Haggadah with Likkutei Taamim uMinhagim and Divrei Shalom·Maggidלקוטי טעמים ומנהגים להגדה של פסח עם ביאור דברי שלום·מגיד

אמגיד
ומגבי'הקערה (רא"ש סוף פסחים³²⁷, טוש"ע³²⁸. אבל מ"ש בפסחים קטו, ב – קאי בסילוק הקערה שאנו עושין אחר אמירת הא לחמא, ודלא כמ"ש בשער הכולל³²⁹). בבית הרב אין מגביהין הקערה ורק מגלין מקצת המצות³³⁰.

בהא – בצירי (משנת חסידים³³¹, סידור האריז"ל³³², עיי"ש הטעם) ונמצא בכתוב בנקוד זה (בראשית מז, כג³³³. יחזקאל טז, מג³³⁴. דניאל ב, מג³³⁵), אבל שם פירושו הנה, ולא זה.

גהאלחמא כן הוא³³⁶ בסידור ר' עמרם גאון יוצר לשבת הגדול לר"י טוב עלם (הובא בתוד"ה למה פסחים קטו, ב³³⁷), מחזור ויטרי, שבלי הלקט ס' רי"ח, רמב"ם סוף הל' חמץ ומצה, אבודרהם ועוד. ואף שאין זה אותו הלחם ממש אלא דוגמת הלחם – לישנא דקרא הוא (שמות טז, לב) למען יראו את הלחם אשר האכלתי³³⁸ (מ"א סי' תע"ג סקכ"ד עיי"ש).

דוהתקינו זה המאמר בל' ארמי כדי שיבינו גם עמי הארץ כי נתקן בעת שדברו כולם ארמית אבל לשנההבאהבניחורין בלשון הקודש כדי שלא יבינו הבבלים ויחשבום למורדים במלכות (כלבו³³⁹, וראה בשל"ה³⁴⁰ ביאור כל זה על דרך הסוד). ואין להקשות משאר ההגדה שהיא בלשון הקודש, ובפרט מזה דמה נשתנה שהוא שאלת התינוקות הוא גם כן בלשון הקודש – כי חלק הגדה זה הי' כבר בזמן הבית³⁴¹ כמובא במשנה (פסחים קטז, א), ולהעיר אשר בסידור ר' סעדי' גאון כל הפיסקא היא בלשון ארמי (אלא שהתחלת הפיסקא "הא לחמא – דמצרים" אינה שם) וברמב"ם³⁴² רק לשנההבאה (הראשון) הוא בלשון הקודש והשאר – ארמית.

הובמחזור וויטרי מוסיף בסוף הפיסקא דהא לחמא וכן בסוף מה נשתנה – ולועז. ובס' המנהיג³⁴³ מזכיר זה כמנהג שנתקבל כבר. וז"ל: ומה שנהגו ללעז שני המקראות הראשונים, משום הכר ולפרסם הנס. ובכל בו³⁴⁴: יש לועזים הא לחמא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והקטנים ויש לועזים אף עבדים ומנהג יפה הוא כו' כי מה תועיל הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה.

ווליישב מנהגנו אשר אין לועזים כי אם מה נשתנה – ראה לקמן³⁴⁵ –

זיש לומר בפשיטות שמדקדקין אשר עכ"פ האומר הפסקא יבין את הנאמר על ידו³⁴⁶. ומה נשתנה הרי שואלין התינוקות.

חכלדצריךייתיויפסח. כלומר יבוא ויעשה סדר הפסח היינו מצה של מצוה ד' כוסות וכו' ועדמ"ש רז"ל (תענית כ, ב) ר' הונא כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבבי' ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול (אבודרהם³⁴⁷).

טלשנההבאהכו'הבאה. אאמו"ר אמר הראשון – מלעיל, השני – מלרע (שיחות תרצ"א³⁴⁸). – ראה רש"י בראשית כט, וא"ו³⁴⁹. זח"א רסה, א³⁵⁰. רמב"ם הל' תשובה ספ"ח³⁵¹.

ימסלקיןהקערה (פסחים קטו, ב³⁵²) כדי שיתמה התינוק וישאל: עדיין לא קא אכלינן אתו קא מיעקרי תכא מיקמן ומתוך כך יבוא לשאול שאר הדברים (שם תוד"ה כדי³⁵³).

יאומוזגיןלוכוסב'וכאןהבןשואל (משנה פסחים קטז, א³⁵⁴) כאן, במזיגת כוס שני, הבן שואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה (רש"י ורשב"ם שם³⁵⁵) ומתוך כך ישאל גם כן שאר השאלות ולכן מוזגין הכוס קודם אמירת ההגדה אף שאין צריך לאחזו בידו עד שיגיע ללפיכך (שו"ע רבינו סי' תע"ג ס"מ³⁵⁶).

יבומוזגיןלו. תיבת לו – טעות הדפוס, ובסידור קאפוסט הראשון שהגיהו אדמו"ר הזקן אינה. וכן השמיטה בשו"ע שלו (שער הכולל³⁵⁷, וראה לעיל פיסקא קדש).

יגהבןשואל. זה שהתינוק דוקא שואל מעורר למעלה הענין דכי נער ישראל ואוהבהו, כתוב³⁵⁸ המדבר בזמן דיציאת מצרים (שיחות חה"פ תש"ד³⁵⁹).

ידהבןשואלמהנשתנה, בסידורים הישנים הי' גם כן גירסא: הבןשואלמה (שיחות חה"פ תש"ג אות ה³⁶⁰).

טוובזהר חדש תיקונים שבסופו (קיב, ד³⁶¹): בליל שימורים ... כד ייתי ליל פורקנא דילה [דשכינתא] אנהיר לה מ"ה דאיהו שמא מפרש בההוא זימנא בן שואל לאביו מ"ה נשתנה הלילה הזה כו'. עיי"ש³⁶².

טזמנהגנו אשר השואל מקדים לאמירתו מה נשתנה: טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות³⁶³.

יז- וגם אם אין לו אב אומר כן³⁶⁴ – וממשיך:

יחמה נשתנה כו' הלילות. וואָס איז אנדערש די נאַכט פון פסח פון אַלע נעכט פון אַ גאַנץ יאָר. די ערשטע קשיא איז שבכל הלילות אין אנו כו' שתי פעמים, אַלע נעכט פון אַ גאַנץ יאָר כו' צוויי מאָל איין מאָל כרפס אין זאַלץ וואַסער דעם צווייטען מאָל מרור אין חרוסת. די צווייטע קשיא איז שבכל הלילות וכו'.

יטלאחר אמירת מה נשתנה כנ"ל על ידי הקטן שבמסובים – נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לחזור ולאמור – בלחש – מה נשתנה כו' (עם הקדמה הנ"ל) והעתקתה³⁶⁵.

כמהנשתנהכו' (משנה פסחים קטז, א³⁶⁶).

כאאנו. האל"ף קמוצה³⁶⁷.

כבמטבילין,מצה,מרור,מסובין, בסדר זה³⁶⁸ הוא במשנה שבירושלמי רי"ף ורא"ש (אבל שתי קושיות האחרונות חסרות שם. והגהת הב"ח ברי"ף³⁶⁹ צ"ע) בסידור ר' עמרם גאון (בכת"י ב"מ³⁷⁰) בסידור ר' סעדי' גאון, רמב"ם, טור³⁷¹, אבודרהם³⁷² (מדמקדימין פירוש קושית מטבילין לפירוש שארירקות) זבח פסח למהר"י אברבנל, פרי עץ חיים, סידור האריז"ל, משנת חסידים ועוד. וכן הוא בהגדה הראשונה שבדפוס (שונצינו 1485³⁷³). וזהו מתאים לסדרם בליל זה: טיבול (עכ"פ הראשון שהוא אינו אלא להתמי' את התינוקות), מצה, מרור, וקושית מסובין אינה בכלל הנ"ל, כי נתוספה זמן רב אחרי קושיות הראשונות, היינו כשחדלו מלאכול בהסיבה כל השנה³⁷⁴. ולכן לא נזכרה במשנה וגמרא (הגר"א³⁷⁵. ופירושו צע"ג, כי ברמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ב הביא קושית מסובין וגם קושית כולו צלי, הרי דהיו שואלים מסובין גם בזמן בית המקדש³⁷⁶) ולכן באה גם כן בסוף כל הקושיות לכל הדעות. ועיין בפרי עץ חיים³⁷⁷ אשר סדר הנ"ל מתאים לסדר העולמות מלמטה למעלה: עשי' יצירה בריאה אצילות

כגאין להקשות³⁷⁸ אם כן לנוסח הרמב"ם³⁷⁹ למה לא נזכרה קושית מסובין בש"ס – ואינה קושיא, שהרי עכצ"ל שלהרמב"ם נשנית קושית מסובין (אם במשנה או בגמרא)³⁸⁰ – שהרי לא יחדש מעצמו בנוסח שהיו אומרים – מה שלא הובא בשוםמקום!

כדועוד י"ל בכהנ"ל³⁸¹, ובהקדם – שכמה שינוים ישנם בכת"י הש"ס – לא רק בהסדר, כי אם גם במנין הקושיות [יש שהושמטה קושית מרור, או צלי (אפילו בזמן שבית המקדש קיים)].

כהוהטעם י"ל, כיעל פידין אין מעכב לומר בדוקא כל הקושיות, ואפילו לא לכתחילה (פסחים קטו, ב: פטרתון לומר³⁸²),

כוולכן הי' בזה מלכתחילה שינויי מנהגים, או שלא הי' מנהג קבוע בכלל

כזעד שלאחרי זמן (בזמן שבית המקדש הי' קיים³⁸³ – כדמוכח מהרמב"ם) איחדו המנהגים ותיקנו לומר כל חמש הקושיות בכל מקום "שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד",

כחועל דרך הפירוש באתקין ר' אבוהו בנוגע לתקיעת שופר (רב האי גאון בב"י או"ח סי' תק"צ³⁸⁴).

כטשתיפעמים. אף שמטבילין ג"פ³⁸⁵ – טבילת המרור והחזרת דכורך כאחד חשיבי (ט"ז סי' תע"ה³⁸⁶).

להלילההזהמרור. אינו אומר כלו מרור מפני שאוכלים שאר ירקות, בטבול ראשון (תוד"ה הלילה פסחים שם).

לאשבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי (משנה שם) כן הי' שואל בזמן שבית המקדש הי' קיים.

לבאינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות – כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה, משא"כ הסיבה שחיובה במצה, ומטבילין – שטיבול השני הוא במרור (מהר"ל³⁸⁷).

לגומחזיריןהקערהומגליןמקצתהפת, כי הגדה צריכה להיות על המצות, לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב³⁸⁸).

לדעבדיםהיינו כי מתחיל בגנות מאי בגנות רב אמר מתחילה עובדי עבודה זרה ושמואל אמר עבדים היינו (פסחים קטז, א) והאידנא עבדינן כתרווייהו (רי"ף ורא"ש. ועיי"ש פירוש ר"ח³⁸⁹ אבודרהם³⁹⁰). וי"ג רב (סידור ר' עמרם גאון³⁹¹) או רבא (הרב המגיד הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ד³⁹². ועיין בדקדוקי סופרים לפסחים) אומר עבדים היינו ואם כן אתי שפיר מנהגנו כי הלכתא כרב באיסורי והלכתא כרבא (ומש"פ בס' אמרי שפר להנצי"ב – פיסקא מתחלה עובדי עבודה זרה³⁹³ – תמוה, שהוא סותר למ"ש ברי"ף, ר"ח, אבודרהם ורא"ש הנ"ל. ועכ"פ הי' לו להזכירם), ולכן הקדים מסדר ההגדה עבדיםהיינו אף כי ענין המסופר בפיסקא מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו קדם למאורע של עבדים היינו (אבודרהם³⁹⁴).

להעבדיםהיינוגו'אלקינוגו'ובזרוענטוי', מיוסד על הכתוב (דברים ו, כא) ובהוספות התיבות אלקינו.ובזרוענטוי' שאינם בקרא³⁹⁵. וראה בפרי עץ חיים³⁹⁶ משנת חסידים³⁹⁷ וסידור האריז"ל³⁹⁸ הביאור – על דרך הסוד ובסידור רבינו ז"ל³⁹⁹ נתבאר ע"פ דא"ח. ושייכות ובזרוענטוי'לאלקינו מובן גם ע"פ מרז"ל אשר אלקים מורה על מדת הדין (ב"ר ספי"ב⁴⁰⁰) וזרוע היינו יד שמאל (ברכות ו', א⁴⁰¹ נזיר ג, ב⁴⁰²).

לולפרעה – מלך קשה – במצרים – שלא הי' עבד יכול לברוח משם (ילקוט שמעוני רמז רסט⁴⁰³).

לזמשם – בכתוב⁴⁰⁴ נאמר ממצרים. וצ"ע טעם השינוי.

לחהריאנוכו'משועבדיםהיינולפרעה. כמובן אין הכונה לפרעה שבימי משה, אלא שכל מלכי מצרים נקראו בשם כללי: פרעה (רש"י תהלים ל"ד, א⁴⁰⁵). ואף שבימי המשנה וסדור ההגדה כבר בטל מנהג זה (וכקושית האבודרהם⁴⁰⁶. ולכן השמיט תיבת לפרעה בנוסח ההגדה) י"ל – לתרץ נוסח שלנו – שבטל מפני שביציאת מצרים ירדה מצרים מגדולתה. ואחר כך היתה בעליות וירידות וגם נכבשה על ידי אחרים. אבל אלולאהוציאהקב"האתאבותינוממצרים היתה נשארת בתוקפה (להעיר מילקוט שמעוני רמז רל: כשיצאו ישראל ממצרים בטלה מלכותן של מצרים כו' פרעה שולט מסוף העולם ועד סופו כו' בשביל כבודן של ישראל) וכל הנימוסים ומנהגי המלוכה היו נשמרים. ועל כרחך צריך לומר כן לתרץ מה שהיו אומרים – גם לפי נוסח האבודרהם – משועבדים היינו במצרים, אף בזמן שבטלה מלכות מצרים.

לטואפילוכולנוחכמים כו' וראי' לזה: מעשהברביאליעזרכו'⁴⁰⁷.

מכולנונבוניםכולנויודעים ואין אומרים כולנוזקנים⁴⁰⁸, וכ"כ בשבלי הלקט הובא בתניא רבתי⁴⁰⁹. ובברית הלוי למהר"ש אלקבץ, אף שמיישב ב' הנוסחאות⁴¹⁰, אעפ"כ בהגדה שלו השמיט כולנוזקנים (שער הכולל⁴¹¹). וכן אין תיבות אלו גם בספר המצות להרמב"ם מ"ע קנ"ז (משא"כ בהגדה שבחיבורו), בזבח פסח למהר"י אברבנל⁴¹², פרי עץ חיים⁴¹³, משנת חסידים⁴¹⁴, סידור קול יעקב⁴¹⁵, הגר"א⁴¹⁶.

מאמצוהעלינולספרביציאת מצרים (מכילתא סוף בא⁴¹⁷. זח"ב מא, א⁴¹⁸ – אבל אין מוכרח שם דקאי על ליל פסח דוקא – רמב"ם הל' חמץ ומצה רפ"ז⁴¹⁹ סמ"ג מ"ע מ"א⁴²⁰. ס' החינוך מ' כ"א⁴²¹. רבינו בריש הל' פסח⁴²² ועוד).

מבואף נשים חייבות במצוה זו⁴²³ (מדאורייתא – לדעת החינוך⁴²⁴ ולר"י בתוד"ה שאף מגילה ד, א⁴²⁵. ועיין תוד"ה מי סוכה ל"ח, א⁴²⁶ – או מדרבנן. ראה ברכי יוסף סי' תע"ג ס"ק ט"ו⁴²⁷ ובשבח פסח⁴²⁸ בארוכה, וכן משמע דעת רבינו בשו"ע שלו סי' תעב סכ"ה⁴²⁹. וגם בס' בית דוד⁴³⁰ דקס"ד דפטורים – וכן סבירא לי' להמנחת חנוך⁴³¹ – חזר בו בספרו לחם הפנים⁴³². ראה ס' מגיד דבריו ס' מ"ב⁴³³).

מגואין מברכין על מצוה זו, וכמה טעמים נאמרו בזה: כי כבר יצא באמירת זכרליציאתמצרים שבקדוש, מפני שנפטרת בקריאת שמע שמברכין לפני' ולאחרי', מפני שאין לה שעור ואפילו בדבור בעלמא יוצא, מפני שכולה ברכה ושבח ובפרט שתקנו בה ברכת אשר גאלנו ואין מתקנין ברכה לברכה, מפני שעושה המצוה בהפסק⁴³⁴ – אכילה ושתי' וכו' – ואין מברכין בכגון זה, וכמ"ש לענין ד' כוסות⁴³⁵ (רי"ף⁴³⁶, שבלי הלקט⁴³⁷, רשב"א⁴³⁸, מעשה נסים⁴³⁹, שבח פסח⁴⁴⁰) ועוד טעמים.

מדואף שמצוה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ביום ובלילה (ברכות יב, ב⁴⁴¹. רמב"ם הל' קריאת שמע פ"א ה"ג⁴⁴². שו"ע רבינו או"ח רס"י ס"ז⁴⁴³ ועוד) יש לחלק ביניהם, וגם מדאורייתא:

מהא) דבכל יום יוצא גם בזכירה בלב ובעיון בעלמא (ראה מגילה יח, א⁴⁴⁴. ובשאגת ארי' סו"ס י"ג⁴⁴⁵ די"ל דכן הוא דעת הספרא⁴⁴⁶, ואפילו לש"ס דילן שקו"ט שם⁴⁴⁷, ושערי תירוצים לא ננעלו, וי"ל דרק מדרבנן חייבוהו בכל יום בדבור. ואכמ"ל), משא"כ בליל פסח שנאמר והגדת לבנך, הרי הוא בדבור דוקא (ראה מנחת חנוך שם⁴⁴⁸).

מו– ב) בכל יום די בזכירה בעלמא וכל' המשנה. וברמב"ם: מצוה להזכיר יציאת מצרים, משא"כ בפסח שצריך להיות ספור (מעשה נסים⁴⁴⁹, שבח פסח⁴⁵⁰, סידור מהרי"ד⁴⁵¹, מלבי"ם בא יג, ח⁴⁵² ועוד. אבל לא משמע כן ברי"ף ורשב"א⁴⁵³ וכמ"ש במעשה נסים⁴⁵⁴ ומנחת חנוך שם⁴⁵⁵).

מז– ג) יש מפרשים שבפסח נוסף שצריך להיות בדרך תשובה לבן או לאחר (מנחת חנוך⁴⁵⁶, שבח פסח⁴⁵⁷, וכ"מ קצת בס' החינוך⁴⁵⁸. ועיין גם כן שו"ת הרא"ש כלל כ"ד ס"ב⁴⁵⁹. אבל ברי"ף, רשב"א⁴⁶⁰, רמב"ם⁴⁶¹, שו"ע רבינו⁴⁶² ועוד לא משמע כן. – ואולי אפשר לומר שתלוי בשתי הגרסאות: במכילתא שהביא בספר המצות להרמב"ם מ"ע קנז כ': והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך כו' אין לי אלא בזמן שיש לו בן*) בינו לבין אחרים מנין תלמוד לומר כו'. אבל במכילתא דרשב"י כ': בינולביןעצמו בינו לבין אחרים**) מנין תלמוד לומר כו').

מח[הוספה לאחר זמן:

מט*) כן הוא בס' הרמב"ם והמכילתא דרשב"י (כשר, נ.י. ה'תש"ג) ע' סא (דלא כבמגדל עוז וס' המנוחה⁴⁶³ (שבהם הוא כדלקמן במדרש רשב"י) – שמזכירם שם. – וקרוב לומר שזוהי השמטת הדפוס⁴⁶⁴ בס' הרמב"ם והמכילתא דרשב"י).

נ**) דלגירסא זו צע"ג: לאחרי שאומר "בינו לבין עצמו", "בינו לבין אחרים" מיותר.]

נא– ד) ספור יציאת מצרים דפסח נימנה במנין המצות וכנ"ל (ולהעיר אשר הרס"ג בה"ג ור"ש בן גבירול לא מנוהו במנין העשין שלהם. ועיין בזה בביאור על ספר המצות להרס"ג לרי"פ פערלא מ"ע ל"ג) משא"כ הזכירה דכל יום, ונפקא מינה לדינא (ראה מנחת חנוך שם⁴⁶⁵, צל"ח ברכות שם⁴⁶⁶. ערוך השולחן או"ח סו"ס ס"ז⁴⁶⁷ ועוד).

נב– ה) זכירה דכל יום אינה לימות המשיח לדעת בן זומא (ברכות י"ב, ב⁴⁶⁸) ולכמה פוסקים (ראה נושאי כלי המשנה שם) הלכה כמותו.

נג– ו) בליל פסח המצוה היא במשך כל הלילה (או עד חצות – לרבי אלעזר בן עזרי'⁴⁶⁹) אף שכבר ספר בתחלת הלילה, משא"כ בכל יום – דאם הזכיר פעם אחת לא מצינו מצוה (וגם מדרבנן) להזכיר עוד. ועדיין צ"ע.

נדמצוהעלינולספרביציאת מצרים. סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר: בהיותי קטן שאלני אבי למה אין מברכים על סיפור יציאת מצרים? ולא ידעתי. ואמר לי כי גם הוא נשאל על זה מאביו (אדמו"ר מהר"ש) ולא ידע, ואמר לו אביו כי גם הוא נשאל על זה מאביו (אדמו"ר הצ"צ) ולא ידע, ואמר לו אביו כי גם הוא נשאל על זה מאביו זקנו (אדמו"ר הזקן) ולא ידע, ודודו (אדמו"ר האמצעי) שהי' באותו מעמד השיב דעת הרי"ף⁴⁷⁰ כי כבר יצא בברכת הקידוש שנזכר בו יציאת מצרים, ויש תירוץ הרשב"א⁴⁷¹ להיות כי מספיקה זכירה כל דהו. ואדמו"ר הזקן הקשה על זה כי בליל פסח הרי צריכה להיות הגדה וסיפור⁴⁷². ותירץ כי הוא על דרך שאין מברכין על ברכת המזון⁴⁷³ "לברך ברכת המזון" (שיחות חה"פ תרצ"ז⁴⁷⁴).

נהוכלהמרבה. ואפילו כהנים ולוים שלא נשתעבדו וגרים, וראי' לזה: מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע (לוי) וראב"ע (כהן) ורע"ק (בן גרים) ור"ט (כהן) (שמחת הרגל⁴⁷⁵).

נומעשהברביאליעזר. פיסקא זו ישנה כבר בסדר הגדה של ר' עמרם גאון ונזכרת בתוד"ה דחשיב (כתובות ק"ה, א⁴⁷⁶) וד"ה אמר (ע"ז מ"ה, א⁴⁷⁷). ובתוס' מציין מקומה לאגדתהפסח. ולע"ע לא מצאתי' בשום מדרש. וראה תוספתא ספ"י דפסחים⁴⁷⁸ מעשה כעין זו ברבן גמליאל בלוד שעסקו בהלכות הפסח כל הלילה כו'.

נזברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזרי' ורבי עקיבא ורבי טרפון. מקדים רבי אלעזר בן עזרי' לרבי עקיבא מפני שהי' ממשפחה מיוחסת ונשיא (תוס' כתובות שם⁴⁷⁹). וי"ל דהא שמקדים רבי עקיבא לרבי טרפון (וכקושית התוס' בע"ז שם⁴⁸⁰) הוא מפני שאירע זה בבני ברק שרבי עקיבא הוא מרא דאתרא שם (סנהדרין לב, ב⁴⁸¹). ובכל זאת אינו מקדימו לרבי יהושע, ומכל שכן לרבי אליעזר, כי רבי יהושע הי' רבו של רבי עקיבא⁴⁸², משא"כ רבי טרפון שאף שהי' רבו אבל אחר כך (כן י"ל. ובזה יובן בטוב הש"ס כתובות פ"ד, ב⁴⁸³) נעשה חברו (ראה סדר הדורות מערכת רבי טרפון⁴⁸⁴ וש"נ).

נחלאחר זמן מצאתי⁴⁸⁵ יש מפרשים הסדר ע"פ מרז"ל (ברכות מו, ב⁴⁸⁶ ותוספתא שם⁴⁸⁷) סדר הסיבה גדול באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. ועל פי זה הסיבו כאן הנשיא באמצע רבי אליעזר ורבי יהושע – רבותיו של רבי עקיבא – למעלה מהנשיא, ורבי עקיבא ורבי טרפון למטה הימנו. ומזכירם בהגדה כסדר שהיו מסובים (מאיר עין על הגדה של פסח⁴⁸⁸).

נטבבניברק שם עיר (יהושע יט, מה). וי"ל דמזכיר שם העיר שעל ידי זה מובן הסדר שמונה אותם וכנ"ל. – ובתוספתא הנ"ל מזכיר שהי' בלוד. וי"ל – להשמיענו שאף שהי' בלוד⁴⁸⁹, ואם כן לא הי' קרבן פסח אז, בכל זאת עסקו בהלכות הפסח כל הלילה.

סכלאותוהלילה גם רבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזרי' אף דסבירא להו (מכילתא ס"פ בא ופסחים ק"כ, ב⁴⁹⁰) דאכילת הפסח הוא רק עד חצות. וראה אמרי שפר⁴⁹¹ שהאריך. במכילתא ס"פ בא: רבי אליעזר אומר ... צריכין לעסוק בהל' פסח עד חצות.

סאאמררבי אלעזר בן עזרי' (ברכות יב, ב ועוד). יש גורסין (ירושלמי ברכות פ"א ה"ו. שבלי הלקט השלם סי' רי"ח. הגדה שברמב"ם, מחזור רומא) אמר להם רבי אלעזר בן עזרי' ואם כן הוא המשך פיסקא הקודמת – ואפילו לגירסתנו גם כן, יש לפרש שהי' זה במסיבת בני ברק, – ומובן בפשיטות מה שסידרו משנה זו בהגדה, אף שמדברת בפ' ציצית שאומרים אותה בכל יום.

סבכבןשבעיםשנה ולא זקן ממש, כי באת עליו שיבה ביום שמינוהו נשיא והוא בן שמונה עשרה שנה (ברכות כח, א⁴⁹²), ולפי הירושלמי (ברכות פ"ד סוף ה"א⁴⁹³) בן שש עשרה שנה. ולגירסת האבודרהם⁴⁹⁴ – בן י"ג שנה. (אבל נמצא בטוי זה גם במכילתא לשמות יג, ב⁴⁹⁵. ובילקוט שמעוני שם כבן פ' שנה⁴⁹⁶. ושניהם בר' יהושע).

סגכבןע'שנה, שהשתדלתי עם אנשי החכמה לאזכיתי לדעת הרמז לחיוב אמירת כו' (פירוש המשניות שם⁴⁹⁷). או זכיתי – נצחתי (הרע"ב⁴⁹⁸).

סדלמעןתזכור (דברים טז, ג).

סהלהביאהלילות בגליון כתב יד מינכען של הש"ס הגירסא "כל להביא הלילות". ובשום מקום אחר לא מצאתי לעת עתה "כל ימי חייך להביא הלילות"⁴⁹⁹.

סווחכמים אומרים וחולקין על בן זומא וסבירא להו דאין מזכירין יציאת מצרים בלילות (ראה נו"כ המשנה. פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו⁵⁰⁰) ויש מפרשים דחכמים מוסיפים על בן זומא ולכולי עלמא מזכירין יציאת מצרים בלילות (זבח פסח⁵⁰¹, של"ה⁵⁰², צל"ח⁵⁰³ ועוד) ולכאורה גם לפירוש זה מחולקים הם, דלבן זומא הם ב' חיובים: אחד ביום ואחד בלילה, וכמו קריאת שמע. אבל לחכמים הוא חיוב אחד שזמנו ביום ובלילה⁵⁰⁴. ואכ"מ.

סזברוךהמקוםכו' (כן היא הגירסא⁵⁰⁵ בסידור של"ה, יעב"ץ, ה"ר שבתי רשקובר) עתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים, ואומר ברוך המקום כו', כאדם הדורש ואומר "בשם ה'" ואחר כך מתחיל לדרוש (אבודרהם⁵⁰⁶). הרי כאן ד' ברכות כנגד ד' פסוקים הכתובים במצות ההגדה, שהיא מצות עשה וטעונה ברכה, אלא שנפטרת בק"ש שמברכין לפני' ולאחרי', ומתוך חיבתה רמזו עלי' אלו ד' ברכות (שבלי הלקט⁵⁰⁷).

סחהמקום. מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (ב"ר פס"ח, ט⁵⁰⁸).

סטכנגדד'כו'. (ע"פ הירושלמי פסחים פ"י ה"ד⁵⁰⁹, מכילתא ס"פ בא⁵¹⁰) כ"ה בהגדת הרמב"ם, זבח פסח, סידור של"ה, יעבץ, ה"ר שבתי רשקובר ועוד. ובירושלמי "טפש" במקום "תם" ועוד כמה שינוים.

עחכם,רשע,תם,שאינויודעלשאול. סדר המקראות אינו כתיב כך, ומזכירם כדרך חכמתם: חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו מרשיע ואחריו תם שיש בו קצת חכמה לשאול (אבודרהם⁵¹¹).

עאחכםמההוא – אומרכו'רשעמההוא – אומרכו' רמז: האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר בחה"פ⁵¹²).

עבמההעדות – צוהה'אלקינואתכם (דברים ו, כ) אתכם כלומר אתם שיצאתם ממצרים שהי' הדבר אליכם אבל, על כרחך, שאינו מוציא עצמו מן הכלל, כיון שאומר אלקינו (מחזור ויטרי⁵¹³).

עגולהעיר אשר בירושלמי, מכילתא ורמב"ם הגירסא כאן אותנו במקום אתכם. וכן הוא בהגדה הראשונה שבדפוס⁵¹⁴.

עדואףאתהאמרכו' – מלבד מה שכתוב בפרשה, (עבדים היינו – שכבר הובא בהגדה לעיל), אמור לו אתה עוד שאר הלכות הפסח, עד הדבר האחרון שבו, שהוא אין מפטירין כו' (זבח פסח).

עהאיןמפטירין (פסחים קיט, ב) אין נפטרין מן הסעודה, לאחר שאכל הפסח, באכילת קנוח סעודה (הרע"ב⁵¹⁵).

עולהעיר אשר בירושלמי תשובה זו היא לבן תם. בשמחת הרגל⁵¹⁶ מביא נוסח שזהו תשובת בן רשע.

עזמההעבודה (שמות יב, כו).

עחואףאתה – מלבד התשובה שבפרשה שם⁵¹⁷ – הקהה כו' (זבח פסח⁵¹⁸).

עטבעבורזה (שמות יג, ח). כתוב בפרשת שאינו יודע לשאול, אבל בו נדרשות רק התיבות בעבורזה, אבל "לי ולא לו" דרש ברשע וכאלו אומר אם אינו ענין לשאינו יודע לשאול תנהו ענין לרשע (זבח פסח⁵¹⁹. אבודרהם⁵²⁰).

פליולאלו. במכילתא הוא בלשון נוכח: ולאלך אלו היית כו'. וכנראה מפני כבוד המסובין עשה מסדר ההגדה שינוי זה.

פאמהזאת – עבדים (שמות יג, יד).

פבאתפתחלו, גדל צער האב, וכראותו שאין מענה בפי בנו, תשש כחו כנקבה, על דרך דרז"ל (ע"פ ואם ככה את עושה. שמחת הרגל⁵²¹).

פגפתחלו. מל' הכתוב (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם.

פדוהגדתלבנך (שמות יג, ח).

פהיכולמראש חדש (כן הוא בכל הנוסחאות. אבל במכילתא – שמות שם – גריס שומע אני מראש חדש). – אין זה מן האמירה להבן, אלא מכיון שהזכיר הפסוק הביא דרז"ל עליו בעניני הגדה של פסח (אבודרהם⁵²²). וי"א שגם זה מן האמירה להאינו יודע לשאול (זבח פסח⁵²³, מעשה נסים⁵²⁴).

פומראשחדש. וכמו שגם משה רבינו ספר לבני ישראל מראש חדש (שם⁵²⁵).

פזמבעודיום. שאז הוא זמן עבודת הפסח שהזכיר בכתוב לפני זה (שם⁵²⁶).

פחזהכו'מצהומרור. ואין לומר דמדבר בפסח לבד ואם כן הוא מבעוד יום, דאם כן התיבות בעבורזה או התיבות ביוםההוא – מיותרות (ומתורצת הקושיא שבסידור שער השמים⁵²⁷).

פטמצהומרורמונחים. בזמן הפסח היו אומרים: שפסח מצה ומרור מונחים לפניך (שבלי הלקט⁵²⁸. ועיין פרש"י עה"ת⁵²⁹). אבל על כרחך צריך לומר שגם אחד מהם די לחייבו בספור יציאת מצרים, שהרי הגדה בזמן הזה דאורייתא אף שאינו לפסח, ומרור הוא רק דרבנן (פסחים קכ, א⁵³⁰. ועיי"ש קטז, ב⁵³¹).

צמונחיםלפניך. רוצה לומר בשעה שאכילת מצה ומרור היא מצוה⁵³², שעל זה אומר הכתוב בעבורזה, שאקיים מצותיו אלו, עשה ה' לי. ולא כשהניחם מבעוד יום (על פי תרומת הדשן סי' קלז⁵³³. וראה שו"ע רבינו סי' תע"ג ס"ג⁵³⁴).

צאלפניך. במכילתא ובמדרש שכל טוב⁵³⁵ יש גירסא לפניךעלשולחנך, וכ"מ במאמר החמץ להרשב"ץ⁵³⁶. וי"ל דלפי גירסא זו יודעים אנו מיתור הלשון דשני תנאים לחייב בספור יציאת מצרים: בשעה שמחוייב במרור או מצה, כשיש אצלו מרור או מצה. משא"כ לפי גירסתנו.

צבוהנה בביאור ספר המצות להרס"ג (שם⁵³⁷) האריך בזה ומסיק דלדעת כמה ראשונים אם אין לו מצה פטור מספור יציאת מצרים. וצ"ע דהרי, לכמה דעות, מה שאין מברכין על ההגדה הוא מפני שיצא כבר באמירת זכרליציאת מצרים שבנוסח הקידוש, כמובא לעיל⁵³⁸. והקידוש הוא בשעה שאין מצה ומרור מונחים לפניו, כי לא היו מביאין השולחן עד לאחר שקידש וכנ"ל⁵³⁹. וגם אלו הנותנים טעם אחר למה שאין ההגדה טעונה ברכה⁵⁴⁰, אין קושיא זו סיבת מחלוקותם. ודוחק לומר בזה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו⁵⁴¹. ואכמ"ל.

צגמתחלהעובדי עבודה זרה נזכר בפסחים קטז, א⁵⁴² ובירושלמי שם⁵⁴³.

צדאבותינו. בימי תרח ומלפניו (רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ד).

צהועכשו – יש כותבין עכשיו ביו"ד ואינו צריך (תשבי⁵⁴⁴) – הקירוב הי' בימי אברהם אבינו ע"ה, אבל מכיון שהפעולה נמשכת גם עתה, ולכן מחוייבים גם אנחנו להודות על זה, אומר ועכשו, ולא ואחר כך. – (ולהעיר מזח"ג רח"צ, ב⁵⁴⁵).

צוויאמריהושעכו'כהאמרד'. (יהושע כד, ב-ד). וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכל שכן יהושע, אלא כו' (זח"ג צח, ב⁵⁴⁶. ענין הטובה לפי פי' הזוהר – מבואר במקדש מלך שם⁵⁴⁷ ובסידור האריז"ל בהגדה⁵⁴⁸).

צזוארב – חסרה"א – אתזרעו. כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו את יצחק (ירושלמי פסחים פ"י ה"ה⁵⁴⁹).

צחברוךשומר. הובאה פיסקא זו בסידור ר' עמרם גאון⁵⁵⁰, ר' סעדי' גאון וכו'; אבל, לע"ע, לא מצאתי' בשום מדרש.

צטהבטחתו. בזמנים שונים: לאברהם אבינו ע"ה על דבר גלות מצרים, ולנביאים על דבר הקמים בכל דור ודור, והיא שעמדה לאבותינו וכו'⁵⁵¹.

קלישראל. יש לפרש: א) שומר לישראל מה שהבטיח לאברהם ולנביאים. ב) לישראל כמו ע"דישראל.

קאחשב. ולא גרסינן מחשב, כי חשבון זה כבר עבר (אבודרהם⁵⁵², וכן הוא בשל"ה⁵⁵³, יעבץ, סידור האריז"ל). אבל בשבלי הלקט, סידור ר' סעדי' גאון, רמב"ם⁵⁵⁴, זבח פסח הנוסחא מחשב.

קבלעשות. נמשך למטה⁵⁵⁵ (שבלי הלקט⁵⁵⁶, זבח פסח⁵⁵⁷). ויש מפרשים – למעלה (מהר"ל⁵⁵⁸, סידור קול יעקב⁵⁵⁹).

קג"בברית"ביןהבתרים. כן הוא במחזור ויטרי, זבח פסח, סידור האריז"ל, של"ה, יעבץ (משא"כ בשבלי הלקט, סידור ר' סעדי' גאון, רמב"ם הגירסא לאברהם אבינוביןהבתרים). והוא כלשון הסדר עולם⁵⁶⁰ (הובא בילקוט שמעוני רמז עז⁵⁶¹). וניחא יותר, כי הבטחת ידוע תדע נאמרה קודם שעבר בין הבתרים⁵⁶².

קדויאמרלאברם (בראשית טו, יג-יד).

קהואחריכןיצאו. שאל ר' ייסא זעירא דמן חבריא מרשב"י האי דקודשא בריך הוא מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר הוצאתיך מארץ מצרים מאי רבותא אוליף הכא, תנאה שלים הוא ואחר כך יצאו. א"ל תא חזי ברי קודשא בריך הוא לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים ולא מיד שעבודא דדחלא אחרא. ישראל במצרים הוו שראן תחות מ"ט חילי דמסאבותא, וקודשא בריך הוא אפיק יתהון, ועוד דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון. ובגין כך תשכח באורייתא חמשין זמנין יציאת מצרים. ודא איהו דאנן מנן להו מיום טוב דפסחא יומי ושבועי כי בכל יומא אפיק לן מחילא דמסאבו ואעיל לן בחילא דדכיו (זהר חדש ר"פ יתרו בקיצור לשון. ועיין בתקוני זהר תיקון ל"ב⁵⁶³).

קומראי מקומות נ' פעמים שהוזכרה יציאת מצרים בתורה – ראה פרדס להרמ"ק שער השערים בתחלתו⁵⁶⁴.

קזצריךלהגבי' – האריז"ל. כ"כ בסידור השל"ה⁵⁶⁵ ויעבץ⁵⁶⁶ – וכן נוהגים – אף כי במשנת חסידים⁵⁶⁷, סידור האריז"ל⁵⁶⁸ ושו"ע רבינו סי' תע"ג סמ"ד⁵⁶⁹ כתבו: יקח(יאחוז) הכוס בידו.

קחמנהג בית הרב: מכסין את הפת ורק אחר כך מגביהין את הכוס, מתאים למה שאומר בסיום פיסקא זו: יעמיד הכוס ויגלה הפת. וכן בפיסקא לפיכך – מקדים כסוי הפת להגבהת הכוס⁵⁷⁰. – והטעם יש לומר, דכיוון דכיסוי הפת הוא כדי שלא יראה בושתו כדלקמן, נכון שלא יראה גם הגבהת הכוס. ובפרט שלא נמצא טעם לדחות כסוי הפת לאחר כך. וזכר לדבר – סדר קדוש שבת ויום טוב, שהפת מכוסה בעת ההגבהה⁵⁷¹. ומה שכתב כאן: להגבי'כו'ולכסות, הוא כי כאן בא להשמיענו החידוש שכתב האריז"ל וכדלקמן, והחידוש הרי הוא הגבהתהכוס (אלא שבמילא, על ידי זה צריך לכסות הפת) ולכן הקדימו. והתיבות ולכסותהפת הם מאמר המוסגר.

קטלהגבי'אתהכוס. על שם כוס ישועות אשא (עפמ"ש בשל"ה⁵⁷² ויעבץ⁵⁷³ שם). בשער הכולל מבאר שייכות פיסקא זו להכוס מפני שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה, א). והוא תמוה כי אין פיסקא זו שירה ושבח אלא ספור דברים, ולכן רק יש נוהגין לאחוז הכוס, משא"כ כשמגיע ללפיכך כו' להודות כו' כו"ע נוהגין (כדיוק הל' בשו"ע רבנו⁵⁷⁴). אלא הטעם הוא על דרךהקבלה. וכלשון הרוקח⁵⁷⁵ הובא בשל"ה ריש מס' פסחים שלו⁵⁷⁶.

קיולכסותהפת. שלא יראה בושתו (אגור⁵⁷⁷. שו"ע רבינו שם⁵⁷⁸). אף שהטור בסי' רע"א⁵⁷⁹ פירש ענין בושת הפת, כשמקדש על היין, מפני שהפת מוקדם לברכה לגבי יין, וכאן הרי אין מקום ברכה – מכל מקום גם כאן הוי בושת לפת כשאומר חלק זה מההגדה על היין בה בשעה כשכללות ההגדה צריכה להיות נאמרת על המצה דוקא, שלכן נקראת לחם עוני, ולא על היין.

קיאכןכתבהאריז"ל. מה שהעתיק רבינו גם זה, אף שאין דרכו בסידור לציין המקורים, י"ל שהוא ע"פ הנ"ל, להורות שאינו רק על דרך הקבלה, כי אין זה שירה כמו הפיסקא לפיכך.

קיבוהיא – ההבטחה⁵⁸⁰ – היא שעמדה. ראה לעיל פיסקא הבטחתו.

קיגאחדכו'לכלותינו. בסידור ר' סעדי' גאון, רמב"ם, שבלי הלקט וזבח פסח השמיטו תיבת לכלותינו (הראשונה). והטעם לפי שהאחד כיון בו אל פרעה ולא היתה כונתו לעקור את הכל (זבח פסח⁵⁸¹). וי"ל טעם הנוסחא שלנו (וכן הוא בסידור האריז"ל, של"ה, יעבץ), כי אף שבתחלה לא גזר אלא על הזכרים, הרי אחר כך אמר אריק חרבי תורישמו ידי שבקש לעקור את הכל וכמ"ש מהר"ל⁵⁸² וכ"מ בתרגום אונקלוס ות"י עה"ת שם⁵⁸³.

קידצאולמדכו'. ע"פ מ"ש במשנה (פסחים קטז, א) ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, הוא דורשה עתה כדאיתא בספרי (אבודרהם).

קיהצאולמד. בטוי זה אף שאין יציאה במקום – נמצא גם בקדושין לז, א. סנהדרין פו, א. חולין סג, א. ובכ"מ במדרשים⁵⁸⁴. ובזבח פסח מפרש: צא מענין מצרים שעתה עוסק בו ולמד מספורי לבן ויעקב.

קיוולמד – שהקב"ה מצילנו מיד הקמים עלינו – שלבןבקשלעקוראתהכל – לולא שהצילם הקב"ה (מחזור ויטרי⁵⁸⁵, שבלי הלקט⁵⁸⁶ אבודרהם⁵⁸⁷).

קיזארמיאבדאבי (דברים כו, ה) וכתרגומו: לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא. ובספרי (שם): מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד.

קיחוירדמצרימהכו' וגם אז הצילנו הקב"ה⁵⁸⁸.

קיטאנוס, כמרז"ל (שבת פט, ב) ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל – ע"פהדבור – דגזרת גר יהי' זרעך⁵⁸⁹.

קכובמאמר זה בא לספר איך היתה הירידה, אבל לא שלומד זה מן הכתוב (ולכן אינו אומר: מלמד שירד אנוס) כי אדרבה: וירד – ולאהורד – ברצון הטוב משמע. ובספרי ובהגדת הרמב"ם דרשה זו – אינה. וי"ל הטעם, כיון דבפועל הרי ירד יעקב ברצונו הטוב.

קכאויגרשם – דצ"ךעד"שבאח"ב (ספרי שם בשנוים קלים).

קכבויאמרוגו' (בראשית מז ד).

קכגכיכבדהרעב – אבל כעבור הרעב יחזרו לכנען, הרי שלא ירדו להשתקע (שבלי הלקט⁵⁹⁰, מחזור ויטרי⁵⁹¹).

קכדבמתימעטכמהשנאמר – ונתבאר בקרא בפרטיות. וכן להלן יש אשר רק זוהי כוונת מסדר ההגדה באמרו כמהשנאמר. ובזה מתורצות כמה מקושיות המפרשים.

קכהבשבעים (דברים י, כב).

קכוועתהשמךגו'. קשה למה הביא הסיום דפסוק זה (ובספרי אינו), ועוד דהי' לו להביא מבראשית (מו, כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (מעשה נסים. ותירוצו צ"ע). וי"ל דהכתוב בשבעים נפש גו' עיקרו בא להדגיש איך שמועטים היו בירידתם למצרים ועל כוונה זו מורה סיום הכתוב: ועתה שמך גו'. ולכן הביא בעל ההגדה פסוק זה דוקא וגם סיומו ועתה שמך גו'.

קכזויהישםלגוימלמד. במחזור ויטרי, אבודרהם, של"ה, יעבץ קול יעקב גריס כאן לגוי גדול, אבל בסידור ר' סעדי' גאון, רמב"ם, מהר"ל, סידור ה"ר שבתי רשקובר נשמטה תיבת גדול. והטעם י"ל: הציון הלז נדרש על מלת גוי בלבד. ועוד דרש המגיד על מלת גדול מה שאמר הכתוב ובני ישראל גו' (זבח פסח). וכיון שאין מלת גדול נדרשת כאן – לדעת אלו – השמיטוה.

קכחמצוינים – מסומנין, שלא שינו את שמם לשונם דתם ומלבושיהם (זבח פסח⁵⁹²).

קכטובני ישראל (שמות א, ז).

קלורבכמ"שואעבורגו'רבבהגו' (יחזקאל טז, ו-ז).

קלאואעבורעליך. פסוק זה קבעוהו מסדרי ההגדה באמצע הגדת ליל פסח (שער הכוונות ענין פסח סוף דרוש א'⁵⁹³. פרי עץ חיים שער חג המצות פ"א⁵⁹⁴. משנת חסידים⁵⁹⁵. סידור האריז"ל⁵⁹⁶ – ותימה על היעבץ⁵⁹⁷ שכותב שהוא ואביו, החכם צבי, היו אומרים פסוק זה אבל לא נמצא בשום ספר). והנה כמה נוסחאות ישנם בזה: א) ואעבורעליך בא אחרי ותמלאהארץאותם, קודם דרשת ורבכמה שנאמר (משנת חסידים. סידור ה"ר שבתי רשקובר). ב) אחרי עירוםוערי' (קול יעקב, יעבץ). ג) נוסחת רבינו (וכן הוא גם בהגדות הספרדים בחפזון פסח ומגיד דבריו) ובשמחת הרגל כתב שכן היא נוסחת האריז"ל.

קלבוהטעם לסדור רבינו י"ל, ע"פ דרך הפשט: א) ואעבור גו' אין לו שייכות לדרשת גדול עצום. וגם לא מצינו שיביא בעל ההגדה פסוקים ממקומות שונים בדרשה אחת. ב) סידר הפסוקים כמו שהם כתובים בקרא. והספור ואעבורעליך מבאר ענין ורב, כמו שמסיים בדמיך חיי, וכמה שנאמר (שמות א, יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה.

קלגוירעואותנו (דברים כו, ו) – המשך הדרשה בפרשת ארמי אובד אבי. וכן לקמן בפסוקים: ונצעק, ויוציאנו.

קלדוירעו – דלכאורה מה בא להוסיף על ויענונו. וע"כ פירוש וירעו שכל כוונת המצרים (ולא רק מה ששמו עליו שרי מסים) היתה למצוא עצה איך להרע לישראל. ועל זה מביא ראי' כמה שנאמרהבה.

קלההבהנתחכמה (שמות א, י).

קלווישימועליו (שם א, יא).

קלזויעבידוגו'וימררוגו' (שמות א, יג-יד). פסוק וימררו לא מצאתי לע"ע, בשום נוסח הגדה אחר. מלבד בסידור תפלה למשה להרמ"ק⁵⁹⁸ משמע דגם הוא גריס לי' בהגדה ואין לברר בשינויי גירסאות הספרי, כי המדפיסים, התחל מדפוס הראשון ויניציא ש"ו, השמיטו מן הספרי (וכן מן הילקוט שמעוני) כל ההגדה. – בספרי הנדפס עם פירוש המלבי"ם נדפסה גם ההגדה ובההפסוקוימררו, אבל איני יודע מי הוא המצווה לעשות זה. – אבל נוסחת רבינו מוכרחה היא, דהנה כוונת בעל ההגדה בדרשותיו היא, לבאר ולפרט יותר את הענינים על פי מה שנאמר במקום אחר. וכשבא להספור איך שנתנו על ישראל עבודה קשה, הרי ביאורו מפורש, בכתוב דוימררו, מה היתה עבודה זו ואופנה, ומובא בו גם הבטוי עבודהקשה.ובודאי הביאו בעל ההגדה ולא הי' מסתפק בקרא דויעבידו, שאין בו אלא הודעה כללית בלבד, שהעבודה היתה בפרך – ובפרט אשר "בפרך" זה, ר' אלעזר מפרש אותו בפה רך (סוטה יא, ב), ולפי זה אין מדבר כתוב זה בעבודה קשה כלל (ודברי האמרי שפר⁵⁹⁹ בפיסקא זו – צע"ג ולכאורה גם סותר דברי עצמו). ומה שנשמט פסוק זה בשאר הנוסחאות, י"ל: סופרי כת"י הראשונים של ההגדה (והספרי) רשמו בקיצור ויעבידומצריםגו'בפרך. וכוונתם היתה על תיבת "בפרך" השני' שבסוף פסוק וימררו. ובא מעתיק שלא שמש כל צרכו וכשהעתיק עד תיבת "בפרך" הראשונה – עמד. ולא שם לבו שגם פסוק שלאחריו מסתיים בתיבה זו.

קלחונצעק (דברים כו, ז).

קלטויהיבימים (שמות ב, כג).

קמוישמעאלקים (שם ב, כד).

קמאענינוזופרישותדרךארץ. ענינו מל' עינוי, ופרישות דרך ארץ קרוי' ענוי⁶⁰⁰ (בראשית לא, נ. יומא עד, ב⁶⁰¹).

קמבפרישותדרך ארץ. כי גם לזה נתכוון פרעה בגזרתו וכספור רז"ל (שמ"ר פ"א, יב⁶⁰². וראה גם כן ס' הלקוטים על פסוק וכאשר יענו אותו⁶⁰³).

קמגכמה שנאמרוירא (שמות ב, כה) כמה מפרשים הקשו שאין מפסוק זה שום ראי', ותרצו באופנים ורמזים שונים. – ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות, כי הראי' כמה שנאמר מתייחסת לתיבת וירא, ולא לדרשת זופרישותדרךארץ, שהיא אינה באה אלא במאמר המוסגר. וכאלו אמר: ויראאתענינוכמה שנאמרויראאלקיםגו', אלא שדרך אגב מפרש מהו ענינו. ועד"ז הוא גם כן לקמן במ"ש ואתלחצנוזההדחקכמה שנאמרכו'ובמוראגדולזהגילוישכינהכמה שנאמרכו' – שאין הראי' על פירוש התיבות לחץ,ובמוראגדול, אלא על הענין (ועי"ז סרו תמיהות המפרשים שם) – ופירוש התיבות בא במאמר המוסגר. ואין להקשות דאם כן הי' לו להביא בפסקא זו רק התיבה וירא, ולעשות פסקא בפני עצמה ענינוזופרישותדרך ארץ – די"ל דתיבת וירא בפני עצמה הוא דבור מקוטע.

קמדעמלנואלוהבנים. שהם כחו ואונו של האדם וכמה שנאמר (בראשית מט, ג) כחי וראשית אוני (מחזור ויטרי). ודרז"ל (שבת לב, ב) איזה הן מעשה ידיו של האדם הוי אומר בניו ובנותיו (שבלי הלקט⁶⁰⁴).

קמהכמה שנאמרכלהבן (שמות א, כב) – ראי' על הענין (ולא על הפירוש), שגזרו על הבנים⁶⁰⁵.

קמולחצנוזההדחק. מלת לחץ תאמר על מעיכה גופנית, ועל אונס ונגישה בעשית איזה דבר וזהו הנקרא בדבריהם ז"ל דוחק. ואומר שכאן הוא כפירוש השני, שלא די שהעבידו אותם אלא שגם לא היו נותנים להם מנוחה בעבודתם וכמה שנאמר (שמות ה, יג) והנוגשים אצים (זבח פסח⁶⁰⁶).

קמזוגםראיתי (שמות ג, ט) – ראה לעיל פיסקא כמה שנאמרוירא.

קמחויוציאנוה' (דברים כו, ח).

קמטמלאך,שרף,שליח. חילוק מדריגות אלו ראה: רמב"ן⁶⁰⁷ ובחיי⁶⁰⁸ (שמות יב, יב), זבח פסח⁶⁰⁹, מהר"ל⁶¹⁰, אלשיך⁶¹¹, סידור קול יעקב⁶¹², יעבץ⁶¹³, הגר"א⁶¹⁴. בלקו"ת ד"ה להבין מ"ש בהגדה ס"ג⁶¹⁵: מלאך, שרף, שליח – עשי', יצירה, בריאה.

קנולאעל ידישליח. בסידור ר' סעדי' גאון יש כאן הוספה: לאעל ידיהדבר⁶¹⁶,אלאכו'. וצע"ק מזהר (ח"א קיז, ב⁶¹⁷).

קנאבכבודוובעצמו (כן הוא בסידור האריז"ל, אבודרהם, זבח פסח, סידור של"ה, יעבץ⁶¹⁸) – מלכות דאין סוף ועצמות דא"ס שלפני הצמצום (כתבי כ"ק אדמו"ר נ"ע⁶¹⁹).

קנבועברתי (שמות יב, יב).

קנגועברתיבארץ מצריםאניולאכו'ולאאחר. ברמב"ם אינו וכן בשבלי הלקט⁶²⁰ כתב שרבו לא אמרו אבל נמצא הוא, לגירסתנו, בספרי וכן בסידור האריז"ל, זבח פסח, מהר"ל, אלשיך, של"ה, יעבץ.

קנדאניולאמלאך – הובא ונתבאר בזהר (ח"א קיז, א⁶²¹).

קנהאניהואולאאחר – (כן הוא בכל הנ"ל, לבד מספרי שאינו שם) – מה בא למעט עוד, ראה: מהר"ל⁶²², אלשיך⁶²³, יעבץ⁶²⁴, לקו"ת שם⁶²⁵.

קנוזההדברכו'זוהחרבכו'זההדם. הקשו המפרשים⁶²⁶ למה ייחד ופרט ג' מכות אלו ובסדר זה דוקא – ולפענ"ד י"ל דמבאר הגדולות אשר עשה: הרג את ממונם (מקניהם). גדולה מזו – הרג את בכוריהם (חרב). ועוד גדולה מזו – גם באלקיהם עשה שפטים, שלקה היאור שהיו עובדים לו כמרז"ל (שמות רבה פ"ט, ט⁶²⁷).

קנזהנהיד (שמות ט, ג).

קנחכמה שנאמרוחרבו (דה"א כא, טז) – הרי מצינו לשון נטוי' במכת חרב (שבלי הלקט⁶²⁸. זבח פסח⁶²⁹), והיא החרב שהרג בה את הבכורות (זבח פסח. שמחת הרגל⁶³⁰).

קנטובמוראגדול – (לשון מראה. וכן תרגם אונקלוס ות"י ובחזונא רבא) – זהגלוישכינה – בלילה בעת מכת בכורות וגאולת ישראל (שבלי הלקט⁶³¹ אבודרהם⁶³²).

קסכמה שנאמראוהנסה (דברים ד, לד) – הרי שהי' מורא גדול. ותיבות זהגילוישכינה הם מאמר המוסגר, כנ"ל. וסרה תמיהת המפרשים.

קסאואתהמטה (שמות ד, יז).

קסבובמופתיםזההדם. מכה הראשונה מעשר המכות, שמונה אותם בסמוך – כן פירשו רוב המפרשים⁶³³. אבל הכלבו מפרש: לא מכת היאור קאמר, אלא מאשר היו המים לדם ביבשת כאשר עשה האותות לעיני העם, שעל ידי אותו האות האמינו בו כל ישראל. – ובתפלה למשה פירש: הוא הדם שהי' יוצא מגופם (של המצריים) במותם. – ולשני פירושים אלו צ"ע, דאם כן הי' לו, לבעל ההגדה, לפרש כוונתו.

קסגונתתימופתים – עשן (יואל ג, ג).

קסדבאמירתדם – ארור).באמירתעשר – יוסיףיין. לשון המשנת חסידים⁶³⁴ – בשנויים קלים. אלא שמה שאינו שייך לעשי' – הקיף בחצאי עיגול.

קסהואיןליטולבאצבעלשפוךכי אםבכוסעצמו (פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו⁶³⁵. משנת חסידים⁶³⁶. סידור האריז"ל⁶³⁷. של"ה⁶³⁸. שבח פסח⁶³⁹).

קסוויכוון. אדמו"ר בסידורו אין דרכו לבאר מה שיכוון, ומה שביאר כאן, נ"ל שהוכרח בזה, מפני שארז"ל (ברכות נא, ב) אין מברכין על כוס של פורעניות ובס' פסח מעובין⁶⁴⁰ (הובא בחק יעקב ס' תע"ג סקל"ז) כתב דיש שופכין היין הנשאר ושוטפין הכוס משום שנזכר שם המכות. וראה בדרכי משה הובא בשו"ע רבינו (תע"ג ס"נ) אשר ט"ז השפיכות הם כנגד חרבו של הקב"ה מלאך הממונה על הנקמה (יעויין בזה מעבר יבק מאמר ג פ"ט⁶⁴¹). ולהוציא מכל הנ"ל צריך לכוון שהפורעניות האף והזעם הוא על היין ששופך לתוך כלי השבור, ומה שנשאר בתוך הכוס הוא יין המשמח (יעויין שער הכולל⁶⁴²).

קסזושופךכו'על ידיכחהבינה. הפירוש: ושופך, על ידי כח הבינה, מהיין שבתוכו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר).

קסחוהזעם"שבה" (בה"א ולא באלף).

קסטדבר אחרביד – סתם מורה לכל הפחות: מכה אחת. כשהוסיף – חזקה – הרי זה – שתים⁶⁴³.

קעובאותות – לשון רבים. הרי זה – שתים.

קעאהמשמחלכך) (גם תיבת לכך מוקפת) – כן הוא בכמה דפוסים. ולפענ"ד כצ"ל.

קעבוצע"ג מפני מה לא כתב שצריך להטיף באמירת דצ"ךעד"שבאח"ב, וכמ"ש בשו"ע⁶⁴⁴ (תעג ס"נ) וסידור של"ה⁶⁴⁵ וכן הוא המנהג. ואין לומר דנכלל במ"ש באמירתעשרמכות – שהרי מסיים עשרשפיכות, ואם תאמר כנ"ל, הי' לו לומר יגשפיכות (ובמשנת חסידים⁶⁴⁶ אין התיבות עשרשפיכות וי"ל כנ"ל).

קעגרבי יהודההי'נותןבהםסמנים. לדעת סדר המכות. כי בתהלים (עח. קה) לא נמנו בסדר זה, ותאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, על כן בא להודיענו סדרם (שבלי הלקט⁶⁴⁷ ואבודרהם⁶⁴⁸. ועיי"ש עוד טעמים. וראה מנחות – צו, א⁶⁴⁹ – ר"י אומר שלא תטעה כו').

קעדדצ"ךעד"שבאח"ב. באמירת תיבות אלו ישפוך ג' שפיכות, ורק אחר כך מוסיף יין בכוס.

קעהבסידור קול יעקב העתיק מכתבי האריז"ל סוד תיבות אלו. ראה בתוספות יום טוב אבות (פ"ה מ"ד) וסידור יעבץ פירוש התיבות על דרך הדרוש.

קעוניקוד תיבות אלו שוה בכל הנוסחאות שראיתי⁶⁵⁰. ועדיין לא מצאתי טעם לניקוד זה דוקא.

קעזרבי יוסיהגלילי,רביאליעזר,רביעקיבא (מכילתא בשלח יד, לא). בהגדת הרמב"ם ליתא. אבל ישנם בסידור ר' עמרם גאון, ר' סעדי' גאון⁶⁵¹, מחזור ויטרי, זבח פסח, סידור האריז"ל וכו'.

קעחר' אברהם בנו של הרמב"ם כותב (הועתק בס' מעשה רוקח⁶⁵²) אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל "אמירת זה מנהגנו ומנהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב".

קעטנ'מכות,ר'מכות,ר"נמכות. אבל כולם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים, ונחלקו למינים רבים על הים (פירוש המשניות אבות פ"ה מ"ד⁶⁵³). ואם כן אינו חולק על מ"ש באבות דרבי נתן פל"ג (ולנוסחא אחת כן הוא גם במשנה אבות פ"ה⁶⁵⁴) דעשר מכות הביא על המצרים בים (זבח פסח⁶⁵⁵).

קפבס' תפלה למשה⁶⁵⁶ מפרט החמשים מכות, ר' ור"ן מכות.

קפאויאמרוהחרטומים (שמות ח, טו). אף שנאמר במכת כנים, אבל, פשוטו של מקרא הוא, שמזה נוכחו החרטומים, אשר כלהמכות אצבע אלקים היא (זבח פסח⁶⁵⁷).

קפבויראישראל (שמות יד, לא).

קפג"שכלמכה"כו'היתהשלד'מכותכו'ה'מכות. וי"ל דאין רבי יוסי הגלילי חולק עליהם, כמו שאין רבי אליעזר ורבי עקיבא חולקים עליו⁶⁵⁸. ומצינו לשון ר' פלוני אומר אף שאין מחלוקת בדבר וכמ"ש בתוספות יום טוב (בכורים פ"ג מ"ו⁶⁵⁹) ועוד.

קפדעלהמצרים"במצרים". לכאורה תיבת במצרים אינה בדוקא, שהרי גם מכה שעל הים היתה של ד (או ה') מכות, וכמו שמסיים. ואולי נכתבה מפני שהכתוב שעליו נשען מדבר במכות שבמצרים. ודוחק.

קפהישלחבם (תהלים עח, מט).

קפוכמהמעלותכו'עלאחתכמה. ברמב"ם ליתא⁶⁶⁰ אבל ישנם בכהנ"ל בפיסקא רבי יוסי הגלילי⁶⁶¹, ולא מצאתים, לע"ע, בשום מדרש⁶⁶² אבל בזבח פסח⁶⁶³ משמע דזהו סיום מאמר רבי עקיבא אומר!

קפזאלוכו'דינו. אין מפסיקין באמירת הארבעה עשר דינו.

קפחבמשנת חסידים כתב: דיינו מספרו יסוד וחמשה עשר⁶⁶⁴ דיינו כו' (ועד"ז הוא בסידור ה"ר שבתי רשקובר⁶⁶⁵). – כנראה, מפני שהיו"ד דגושה, לכן חשובה לשנים⁶⁶⁶. והנה לפי נוסחא שלנו אינם אלא יד וי"ל – בדוחק – שהכונה על המעלות – שבהם דינו⁶⁶⁷. שוב מצאתי אשר בשבלי הלקט הגירסא היא: אלו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית המקדש (היינו שילה ונוב וגבעון) דינו. אלו בנה לנו את בית המקדש ולא בנה לנו את בית הבחירה (בית המקדש שבירושלים) דינו. וכן הוא גם בדפוס ראשון של ההגדה לפסח מתוך מחזור שונצינו – ה' רמ"ו. – ואם כן – לפי נוסח זה – הם טו דינו. ובשים לב אשר בעל המחבר ספר משנת חסידים חי באיטליא – מקום בעל המחבר ספר שבלי הלקט ודפוס שונצינו – קרוב לודאי, אשר גם הוא אחז בנוסחא שלהם ולכן כותב אשר טו דינו הם. אבל בסידור ה"ר שבתי רשקובר צ"ע.

קפטאילועשהבאלקיהםולאהרגאתבכוריהם. לכאורה צ"ע שאין זה על פי סדר המאורעות, וכמה שנאמר והכיתי כל בכור גו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב) וה' הכה כל בכור גו' וכל בכור בהמה (שם יב, כט. ובמכילתא⁶⁶⁸ ותנחומא⁶⁶⁹ דבהמה לקתה – שהיתה עבודה זרה שלהם).

קצוכן לאחר זה: הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים – גם כן אינו על הסדר⁶⁷⁰.

קצאוכן האכילנו את המן – באלוש⁶⁷¹ – נתן לנו את השבת – במרה שלפני'⁶⁷².

קצבוי"ל אשר כתובים הנ"ל פירושם: והכיתי כל בכור וזה מסבב אשר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים. ועד"ז בכתוב השני. אבל זמן עשית השפטים והריגת בכור בהמה הי' קודם להריגת בכוריהם⁶⁷³. – וכן מובן גם מהמכילתא (שמות יב, כט): וכל בכור בהמה שלא יאמרו יראתנו הביאה עלינו את הפורענות. וכ"מ גם ממרז"ל (סוכה כט, א): חמה לוקה סימן רע לעכו"ם כו' ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלקי' לוקה עמה שנאמר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (עיי"ש בחדושי אגדות⁶⁷⁴). וכן הוא בפירוש בזהר (ח"ב יח, א⁶⁷⁵ ושם. – בשמות רבה פכ"א, ה⁶⁷⁶ מדובר ע"ד שר האומה).

קצגוכן בנתינת הממון – הכוונה למה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו' והוחלט זה לרשות בני ישראל כשנודע שאין הם חוזרים למצרים⁶⁷⁷.

קצדובמן ושבת – י"ל שהוא לדעת האומר באלוש ניתנה שבת (ירושלמי ביצה פ"ב, ה"א⁶⁷⁸, דברים רבה רפ"ג⁶⁷⁹. וראה מכילתא לשמות טו, כה⁶⁸⁰). או ע"פ המפרשים (ריב"א לשמות טז, א⁶⁸¹) דאף שניתנה במרה שכח משה להזהירם עד שבאו לאלוש.

קצהולאקרעלנואתהים. ואז לא הי' הקב"ה מצוום לשוב ולחנות על הים ולחכות לפרעה⁶⁸², ולא הי' מחזק לב פרעה לרדוף אחריהם, כי כל זה נעשה בשביל נס דקריעת ים סוף, וכמה שנאמר בתחלת פרשת בשלח (וסרו קושיות המפרשים⁶⁸³) – דינו.

קצוולאהעבירנובתוכו"בחרבה" – אלא במעט מים או טיט דינו (זבח פסח⁶⁸⁴, אבודרהם⁶⁸⁵, מהר"ל⁶⁸⁶). וצ"ע דהי' צריך לומר ביבשה – במקום בחרבה: א) כלשון הכתוב. ב) יבשה מורה שיבשה לגמרי, משא"כ חרבה. וכמה שנאמר (בראשית ח, יג-יד) בראשון גו' חרבו פני האדמה ובחדש השני בכז' יום לחדש יבשה הארץ⁶⁸⁷.

קצזולאספקצרכנובמדבר – והיינו קונים צרכנו מתגרי אומות העולם, ועל דרך מרז"ל יומא (עה, ב⁶⁸⁸) – דינו.

קצחאלוקרבנולפניהרסיני – שעל זה נאמר: הן הראנו ד' אלקינו את כבודו ואת גדלו (דברים ה, כא). ובנוסח מוסף ראש השנה: אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני – ולאנתןכו'דינו⁶⁸⁹.

קצטעודי"ל:אלוקרבנולפניהר סיני – והיו שומעים גם כן עשרת הדברות – ולאנתןלנואתהתורה – אחר כך, היינו הלוחות והתורה והמצוה⁶⁹⁰ – דינו⁶⁹¹.

ררבןגמליאל – ונאמרלפניוהללוי' (משנה פסחים קטז, א-ב. ולהרמב"ם גירסא אחרת שם ולכן נוסח אחר לו גם בהגדה⁶⁹²).

ראכלשלאאמר – שלא פירש טעמן (רשב"ם⁶⁹³).

רבלאיצאידיחובתו – כראוי, אבל יצא מן התורה (ר"ן פסחים שם⁶⁹⁴. וכ"מ דעת הרי"ף רשב"א אבודרהם⁶⁹⁵ ועוד – שכתבו שבדיבור בעלמא יוצא מצות עשה של סיפור יציאת מצרים. ראה לעיל פיסקא מצוהעלינולספר).

רגשהיואבותינואוכליםכו'שאנואוכליםכו' כל זה אינו במשנה והוא הוספה ממסדר ההגדה (וכבר הקשה בשמחת הרגל⁶⁹⁶ על הרשב"ץ שכתב אחרת).

רדואמרתםזבח (שמות יב, כז).

רהנוטלהפרוסהבידוכו'נוטלהמרורבידו, בפסחים קטז, ב הל' להגבי'⁶⁹⁷. אבל בסידור רש"י⁶⁹⁸ ובמחזור ויטרי⁶⁹⁹ כתב: כשמגיע למצה זו מרור זה מניח ידו עליהם (ואולי נוסח אחר הי' להם בש"ס). ומנהג בית הרב לאחוז המצות, השני' והשלישית⁷⁰⁰ (על ידי המפה שעליהם) ולהניח ידיו על המרור והכורך – עד עלשום השני.

רומצהזוכו'עלשוםשלאהספיקכו'. במשנה (שם) הוא בקיצור: עלשוםשנגאלואבותינוממצרים. ובעל ההגדה מפרש ומבאר: על שום שנגאלו ועל אופן הגאולה, שהיתה במהירות כל כך עד שלא הספיק כו' – אשר רק בזה יובן מה שגאולת אבותינו מחייבת לאכול מצות.

רזוי"ל אשר ב' הדברים – עצם הגאולה ואופנה – אחד הם על פי מ"ש בספרים (סידור ה"ר שבתי רשקובר⁷⁰¹ וקול יעקב⁷⁰² כאן. צרור המור⁷⁰³ – הובא בשל"ה פיסקא עבדים היינו⁷⁰⁴ – שמחת הרגל שם⁷⁰⁵) שאם היו שוהים ישראל עוד רגע במצרים לא היו נגאלים לעולם – ועפי"ז מובן גם כן מה שמדגיש במכילתא (שמות יב, מא): שמכיון שהזמן הגיע לא עכבן הכתוב כהרףעין.

רחעלשוםשלאהספיק. אף שנצטוו על המצות קודם לזה (שמות יב⁷⁰⁶) – הקב"ה ציום לעשות המצה לזכרון הפלא שהוא עתיד לעשות להם. וכן נצטוו בפסח – על שם ופסח ד' כנ"ל – קודם מעשה הנס (זבח פסח⁷⁰⁷, שבלי הלקט⁷⁰⁸ אבודרהם⁷⁰⁹. לקו"ת סד"ה להבין מ"ש בהגדה⁷¹⁰).

רטמלךמלכיהמלכים. מלכים – שלמטה בעוה"ז. מלכי המלכים – שרים העליונים שבצבא המרום כמ"ש (דניאל י, יג) ושר מלכות פרס. והקב"ה נקרא מלך על מלכי המלכים (לקו"ת שם⁷¹¹).

ריעגותמצותכילאחמץכיגורשוממצריםולאיכלולהתמהמה. שאלו יכלו להתמהמה היו אופים חמץ כי פסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום (ר"ן⁷¹², שבלי הלקט⁷¹³, לקו"ת שם⁷¹⁴).

ריאויאפואתהבצק (שמות יב, לט).

ריבוימררו (שמות א, יד).

ריגבכלדורודור. – ובכל דור ודור – בכל יום ויום וכאילו הוא יצא היום ממצרים (תניא ר"פ מז. עיי"ש).

רידוהגדתלבנךביוםההואוגו'עשהד'"לי" (שמות יג, ח) – הרי שצ"ל לי אף ביוםההוא, היינו גם כמה דורות אחרי יציאת מצרים (מהרש"א פסחים שם⁷¹⁵).

ריהלאאתאבותינו. הוספת מסדר ההגדה, וכפל הדבר כדי לחזקו. ובמשנה אינו.

ריוואותנוהוציא (דברים ז, כג). בפסחים (קטז, ב): צריך שיאמר ואותנו הוציא גו'.

ריזיכסהכו'ויגבי'כו'גאלנו. (טור ושו"ע⁷¹⁶). וצ"ע דהי' לו לומר – כלשון הגמ"יי⁷¹⁷ – עד שיברך בפה"ג ושותה. ואולי הטעם מפני שלברכת בפה"ג אין צריך אלא אחיזת הכוס, ולא הגבהה⁷¹⁸.

ריחיכסהאתהפתכו'. בסידור תורה אור (דף קפ"ח ע"ב) העתיק הגהת הצ"צ על זה: ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל ישראל. והטעם מבואר בטור בשם המדרש. – מזה מוכח אשר התיבות ואוחזוכו'גאלנו לא היו בסידורו⁷¹⁹. וכן אינם בסידור קול יעקב⁷²⁰, של"ה⁷²¹, יעבץ⁷²².

ריטמנהג בית הרב (למרות מ"ש בהגהות אדמו"ר נ"ע שבסידור תורה אור ע' רלג⁷²³) להגבי' הכוס ואוחזו עד שמסיים ונאמרלפניוהללוי' – הובא מנהג זה בהגמ"יי⁷²⁴ – ומעמידו על השולחן וחוזר ומגבי' לברכת אשר גאלנו (וכ"כ בערוך השולחן⁷²⁵).

רכיכסהאתהפת – שלא יראה בשתו – ויגבי'אתהכוס – כי אין אומרים שירה אלא על היין⁷²⁶ (ראה לעיל פיסקא צריךלהגבי'⁷²⁷).

רכאלפיכך – שהוציאאותנו וגאלנו – אנחנוחייביםלהודות כו' – ט' שבחים (כ"ה לגירסתנו במשנה שבבבלי⁷²⁸. מחזור ויטרי⁷²⁹. מהר"ל⁷³⁰. מטה משה⁷³¹ בשם הרוקח. תוספות יום טוב פסחים שם⁷³², סידור ה"ר שבתי רשקובר⁷³³) – לפניו הללוי' – שבח עשירי, כנגד עשר לשונות של שבח שאמר דוד בתהלים וגדול בכולם הללוי' שכולל שם ושבח בבת אחת (פסחים קיז, א⁷³⁴. מחזור ויטרי⁷³⁵).

רכבונאמרלפניוהללוי' (כ"ה במשנה. רי"ף. רמב"ם. שבלי הלקט. אבודרהם – דעת עצמו⁷³⁶. מהר"ל. סידור יעבץ).

רכגהללוי'הללו – למעינומים (תהלים קיג-קיד). – יאמר הלל כשם שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים כמרז"ל – פסחים קיז, א (מחזור ויטרי⁷³⁷). עד היכן הוא אומר – בית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (פסחים קטז, ב).

רכדאין מברכין על הלל זה. ר' צמח גאון זצ"ל פירש לפי שמפסיקין בו בסעודה ורב האי גאון זצ"ל פירש שאינו אלא כקורא בתורה (אור זרוע ח"א רס"י מג⁷³⁸).

רכהובלילה זה קורין אותו אפילו מיושב, אע"פ שמצות קריאת הלל מעומד, לפי שכל מעשה לילה זה הוא דרך חירות (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תע"ג ס' מז-מח⁷³⁹).

רכוהפרקים הללוי' ובצאת המדברים ביציאת מצרים קריעת ים סוף ומתן תורה (פסחים קיח, א⁷⁴⁰), לשעבר, מפסיקין בהם ותקנו אחריהם ברכת הגאולה ואכילת המצה שכל זה זכר ליציאת מצרים. והפרקים שלאחריהם המדברים בלעתיד לבוא (פסחים שם⁷⁴¹) באים אחרי הסעודה, כי הם ענין בפני עצמו (זבח פסח⁷⁴²).

רכזברוךכו'אשרגאלנו (משנה פסחים קטז, ב⁷⁴³ כדעת רבי עקיבא וכגירסת הרי"ף הרא"ש⁷⁴⁴ וכו'. ראה בדקדוקי סופרים שם⁷⁴⁵) – ברכה זו היא במקום ברכת שעשה נסים (רש"י בס' האורה⁷⁴⁶. אבודרהם⁷⁴⁷ וראה לעיל פיסקא שהחינו⁷⁴⁸).

רכחגאלנו – כנ"ל אשר אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו משועבדים היינו. ואם כן אנו מרגישים הגאולה. ולכן מקדים גאלנולגאלאתאבותינו שזה אינו אלא מה שאבותינו ספרו לנו. משא"כ בפיסקא לפיכך אומר: שעשה לאבותינו – ואחר כך – ולנואתהנסים – כי האבות ראו וקרובים אל הנסים (חתם סופר⁷⁴⁹).

רכטלמועדים – ר"ה ויוהכ"פ – ולרגלים – פסח שבועות וסוכות (שבלי הלקט⁷⁵⁰. אבודרהם⁷⁵¹).

רלמןהזבחים – חגיגה (הבאה קודם הפסח כדי שיהא נאכל על השובע. פסחים ע, א) ואחר כך – ומןהפסחים⁷⁵².

רלאבמוצאישבת – (שאין החגיגה באה בערב פסח שחל להיות בשבת. פסחים סט, ב⁷⁵³) נאכל שם – מןהפסחיםומןהזבחים – החגיגהשתבואלמחרתו (שו"ע אדמו"ר הזקן תע"ג סמ"ט⁷⁵⁴).

רלבקירמזבחך. לשון הכתוב (ויקרא א, טו). וצ"ע מה ששינה כאן דוקא להביא לשון זה. ובסידור יעב"ץ פירש על דרך הסוד⁷⁵⁵. וראה זח"א (רכח, ב⁷⁵⁶).

רלגשירחדש – לשון זכר (מכילתא⁷⁵⁷. הובאה בתוד"ה ונאמר פסחים קטז, ב⁷⁵⁸).

רלדונוטלהכוסבידו. תיבות אלו הם טעות הדפוס (שער הכולל⁷⁵⁹).

רלהומברך. מברכין על כל כוס וכוס מארבע הכוסות ברכה ראשונה, – אבל אין מברכין ברכה אחרונה כי אם אחרי האחרון (רב שרירא ורב האי גאון⁷⁶⁰). והטעם: כל אחד מארבע הכוסות חשוב מצוה ודרך חרות בפני עצמו ואין נפטר בברכת השני⁷⁶¹. אבל לענין ברכה אחרונה – אפילו היסח הדעת אין מזקיק לברכה זו⁷⁶², שתהי' מיד אחר האכילה ושתי', ויכול להמתין עד שיהא נמלך לאכול או לשתות ויברך אחריהם ויפטור גם את זו (שו"ע אדמו"ר הזקן סו"ס תע"ד וש"נ⁷⁶³).