Beit Yaakov on Torah, Vayigash 5/בית יעקב על התורה·ויגש ה׳

אויגש אליו יהודה וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל. היינו כלל הד"ת זה הדרך לכו בו. ומזה יתחייב שבמקום אחד צריך האדם לצמצם את עצמו ובמקום אחד יוכל להתפשט. שענין אמירה מורה על צמצום לכל פרט, וזהו ברזא דיוסף יסוד צדיק. לי דבר צור ישראל. דבר מורה על שהשי"ת מדבר עם זה האדם בפרט ביותר תקיפות, והכתוב הזה מדבר בבעל תשובה, שאחר אשר ישוב אל ה' אזי מתברר על ידו שהשי"ת שוכן בכל מקום לית אתר פנוי מניה, שאף בההסתר היה נמצא עמו, ואף שמבלעדי זה ידוע שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו והוא ממלא כל עלמין. אמנם אצל הבעל תשובה הוא מבורר בהתגלות מפורש הכבוד שמים שאין מקום פנוי מכבוד שמים. וכענין שמצינו בש"ס (ברכות יב.) שהיו אומרים במקדש מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם וכו'. וכן בשעת הקרבת הקרבן היו אומרים לשם מי שאמר והיה העולם, כדאיתא בש"ס (זבחים מו:) שזה הוא אחד מששה דברים שהזבח נשחט עליהן. ואף שבאמת מלא כל הארץ כבודו, כן בזה המקום וכן במקום אחר הקב"ה הוא מקומו של עולם, אמנם במקום המקדש ובשעת הקרבת הקרבן אזי התחברו והתקרבו כל העולמות, עד שאף בעוה"ז היה ניכר כבוד שמים בהתגלות מפורש^לד. וכן הוא הענין בהבעל תשובה, שהשי"ת מברר אותו שעמו דבר בפרט, ואף בשעת ההסתר שכן אתו, שכן הבעל תשובה משכאן ליה לקוב"ה בחילא יתיר כדאיתא בזוה"ק (חיי קכט:). וע"ז מרמז לשון דבר, כי אמירה הוא בלחישא (זוהר אמור פח:) דקה ומצומצמת, ודבר הוא בהתחזקות ותקיפות ביותר. וכן כתיב אצלו תיבת לי דבר, שזה מורה על שהשי"ת מדבר עמו בפרט, ומראה לו שבכל מקום עיני ה' צופות, אף במקום שנדמה לחשך^לה, וזה הוא ברזא דיהודה שהוא בבחינת בעל תשובה:

בוזהו הענין דאיתא בש"ס (פסחים קמט:) שלעתיד יתן הקב"ה כוס של ברכה לאברהם ויצחק לברך ולא ירצו לקבלו מפני שיצאו מהם עשו וישמעאל. ויעקב לא יקבלו מפני שנשא שתי אחיות. ודוד המלך יקבלו ויאמר לי נאה לברך שנאמר (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא וגו'. ואף שגם עליו נמצא קושיות רבות, אכן בזה השבט יהודה נמצא ד"ת יקרים ביותר העומדים ברומו של עולם עד שאין להם שייכות לעוה"ז, לזה לעין אדם אין נראה עומק המכוון מזה השבט, כי ראמות להם אלו הד"ת, ונראה להם שהוא עושה ההיפך מרצון השי"ת, אבל באמת עומק לבו דבוק בהשי"ת בלי שום נטיה מצדו. וכענין דאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) איש תרומות דא עשו וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה אלא ברחמי וכו' דהא כתיב חסדי דוד הנאמנים כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. ת"ח כל יומוי דדוד מלכא הוא משתדל דיתקשר האי תרומה במשפט וכו'. והוא, כי על הגוון היה כנראה אף על דוד המלך כמה וכמה קושיות תמיד, אבל באמת מצדו כלכל כל דבריו במשפט, והיה חפץ מצדו תמיד לברר את עצמו, אכן מאתו ית' יוצאים הדברים כבושים, וכן הוא רצונו ית' לנהלו שלא מדעתו ובחירתו כלל, ולזה אף השלא מדעת שלו מבורר מאד לטוב, וחפץ ה' בידו יצלח^לו. וכענין דאיתא בזוה"ק (וארא כד:, נשא קכא:) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה, אימתי לא יחשוב לו עון כשאין ברוחו רמיה^לז. ועומק לב יהודה מנוקה מעון ורמיה, שכן בשמו נמצא כל השם יקו"ק ואות ד' שבאמצע מורה על עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳) שאין לו שום כח מצדו^לח:

גוכן דוד המלך הבא משבט יהודה שמו מורה עליו. ד' הראשונה מורה, כלום יש לבריה אצל בוראה. והו' מורה על קו המשכה ממקום הגבוה מאד עד הנמוך. והד' השניה מורה שאף אחר כל זאת לא יקח לעצמו שום כח, ולזה יוכל מצדו להעלות כל עניני עוה"ז לבררם שנמצא בהם כבוד שמים, מאחר שכל ישעו וחפצו הוא רק לכבודו ית', לכן אף גם כל פעולותיו אשר פעל ועשה בעולם יברר אותם השי"ת לטוב, שכל כונתו היה להגדיל ולהרחיב שם ה' בארץ, ואף כי נדמה לעין אדם לאשמה ופשע, אמנם הוא מצדו לא פנה עצמו לזאת רק להוציא יקר מזולל שרש הטוב שכלול בה. שכן אין לך דבר בעולם שלא יהיה בה נקודה טובה, וכדאיתא בש"ס (חולין קט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כנגדו, אסר לנו דם התיר לנו כבדא, ואף שעיקר שורש הדם הוא הכבד וכדאיתא בש"ס (בכורות נה.) זכרותא דדמא כבדא, והכעס ניקח מהכבד, כדאיתא בש"ס (ברכות סא:) הכבד כועס, עכ"ז הותר לאדם זאת, כי נמצא גם בה נקודה טובה, והאדם מצדו יכוון אל הנקודה קולע אל השערה ולא יחטיא^לט. ובאמת בשורש אין לאדם שום בחירה. ושבטו של יהודה הם השורש מעומק הלב של כל ישראל, ואין לו שום בחירה מצדו, וכדאיתא עליו במד"ר (וישב פה) מלאך הממונה על התאוה הכריחו. וכדאיתא ג"כ יצתה בת קול ואמרה צדקה ממני, ממני יצאו הדברים כבושים. ולזה אין להד"ת שלו שום שייכות לעוה"ז עד שנראים ההיפך ח"ו. וזה ניקח מזה שעומד תמיד בפנים להשי"ת ואחוריו לצד האדם, לזה היה עליו לעין אדם כל הקושיות. ומקדש ה' שנבנה בחלקו של יהודה לא היו אוכלים בו קדשים אלא לפנים מהחומה, שכן אורו של יהודה היה מוקף חיל וחומה סביב, שלעין אדם לא היה אורו מבהיק, ומקומו בהדגלים היה ברוח מזרחית. ויוסף הצדיק היה יפה תאר ויפה מראה אף על הגוון לעיני אדם, כי הוא היה מברר תמיד את עסקיו שלא יהיה עליו שום קושיא, ועומד בפנים אל האדם שיהיה יפה אף נעים למראה עין אדם, וכדכתיב ביה (ברכה לג) בכור שורו הדר לו וגו' ומקומו בהדגלים הוא ברוח צפוני. ולזה במשכן שילה שנבנה בחלקו של יוסף היו אוכלים קדשים בכל הרואה, שמרמז על מדת יוסף הצדיק שהיתה מבוררת לעין כל. ובעוה"ז הוא יוסף הצדיק המוציא והמביא את ישראל לנהלם אחריו, ועל שמו יקראו כל בית ישראל בשם אפרים בנו, מאחר שמדתו מבוררת אף גם בעוה"ז^מ. ועיקר הטובה הוא כאשר יתחברו שניהם יחד אגודה אחת יהודה ויוסף. כי כאשר יעמוד יהודה בפני עצמו אזי נראה מלא קושיות על הלבוש, אכן כאשר יזרח בו האור וההדר של יוסף הצדיק, אזי נראה תגבורת אורו של יהודה בכל העולמות, ואף גם בעוה"ז לא ימצא עליו שום קושיא:

דוזה הוא כוונת הזוה"ק (ויגש רו.) ויגש אליו תקרובתא דעלמא בעלמא לאתאחדא דא בדא למהוי כלא חד, בגין דיהודה איהו מלך ויוסף איהו מלך אתקריבו דא בדא ואתאחידו דא בדא וכו' שהקורבא דלהון טב בכל סטרין. ועיקר הגלות הוא בזה שיוסף הצדיק נעלם ונסתר מעין אדם, שאז נמצא מקום שיחולו כל הקושיות על מדת יהודה, אבל בשעה שמדת יוסף הצדיק גלויה לעין וזורחת במדת יהודה, אזי אין שום גלות בישראל רק טוב ושלום, אחד באחד יגשו. כי באדם נמצא נפש רוח ונשמה, ואם יתפרדו אז אין לאדם חיים בעולם, אבל כאשר יתאחדו אזי יעמוד האדם על עמדו וחזקו. וזהו הענין גם כאן, נפש דא יהודה כדאיתא בזוה"ק (ויקרא קא.) אשר לא נשא לשוא נפשי דא נפש דוד. רוח דא יוסף. נשמה דא יעקב. וכאשר נתקרבו זה בזה אז נאמר ותחי רוח יעקב אביהם. וזהו ג"כ שהזוה"ק מדבר בזו הפרשה מענין נפש רוח ונשמה^מא: