Beit Yaakov on Torah, Vayigash 6/בית יעקב על התורה·ויגש ו׳

אויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל, אמירה מורה על שהשי"ת נתן כח בד"ת שיפעלו בלב אדם, שלא יעשה כי אם מה שבחר בו השי"ת. אכן מפני שהשי"ת חפץ בטובת אדם, שכל אשר יסגל יקרא על שמו שביגיעו בא לו, לזה נסתר חוזק של הד"ת, ונראה לפעמים שח"ו אין בכחם להפוך לב אדם ולעצור בו שלא יעשה מה שאין בו רצון השי"ת. עד היכן, עד שנראה שבני אדם עושין הטוב בעיניהם אף שהוא ההיפך מרצון השי"ת. לזה נאמר לשון אמירה, שהוא לשון רכה, שכל זה הוא מאהבת ה' לעמו ישראל, לזה הסתיר את גבורתן של הד"ת, עד שנמצאים בני אדם שמהפכין דברי אלהים חיים מהיפך להיפך. וזהו עיקר הגלות ששכינתא בגלותא, שמדת יוסף הצדיק, שהוא לזווג ולקשר ולחבר תמיד את ישראל לאביהם שבשמים ברזא דיסוד צדיק, הוא בגלותא, שאין נראה כח פעולת הד"ת. ולזה כל הימים שהיה ארונא דיוסף בגלותא לא היו יכולים ישראל לצאת ממצרים, וכאשר ירד יוסף מצרימה הוכרחו כל ישראל לירד אחריו מצרימה^מב:

בלי דבר צור ישראל, זה מדבר בבעל תשובה, שאף שנראה שזה האדם עובר על מצות ה', עתיד הקב"ה לבררו שבאמת מעולם לא עשה מה שלא יחפוץ בו הש"י ולא הטה מהד"ת אף כחוט השערה, אכן שלזה האדם היו מפורשים הד"ת בהתגלות מפורש, בבחינת דיבור, שנטבע כ"כ בעומק לבו אהבת תורה ויראת שמים, עד שמעולם לא עלה על לבו לעבור על רצון השי"ת, לזה הותרה לו לעושת רצון לבו, מאחר שכל ישעו וכל חפצו הוא רק לחפצי שמים^מג. וזהו בחינת יהודה, שמעולם לא התייאש מלקוות אל השי"ת, כמו שרמזו לנו בפרשתנו דאנן קיימין בה, שנפסק הענין לשני פרשיות מקץ ויגש, ואף שהענין הוא אחד. כי בפרשה דלעיל מניה התייאש יהודה את עצמו, אחר שראה שהשי"ת מתנהג עמו מדה במדה, לזה נדמה לו שהשי"ת ענה זאת מלבו שכן יקום שיענש יהודה. אכן יהודה אשר גבר באחיו אחז דרכו אשר מעולם לבל להתייאש, ואף אם חרב חדה מונחת על צוארו, אבל יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, כדאיתא ג"כ בש"ס (ר"ה יח.), ויגש אליו יהודה וצעק להשי"ת עד שהתעורר רצון בהש"י, והראה לו השי"ת שבאמת לא היה לו עליו שום כעס מעולם, ואף שעלה מורך בלבבו ופחד ורעד עד שלא האמין בנפשו, אבל עתה גלה נגלה לו שלפני אחיו הדורש טובתו היה עומד. ובזו הישועה רמז נרמז לנו מישועה העתידה לבא עלינו ב"ב. וזה הענין שפתח בזוה"ק (ויגש רה.) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך, שזה הכתוב מדבר בישועה העתידה, כדאיתא בש"ס (שבת פט:) (וכמש"נ שם) שאז יתקיים בנו מקרא שכתוב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים^מד:

גוזהו ג"כ הענין דאיתא בזוה"ק (ויגש רה:) כיון דאתי יומא שתיתאה ואצטריך למברי אדם אתת אורייתא קמיה אמרה האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגזא קמך אלמלי לא תאריך רוגזא טב ליה דלא יתברי, אמר לה קב"ה וכי למגנא אתקרינא ארך אפים וכו'. והענין בזה הוא, דהנה זאת ידוע שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, שכן נמנו וגמרו בש"ס (עירובין יג:), והוא מפני שאדם לא יחפוץ ברצונו לכנוס בספק בהסתרות עוה"ז, כי ירא לנפשו פן לא יצלח בידו ועוד יאבד מה שניתן בידו, לזה אין לו נייחא ושלוה להתרצות ברצון טוב לירד לעוה"ז השפל. אכן ה' היודע יצר כל היצורים, ויודע אלהים שהאדם לא יסוג אחור לנטות מרצון הש"י, ומצפה לטובת האדם שירויח רב טוב בעולם, לזה ברא את האדם בעולם שיתרחב הקדושה שיש בו מכבר וירויח ואז טוב לו. ולזה לא אמרו בש"ס (שם) שטוב לו לאדם שלא נברא משנברא, כי באמת יגיעהו רב טוב בהבראו בעוה"ז, אכן אמרו שנוח לו שלא נברא משנברא, שהאדם מצדו מיראתו פן לא יעלה בידו חפץ ה' וכל ימיו מכאובים בדאגה ופחד, לזה אין לו נייחא מזה שנברא בעולם, כי יותר נוח היה לו אם היה בעולם הנשמות שאין שם שום הסתרה להסתר שם פועלו ית'^מה. אכן לא מחשבותיו יתברך מחשבות אדם, שמצדו יתברך אף ממרחק רב יוכל האדם להגיע עד ה' ולצעוק הושיעה ה'. כי לאדם ידמה, שאם ירצה להסתר מעין שלא יענישוהו אז יסתיר את עצמו מעין חבירו במקום אשר לא יראה, לא כן לפני השי"ת אין מקום להסתר שם, וכדכתיב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. אמנם העצה הנכונה לאדם אם ירצה להסתיר את עצמו מדינה דקוב"ה, יסתיר את עצמו בצל כנפי השכינה, ושם הוא עיקר ההסתרה שאין שום חטא נוגע שמה, מאחר ששם מבורר שמעולם לא עשה האדם רק מה שחפץ בו השי"ת, וכענין דכתיב (תהילים ל״ב:ז׳) אתה סתר לי, שעיקר ההסתרה הוא רזא דאתה, ואף שנראה זאת כחוצפא כלפי שמיא, אכן במקום שנראה לאדם שאין לו שום עצה, אזי מותר לו לעמוד לנכח השי"ת ולצעוק הושיעה ה' והשי"ת יענה לו בה^מו. וזה הענין הוא ביהודה, אחר שראה שאין לו שום עצה, ונדמה לו שאבדה תקותו ותוחלתו נכזבה, אז נגש אל השי"ת וצעק הושיעה ה', עד שהאיר לו השי"ת את מדת ארך אפים, ששם מבורר שלא חטא אדם מעולם, שכן הוא הפירוש מארך אפים, שהקב"ה מגביה מעשי אדם ופעולותיו למקום שאין חטא נוגע שם, שזה עצמו שנקרא בעוה"ז ארך אפים נקרא בעולם שלמעלה ממנו עתיק יומין, שזה מורה על שאין חטא נוגע שם, וכדאיתא בזוה"ק (האזינו רצב:) דנעתק מהני יומין^מז: