Beit Yaakov on Torah, Vayishlach 28/בית יעקב על התורה·וישלח כ״ח

אויגע בכף ירכו וגו'. איתא ע"ז בש"ס (חולין צא.) דבר שלח אדני ביעקב ונפל בישראל. דבר שלח ביעקב, זה גיד הנשה, ונפל בישראל, שפשט איסורו בכל ישראל. הענין בזה, שאף שגיד הנשה הוא רק ירכין דלבר מגופא, אכן מפני שהם תמכין דגופא חשובים ככל הגוף. ובזה המקום נגע שרו של עשו, שהתמכין דגופא מרמזים על תמכין דאורייתא ובהו שלט, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעא.) מה עבד מיד ויגע בכף ירכו דאתחכם לקבליה אמר כיון דאתברו תמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף וכו'. והתמכין דאורייתא היינו פעולות אדם, אורייתא גופא מרמז על השי"ת, והתורה ומצות בלבושים הם רק תמכין דאורייתא, כביכול, שהשי"ת הניח מקום לאדם להתגדר בו שהוא עוזר להשי"ת, כענין דאיתא בש"ס (שבת פט.) היה לך לעזרני, וזה נחשב לאדם שבכחו ויגיע כפיו בא לזה. וזה נקרא תמכין דאורייתא, שעוזר ותומך כביכול להשי"ת שנקרא אורייתא, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פב.) הכא בסיני רישא וגופא דמלכא אתגלי. וירא כי לא יכול לו, שלא פעל בו כלום בשרש, רק ותקע כף ירך יעקב, שנתקע ממקום חיבורו ולא נשבר, קרא שמו ישראל, ע"ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, והוא שכח העבודה שנמצא בישראל לא נמצא אף במלאכי מרום, וכדאיתא (פקודי רלב.) אינון קיימין דגופא אשתען עלייהו קיימי הכא ברזא דמלאכין בגין דירכין אינון שליחן למיזל וכו'. ובאדרא רבא (נשא קמג.) והאי הוא דכתיב שוקיו עמודי שש וכו' דהא גופא לא אתחזי בהדייהו דאינון לבר מגופא, ועיין בביאור אדרא רבא קדישא להאר"י ז"ל. הן אמת שמעלתם רם ונשא וגבה עד מאד, אכן הרגלים שלהם הם למטה מאד, שאין בכחם להעלות הרגלים עד הראש. משא"כ בישראל כתיב (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, שהתנשא הרגלים עד שנכללו בהדעת והשכל שבמוח, שהישראל ע"י עבודתו יוכל להעלות כל הענינים אף הנמוכים ביותר עד ה' אלהיו^קלד, להראות שאין שום מקום פנוי מכבוד שמים וכדכתיב (ואתחנן ד) בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ונדרש על זה (ואתחנן רבה פרשה ב) אף בחללא דעלמא אין עוד, שאין שום מקום פנוי מכבודו ית'^קלה. וכמו שמצינו שע"י עבודתם עבודת ה', בהקריבם את קרבנם לפני ה' על גבי המזבח מן הבקר ומן הצאן הגשמיי, נכללו בחזרה בארי של אש שירד מן השמים ורבץ על המזבח לקבל ריח ניחוח אשה לה'. כי השור הגשמיי הוא מהסתעפות השור שלמעלה במרכבה, שמפני שהשור שבמרכבה עומד שם ביראה מופלגת מאד עד שאין לו שום דעת בפני עצמו, מסתעף מזה שהשור הגשמי שבזה העולם שהוא לגמרי בלא דעת כלל ורק בהמה המה להם, וישראל בעבודתם יכללו אותו בחזרה בהשור שבמרכבה העליונה^קלו. וזה הכח הוא רק בהצורת אדם ולא בצבא מעלה, וכדאיתא במדרש תנחומא (ריש פ' צו) היערוך לה' בבני אלים, אין יערוך אלא לשון קרבנות. וזהו, כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שכח המלאך נכלל בו, שהוא בכחו יכול להעלות כל הנמצא בשמים ובארץ, ולכן קרא שמו ישראל. ואף שמו יעקב לא נעקר ממקומו, ואף שהוא בחינת קטנות, לפי שבעוה"ז צריכים אף לזאת לבחינה קטנה, וכענין דאיתא במדרש רבה (וישלח עג) אין בני עשו נופלים אלא ביד בניה של רחל, שנאמר (ירמיהו מ״ט:כ׳) אם לא יסחבום צעירי הצאן כו' וזהו דאיתא בש"ס (ברכות יג) לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו: