכל העולם כלו^פא. ובעת שהשי"ת מנהג עולמו ברב חסד גלוי ומפורש לעין כל אז הוא טוב להודות לה', כי הודאה מורה על הכרת האדם בתפיסת שכלו. וכדאיתא בש"ס (פסחים קטז.) א"ל רב נחמן לדרי עבדיה עבדא דמפיק ליה מאריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה, א"ל בעי לאודוייה ולשבוחיה וכו'. וזהו ברור שלא נסתפק ר"נ בזה הדין עד שהוצרך לשאול את דרי עבדו מה יאמר הוא בזה, אכן רצה לראות אם העבד מכיר זאת בתפיסת שכלו ומה יחוה דעתו בזה, אם לא ניחא ליה בהפקרא טפי. אמנם כשמנהג השי"ת בבחינת עליון למעלה משכל אנושי, אז אין שייכות להודיה, מאחר שאין האדם מכיר זאת בתפיסת שכלו, ואף שגם בזה צפון רב טוב וחסדי השי"ת מ"מ אין שייכות בזה להודיה. אך ע"ז כתיב, ולזמר לשמך עליון, כי באמת הוא בזו ההנהגה עוד יותר טובה, אכן לאדם אין לו תפיסה בה^פב. וזהו ברזא דבעל תשובה, שאינו רואה בתפיסתו אם אף בההסתר נהג עמו השי"ת הנהגתו זאת, וכאשר ישוב בכל לבו אל השי"ת, אז יראה איך שהשי"ת נהג עמו מראשית ועד אחרית, וכל מה שעבר עליו היה דברי אלהים חיים וקימים לעד לעולם:

גוכענין שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א משלי (ח) ד"ה כי מצאי) בפסוק (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים שהכתיב הוא מצאי חיים והקרי הוא מצא חיים. מצאי חיים מורה שהאדם ימצא שהש"י חי, והקרי בכל מקום ממתק את הכתיב, כי מצאי מצא חיים היינו עי"ז שימצא שהשי"ת הוא חי, וד"ת שיצאו מפי הקב"ה הם חיים וקיימים, אזי ממילא ימצא גם בעצמו חיים, מאחר שרואה הוא שכל דברי אלהים חיים וקיימים. וזהו תיקונא דבע"ת אחר אשר שב אל הש"י, אף שמקודם זה נדמה לעצמו שסר מדרכי השי"ת, אכן מאחר שמכיר שאמרות ה' הם דברי אלהים חיים, לזה כמו שאדם חי יוכל להשתנות בכל שעה וכל רגע כפי שיצרך לו, ואם יחטא אדם לרעהו, אם הוא חי עוד אזי יוכל להתפייס עמו וחבירו ימחול ויסלח לו על אשר אשם לו. כן יאירו עתה הד"ת לעיניו, שכן הוא פירוש הד"ת כפי שעשה אדם זה ששב אל השי"ת, כי כן חפץ השי"ת שזה האדם יתנהג באלו הד"ת, וכל אשר עשה עד עתה היה מלא ד"ת, ואף שלאדם אחר אסור לעשות כן, אך אצלו אחר תשובתו מרפא הוא את הקודם, שנשתנה פירוש הד"ת מכפי שהיו מתפרשין קודם תשובתו, כי עתה נראה לעין שעשה רק מה שהשי"ת חפץ, שכן נחשבים לו זדונות כזכיות^פג. אמנם בני אדם יושבי חשך, שאינם רואים שד"ת הם חיים וקיימים, מראים פנים לכל צד, ונראה לו שהד"ת הם כעין דבר מוצק, לזה האדם אין בו כח לתקן את אשר עוות אם עבר חק התורה, כי אם יחטא אדם לרעהו אשר חי עוד, אזי יוכל בנקל להתפייס עמו למחות השנאה מלבו שלא יהיה לו עליו אף תרעומות. אכן אם הלך רעהו לעולמו, אזי לא יוכל למחות את אשר חטא לנגדו. וכן הוא בענין התשובה, שהאדם אשר עבר חוק ומתחרט על חטאו עד שרואה שהד"ת חיים וקיימים מראין פנים לכל צד, אזי פשעיו ימחו אשר לא יעלה על לב, ומי שאינו רואה זאת לא יוכל למחות את אשר חטא. וזהו דאיתא בזוה"ק (ויגש רה:) כד ברא קוב"ה עלמא וכו' ואצטריך למברי אדם אתת אורייתא קמיה אמרה האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגזא קמך וכו' אמר לה קב"ה וכי למגנא אתקרינא ארך אפים. והוא, כי זה הוא ברור שאין הפירוש שהשי"ת מאריך אפו לפי שעה ואחר זמן יגבה ממנו, שזה לא יחשב עוד לחסד כל כך, אכן הפירוש בזה הוא, שהשי"ת מאריך אפו בכדי שבאריכות הזמן יתפייס האדם עם הד"ת אשר חטא לנגדם והיה כלא היה בשוב רשע מדרכו וחיה. אכן מאחר שמתברר הבע"ת שלא חטא מעולם, למה אירע לו כשלון מחטא ועון, אך למען שיתברר שם ה' שנקרא ארך אפים. וזה הכתוב לי דבר צור ישראל, מעורר את לב בני אדם ומחזיקם שישובו בתשובה:

דאמנם לפעמים מתגבר ההסתר בפני הבעל תשובה כ"כ עד שמתייאש לגמרי. וזהו הענין בפרשתנו, מה כתיב לעיל מניה (מקץ מד) ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדוני וגו'. והענין בזה, דהנה יוסף הוא צדיק עלאה ברזא דדכורא, ובנימין הוא צדיק תתאה ברזא דנוקבא, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) יוסף צדיק עלאה בנימין צדיק תתאה, ובזוה"ק (ויחי רמו:) שיוסף הוא רשימו דדכורא ותריסר שבטין הם תיקוני שכינתא, נמצא שבנימין הוא המקבל שפעת הש"י. וכאשר העליל יוסף הצדיק על בנימין שהגביע גנוב הוא אתו, שזה רומז על הכלי קבול^פד, וכמש"נ בפ' תרומה בענין המנורה שהיו בה כפתורים וגביעים, שהגביעים הם כלי קיבול לשפע הכפתורים. וכראות יהודה שיוסף צדיק עלאה יסוד המשפיע איננו, ואף על צעקת בנימין שהוא צדיק תתאה מקבל השפע מקטרגים שגנוב הוא אתם, אזי נתייאש לגמרי מישועת השי"ת, עד שאמר הננו עבדים לאדוני^פה. ולהבין זאת מהיכן בא בלבו מיחושים להתייאש לגמרי, אכן בערבו ערובה בעד אחיו בנימין ואמר לאביו יעקב (מקץ מג) אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לאבי כל הימים, הלא לא ידע האדם מה ילד יום, האם הוא עצמו יהיה עוד בחיים, וכי עולמו בידו שיוכל עוד לערבו בעד רעהו להביאו בחיים. ויוסף לא היה אתם, ועל כלי קבלת בנימין העלילו, אז התייאש לגמרי^פו. אכן עכ"ז יהודה אשר גבר באחיו התגבר כארי וכלביא ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, וטענתו היתה לברר את עצמו בזה שאמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו. והוא, כי יהודה הוא ברזא דסיהרא דלית לה מגרמה כלום, וכל החיים שלו הוא מרזא דיוסף שהוא כנגד מעשה המצות, אכן משורש החיים כל מעשה המצות הם רק בירורים לברר שהש"י שוכן בלב ישראל^פז, ולזה איתא בש"ס (נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבא^פח. ושורש האור הוא ביד מי שיוכל למסור הכל להשי"ת, וזהו כח שבט יהודה שהוא כנגד ברכת המצות, שאדם מכיר שמהשי"ת בא לו ומחזיר הטובה לבעליה בהכירו שמגרמיה לית ליה כלום^פט, וא"כ מאין רחש בלבו זאת לאמר לאביו אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אדם אשר לחציר נדמה, היום כאן ומחר הולך לו, במה נחשב הוא להתפאר בעולם שאינו שלו שהוא ההיפך ממדתו שאין דרכו בזה, אם לא שיד ה' עשתה זאת מראש ועד סוף, א"כ אין להאשימו בזה כלל, מאחר שכן הוא רצון השי"ת וממנו יצאו הדברים כבושים. ובאמת אף גם אבינו יעקב בשמעו דברים אלה יוצאים מפי בנו יהודה, שהוא ברזא דסיהרא דלית לה מגרמה כלום הבין כי דבר ה' הוא שישלח את בנימין למצרים, והכין הנדרש לזה והתפלל עליהם ולא מנעו מלכת אתם, ולזה נקרא אז בשם ישראל דרגא עלאה, שכוון לרצון השי"ת^צ: