Beit Yaakov on Torah, Vayigash 33/בית יעקב על התורה·ויגש ל״ג

אהא לכם זרע וגו' ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה להם. זשה"כ (משלי י״ב:ט׳) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. והענין בזה, כי הש"י הניח כחות היותר גדולים וכל הטובות אצל העכו"ם, אכן אחריתם הוא עדי אובד, שצריכים למכור גויותיהם וקניניהם וכל רכושם בעד ככר לחם להחיות נפשם בימי הרעב. ולישראל לא ניתן כחות גדולים כאלה, וכדכתיב (ואתחנן ז) כי אתם המעט מכל העמים, אמנם יש להם קיום והויה תמיד גם בימי הרעב^קסח. הנה כל יראת האדם שיש לו להתיירא פן הוא מתנהג במותרות הוא רק עד חמישית הונו, היינו שני עישורים, ולכן צריך כל אדם לעשר שני מעשרות שהוא חומש, וכענין דאיתא בש"ס (כתובות נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וכן נדר יעאע"ה בבית אל וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שני עישורים, ואמרו שם (בגמרא הנ"ל) אעשרנו לבתרא כי קמא. וכן נצטוו ישראל להפריש שני מעשרות שנה ראשונה ושניה מעשר ראשון ושני ושנה שלישית מעשר ראשון ומעשר עני, ומי שלא יתן החמישית אזי הדין נותן שלא ישאר לו כי אם החמשית^קסט, וא"כ גם כאן היה מהראוי שיהיה כן, כי אחר שהם חטאו שהתפשטו עצמם בשטף גדול ולקחו ההשפעה במותרות ונענשו בהרעב שהיה, א"כ מן הדין היה שהם יתנו ארבעה ידות לפרעה וישאר להם החמישית, כי מלכותא דארעא הוא כעין מלכותא דרקיע, רק יוסף עשה זאת מצד הרחמנות והחסד ונתן להם ארבע ידות והחמישית לפרעה: