History of Chabad in Czarist Russia·Second Generation - The Mitteler Rebbeתולדות חב״ד ברוסיה הצארית·דור שני – כ"ק אדמו"ר האמצעי

אמשפחת בית הרב
משפחת הרבנית שיינא
מספר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (תורת שלום עמ' 218):

בכ"ק אדמו"ר האמצעי זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע היה חתן איש נכבד מעיר יאנאוויץ.

געוד מספר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (ס' השיחות ה'תש"ד עמ' 65):

דהרבנית שיינא, אשתו של הרבי האמצעי, היתה בתו של אחד מחסידי רבינו הזקן, שהי' "מלמד" והיו לו חמש בנות. פעם אחת שאלו רבינו הזקן: מדוע אינך מחתן את בנותיך? ענה המלמד: אף אחד אינו רוצה להשתדך אתי מרוב עניותי. אמר לו רבינו הזקן: אני אשתדך אתך, ואז הרי ימצאו קופצים שירצו גם הם להשתדך אתך.

הלא נתפרש כאן וכאן מי הי' חסיד זה, חותנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, ומה שמו. כך לא מפורש כאן מי היו ארבעת חתניו האחרים, גיסיו של רבינו האמצעי.

ו*
ב"כרם שלמה" (סיון תשמ"ה עמ' נד) נדפס תצלום שטר זכרון עדות שנכתב אחרי נישואי הרה"ק רבי יעקב ישראל מטשערקאס עם בתו של רבינו האמצעי, ביום ז' שבט תקע"א, ובו נאמר:

זזכרון עדות היתה בפנינו עדים ח[תומים] מ[טה] איך שבאתה לפנינו האשה הנגידה מרת שיינא בת מוהר"ר יעקב, והדר בעלה הרב הגדול מוהר"ר דוב בער בן הרב המאור הגדול המפורסם בדורו מוהר"ר שניאור זלמן שי' … וקנינא מן האשה הרבנית הנגידה מרת שיינא בת מוהר"ר יעקב.

חלמדנו מכאן ששם חותנו של רבינו האמצעי הוא יעקב²⁶², ועדיין לא ידענו מהו שם משפחתו ומי הם בני משפחתו.

טאמנם הגיעו לידינו ידיעות מקוטעות אודות חתניו של ר' יעקב זה, גיסיו של רבינו האמצעי:

יא) ר' ישראל ש"ץ מיאנאוויטש.

יאב"שארית יהודה" חיו"ד סי' לג-ד, יש תשובה שכתב הרה"ק מהרי"ל אל הרבנית דבורה (אמו של הגאון החסיד רבי אליהו יוסף רבלין) בענין שאלת נשים. את התשובה הזאת מסר על ידי החסיד ר' ישראל ש"ץ, והוא שלח אותה אל הרבנית דבורה על ידי רבינו ה"צמח צדק". ובמכתבו של ר’ ישראל ש"ץ כותב הוא אל הרבנית דבורה הנ"ל:

יבמסרתי הוהשיב [התשובה] הנ"ל להרב המפורסם מוהרמ"מ שהוא חתן גיסי הרב אדמו”ר שי'.

יגכיצד הי' ר' ישראל ש"ץ גיסו של רבינו האמצעי?

ידבין חתני רבינו הזקן לא מצינו את ר' ישראל ש"ץ; ולפי האמור לעיל אשר חותן רבינו האמצעי היו לו חמשה בנות, מסתבר כי ר' ישראל ש"ץ הי' אחד מחמשת חתניו.

טור' ישראל ש"ץ גר ביאנאוויטש, ומכנה שם את הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש בשם "הרב המ"ץ דקהלתנו". וכבר נזכר לעיל שהחותן ר' יעקב הי' גר ביאנאוויטש. אם כן יש מקום לשער, שאחרי נישואיו של ר' ישראל ש"ץ, עבר לגור במקום חותנו ביאנאוויטש.

טזב) ר' שמרי' ברלין מיאנאוויטש.

יזבאגרות-קודש אדמו"ר האמצעי ח"ב אגרת א מזכיר את "גיסי ידידי ר' שמרי' מיאנאוועץ", ובשוה"ג שם נדחקתי בזהותו של ר' שמרי' זה.

יחאח"כ העירני ידידי ר' יהושע שי' מונדשיין מס' תולדות אנשי שם (למוה"ר דוד טעבלי אפרתי, ווארשא תרל"ה, עמ' 49 ס"ק לג-ד):

יטהרב המאוה"ג החו"ב מו"ה שמריה ברלין אבד"ק יאנאוויץ ז"ל בעל תקנתא לתקנתא²⁶³ … הוא זקנו של הרב הגדול החסיד המפורסם מו"ה שמרי' ברלין מיאנאוויץ²⁶⁴, גיסו של אדמו"ר הקדוש מרנא דובער נבג"מ, בן אדמו"ר הגאון אלהי מרנא שניאור זלמן מלאדי בעל התניא ושו"ע.

כוכבר נזכר לעיל שגם החותן ר' יעקב הי' גר ביאנאוויטש.

כאג) עוד ידוע לנו אחד מגיסיו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, שהי' זקנו של מוה"ר חיים אליעזר ביחובסקי, כפי שנכתב עליו בשער הספר דרך מצותיך "נכד גיסו של רבינו אדמו"ר האמצעי זי"ע". אמנם לא ידוע לנו אם הכוונה לאחד משני הגיסים הנזכרים (ר' ישראל ש"ץ או ר' שמרי' ברלין), שהרח"א ביחובסקי הי' נכדו; או שזקנו היה אחד משני הגיסים האחרים (שלא נודעו לנו שמותיהם). וכמובא לעיל, שחותנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי היו לו 5 בנות, היינו שבנוסף לאשת אדמו"ר האמצעי, ושתי הגיסות הנ"ל היו לו עוד שתי בנות.

כבמהידוע לנו ממשפחתו של מוהרח"א ביחובסקי הם:

כגא) אביו ר' דובער ביחובסקי (שער הספר גנזי נסתרות).

כדב) דודו ר' שמואל ביחובסקי מקאריץ (כתבי הרח"א ביחובסקי ע' צז).

כהג) ר' יוסף ביחובסקי, שהי' קרובו של אדמו"ר הצמח צדק (מבית הגנזים פרק עד).

כוהרה"ג רבי אהרן מקרעמענטשוג
הרה"ג ר' אהרן מקרעמענטשוג הי' בנה של הרבנית פריידא בת רבינו הזקן ובעלה ר' אלי' ב"ר מרדכי. אודותיו כותב בבית רבי (עמ' 114 בשוה"ג):

כזהחסיד המפורסם ר' אהרן זלה"ה מקרימענטשוק, שהי' גדול מאד בתורה ויראה ובחסידות. ושמענו … שאדמו"ר בעל צמח צדק נ"ע בעת שחזקו עליו דברי אנ"ש שהוא יהי' לרב והוא לא רצה בזה … דחה את עצמו גם בזה, שיקבלו את הר"ר אהרן הנ"ל, שגם הוא מנכדי רבינו נ"ע.

כחבשו"ת צמח צדק חאו"ח סי' קב, יש תשובה שכתב רבינו אליו בכ"ב סיון תקצ"ח, ובסי' קא שם כותב רבינו הצמח צדק: "הגיעני שאלה זו מב"ד [מבן דודי] הרב הג' ר' אהרן מקר[עמענ]צ[וק]". ונראה שגם מ"ש בשו"ת צמח צדק חיו"ד סי' מז אות ד "והנה מהמ"צ דק' קרימינצוק נשאלתי", גם כאן הכוונה אליו²⁶⁵.

כטבאור התורה במדבר נדפס מאמר שבסיומו נרשם בכת"י (ראה שם עמ' א'תרפז): "הועתק מביכעל של הרב מוהר"א קרימי[נ]צוקער מה ששמע מפה קדוש אדמו"ר". כמו כן נעתק במגדל עז (עמ' שצז): "מפי הקדוש בשם אדמו"ר נבג"מ, העתיק מביכעל ר"א מקרומע[נ]צוק".

לבבית רבי שם, וכן בשאר ספרי תולדות משפחת בית הרב, אין עליו יותר פרטים מהנ"ל, ומפתיע הדבר, שהרי באמת מוצאים אנו שהוא הי' חתנו של רבינו האמצעי (בנוסף לכל חתניו הידועים²⁶⁶), וגם חתנו של הרה"ק רבי נחמן מברסלב, ושהיו לו בנים ובני בנים, אשר היו נכדי רבינו הזקן וגם נכדי הרה"ק מברסלב:

לאמסופר בספר השיחות תש"א עמ' 42, שהוא הי' חתן רבינו האמצעי בזווג שני. גם ב"היהודי" (נ.י. טבת תרצ"ו עמ' 73) כותב ר' דן תומרקין, כי הגאון ר' אהרן הנ"ל הי' "חתנו של האדמו"ר האמצעי".

לבוהעירני ידידי הר"י שי' מונדשיין, כי בספרי ברסלב (ימי מהרנ"ת ח"ב אות נא. גידולי הנחל. שיח שרפי קודש ח"ד אות תשיד) כתוב שהוא הי' חתן הרה"ק ר' נחמן מברסלב, שנשא את בתו מרת חי' אחר שנתאלמנה, ובקרעמענטשוג היו דרים נכדיו, שהיו נכדי רבינו הזקן ונכדי הרה"ק מברסלב.

לגנישואיו הראשונים של רבי אהרן היו על כל פנים לפני שנת תקע"ד; כן נראה מתוך אגרת שכתב כ"ק אדמו"ר האמצעי בשנת תקע"ד (מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי ע' יז), שקיבל באותה שנה את חלקו במעמד משפחת בני הרב, בין הנכדים הנשואים (בנפרד מאמו), ומכך נראה שכבר הי' נשוי אז.

לדנישואיה הראשונים של מרת חי' הנ"ל היו בשנת תקע"ד (ימי מהרנ"ת ח"א קרוב לסופו) ונישואיה השניים עם ר' אהרן הנ"ל היו לפני תקפ"ב (ב"ימי מהרנ"ת" ח"ב שם מסופר על אדר תקפ"ב, שכבר הי' חתנו).

להועדיין לא ידוע לנו מתי ואיך היה חתנו של רבינו האמצעי בזיווג שני, ויש בזה שתי אפשרויות:

לוא) אפשר שנשא את הרבנית שרה בת רבינו האמצעי, אחרי שנפטר בעלה ר' אהרן ב"ר משה חיים אלכסנדראוו הנ"ל, בצעירותו (ראה תורת שלום עמ' 206). וכיון שר' אהרן אלכסנדראוו הביא לדפוס בשנת תקצ"ז את הס' תורה אור, אם כן נצטרך לומר לפי זה שהוא נשא אותה אחרי שנת תקצ"ז (אחר שנפטרה הרבנית חי' בת הרה"ק רבי נחמן מברסלב).

לזב) או אולי הי' בעלה של מרת אסתר מרים בת רבינו האמצעי, שנתגלתה מצבתה לאחרונה (ראה מאמרי אדהא"מ קונטרסים עמ' רעו), ונאמר בה "האשה הצנועה החשובה מרת אסתר מרים", אשר מסגנון זה נראה שכבר היתה נשואה, ונפטרה בשנת תקע"ט. והיינו שהיא היתה אשתו בזיווג שני שלו, ואחר שנפטרה גם היא, בחודש תמוז תקע"ט, נשא את מרת חי' בת הרה"ק מברסלב בין השנים תקע"ט-תקפ"ב.

לחוהפלא הוא שבכל סיפורי בית הרה"ק רבי נחמן, ובספרי וסיפורי משפחת בית נשיאי חב"ד לא נזכר שהי' גם חתנו של רבינו האמצעי, ואילו בס' השיחות שם וכן בעתון היהודי, נזכר רק שהוא חתנו של רבינו האמצעי, ולא נזכר שהי' גם חתנו של הרה"ק רבי נחמן מברסלב.

לטצאצאיו

מכל זה פרסמתי בהערות ובאורים תשנ"ז (גליון תשל ע' 66 ואילך), ואח"כ דנתי בזה גם בספר "מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי" (קה"ת תשנ"ח, ע' יז), ובספר "צמח צדק – מפתחות" (קה"ת תשנ"ט, ע' קנח).

מאלאחר פרסום הדברים, התקשרה אלי מרת סוזן רוט תי', וסיפרה אשר היא נכדת ר' אהרן, ואחרי בירורים יסודיים נתבררו פרטי הדבר (הובאו הדברים בהיכל הבעש"ט גליון כג, ע' קעז):

מבשם משפחתו של ר' אהרן הי' זסלבסקי. מנשואיו עם הרבנית חי' בת הרה"ק רבי נחמן מברסלב נולד להם בן בשם יחיאל. הוא נשא את הרבנית שטערנא סאשיא (גם היא נכדת הרה"ק רבי נחמן מברסלב), ונולדו להם חמשה בנים ושלוש בנות: א) זלמן נחמן, ב) מרדכי, ג) דובער, ד) צבי הירש, ה) אהרן זסלבסקי. ו) פייגא כהן, ז) שרה וואבעלעב, ח) חנה רבינוביטש.

מגעוד כתב לי ה"ר דב בער קפלן:

מדאני נכדו של ר' ארקע זסלווסקי, רב בקרעמענטשוג, וחיברתי רשימת צאצאיו של בנו ר' יחיאל זסלווסקי (כוללת יותר ממאה שמות).

מהר' יחיאל התחתן עם שטערנא-סאשיא בתו של ר' נחמן בנה של חייקע בת רבי נחמן מברסלב (נובע מזה כי ר' יחיאל התחתן עם בתו של אחיו, מן הזיווג הא' של רעבעצין חייקע).

מואמא של שטערנא-סאשיא היתה בתו של בערל גוטליב (בנו של רבי שלמה מקרלין) ורייזל (בתו של רבי ר' ברוך ממעזיבוז).

מז*
כל אלה, הם וצאצאיהם, צאצאי כ"ק אדמו"ר הזקן, שלא נזכרו בס' הצאצאים²⁶⁷. רבים מהם הם החיים אתנו היום.

מחההתיישבות בליובאוויטש
העיירה ליובאוויטש
העיירה ליובאוויטש נוסדה לערך לפני כ-500 שנים, ותמיד התקיימה בה קהלה של יהודים. אמנם המיוחד שבעיירה הזאת הוא, שבמשך 102 שנים היתה העיירה הזאת מרכזה של תנועת חב"ד העולמית.

מטעיירה קטנה היא "ליובאוויטש", אבל היא מפורסמת בכל העולם כולו, בזה שתנועת חב"ד העולמית נקראת על שם העיירה "ליובאוויטש".

נמייסד חסידות חב"ד, האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא והשלחן ערוך, למד בילדותו בעיירה ליובאוויטש. בתקופת נשיאותו התקיים מרכז תנועת חב"ד בעיירות לאזניא ולאדי (הסמוכות לליובאוויטש).

נאזמן קצר אחרי הסתלקותו, עם תום מלחמת נפוליון בשנת תקע"ג (1813), התיישב בעיירה ליובאוויטש – האדמו"ר השני לתנועת חב"ד (כ"ק אדמו"ר דובער מליובאוויטש, הנקרא אדמו"ר האמצעי). בנה בה דירה ובית כנסת גדול.

נבבעיירה ליובאוויטש התקיים מרכז תנועת חב"ד גם בתקופת האדמו"ר השלישי (כ"ק אדמו"ר מנחם מענדל שניאורסאהן, בעל ה"צמח צדק"); בתקופת האדמו"ר הרביעי (כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, רבי שמואל שניאורסאהן); ובתקופת האדמו"ר החמישי (כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, רבי שלום דובער שניאורסאהן).

נגאלא שכרגיל באותן התקופות ובאותן המקומות, מזמן לזמן היו פורצות בהן שריפות, עד שבתי העץ היו נשרפים כליל. אחרי כל שריפה קנו עוד חלקה באותה חצר בליובאוויטש ובנו עליה בתים מרווחים יותר, עד שהפכה כל החצר להיות "החצר בליובאוויטש" – בה' הידיעה.

נדבעת מלחמת העולם הראשונה, בתחלת שנת תרע"ו (1915), בהתקרב הצבא הגרמני לאיזור ליובאוויטש, הוכרח כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ובני ביתו לעזוב את ליובאוויטש; מתוך תקוה שאחרי המלחמה יוכלו לחזור לביתם בליובאוויטש.

נהלמעשה היה זה סיום תקופת זהרה של ליובאוויטש – בתור מרכז תנועת חב"ד. בשנת תרע"ח (1918) עזבו תלמידי הישיבה את ליובאוויטש ונסעו ללמוד בעיירות אחרות, רחוק מהספר – איזור המלחמה. בשנת תר"פ (1920) נסתלק כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ברוסטוב. בשנת תרפ"א (1921) נשרף כל חצר רבותינו בעיירה ליובאוויטש. ומאז שממה העיר מלהיות מרכז תנועת חב"ד²⁶⁸.

נו*
העיירה ליובאוויטש נוסדה, כאמור, לערך לפני כ-500 שנים. לראשונה אנו מוצאים את העיירה ליובאוויטש נזכרת במסמך של שנת רפ"א (1521).

נזהיה זה בתקופה שאחרי גירוש היהודים מספרד בשנת רנ"ב (1492), היהודים התחילו להתיישב אז גם במדינת פולין, והגיעו עד סמוך לגבול רוסיה²⁶⁹. שם נוסדה אז העיירה ליובאוויטש.

נחליובאוויטש היתה אז סמוך לגבול שבין רוסיה לפולניה, שביניהם היו תמיד מריבות ומלחמות. בשנת רפ"א (1521) חתם וואסילי השלישי מלך רוסיה על הסכם מסירת כמה עיירות באיזור סמולנסק לפולניה, ביניהם גם העיירה ליובאוויטש. הסכם דומה חתם איוואן האיום בשנת שט"ז (1556).

נטמסמכים וידיעות כלליות אודות העיירה במשך השנים, ליקט מר הענדל דייטש ע"ה בשנת תשנ"ד (1994), בחוברת קטנה ברוסית בשם: ליובאוויטש צענטר חסידוב חב"ד, דאקומענטאלני אוצערקי [ליובאוויטש – מרכז חסידות חב"ד, רשמים דקומנטריים].

סהרב הקדוש מהרי"ל מיאנאוויטש²⁷⁰ מספר באחת מתשובותיו (שארית יהודה חאהע"ז סי' נב), כי שם העיירה ליובאוויטש נקראה על שם "השר הראשון שבנה העיר", ששמו היה לובייעצקי (מלשון אהבה ברוסית).

סאבזכרונות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מליובאוויטש (פרק א) מסופר כי מייסד העיירה היה צדיק נסתר בשם ר' מאיר, ואשר השם "ליובאוויטש", שפירושו אהבה, קשור לסמל אישיותו של אותו ר' מאיר.

סבעל מצב היהודים בליובאוויטש במאתיים השנים הבאות לא ידוע לנו הרבה.

סגבזכרונות הרבי מליובאוויטש (שם) מסופר שבמשך התקופה הזאת התגוררו בליובאוויטש כמה צדיקים נסתרים. אחד מהם נקרא ר' בנימין, שהציל את העיירה מהתנפלות שודדים, והוא בנה את בית הכנסת בליובאוויטש. בית הכנסת הזה נקרא תמיד על שמו "בנימין'ס שטיבל".

סדבעת חלוקת פולין, בקיץ תקל"ב (1772), צורף איזור הזה לאימפריה הרוסית, ומאז נמצאת העיירה ליובאוויטש ליד הגבול שבין רוסיה לבין רוסיה הלבנה.

סההעיירה ליובאוויטש נמצאת בין המשולש של שלושת ערי הפלך מוהילוב, וויטבסק (שברוסיה הלבנה) וסמולנסק (שברוסיה). בעיקרה של התקופה שלפנינו הייתה ליובאוויטש שייכת לפלך מוהילוב²⁷¹, שהיא חלק מרוסיה הלבנה. אמנם כיום שייכת ליובאוויטש לפלך סמולנסק, שהיא חלק ממדינת רוסיה.

סועיירה קטנה היא ליובאוויטש, לערך קילומטר וחצי על קילומטר וחצי. למרות זאת היתה היא העיירה המרכזית באיזור, ובשוק הגדול שלה התקיים כל שנה ה"יריד", אליו היו באים מרחוק ומקרוב.

סזכ"ק אדמו"ר הצמח צדק מספר בתשובותיו (חלק או"ח סי' כד) אשר היריד היה מתקיים בליובאוויטש במשך חודש אחד בשנה²⁷², בחודש ינואר למניינם. עיקר הבאים ליריד היו מהעיירות שקלאב וויטעבסק ומוהילוב, אבל היו באים גם משאר העיירות. מרוב טרדות הסוחרים היו מתפללים במשך השבוע באכסניא שלהם, אבל בשבת, היינו בארבע השבתות שבמשך תקופת היריד, היו באים להתפלל בבית הכנסת.

סחבעיר ווילנא היה נדפס כל שנה לוח-שנה, ובסופו – רשימת הירידים האמורים להתקיים במשך השנה. בעיירה ליובאוויטש רשומים כל שנה שני ירידים, האחד בחודש טבת (ינואר) והשני בחודש תמוז (יוני).

סטבמקום נוסף (חידושים לג, ד) דן כ"ק אדמו"ר הצמח צדק אודות רחבת השוק (שבו מתקיים היריד) ורחובות הראשיים של העיירה: "שהשער של המסלה ההולכת לעיר דובראוונא והשער של המסלה ההולכת לוויטעפסק או לרודניא אינן מכוונות כלל זה נגד זה ... שכולם מפולשים לפלטיא הוא הרחוב שבאמצע העיר ששם החנויות כולם".

עזה היה רק בתקופת אדמו"ר האמצעי ובתקופת אדמו"ר הצמח צדק, אחר כך ירד קרנה הכלכלי של העיירה ליובאוויטש. על הסיבה לכך מספר ה"ר יהודה חטריק, בספרו רשימות דברים (מהדורת תשס"ט-ע) ע' 387:

עאקודם שהמציאו את מסילת הברזל היתה ליובאוויטש עיר רוכלת, בהיותה נמצאת על הגבול בין רוסיא הלבנה וליטא ובין רוסיא הגדולה, וידועה היתה ב"ירידים" גדולים. ועל זה מראה מקום השוק, עם חנויות בנויות כמו בעיר גדולה. מליטא ורוסיא הלבנה הביאו סחורתם לירידים למכור, וגם מערי רוסיא, מסמאלענסק עד מאסקווא, הביאו הסוחרים סחורתם. ועיקר המסחר הי' בפשתן סרוק שגדל ברוסיא הלבנה.

עבעל הגבול. מפת העיירה ליובאוויטש וסביבתה

עגאבל אחרי שנבנתה מסילת הברזל העוברת בתחנת קראסנאיע, ההולכת ממאסקווא לבריסק-ליטאווסק²⁷³ ווארשא, ומסילת הברזל העוברת ברודניא, מאריאל לווילנא-ריגא – ירד מסחרה פלאים, ומסחר הפשתן ירשה עיר רודניא, שעלה זה בזול יותר, שאין הוצאות להוליך לרודניא²⁷⁴.

עדאחרי שמסחר הפשתן הלך ודל, הי' מקור פרנסתם של בעלי הבתים דעיר ליובאוויטש, היינו משפחות התושבים, מהאורחים הבאים מקבל פני כ"ק אדמו"ר, הן בחול והעיקר בימי החגים, וכן מתלמידי הישיבה. בעלי האכסניות, החנוונים, האופים, הקצבים, הסנדלרים והחייטים – כולם המשיכו עיקר פרנסתם מהתלמידים והאורחים.

עהליובאוויטש בדורו של אדמו"ר הזקן
מרכז תנועת חסידות חב"ד עבר לעיירה ליובאוויטש בתחלת הדור השני, בשלהי שנת תקע"ג (1813). בדור הראשון היה מרכז התנועה בעיירות לאזניא²⁷⁵ (תקמ"ג – תקס"א; 1783 – 1801) ולאדי²⁷⁶ (תקס"א – תקע"ב; 1801 – 1812) הסמוכות לליובאוויטש.

עואמנם כבר מייסד של תנועת חסידות חב"ד, כ"ק אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן, שהה בצעירותו בליובאוויטש, שם למד תורה מפי הרה"ק רבי יששכר בער מליובאוויטש.

עזמקום מגורו של רבינו היה אז בעיירה לאזניא, הסמוכה לליובאוויטש. מנהיג החסידות בעיירה ליובאוויטש היה החסיד רבי יששכר בער, מתלמידי המגיד ממעזריטש, ואליו נסע רבי שניאור זלמן הצעיר ללמוד תורה. אחרי שיסד רבינו הזקן את תנועת חב"ד, הפך רבי יששכר בער מליובאוויטש להיות חסיד שלו, כדלעיל פרק ‎יא. בנו רבי יוסף מליובאוויטש היה מגדולי התלמידים של רבינו הזקן מייסד חסידות חב"ד²⁷⁷.

עחרשימה של כחמישים משפחות שהתגוררו באותה תקופה בליובאוויטש, נרשמה בשנת תקמ"ד (1784), ונדפסה בספרון הנזכר של הענדל דייטש.

עטאחר כך כיהן ברבנות ליובאוויטש, רבי ישראל קיסין, בן דודה של הרבנית שטערנא שרה, אשת רבינו הזקן²⁷⁸.

פאחריו התמנה רבי בנימין להיות רבה של העיירה ליובאוויטש. הוא פנה בשאלות הלכתיות אל רבינו הזקן²⁷⁹.

פאאחד מתושבי ליובאוויטש בתקופת רבינו הזקן היה תלמידו החסיד ר' צבי הירש זרחי. תולדותיו נרשמו על ידי נכדו ר' יוסף²⁸⁰.

פבההתיישבות בליובאוויטש
אחרי הסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן, כאשר הבית בלאדי נשרף על כל אשר בו – כאמור לעיל פרק ‎ל, לא חזר יותר כ"ק אדמו"ר האמצעי לעיר לאדי. כחצי שנה המשיך להתגורר בעיר קרמנטשוג, כפי שהוא כותב משם בחורף תקע"ג – לאחר ההסתלקות (אגרות-קודש שלו אגרת ה וח"ב אגרת א):

פגבדעתינו לישב בכאן עד הקיץ הבע"ל, כי שמענו [דיבת בשורה] דבר ברור בשם איש מהימן, שהבתים שלנו שבק"ק לאדי נשרפו על [ידי] שלהבת הלהב החוזר²⁸¹ כו', וגם קשה מאוד הנסיעה לנשים וטף בימות החורף בדרך רב כזה. על כן וודאי מההכרח לנו להתעכב כאן עד אמצע הקיץ, עד אשר יראה ה' בענינו וימצא לנו מקום מנוחה לנפשינו ויאמר לצרותינו די.

פדבמשך הקיץ חזר כ"ק אדמו"ר האמצעי עם בני ביתו לרוסיא הלבנה ובחר למקום מושבו החדש את העיר ליובאוויטש. הוא התיישב בליובאוויטש מיד בתחלת ימי נשיאותו, בשלהי קיץ תקע"ג – תחלת תקע"ד (1813).

פהבדיווח של החוקר קורביצקי²⁸², שכתב אל בית המשפט בשנת תקפ"ו (1825), מספר, שבתחלה קנה רבינו בית עץ מאת בעל האחוזה מר קרויער, ואחר כך בנה בחצר בית כנסת גדול של עץ. הבניה התחילה בשנת תקע"ד (1814) ונמשכה שנה או שנתיים.

פואורך בית הכנסת הוא 10 סאזשין (לערך 21 מטר) ורחבו 6 סאזשין (לערך 13 מטר). בכניסה לבית הכנסת יש פרוזדור שפתוח לשני הצדדים. באמצע בית הכנסת עומדת בימה עם שלחן הקריאה.

פזעוד הולך ומונה את מספר ספרי התורה (שנכתבו על ידי הסופר [ר' ראובן] מיאנאוויטש²⁸³), המנורות (שהוזמנו מפטרבורג), הפמוטים, הוילונות והמפות.

פחאוסף הספרים, שבו 611 ספרים, עומד בביתו בארבע ארונות. הספרים עשויים להשאלה לאנשי העיירה²⁸⁴.

פטבזכרונות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (פרק א) מסופר שבאותה שעה גרו בליובאוויטש מאה ועשר משפחות יהודיות.

צגם מספר (ס' השיחות קיץ ת"ש ע' 95), שאת הבתים בנה באותו שטח שלמד בו כ"ק אביו אדמו"ר הזקן אצל הרב יששכר בער.

צאלעומת דיווח החוקר הנזכר, כותב אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ברשימותיו²⁸⁵ אשר גודל בית הכנסת שבנה כ"ק אדמו"ר האמצעי היה 60x40 ארשין (לערך 42 על 28 מטר).

צב*
בנוסף לבניית בית הכנסת בסמוך לבית רבנו, בנו אז גם את המקוה בליובאוויטש, לפי הוראות כ"ק אדמו"ר הזקן²⁸⁶. כך מספר אדמו"ר ה"צמח צדק" בתשובתו, שכתב אל הרה"ק ר' הלל מפאריטש (שו"ת חיו"ד סי' קב):

צגלמעשה כשעשינו מקוה פה, וגם כן מחמת עומק המים לא יכלו להעמידה על הרצפה ממש, עשינו איזרוב, ומלאו אותו עפר גיטרעטין היטב²⁸⁷, ואחר כך עשו עליו רצפה מנסרים והושיבו עליו התיבה של המקוה.

צדלא ידוע כמה זמן התקיים המקוה הזה, אך מה שידוע הוא, שאחר כך היה המקוה בנוי על גבי מעין, אשר בסמוך לנהר שעבר בליובאוויטש, ליד חצר בית הרב, וכדלקמן פרק ‎קא.

צההמקוה היה גבוה מהנהר, ועל ידי חפירה תחת המקוה הגיעו למעיין מים, הבאים מהנהר דרך נקבים חלולים באדמה. בור המקוה היה מתמלא מים מעצמו עד לגובה הנהר. שם היתה בנויה תיבת מקוה הטבילה, שהיתה מתמלאת מעצמה ממי המעיין יותר מארבעים סאה, ואחר כך היו שופכים בה מים שאובים חמים. כדי לנקות את מי המקוה אשר בתיבה, היו מריקים מזמן לזמן את מי המקוה אשר בתיבה, והיתה מתמלאת מעצמה ממי המעיין.

צו*
מיד כשהתיישב כ"ק אדמו"ר האמצעי בליובאוויטש התחילו לנהור לליובאוויטש אנ"ש מכל המדינה, הן לשמוע דא"ח והן לשאול עצות ביחידות, הן לביקורים קצרים של יום או יומיים והן לביקורים ארוכים יותר – לשהות בליובאוויטש שבוע או שבועיים.

צזכשהתרבה מאד מספר האורחים המגיעים לליובאוויטש הוכרח רבינו לתקן תקנות מיוחדות המגבילות את רשיון הנסיעות האלו²⁸⁸.

צחמלבד זאת היה כ"ק אדמו"ר האמצעי נוסע בעצמו מליובאוויטש אל העיירות שבהם גרים אנ"ש, לחזור לפניהם דא"ח ולקבלם ליחידות²⁸⁹.

צטבימיו האחרונים לא היה כ"ק אדמו"ר האמצעי בליובאוויטש. בתחלת שנת תקפ"ח (1827) נסע להשתטח על ציון כ"ק אביו אדמו"ר הזקן בהאדיטש הרחוקה²⁹⁰. בדרך חזרה, בהיותו בעיר ניעזין, היתה הסתלקותו ביו"ד כסלו, ושם מנוחתו כבוד.

קספרים וכתבים
אוסף ספריו – בצוק העתים
בדיווח של החוקר קורביצקי (מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי עמ' סג), שכתב אל בית המשפט בשנת תקפ"ו (1825), מספר על הספרים שמצא בבית הכנסת שבנה כ"ק אדמו"ר האמצעי בחצר ביתו²⁹¹:

קאאוסף הספרים, שבו 611 ספרים, עומד בביתו בארבע ארונות. הספרים עשויים להשאלה לאנשי העיירה.

קבהיתה זו תקופה קשה ביותר בתולדות ישראל ברוסיה. עוד לא הספיקו להתאושש מההרס שגרמה המלחמה בשנים תקע"ב-ג, וכבר התחילו להתבצע שאר הגזירות על היהודים – ע"י הצאר ניקולאיי, ביניהן גזירת גירוש היהודים מהכפרים הנזכרת באחת מאגרות כ"ק אדמו"ר האמצעי (אגרות-קודש שלו ח"ב אגרת ג):

קגמודעת זאת מצוק העיתים שבמדינתינו לכל כגדול כקטן, ולזאת נפלו מעמדות שלנו מאד מכמה טעמים, ובפרט מחמת גירוש הכפרים ה' ירחם, וישיבתינו כעת בדוחק גדול מאד.

קדביצוע הגזירה הזאת התחיל כבר בשנים תקס"ז-ט, אך ביתר תוקף בוצעה בשנים תקפ"ג-ד²⁹². אותה ואת שאר הגזירות של התקופה הזאת מזכיר כ"ק אדמו"ר האמצעי בכמה מאגרותיו (ראה אגרות-קודש שלו אגרות כא-כד. ובאגרת כב כותב):

קהבצר להם מאד מצרות ורעות רבות, צרה אל צרה נגשת בכלל ובפרט בכל אחד ואחד בבני חיי ומזוני, כאשר נראה לעין כל בגודל הלחץ והדחק בפרנסה, וגודל כו' מגודל השנאה כו' על אחינו בני ישראל בפרט, וגם בבני חיי ומזוני בקטנים וילדים וגם בגדולים בזמנים הללו ה' ירחם כו'.

קוהאגרות האלו מספרות לנו על המצב הדחוק הכללי בפרנסה. ובאשר לקניית ספרים, קוראים אנו באגרות נוספות שכתב בקשר להדפסת ספרו "תורת חיים", אשר מחמת גודל הדוחק בפרנסה לא היה באפשרות אנ"ש לקנות ספר שלם בבת אחת, עד שהוכרח כ"ק אדמו"ר האמצעי להדפיסו ולמכרו לאנ"ש – קונטרסים קונטרסים, ועל כך כותב (אגרות-קודש שלו ח"ב אגרות ד-ה):

קזהדפסת הכתבי תורות על הסדרות ... לא יותר מעשרים עד כ"ה בויגין, ויומשך משך זמן ב' שנים מהיום, כדי שלא להכביד על הקונים ... והמקח מכל בויגין לא יהי' רק ששה קטנים לבד, כי המדפיס יוזיל המקח מן ההדפסה ... שלא להכביד על הקונים בפעם אחת.

קחאוסף כתביו
לאחר הסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן, כאשר חזר כ"ק אדמו"ר האמצעי מקרמנטשוג לרוסיה הלבנה והתיישב בליובאוויטש, פנה אל החסיד ר' שלמה פריידעס, שהיה אצלו אוסף גדול של כתבי-יד (ראה בית רבי עא, ב), וכתב לו (אגרות-קודש שלו אגרת ו):

קטאחת שאלתי מאת אדוני אותה אבקש את פני האדון אשר כל טוב אדוני בידו מושל בכל אשר לו, לו משפט הגאולה לגאול להחזיר עטרה ליושנה כו', וספחני נא את אחת כו', להחיות לחם לפי הטף, ושלח לי שנים שלשה ביכלך כתובים באר היטב, ובתוכם פירוש המלות אשר רבים צריכים אליו, ומכתבי זה לעד על אודות הבטחתי הנאמנה לו כאהבת [באמת] נפשו כל הימים בלי משך מבדיל ח"ו.

קי"פי' המלות" הנזכר הם דרושי כ"ק אדמו"ר הזקן, ביאוריו על הסידור, שמהם ליקט כ"ק אדמו"ר האמצעי את הדרושים שהדפיס (יחד עם הסידור) בשנת תקע"ו בקאפוסט.

קיאבהקדמת הסידור הנ"ל כותב כ"ק אדמו"ר האמצעי:

קיבולקטתי מכמה קונטרסים מהעתקות שיש בידי שהעתיקו רבים מכתיבת ידי וגם הרבה קונטרסים מגוף כתיבת ידי ממש.

קיגבאותה שנה הדפיס גם ספר נוסף מדרושי כ"ק אדמו"ר הזקן, הוא ספר "ביאורי הזהר". גם בהקדמת ספר זה כותב: "הביאורים הטובים והנבחרים שנמצאו בידי העתקות מכת"י ומעט מגוף כת"י".

קידחלק מדרושים אלו ואלו נמצאים בגוכתי"ק אדמו"ר האמצעי, בכרכי הנחותיו מהשנים תקס"ו-ז (כת"י 1025; 1196). אמנם דרושים רבים לא היו אצלו בגוכתי"ק, והוצרך להעתיקם מהעתקות. נראה שאלו הם ה"שנים שלשה ביכלך כתובים באר היטב, ובתוכם פירוש המלות אשר רבים צריכים אליו".

קיה*
אודות כתי"ק כ"ק אדמו"ר האמצעי מספר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בשם זקנו כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע (התמים חוב' ב' ע' עט):

קיוהחסיד ר' ישראל יפה²⁹³, מדפיס דקאפוסט ... האט דער זיידע²⁹⁴ אים מבטיח געווען אז ער וועט אים שיקען²⁹⁵ די כתבים, און פלעגט אים שיקען זיין אייגענענטיגע כתבי-יד ... דער זיידע פלעגט זיין כתב-יד געבען חסידים אויף צו לערנען און איבער שרייבען, עס זענען געווען אזעלכע, וועלכע האבען דעם כתב-יד ניט אפגעגעבן צוריק. בא בעשען זיינען געווען איבער פערציג ביכער דעם זיידענס האנטשריפט וועלכע זיינען פארברענט געווארען אין דער שריפה דשנת תקפ"ד. נאר צוויי ביכער – משנת תקס"ו, תקס"ז – וועלכע זיינען געווען ביין טאטען²⁹⁶ בהלוואה זיינען גאנץ געבליבען.

קיזעל פי זה אפשר, שגם הביכלאך גוכתי"ק אדמו"ר האמצעי – דרושי תקס"ו-ז הנ"ל, היו אצל החסיד ר' שלמה פריידעס, בעת השריפה של שנת תקע"ג, וכך ניצלו משריפה זו, והם הם ה"שנים שלשה ביכלך כתובים באר היטב, ובתוכם פירוש המלות אשר רבים צריכים אליו", שביקש מאתו כ"ק אדמו"ר האמצעי לשלוח לו.

קיח*
בנוסף לשני ביכלאך אלו – הנחות כ"ק אדמו"ר האמצעי מדרושי כ"ק אדמו"ר הזקן מהשנים תקס"ו-ז, נמצאים בספריה גם כמה ביכלאך נוספים בגוכתי"ק אדמו"ר האמצעי, הנחות מדרושי לאזניא – לפני תקס"א (כת"י 1003; 1161; 2237), דרושי תקס"ג (כת"י 1195) ודרושי תקס"ה (כת"י 1194).

קיט*
כבר סופר לעיל פרק ‎כח, שבתקופת כ"ק אדמו"ר הזקן היו אנ"ש רגילים להעתיק את ה"הנחות" של דרושי כ"ק אדמו"ר הזקן. העתקות אלו, בכרכים מרובים, נמצאים גם מהנחות שעשה כ"ק אדמו"ר האמצעי לדרושי כ"ק אדמו"ר הזקן.

קכאת ההעתקות הללו מזכיר כ"ק אדמו"ר האמצעי בהקדמותיו ל"סדור עם דא"ח" ול"באורי הזהר", כמועתק לעיל: "ולקטתי מכמה קונטרסים מהעתקות שיש בידי שהעתיקו רבים מכת"י וגם הרבה קונטרסים מגוף כתיבת ידי ממש"; "הביאורים הטובים והנבחרים שנמצאו בידי העתקות מכת"י ומעט מגוף כת"י".

קכאיש גם סדרה מיוחדת של העתקות מאותן הנחות שנעשו על ידי החסיד ר' ליב מוהילובער, מעובדות ומוגהות על ידו²⁹⁷. רוב הדרושים שבסדרה זו הם מתקופת לאזניא (לפני שעבר בשלהי שנת תקס"א ללאדי), וכ"ק אדמו"ר ה"צמח-צדק" מתאר את הביכל הזה "דרושים דלאזניא כ"י מו"ח²⁹⁸ והוגהו מר' ליב מאהליווער". מכרך זה (שקיימות כמה העתקות ממנו) נדפס הספר "מאמרי אדמו"ר הזקן, אתהלך – לאזניא" (קה"ת תשח"י).

קכבכתבי ודרושי רבינו

קכגבנוסף לכך ישנן העתקות מדרושי רבינו, שהיה אומרם וגם רושמם בעצמו, במשך חמש עשרה שנות נשיאותו תקע"ג-תקפ"ח. את כתביו אלו היה מוסר להעתקה.

קכדמגוכתי"ק נשארו רק גליונות מועטים, בעיקר אלו השייכים לס' "פירוש המלות" ו"אמרי בינה", שעליהם יסופר לקמן פרק ‎קנג. אמנם ההעתקות מדרושיו רבו במאד. מכרכי העתקות אלו נדפסה סדרת "מאמרי אדמו"ר האמצעי", שבה כעשרים כרכים.

קכהכיון שהוא עצמו היה רושם את דרושיו, לכן לא רבו רושמי הנחות ממאמריו, אבל היו יחידים שרשמו את דבריו.

קכואחד המיוחד שבהם הוא החסיד ר' הלל הלוי מפאריטש. רגיל היה לרשום את הדרושים שהיה שומע מאת רבינו, ואחר הסתלקותו בשנת תקפ"ח – את הדרושים שהיה שומע מאת כ"ק אדמו"ר ה"צמח-צדק", והיה מוסיף עליהם הערות וביאורים בין חצאי עיגול (בתוספת סימן סגול – בתחלת וסוף כל הגהה).

קכז[בנוסף להנחות אלו היה גם הוא בעצמו אומר וכותב דרושים. אלו ואלו נדפסו ביחד בסדרת ספריו "פלח הרמון". גם היה כותב הגהות ובאורים לדרושי רבינו שבכת"י; מהם נדפס ס' "לקוטי באורים" לקונ' ההתפעלות ועוד. בספריה נמצאים ארבעה כרכים בגוכתי"ק (482; 1046; 1228 וחלק מ-756), הכוללים הנחות מהדרושים שהיה שומע וגם דרושי עצמו, ועשרות כרכים שבהם העתקות מכתביו – ההנחות והדרושים].

קכחיש עוד כרך אחד, כת"י 1835 – הנחות מדרושי רבינו שנאמרו בשנים תקע"ז-ח, לא נודע מי רשמו.

קכטקונטרסים ואגרות לכללות אנ"ש
'קונטרס ההתפעלות' הוא אחד משלושת ה'מכתבים לאנ"ש' ששלח רבינו לחסידיו בשנת תקע"ד, היא השנה השניה לנשיאותו.

קלשלוש אגרות אלו נכתבו כהמשך אחת לרעותה, וכשנתבונן בהן בצורה כזו נבין כראוי את השתלבותו של 'קונטרס ההתפעלות' במסגרת זו. האגרת הראשונה היא הנדפסת כהקדמה ל'קונטרס ההתפעלות' במהדורת תרכ"ח. השניה היא זו שנדפסה בשם 'קונטרס ההתפעלות', והאגרת השלישית היא זו שנדפסה בחלקו השני של הספר 'נר מצוה ותורה אור', קאפוסט תק"פ, הנקרא 'שער היחוד'.

קלאסדר כתיבת המכתבים מוכח גם מגוף האגרות, כי בפתיחת 'קונטרס ההתפעלות' נאמר: "בהיות מבואר במכתבי הראשון" (והמכוון הוא ל'הקדמה' הנ"ל), ובתחלת 'שער היחוד' (שהוא המכתב השלישי) כותב: "הנה כבר מבואר באריכות בקונטרס מיוחד²⁹⁹ בפרטי אופני ההתפעלות" כשכוונתו ל'קונטרס ההתפעלות'³⁰⁰.

קלבבשני כתבי-יד שבספריה (מספריהם: 188, 180) נמצא התאריך תקפ"א באגרת הראשונה הנ"ל, ובראשון (בשורה שלאחר החתימה "דובער שי' באאמו"ר ז"ל נ"ע נבג"מ זיע"א מליבאויטץ"): "יום ב' י"ב אלול תקפ"א שנת העוש[ר]". אמנם הן נוסח החתימה ("דובער שי'") והן הטעות שבתאריך (י"ב באלול לעולם אינו חל ביום ב' בשבוע, ובשנת תקפ"א חל ביום א') מוכיחים שלא מקולמוסו של האדמו"ר יצא קולופון זה אלא ממעתיק שטעה בציון תאריך ההעתקה. גם בכתב היד השני מופיע אותו תאריך, אלא שהוא כנראה העתקה מהעתקה קודמת, שהרי הוא עצמו נכתב אחר פטירת רבינו (בשנת תקפ"ח) כאמור בכותרת שם: "מכבוד אדמו"ר מוהר"ד נ"ע זיע"א"³⁰¹.

קלגאת תאריך הכתיבה האמיתי מצאתי בכותרת המכתב שבשני כתבי יד אחרים שבספריה (מס' 381, 606): "אגרת השלוחה לכללות אנ"ש שנת תקע"ד לפ"ק". נוסח החתימה שם: "דובער באאמו"ר הגאון ז"ל נ"ע", ללא ציון תאריך.

קלדהמכתב השני, 'קונטרס ההתפעלות', מתוארך אף הוא בכתב יד שבספריה (מס' 260): "אגרת מאדמו"ר לכללות אנ"ש דמדינתינו שנת תקע"ד לפ"ק". בכתב יד 417 נפתח הוא בכותרת שכנראה יצאה מקולמוס המחבר: "לכללות אנ"ש דמדינתנו"³⁰². ובקולופון (בכתיבה שונה): "נשלם בעזה"ש קונטרס ההתפעלות. שנת תקע"ה לפ"ק" – והוא כנראה תאריך ההעתקה.

קלהבכתב יד 260 הנ"ל מתוארכת גם האגרת השלישית ('שער היחוד' שהוא 'קונטרס ההתבוננות'), וכותרתה: "קונטרס ההתבוננות מאדמו"ר דוב בער שליט"א תקע"ד לפ"ק".

קלומכאן מתברר ששלושת המכתבים נכתבו בזה אחר זה בשנת תקע"ד, אלא שסדר הדפסתם היה מן המאוחר למוקדם: לראשונה נדפסה בשנת תק"פ האגרת השלישית בשם 'שער היחוד', מאוחר יותר (לא לפני תקצ"א ומסתבר שאחר תקצ"ז³⁰³) נדפס 'קונטרס ההתפעלות' שהוא המכתב השני, ובאחרונה נדפס המכתב הראשון כ"הקדמה" ל'קונטרס ההתפעלות', ווארשא תרכ"ח.

קלזדפוס חסידי מחתרתי ברוסיה
מהתקופה שלאחרי גזירת סגירת הדפוסים ברוסיה, שנת תקצ"ז ואילך, נודע לנו על קיומו של בית דפוס מחתרתי ברוסיא, על פי חמשה ספרים בלבד שנדפסו בדפוס זה: תקוני הזהר. תניא – שתי הוצאות. שער התשובה והתפלה, ודרך חיים לאדמו"ר האמצעי.

קלחשנות פעולתו של דפוס זה הן, בשנים הסמוכות לתקצ"ז. המקום – באחת העיירות בליטא, באוקריינא או ברוסי' הלבנה. וכשם שמקומו וזמנו של בית הדפוס לוטים בערפל כך גם שם בעליו; אלא שנראה שהי' מחסידי חב"ד, מן העובדה שכמעט כל הספרים שהדפיס הם ספרי חסידות חב"ד.

קלטהסימנים המובהקים של תוצרת דפוס זה הם:

קממקום הדפוס הנאמר בשערי כל הספרים הוא מזויף. כמו כן שנת ההדפסה ושם המדפיס. ולא זו בלבד אלא אף חותמת הביקורת (הצנזורה) המופיעה על כל הטפסים גם היא מזויפת. כללו של דבר – כל הנאמר בספרי בית דפוס זה על ההדפסה אין לו ולמציאות העובדתית ולא כלום. ואין כל פלא בדבר, שהרי שנות פעילותו של בית דפוס זה היו לאחר גזירת הדפוסים ברוסיא³⁰⁴, כאשר החזקת בית הדפוס הי' עון חמור ביותר, שמגיע עבורו עונש קשה. לפיכך נאלץ המדפיס להעלים את שמו זמנו ומקומו.

קמאעד כאן נקודת היסוד של מאמר זה, שבהמשכו יובאו הוכחות לבסס את ההנחות הללו, וכן יובהרו להלן הדברים בפרטיות, למרות דבריהם של ביבליוגרפים ידועי-שם, השוללים אפשרות כזו מעיקרה, ומשערים, שדפוס זה לא הי' ולא נברא, וכל הספרים הנ"ל נדפסו בקאפוסט – לפני הגזירה, או בלבוב – שאיננה ברוסיא.

קמב*
הראשון שהבחין בדמיון שבין הספרים האמורים, עכ"פ – חלק מהם, הי' מר א. מ. הברמן, ברשימתו ב"שערי חב"ד" (עלי עין תשי"ב), הכותב ברשימת הספר "דרך חיים"³⁰⁵ (מס. 29):

קמגדרך חיים ותוכחת מוסר השכל ... בקאפוסט בשנת אזן שומעת תוכחת חיים לפ"ק (נראה שזה הוא דפוס לבוב משנת תר"י לערך).

קמדובספר שער התשובה והתפלה³⁰⁶ (מס. 272) כותב:

קמההאותיות הן אותיות ספר 'דרך חיים ותוכחת מוסר השכל' הנראה כדפוס לבוב תר"י לערך.

קמוברשימה הנ"ל נדפסו גם הגהות והוספות ר' חיים ליברמן [המסומנות בכוכב], המעיר על רשימת הספר "דרך חיים" הנ"ל:

קמזעל הטופס שלנו יש חותם רוסי המעיד, כי הספר נבדק ע"י הרב הקאפוסטי ל. יפה. גזירת בדיקת הספרים היתה בשנת 1837, ולפי זה מסתמא נדפס באמת בקאפוסט.

קמחעיקר ההוכחה שבדברים אלה [של הרח"ל] היא, שהספר נדפס ברוסיא לפני תקצ"ז (ולא בלבוב בתר"י לערך, כדברי הברמן), ומה שסיים "ולפי זה מסתמא נדפס באמת בקאפוסט", היינו מכיון שכך נאמר בשער, ואין כל סיבה להניח שיש כאן איזה זיוף.

קמטבספר "שער התשובה והתפלה" (מס. 272) הנ"ל לא מופיעה הערתו של הרח"ל, כי בטעות³⁰⁷ נדפסה בסוף מס. 271, ושם נאמר:

קנעל השער אמנם כתוב 'שקלאב' אבל מכיון שהאותיות הן של 'דרך חיים' (סי' 27 [צ"ל: ³⁰⁸29]) ... אפשר שגם זה דפוס קאפוסט.

קנאעיקר ההוכחה שהספר נדפס ברוסיא לפני תקצ"ז (לא בלבוב תר"י לערך) קיימת גם כאן, כיון שגם בספר זה מופיעה חותמת הרב של קאפוסט³⁰⁹. אך מה ששיער הרח"ל, מחמת הדמיון בין אותיות ספר זה לספר "דרך חיים", שגם הוא נדפס בקאפוסט, הרי ערבך ערבא צריך, כי אפשר לומר גם להיפך, ששניהם נדפסו בשקלאב³¹⁰, ומאי אולמא האי מהאי?

קנבמסיבה זו נזהר הרח"ל מלנקוט בלשון של ודאות, וכתב בלשון "אפשר שגם זה דפוס קאפוסט". וגם בספר "דרך חיים" כתב בזהירות בלשון "מסתמא נדפס באמת בקאפוסט". אך אפשר גם שנדפסו שניהם בשקלאב. ושמא יש ללכת עוד צעד באותו כיוון, וכיון שבודאי נדפסו שניהם באותו דפוס, ובודאי אחד מהם מזויף אפשר גם ששניהם זיוף, ובאמת נדפסו שניהם במקום שלישי. ומה שבחרו המדפיסים לכתוב בדרך חיים "קאפוסט" ובשער התשובה והתפלה "שקלאב", הוא משום ששני השערים הללו אינם אלא העתק שער ההוצאה הראשונה של ספרים אלו, שהעתיקוהו בשלימותו – כולל מקום הדפוס של ההוצאה הראשונה, ש"דרך חיים" נדפס ב"קאפוסט" ו"שער התשובה והתפלה" ב"שקלאב".

קנגמה טעם מצא הרח"ל לבחור יותר בעיר "קאפוסט"? על כך חייבים אנו להעתיק בשלימות את לשונו, אצל "שער התשובה והתפלה":

קנדמכיון שהאותיות הן של ספר 'דרך חיים' (סי' 27 [צ"ל: 29]) ו'לקוטי אמרים' (סי' *52) אפשר שגם זה דפוס קאפוסט.

קנההספר לקוטי אמרים הנ"ל לא הי' במקורו ברשימת הברמן ונוסף ע"י הרח"ל [ומסומן בכוכב]. הוצאה זו של התניא היא תקע"ד חמ"ד, והרח"ל כותב עלי':

קנוראיתי שלושה טפסים ועל שלשתם יש חותם רוסי שנתבקרו על ידי הרב הקאפוסטי ל. יפה; ואם כן מסתמא הוא דפוס קאפוסט. אותיות הדפוס הן אלו שבספר 'דרך חיים' (סי' 28-27 [גם כאן צ"ל: 29]). פרט השנה נזדייף על פי דפוס שקלאב.

קנזהוצאה זו של התניא איננה היחידה שנמצאים בה סימנים אלה. מיד לאחר זה מוסיף הרח"ל עוד הוצאה (מס. **52):

קנחאותיות הדפוס הן כמו בהוצאה הקודמת וגם עליו החותם הרוסי הנ"ל, ואם כן גם זה דפוס קאפוסט.

קנטמכאן למדנו שהסיבה וההכרעה לקבל את קאפוסט כמקום הדפוס של ארבעת הספרים האלה היא חותמת הרב הקאפוסטי, המופיעה (כמעט) בכל הטפסים שהגיעו לידינו (מארבעת ספרים אלה). לכן נראה לרח"ל ששם נדפסו ושם היו, אצל הקונים אותם, שמסרוהו לרב העיר לבקרו ולחתמו.

קסמסקנתו זו של הרח"ל מועתקת גם ע"י הר"י שי' מונדשיין בספרו "תורת חב"ד – ביבליוגרפיות – תניא" מס. י-יא, אך בע' 71 שם מרבה להתפלפל בדברים אלה. ואלו דבריו:

קסאב'שערי חב"ד' (מס' *52) כותב ר"ח ליברמן: "ראיתי שלושה טפסים ועל שלשתם יש חותם רוסי שנתבקרו ע"י הרב הקאפוסטי ל. יפה; ואם כן מסתמא הוא דפוס קאפוסט" (וכן מוכח מצורת האותיות, עיי"ש). חותמת זו נמצאת גם בטפסים נוספים, ובשתי המהדורות (מס' י-יא לעיל). והדבר מעורר פליאה: חותמות הביקורת נקבעו בגזירת הדפוסים של שנת תקצז – 1836 לשם אישור "כשרות" הספרים שנדפסו קודם לגזירה, ושהוחזקו בבתיהם של היהודים. הספרים ניתנו על-ידי בעליהם לביקורת אל המורשה האיזורי מטעם הצנזורה שבמקרים רבים היה זה הרב המקומי, ואותו מבקר הטביע את החותמת (בדרך כלל בצירוף חתימתו שלו). כך שלמעשה לא היה כל קשר בין מקום ההחתמה למקום ההדפסה, שהרי היהודי החזיק בביתו ספרים שנדפסו במקומות שונים ולאו דוקא ממקומו או מארצו.

קסבוהנה לפנינו שתי מהדורות, ושתיהן חתומות ע"י אותו רב מקאפוסט, כלומר שהספרים ניתנו לו לאישור מאנשי עירו וסביבתה, היתכן כי שתי המהדורות נמכרו כולן רק לתושבי קאפוסט?! מדוע לא מצינו ספר ממהדורה זו שעליו חותמת-ביקורת מאיזור אחר?

קסגלו הייתה קיימת רק מהדורה אחת, ניתן היה לשער שהגזירה יצאה סמוך לסיום ההדפסה קודם שהחלה הפצת הספר, ואזי ניתנו הספרים לאישורו של הרב המקומי בעודם בבית הדפוס, וחתומים נמכרו לכל אתר ואתר. ברם ביצוע מהדורה שניה מוכיח שקודמתה כבר אזלה מן השוק, כלומר שהמהדורה הראשונה קדמה לגזירה זמן לא קצר, כדי מכירתה וכדי סידור והדפסת מהדורה חדשה. ומהו, אם-כן, פשר החותמת הזהה בכל הטפסים?

קסדבשים לב לעובדה שהדפסה זו בין כך אינה "כשירה", לא נזכר בה שם המדפיס ולא מקום הדפוס שנת ההדפסה מזוייפת גם היא, והיה לכאורה מקום להשערה שהספר נדפס בקאפוסט במחתרת, אחר שיצאה הגזירה לאיסור הדפוסים העבריים, ובבית הדפוס החתימו את כל הטפסים של שתי המהדורות ב"הכשר" הרב קודם למכירתם. השערה זו יכולה היתה לפתור תמיהות רבות, אך מאידך גיסא מעוררת היא תמיהה לא פחות קטנה: היכן מצינו אח ורע לתופעה זו של הדפסת ספר עברי במחתרת במשך תקופת הגזירה?³¹¹.

קסהקיומם של בתי דפוס מחתרתיים ברוסיה הוא עובדה קיימת. כגון בית הדפוס של ר' נתן בברסלב בתקופה מסויימת, וראה גם ב'שערי חב"ד' מס' 201: "ר' חיים ליברמן משער, כי דפוס פרטי כאן [בשקלאב], בלתי ליגלי, מחמת גזירת המלכות". אך אין ידועות לי עדויות על קיומם של בתי דפוס מסוג זה אחר הגזירה המקיפה של שנת תקצ"ז (אלא אם כן נאמר שדברי ר"ח ליברמן אודות דפוס שקלאב הנ"ל מתייחסים אף הם לגזירת הדפוסים של תקצ"ז).

קסוטרם שניגש לדון בדברים אלה, החובה להוסיף ספר חמישי שנדפס בדפוס זה (שגם בו ישנם כל הסימנים של דפוס זה, באותיות, וגם בנייר, ובחותמת של הרב מקאפוסט), הוא ספר תקוני הזהר שנאמר בשער "בדפוס של הרבני הנגיד המופלג מהור"ר יהודה במו' א"ש פייווש יפה זללה"ה, בקאפוסט והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע [תקפ"ה] לפ"ק.

קסזאם אנו זקוקים להוכחות נוספות על הזיופים שבשער ספר זה, יבוא ויעיד אישור הצנזורה שמעבר לשער, שם נאמר שהאישור ניתן בשנת 1810 – 15 שנים לפני התאריך המופיע בשער. ובאמת אין האישור שבתאריך זה אלא העתק מאישור הצנזורה שניתן לתקוני הזהר שנדפס בקאפוסט בשנת תק"ע³¹².

קסחוגם בספר זה, כבשאר הספרים, אנו מוצאים את הסימן המובהק הנ"ל: בכל הטפסים שהגיעו לידינו מספר זה, מופיע חותם רוסי ה"מעיד" שהספר נתבקר על ידי רבה של קאפוסט. בדקתי מאות טופסי ספרים שנדפסו ברוסיא, שמופיע בהם חותם רוסי שהספר נתבקר על ידי רב, ובאף אחד מהם לא מצאתי חותם זה, גם בספרים שנדפסו בקאפוסט. והגם ש"אין לא ראינו ראי'", בכל זאת, הלא דבר הוא.

קסטאמנם מצאתי חותם דומה לזה שלפנינו, שאכן נחתם על ידי רבה של קאפוסט, שאף חתם בכתב ידו את שמו ליד החותם. את החותם הזה בצירוף חתימתו של הרב מצאתי בשלשה ספרים: א) שו"ע אדמו"ר הזקן (הלכות פסח שקלאב תקע"ד). ב) אמרי בינה (קאפוסט תקפ"א). ג) מקדש מלך (סדילקאב תק"פ). עובדה זו מגבירה את הפלא ואת התעלומה שבספרים הנידונים שבעתיים – מדוע מחמשת הספרים האמורים, כל הטפסים חתומים בחותם השני – שאינו אלא חיקוי החותם האמיתי, ובכולם מופיע החותם – בלי החתימה שבצדו. האם אין כל זה אלא הוכחה שהחותם עצמו גם הוא מזויף – יחד עם זיוף כל האמור בשער על המדפיס, מקום ושנת ההדפסה?!

קעמכיון שהגענו למסקנה המסתברת לאור כל זה, שגם חותם הביקורת הוא מזויף, דבר שלא מצאנו לו אח ורע. נחזור לדיון הראשון: אם אמנם נעשה כל זה בקאפוסט, דהיינו הן ההדפסה המחתרתית והן ההחתמה המזויפת, האם לא חשש המזייף מפני הרב החותם, שמא יגיע אליו אחד מהספרים ויבחין מיד בזיוף? או שמא לא חשש הרב עצמו מן העונש החמור הכרוך בזיוף זה, ולא נמנע מהזכרת שמו על הקלקלה?

קעאמחמת כל זה וכיו"ב שולל הרח"ל את כל תאוריית הדפוס המחתרתי וזיוף החותם, ומניח שהספר אכן נדפס בקאפוסט לפני הגזירה של תקצ"ז³¹³, ולדעתו החותמת היא מקורית, ושתי חותמות היו לו לרב של קאפוסט. אך כבר כתבתי את הסיבות שקשה לקבל הנחה זו. ויבחר הבוחר.

קעבאך אם אמנם אמת הדבר הזה שהדפוס הוא דפוס מחתרתי – לאחר גזירת הדפוסים, והחותם הוא מזויף – לא מסתבר כלל להניח שהדפוס הי' בקאפוסט, שהרי הרוצה לשקר ירחיק עדותו.

קעגשוב אין לנו שום ידיעה על מקום ההדפסה – מלבד עובדות אלו:

קעדא) שהדפוס הי' ברוסיא³¹⁴, כניכר מהאותיות וכו' ומהזיופים וכו' שרגילים בהם דפוסי רוסיא.

קעהב) שכל חמשת הספרים הללו נדפסו לאחר גזירת הדפוסים בתקצ"ז, שלכן נחתם חותם הביקורת בבית הדפוס.

קעוג) שמסתבר, שהמדפיס הי' מחסידי חב"ד, שלכן, ארבעה מתוך חמשת הספרים הם ספרי חסידות חב"ד.

קעזחותמת הרב המבקר

קעחעתה שמצאנו את החותם המקורי עם חתימת המבקר בצדו, עלה בידינו גם לברר את שמו וזהותו של הרב שנשתבשו בו בכל הרשימות הנזכרות.

קעטב"שערי חב"ד" שם כותב הרח"ל "ע"י הרב הקאפוסטי ל. יפה". ב"תורת חב"ד" שם כותב הר"י שי' מונדשיין "במכתב אלי כותב ר"ח ליברמן כי אפשר ויש לקרוא מ. יפה במקום ל. יפה (על ר' משה מ"ץ בקאפוסט ראה לעיל בהסכמות למס' ו ובהערה 3 שם³¹⁵)".

קפוהנה כשאנו מעיינים בחתימתו, אמר לי הרח"ל, שמפורש בה שמו "נחום". וזהו פשר דבר:

קפאלפועל מופיעה בחותם (בין במקורי ובין בחיקוי) האות N שהיא אות נו"ן לטינית. ברוסית אין אות כזו, אך יש לה קצת דמיון לאות Л שהיא אות למ"ד רוסית, ולאות M שהיא אות מ"ם רוסית.

קפבהרח"ל משער, שהנכונה היא נו"ן לטינית. ומחוסר בקיאות בשפה הרוסית – על ידי חורט החותמת, חרט במקומה נו"ן לטינית, המורה על השם נחום.

קפגלא ידוע לנו רב בקאפוסט, באותה תקופה, בשם נחום יפה, אך ידוע מדפיס בקאפוסט בשם מנחם נחום יפה – הוא אחד משלשת האחים השותפים בני א"ש פייווש יפה. משער הרח"ל, שהוא הרב הנבחר על ידי הצנזור לבקר את ספרי היהודים בקאפוסט.

קפדהמאסר והגאולה
שלבים בגאולה
מסמכי ההלשנה, החקירות והזיכוי, נתפרסמו בספר "מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי" (קה"ת תשנ"ח).

קפהאחרי שהתגלה תיק המאסר והגאולה של רבינו, נודעו לנו כל פרטי השתלשלות המלשינות, המאסר, החקירות והגאולה:

קפוהמאסר הזה הוא המאסר שידועים היו לנו אודותיו רק פרטים מעטים³¹⁶, אפילו תאריך השנה שבה התקיים לא היה ברור כל צרכו:

קפזב"בד קודש" עמ' 9 מסופר:

קפחאשר ת"ל יצא בשלום ברוב כבוד ופאר ביום א' וישלח יו"ד כסלו שנת תקפ"ז.

קפטבשוה"ג שם:

קצבבית רבי כותב אשר המאסר והגאולה היו בשנת תקפ"ו. אבל מסורה היא בבית הרב שכל זה אירע בשנת תקפ"ז (ולכן לא נקבעה כל כך חגיגת יו"ד כסלו, כי בשנה שלאחרי', שאז היתה צ"ל החגיגה בפעם הראשונה, נסתלק כ"ק אדמו"ר האמצעי ביום ט' כסלו).

קצאלמרות כל זאת מספר כ"ק אדמו"ר זי"ע ביומן כסלו תרצ"ג (רשימת היומן ע' רצג):

קצביש ספק אם יצא לחרות תקפ"ו או פ"ז.

קצגובס' השיחות תש"א (עמ' 50):

קצדוועגן דעם יום טוב יו"ד כסלו זיינען פאראן חילוקי דעות אין וועלכן יאר דאס איז געווען. אין "בית רבי" שטייט, אז דאס איז געווען אין יאהר תקפ"ו, און יש אומרים אז דער יו"ט האט זיך אנגעהויבן ערשט נאך דער הסתלקות, און אן אנדער דיעה איז דא, אז די התחלת המסירה איז געווען אין יאהר תקפ"ו און ס'האט זיך פארצויגן ביז תקפ"ז און דער יו"ט האט זיך אנגעהובן אין יאהר תקפ"ח.

קצהעוד מסופר ב"עבודת הקודש" עמ' קנה, אשר בכסלו תשמ"ב שאלתי כמה סתירות אודות התאריך של יו"ד כסלו המובא באגרות וברשימות, והואיל הרבי להשיב לי:

קצויברר (בס' עתים לבינה?) מתי חל יוד כסלו בתקפ"ז (וספק קצת אולי הגאולה) בתקפ"ו.

קצזלמעשה היתה קביעות השנה בשתי השנים שוה, שיו"ד כסלו חל ביום ראשון, ואם כן אין לברר מכך כלום.

קצחמתוך המסמכים שהתגלו נודע לנו, שהיו שלושה שלבים לשחרור וזיכוי רבינו (כעין דיעה האחרונה המובאת לעיל מס' השיחות תש"א), האחד הי' בחודש כסלו תקפ"ו, השני בחודש כסלו תקפ"ז והשלישי בחודש כסלו תקפ"ח:

קצטא) בשלהי קיץ תקפ"ה מסר שמחה קיסין שלושה כתבי מלשינות על רבינו.

רבאסרו חג הסוכות תקפ"ו נלקח רבינו לחקירות בוויטעבסק, מושבו של מושל פלכי וויטעבסק, מוהילוב סמולנסק וקאלוגא, ניקולי חאוואנסקי, ושם נחקר רבינו על ידי חוקריו של המושל.

ראבמשך חודש מר-חשון תקפ"ו נמשכו החקירות. בו' כסלו כתב רבינו כתב-בקשה למושל חאוואנסקי שישחררו.

רבי' כסלו תקפ"ו שוחרר לביתו.

רגועדיין קשה לכנות זאת בשם "גאולה", שהרי רק שלחו אותו לביתו אחר גמר החקירות שלפני המשפט.

רדב) בי"ט כסלו תקפ"ו שלח המושל חאוואנסקי את התיק אל ממשל פלך מוהילוב, שליובאוויטש שייכת אליו, שימסרו את התיק לבית המשפט המתאים, לדון בו ולהעניש את הנאשמים.

רהממשל פלך מוהילוב שלח את התיק אל בית משפט השלום מחוז באבינאוויטש, שליובאוויטש שייכת אליו, להמשך החקירות ולהחלטה בנושא.

רובית משפט השלום בבאבינאוויטש שלח שוטר עם שאלות נוספות לחקור בהם את רבינו בליובאוויטש.

רזאחר כך שלח בית משפט השלום בבאבינאוויטש הוראה לקאפוסט, ארשא, שקלאוו ומוהילוב, לחקור בנושא את חסידי רבינו במקומותיהם.

רחאחרי שהתקבלו כל החקירות לבית משפט השלום בבאבינאוויטש, הוסיף לתיק את החלטתו בנושא, ושלחו לבדיקה חוזרת לבית המשפט העליון בפלך מוהילוב.

רטי"א כסלו תקפ"ז החליט בית משפט העליון בפלך מוהילוב לזכות את רבינו מכל אשמה.

ריג) התובע הכללי של פלך מוהילוב אישר את פסק הזיכוי של רבינו, ואחר כך שלח בית המשפט את פסק-דין הזיכוי אל המושל חאוואנסקי לאישור.

ריאאמנם המושל חאוואנסקי שלח אל הסינט בפטרבורג עירעור על פסק-דין הזיכוי של בית משפט העליון בפלך מוהילוב.

ריבכ"א כסלו תקפ"ח אישר הסינט בפטרבורג את פסק-דין הזיכוי של רבינו.

ריגאמנם זה הי' כבר מספר ימים אחרי הסתלקות רבינו, בט' כסלו תקפ"ח.

רידתוכן ההלשנה, החקירות והזיכוי
בכתב-המלשינות מנסה שמחה קיסין לצייר את תנועת החסידים כרודפת בצע, המנצלת את התמימות של הצעירים לספר להם סיפורי צדיקים ולשלול את כספם, וכי הם משתלטים על הקהלות, קופות הצדקה, שחיטה, ובתי דפוס של היהודים. ולכן דורש לרדוף ולהשמיד את התנועה החסידית (מסמך א).

ריהאל המלשינות הזאת צירף מכתב של רבינו אודות חלוקת מעמד-בית-הרב משנת תקע"ד, וממנו ניסה להוכיח כי רבינו אוסף מהחסידים סכומים אדירים כדי להשתמש בהם להנאותיו האישיות (מסמך ב).

ריומכתב זה, שצורף לתיק על ידי המלשין, כולל רשימת חלוקת מעות מעמד בית-הרב, שנאסף אצל החסידים אחרי הסתלקות רבינו הזקן בכ"ד טבת תקע"ג (מסמך ד).

ריזהי' זה אוסף מיוחד לשיקום בית הרב בליובאוויטש, מאחר שכל בית הרב שבלאדי היה למאכולת אש, אחרי בריחת רבינו הזקן עם בני משפחתו מלאדי במלחמת נפוליון. הכסף שנאסף וחולק הי' 35.000 רו"כ.

ריחבסוף השנה הראשונה להסתלקות רבינו הזקן, בחודש טבת תקע"ד, סידר רבינו את חלוקת המעות, עבורו ועבור כל אחד מצאצאי רבינו הזקן.

ריטאת החלוקה הזאת סידר על ידי אחד מגדולי החסידים ר' פנחס שיק משקלאוו, ויחד אתו מינה את החסידים ר' שלמה פריידעס ור' זלמן רויזעס משקלאוו, להשגיח על החלוקה.

רכאחרי פטירת החסיד ר' פנחס משקלאוו, הגיע כתב-החלוקה לידי שמחה קיסין, שהשתמש בו בכתב-המלשינות שלו (מסמך ב), וממנו רצה להוכיח שרבינו אסף באותו זמן כ-140 אלף רובל, וחילק מהם רק 35 אלף רובל; שהרי בסופו כתוב: "שהם בערך חלק רביעי מסכום הכולל הזה" (מסמך יב).

רכארבינו השיב שבודאי יש טעות ושקר בתרגום הקטע הזה, וביקש מהחוקרים שיתנו לו את המקור, שממנו יוכל להוכיח, שמעולם לא אסף אז יותר מ-35 אלף רובל, ואותם הוא חילק (מסמך יג).

רכבהחוקרים נענו לבקשתו, הקטע הזה הועתק בהעתקה מדוייקת ותורגם מחדש לרוסית על ידי המתרגם של רבינו, החסיד ר' יהודה יפה. על פי תרגום מדוייק זה הוכיח רבינו, שברורה בו הכוונה, שמעולם לא אסף אז יותר מ-35 אלף רובל (מסמכים יד-טו).

רכג[דבר זה היה ידוע גם לפני גילוי התיק, אשר לפי המלשינות אסף רבינו עוד כמאה אלף רובל שלא נתברר מהיכן באו ולהיכן אזלו, גם הי' ידוע אשר רבינו הוכיח כי יש כאן סילוף וכי מעולם לא אסף סכום זה.

רכדאמנם פרטי הדבר לא היו ידועים, רק שמועות פורחות. וכך מספר בבית רבי ח"ב פ"ד: "גופא דעובדא הכי הוה (כל זה שמענו מאחד מנכדי רבינו כל מעשה המלשינות מרישא לסיפא) … זייפו את המכתב בזיוף קטן באתוון דזיופא מאותיות שקר הוא אות ק', שבסכום הכסף שהי' כתוב בהמכתב הוסיפו עוד ק' … אלפים".

רכהאמנם במסמכים שלפנינו מתברר, שהוספת המאה אלף רובל נעוצה בתרגום מוטעה של המלים "שהם בערך חלק רביעי מסכום הכולל הזה"].

רכו*
בזה לא הסתפקו החוקרים, ורצו לדעת בדיוק מהיכן נאסף הכסף ומה השתמשו בו (מסמך יב), שהרי על פי חוקת היהודים של שנת תקס"ה, אסור לרב לגבות כספים מהקהל כדי להעשיר את עצמו, מלבד המשכורת שלו הקצובה (מסמך ב).

רכזרבינו השיב, ששני שלישים מהכסף חילק בין בני משפחתו צאצאי רבינו הזקן, אשר במשך ימי מלחמת נפוליון התרוששו מכל נכסיהם ובתיהם ונשארו מחוסרי כל. ושליש מהכסף לקח לעצמו לבנות לו בית ובית הכנסת בליובאוויטש ולקנות ספרים, אחרי שהתרושש מהכל בעת מלחמת נפוליון (מסמך יג סעיף 1).

רכחשוב שאלוהו כמה כסף עלתה בניית בית הכנסת בליובאוויטש וקניית הספרים (מסמך טז), והשיב בפירוט, וסך הכל עלה כ-11 אלף רובל, שחלקו בא מתוך 35.000 רובל הנ"ל וחלקו מתרומות שנאספו בשנים הבאות (מסמך יז).

רכטשלחו אם כן חוקר מיוחד לליובאוויטש לראות אם הפרטים תואמים את המציאות, הוא דיבר שם עם תושבי המקום שאינם חסידי רבינו, הם אימתו את המספרים, אבל הוא נשאר מסתפק באמיתות דיוק הסכומים (מסמך כב).

רל*
שוב נשאל רבינו באיזה אופן נגבים מעות המעמד ואם הגביות האלו מהחסידים הם מרצונם הטוב (מסמך יב), והשיב אשר אחרי הסתלקות כ"ק אביו אדמו"ר הזקן בשנת תקע"ג, נשאר בקרעמענטשוג, ופנו אליו החסידים לבקשו שיחזור לרוסיה הלבנה והבטיחו שמקבלים על עצמם את בניית ביתו ובית בני המשפחה ומשכורתו. באותה שעה נאספו כ-35 אלף רובל, ואחר כך נאספים במשך שנה 10-14 אלף רובל, אשר 35% מהם הוא לוקח להוצאותיו והשאר מחלק בין שאר צאצאי כ"ק אדמו"ר הזקן (מסמך יג).

רלאהחוקרים לא סמכו עליו בזה, ובמשך חדשי הקיץ נשלחה הוראה לעיירות קאפוסט, ארשא, שקלאוו ומוהילוב, לחקור את החסידים בעיירות האלו ולברר אם אמנם הם הזמינו אל רבינו לבוא מקרעמענטשוג להתיישב ברוסיה הלבנה והבטיחו לו כנ"ל (מסמכים לג; לט). בסופו של דבר התברר בכל החקירות ככל דברי רבינו, ועל פי זה זוכה מכל אשמה על ידי בית המשפט העליון בפלך מוהילוב (מסמך מו).

רלבבחקירות האלו התברר שכל ה"מעמד" שנתנו החסידים לרבינו היה בנדיבות ולא על פי איזשהו הכרח או הטלת מסים, ואשר רבינו לא היה רב רשמי שנבחר על ידי הקהלה ומקבל מהם משכורת, ואשר משתי סיבות אלו אין תמיכת החסידים האלו סותרת את חוקת היהודים של שנת תקס"ה, האוסרת על הרב לגבות כספים מהקהל כדי להעשיר את עצמו, מלבד המשכורת שלו הקצובה (מסמך נא).

רלגהמושל חאוואנסקי עירער על פסק הדין של בית המשפט העליון במוהילוב, לפני הסינט העליון בפטרבורג, וטען אשר סוף כל סוף, אוסף כספים זה של מעמד בית הרב הוא אוסף של סכומים בלתי קצובים, והיא יכולה להביא להתרשלות העם היהודי ולהתדרדרותם למעשים אסורים ולהפסקת תשלומי המסים לממשלה, ואשר לכן חייבים לאסור את הנוהג הזה בחוק, ולענוש את מבצעי האוסף (מסמך נא).

רלדאמנם הסינט העליון קיבל את נימוקי החלטת בית משפט העליון במוהילוב, לזכות את רבינו מכל אשמה, בהנהגה זו של קבלת מעות "מעמד" (מסמך נג).

רלההזיכוי הסופי הזה ניתן על ידי הסינט העליון בכ"א כסלו תקפ"ח, 12 יום אחרי הסתלקות רבינו בט' כסלו תקפ"ח; אמנם הנהגת תמיכת בית הרבי על ידי מעות "מעמד" נשארה חוקית, וזה המשיך להיות מקור הפרנסה של אדמו"רי חב"ד גם בדורות הבאים.

רלוהשתלשלות המאורעות
עתה נסקור את השתלשלות המאורעות, לפי סדר לוח הזמנים:

רלזיוני – יולי 1825 (תמוז – מנחם-אב תקפ"ה): ההלשנות נמסרות למושל חאוואנסקי בוויטעבסק (מסמכים א-ג). באותה שעה נסע רבינו לחו"ל, להתרפאות במעיינות הרפואה בקארלסבאד (ראה אגרות-קודש שלו, אגרת כה, ובהערות שבסוף הכרך שם).

רלחספטמבר 1825 (תשרי תקפ"ו): המושל חאוואנסקי מצוה על פקידי המשטרה להביא את רבינו לוויטעבסק לחקירות (מסמך ז).

רלט2 באוקטובר 1825 (ב' מר-חשון תקפ"ו): המושל חאוואנסקי מוסר את החקירות לידי החוקרים (מסמך ט).

רמ5 באוקטובר 1825 (ה' מר"ח תקפ"ו): רבינו מתבקש לאשר את הנספחים למלשינות שהם כתב-ידו (מסמך יב), ובאותו יום אף חקרו שנים מחסידיו (שהובאו אף הם לחקירות בוויטעבסק), ר' זלמן רויזעס סלונים ור' שלמה פריידעס משקלאוו (מסמכים י-יא).

רמא7 באוקטובר 1825 (ז' מר"ח תקפ"ו): מתחילה חקירתו הראשונה של רבינו (מסמכים יב-טו).

רמב15 באוקטובר 1825 (ט"ו מר"ח תקפ"ו): חקירתו השניה של רבינו (מסמכים טז-יז).

רמג19 באוקטובר 1825 (י"ט מר"ח תקפ"ו): חקירתו השלישית של רבינו (מסמכים יט-כ). באותו יום נשלח חוקר מיוחד לליובאוויטש, לבדוק אם כל מה ששמעו מהרבי תואם את העובדות בשטח (מסמך כב). באותו יום אף נשלח שוטר מיוחד להביא את הרה"ק ר' אהרן מסטאראשעלע לחקירות בוויטבסק (מסמך נה).

רמד21-28 באוקטובר 1825 (כ"א-ח מר"ח תקפ"ו): חקירת הרה"ק ר' אהרן מסטאראשעלע (מסמך כא).

רמה4 בנובמבר 1825 (ו' כסלו תקפ"ו): רבינו מוסר בקשה למושל שישחררוהו לביתו (מסמך כג).

רמויו"ד כסלו תקפ"ו: הרבי שוחרר לביתו.

רמז10 בנובמבר 1825 (י"ב כסלו תקפ"ו): החוקרים כותבים סקירת תוצאות החקירה והמסמכים ומוסרים למושל חאוואנסקי (מסמך כד).

רמח17 בנובמבר 1825 (י"ט כסלו תקפ"ו): המושל חאוואנסקי שולח את התיק לממשל הפלך מוהילוב, אשר ליובאוויטש ובאבינאוויטש שייכים אליו, כדי שידונו בתיק בבית המשפט הפלכי (מסמך כה). את הפיקוח על עריכת המשפט מסר חאוואנסקי אל התובע הכללי של פלך מוהילוב (מסמך כו).

רמט19 דצמבר 1825 (כ"א טבת תקפ"ו): החקירה הקודמת למשפט עדיין לא מוצתה, ולכן שלח ממשל הפלך את התיק לידי בית משפט השלום בבאבינאוויטש, אשר העיירה ליובאוויטש שייכת אליו, כדי לסיים את החקירה (מסמך מח).

רנ23 בדצמבר (כ"ה טבת): הגיע התיק לבית משפט השלום בבאבינאוויטש (מסמך ל).

רנא9 בינואר 1826 (י"ג שבט תקפ"ו): התובע הכללי מסר את הפיקוח על עריכת החקירה לידי מפקח בית המשפט המחוזי בבאבינאוויטש (מסמך כט).

רנב13 בינואר 1826 (י"ז שבט): התחילו לעסוק בתיק (מסמך ל).

רנג16 בינואר (כ' שבט): שלחו שוטר עם שאלות אל רבינו בליובאוויטש (מסמך ל).

רנד8 בפברואר (י"ג אד"ר): חזר השוטר, ואת התשובות איבד בדרך (מסמך לא).

רנה10 בפברואר (ט"ו אד"ר): חזר שוטר שני ששלחו במקומו, והביא אתו את התשובות (מסמך לא).

רנו12 בפברואר (י"ז אד"ר): בית משפט זה לא הסתפק בחקירות שהוא עצמו יכול לערוך, ושלח הוראה לכמה עיירות שבאותו פלך: קאפוסט, ארשא, שקלאוו וגם לבית המשפט התחתון שבמוהילוב, שגם הם יחקרו את החסידים שבעיירותיהן, בנושא הזה (מסמך לא).

רנז19 בפברואר (כ"ד אד"ר): דיווחו על כך לממשל פלך מוהילוב (מסמך לג).

רנח3 במרץ (ו' אד"ש): ממשל מוהילוב הטיל קנס על בית משפט השלום בבאבינאוויטש עבור הקלות לא חוקיות באופן ניהול החקירות ונתן הוראה לעיירות הנ"ל על זירוז קבלת העדות מהחסידים (מסמכים לח-ט).

רנטאדר – ניסן: מאותה תקופה הגיעו לידינו שלושה מכתבים, בהם כותב האדמו"ר אל החסידים, איך להשיב על השאלות שנשאלו על ידי חוקרי הממשל (מסמכים סו-ח).

רסניסן – אייר: התשובות לחקירת החסידים בקאפוסט ארשא שקלאוו ומוהילוב התקבלו לבית משפט השלום בבאבינאוויטש (מסמכים לט-מא).

רסא20 ביולי (כ"ז תמוז): בית משפט השלום בבאבינאוויטש החליט בנושא התיק (מסמכים מב; מח).

רסב3 באוגוסט (י"ב מנ"א): עם סיום החקירות, הוחזר התיק לבית המשפט העליון בפלך מוהילוב, בצירוף המלצת בית משפט השלום בבאבינאוויטש, כדי שבית המשפט העליון ידון בו ויתן פסק-דין סופי (מסמך מח).

רסג29 בנובמבר (י"א כסלו תקפ"ז): עם סיום הדיון בבית המשפט העליון במוהילוב, החליט בית המשפט לזכות את רבינו, ומסר את התיק עם פסק-הדין לתובע הכללי של פלך מוהילוב, לעיון ולאישור (מסמך מח).

רסד1 בפברואר 1827 (ט"ז שבט): התובע הכללי אישר את הפסק (מסמך מח).

רסה9 בפברואר (כ"ד שבט): פסק הדין נשלח למושל חאוואנסקי לאישור (מסמך מו).

רסו15 במאי (ר"ח סיון): האישור לא התקבל אצלו, במקומו שלח המושל אל הסינט העליון של המדינה בפטרבורג ערעור על פסק-הדין (מסמך נא).

רסז28 בנובמבר 1827 (כ"א כסלו תקפ"ח): הסינט העליון מאשר את הזיכוי של רבינו בבית המשפט העליון בפלך מוהילוב.

רסחהסינט עדיין לא ידע באותה שעה אודות הסתלקות רבינו, בט' כסלו תקפ"ח. כשהסינט אישר את פסק-הדין של בית המשפט הפלכי, נסתיימו הדיונים.

רסטבאותו ערעור שכתב המושל חאוואנסקי, אף הוסיף הצעות שונות הקשורות (לא רק אל רבינו, אלא) לחוקי המדינה אודות מעמד הרבנים ברוסיה וזכויותיהם. על כך משיבים לו באותו מכתב, כי הם ישלחו את ההצעות לידי המחלקה הראשונה של הסינט, כדי שידונו בו.

רעתחלת 1834 (חורף תקצ"ד): הדיון בהמלצותיו נמשך, או נדחה לכמה שנים. בחורף תקצ"ד השיב הסינט אל המושל חאוואנסקי, אשר הם החליטו לא לקבל את כל הצעותיו, רק פרטים אחדים שבו.

רעאהם גם מודיעים לו, שיש כבר תוכנית מיוחדת בקשר לתקנון היהודים. חקת היהודים החדשה הזאת פורסמה ונדפסה בשנת תקצ"ה (הראשונה פורסמה בשנת תקס"ה)³¹⁷.

רעבמבנה המערכת
כדי להקל את הבנת התוכן, משלוח התיק מעיר לעיר ומבית משפט לבית משפט, נבהיר את מבנה המערכת:

רעגא) רבינו גר בעיירה ליובאוויטש.

רעדב) העיירה ליובאוויטש היא במחוז באבינאוויטש.

רעהג) המחוז באבינאוויטש הוא בפלך מוהילוב.

רעוד) המושל חאוואנסקי גר בוויטעבסק והוא מושל הפלכים וויטעבסק מוהילוב סמולנסק וקאלוגא.

רעזה) כל הפלכים האלו שייכים לממשלת הצאר השוכנת בפטרבורג.

רעחההלשנה נמסרה למושל חאוואנסקי שמקום מושבו בוויטעבסק.

רעטאחרי סיום החקירה בידי חוקריו העביר את התיק לידי ממשל הפלך מוהילוב, שבו נמצאת העיירה ליובאוויטש, כדי לדון בנושא בבית המשפט המתאים.

רפלמעשה הם העבירו את התיק למחוז באבינאוויטש, שבו נמצאת העיירה ליובאוויטש; ושם מסרוהו לידי בית משפט השלום, כדי שהם ימשיכו בחקירת אוסף הכספים על ידי הרבי.

רפאאלו האחרונים שלחו שוטר עם שאלות לחקור את רבינו בליובאוויטש, וכן שלחו הוראה לעוד כמה עיירות שבפלך מוהילוב, לחקור את החסידים שבהם בנושא הזה.

רפבעם סיום החקירות החזיר בית משפט השלום שבמחוז באבינאוויטש את התיק, בצירוף חוות-דעתם, אל בית משפט העליון בפלך מוהילוב, לפסק-דין סופי.

רפגבית משפט העליון זיכה את הרבי ושלח את פסק הדין עם התיק לידי מושל הפלכים, לעיון ולאישור.

רפדמושל הפלכים שלח עירעור על פסק-הדין אל הסינט העליון שבפטרבורג.

רפההסינט העליון אישר את פסק-דין הזיכוי, ובזה תם המשפט.