History of Chabad in the Holy Land·Chapter 1: The Ascent of Chassidim to the Holy Landתולדות חב״ד בארץ הקודש·פרק א. עליית החסידים לארץ הקודש

אפתיחה
בשעה שעלה בדעת הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק וסייעתו לעלות ולהתיישב באה"ק, הצטרף אליהם גם כ"ק אדמו"ר הזקן בנסיעתם והגיע בדרכו עד למוהילוב שבפודוליה (על יד תורכיה), "שם במאהליב נשאר בדעת כולם שלא להניח את רבינו לנסוע כ"א שישאר פה לפקח בטובת אנ"ש ברו"ג, והפצירו בו עד בוש וגם רבותינו בקשוהו מאד עד שהוכרח למלאות בקשתם והתפרדו רבותינו מרבינו ומאנ"ש בבכי עד כי הגדיל מאד" (בית רבי ז,ב).

בכ"ק אדמו"ר הזקן חזר לרוסיה, אך לא מיד אז. ב"הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל" לספר השלחן ערוך שלו כותבים "בהיותו בק"ק מאהליב שאצל נהר דניסטור חזר על כל התלמוד פעם הט"ז בעמידה לילה ויום לא פסק פומיה מגירסא". בבית רבי טו,א כותב אשר "במאהליב שהה שנה ומחצה, שזהו עד סוף שנת תקל"ח או תחלת תקל"ט. וגם שמענו שבנסיעתו בחזרה לביתו שהה בבייעשינקוויץ חדש ימים, ע"כ ביאתו לביתו הי' לא קודם משנת תקל"ט". אמנם ברשימות "אבות החסידות" (התמים חוב' ב' ע' נה) מספר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע אשר "באמצע חדש שבט תקל"ח הגיע לליאזנא".

גהרפתקאות בדרך
מרוסיה יצאה השיירה בדרכם לארץ הקודש בחודש אדר תקל"ז, כנזכר באגרת שכתב הר"א מקאליסק בחורף תקל"ח לק' סמיליאן (לקוטי אמרים אגרת כט) "בחדש אדר ש' תקל"זיין בעת נסיעתנו מחו"ל". כחצי שנה ארכה הדרך, עד שהגיעו לארה"ק בה' אלול, כמסופר באגרת השד"ר הר"י מפולוצק, שכתב בדרכו ביאסי בט' אייר תקל"ח, אל ראשי קהלת וויטבסק ופאלצק (שם אגרת כז. הוגהה והושלמה ע"פ כת"י 2000 א,א):

דבאנו אל אה"ק עיה"ק צפת תובב"א אני ובני ביתי כולם מקטנם ועד גדולם. בתוך הבאים יותר משלש מאות נפשות עם רבינו הגדול החסיד הקדוש המפורסם מוה"ר מנחם מענדל נ"י.. ברוך ד' שהחיינו וקיימנו והגיענו לאה"ק ביום ה' אלול תקל"זיין בשלום.. וד' הצליח את דרכי לעבור על הים השחור בשני מעל"ע, ועל הים הגדול כמעט עברנו כולנו בספינה א' בז' ימים, והמותר בט' ימים.

הלראשונה היו אמורים לנסוע בנסיעה זו, יחד עם הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק, קבוצה נבחרת של תלמידיו, ביניהם שנים מתלמידי הרב המגיד ממעזריטש, הר"א מקאליסק והר"י מפולוצק. אמנם בדרך נסיעתם הצטרפו לשיירתם יותר מארבע מאות איש כדי לעלות יחד אתם לארץ הקודש.

וכולם נאספו יחד לעיר מוהילוב פודולסק שעל הנהר דניסטר, ומשם הפליגו בכמה ספינות לארץ הקודש, לאחר תחנת ביניים בקושטא.

זכמה מהנוסעים החליטו באמצע הדרך לחזור לביתם. אחרים החליטו לחזור בעת תחנת הביניים בקושטא, והשאר המשיכו דרכם לארה"ק.

חבאמצע הדרך בין מוהילוב לקושטא, באה עליהם סערה גדולה שהטביעה את אחת מהספינות, בלב הים השחור, לא רחוק מחוף חצי האי קרים. כשמונים יהודים מהשיירה הפליגו בספינה הזאת, רובם נטבעו ורק כשלשים מהם ניצלו לעיר גוזלוב [יעוופאטאריה] שבחצי האי קרים, מבלי אוכל ובגדים ומבלי פרוטה לפורטה.

טשיירת הספינות, שבהן כ-300 איש, המשיכה דרכה לקושטא ולא ידעו מכל הנעשה לספינה הזאת, ובה' אלול תקל"ז הגיעו לארה"ק.

יהניצולים קבלו מעט עזרה מאחיהם שבעיירות גוזלוב, קראסוב [קראסונדאר] וקעילה [קלעה] שבחצי האי קרים, אך עזרה זו לא הספיקה ופנו בבקשת עזרה לראשי הקהלה הקראית שבקהלת כפא שבחצי האי קרים. מלבד בקשת עזרה לאוכל ולבוש ביקשו לעזור להם אף לחזור למקום מולדתם ברוסיה או להמשיך את דרכם לארה"ק.

יאאת דבר טביעת הספינה הזאת מזכיר הרמ"מ מוויטבסק באגרת שלו הראשונה מחורף תקל"ח:

יבואבשר אותם.. בואי בעז"ה פה אדמת קודש עיה"ק צפת תובב"א.. ומלבד הפרץ אשר נפל מישראל מרוב הפרסום דרך בחזיז קולות אשר שלט עין הרע בעוה"ר להפקד ספינה אחת עם כמה נפשות, ד' יגדור פרצות, וימליצו טוב בעד כלל ישראל. ובודאי זכותם היא שעמדה לנו. וד' הוא הטוב, וגם מזה לא הניח ידו הטובה מלהטיב, אשר הגדיל והפליא ומפליא לעשות להציל מן הספינה ההיא כשלשים איש חוץ מדרך הטבע. ומהם בהתלהבות לבם לאה"ק באו משם לכאן, והנם היום אתנו, וספרו לנו גדולים מעשי אלקינו.

יגגם באגרת הנ"ל שכתב הר"י מפולוצק מספר על כך:

ידכמעט לא נפקד מאתנו איש, ואפי' מאותה הספינה הנוסעה למדינת קרים אשר בעוה"ר נשברה ואנשים בה מעט, ואף גם מזה לא הניח ידו הטובה מלהטיב, אשר הציל מהשאת והשבר את כל האנשים הידועים בשם חוץ מדרך הטבע. ואשר חיו מן האנשים גם המה באו משם לכאן, וספרו לנו מגודל חסדי השם ונפלאותיו אשר עשה במצולה, אשר לא ראה שום אדם ורב החובל רוח סערה כמה ימים רבים, ובאותו פרק יותר משלשים ספינות נטבעו על הים, ועל היבשה שבר גגות וכל עץ רענן ופרץ מגדלים, והיתה סכנת נפשות גם על היבשה.

טולא נתפרש כאן מי הם הניצולים שהמשיכו אח"כ דרכם לארה"ק, אך ממקור אחר נודע לנו שביניהם היו ר' אהרן ב"ר יצחק אייזיק ור' אהרן ב"ר מאיר, הידועים בשמם ר' אהרן הגדול ור' אהרן הקטן. במכתב שכתבו אל ראשי העיר קפא (אגרות חסידים מא"י ע' 60) הם מספרים על התוכניות לעתיד:

טזבאנו מן המודיעים ששאר אחינו הנצלים מן הים כלתה נפשם מתשועה לעלות אל ארץ הקדושה מחסר כל ועלה בדעתם לחזור למדינת פולין, ויש בין אחינו אנשים ונשים שאביהם ואמם וכל משפחתם נסעו ג"כ אחריהם ולע"ע הם בוודאי בסטאמבול, וכאשר באו שמה ולא מצאו אותנו בודאי הם בצער גדול ואומרים אשר כלנו בצער גדול כלנו מתים.. אנו השנים שנשארנו בלא נשים ובלא בנים עלינו לילך לארץ הקדושה ולהודיעם את כל הקורות אותנו ואשר הציל הש"י ברחמיו.

יזלהלן הולכים ומפרטים להם את מצבם הכספי, את העזרה הדלה שקיבלו מיהודי קראסוב וקעילה שאינה מספקת לכל הניצולים "כי יש אצלנו שלושים נפשות ולא הגיע על נפש רק ברובל, ומה זה לפני איש עם, על בגדים או על אכילה ושתיה ואין לנו במה לשכור ספינה". הם גם מבקשים לשלוח להם איש שיעזור להם לשכור ספינה ההולכת לקושטא "כי אתם ידעתם שהשלכנו אל ארץ שאין אנו מכירים ויודעים לשונם ואף שהיינו מכירים לשונם לא היינו יכולים לשכור כי אין אנו מכירים את הספינה ואם יאמר לנו לסטמבול אני הולך אנו מתיראים שמא מטעה אותנו דהיינו שילך לאדאל וימכור אותנו".

יחוראה עוד שם ע' 59-57, שתי אגרות מאחד הניצולים בשם יהושע ב"ר דוד, שחשב בתחלה לחזור לפולין ולאח"ז החליט להמשיך דרכו לאה"ק "כי נראה לי לפי עניות דעתי ולפי מיעוט שכלי אשר ענה הבורא אותנו היה לנסותנו הנלך בדרכנו ולא כדי להחזירנו למדינותינו.. אל תמנעו עוד חסדכם מלעזור לי להתאמץ במצוה רבה להתעסק בשכירת הספינה".

יטראשי הקראים שבעיר קפא נענו לבקשתם ועזרו להם בדרכם לקושטא, ואף כתבו לראשי עדת קושטא להמליץ עבורם (תרביץ תרצ"ו ע' 237):

כמאנשי הספינה אשר טבעה בים, משמונים יהודים אשר שמו פניהם ללכת לירושלם עיר הקדש, מהם נמלטו אך שלשים אנשים, וזה האיש אחד מהם.

כאומי יעמוד בסוד יי' אשר מצאתם סערה גדולה עד שהטביעה הספינה, והנמלטים יצאו ערומים ובאו לעיר גוזלוב, ואנשי קהלתנו עשו עמם חסד .. ועכשו כיון שנמלט מן האימה אינו מקפיד וחושש לשום צרה אלא רוצה ללכת לעיר הקדש לקבל פני רבו הרב המובהק [הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק] .. לכן תושיעו לו ותקבלוהו בסבר פנים יפות.

כבכך הגיעו אחדים מהניצולים לארה"ק, והצטרפו לשיירה שכללה עתה כ-300 איש; שגם הם לא נשארו כולם בארה"ק, וחלקם חזר משם לביתם בחו"ל. את כל הנ"ל סוקר הרמ"מ מוויטבסק באגרת נוספת שכתב בחורף תקל"ח אל ראשי קהלת ווילנא (אגרות בעל התניא ובני דורו ע' ו):

כגהרבה לרוב נספחו ובאו כולם לארץ ישראל הקדושה. אבל כמה מהם חזרו מאמצע הדרך, משפת הים ומסטנבול, ומה גם בעוה"ר מגודל עין הרע ספינה אחת נשברה, ואשר נצלו חזרו לביתם. הרבה מאד חזרו מאה"ק, אשר לא זכו לשבת בה. והנה אם היו כולם באים היו מכסים את עין הארץ, ואשר נשארו בכאן כל מן הסמוכים לנא אהני להם שטיותם, אף חכמתם עמדה להם. והנה הם יראים ושלימים.

כדההתיישבות בצפת
בהגיעם לארץ הקודש קיבלו בקשות מראשי הקהלות בירושלים ובטבריה לבוא לגור אצלם. אמנם מבין כל ערי הקדוש שבאה"ק בחרו להתיישב בעיה"ק צפת.

כהעל כל הנ"ל מספר הרה"ק ר' אברהם מקאליסק, באגרת שכתב לאנ"ש דק' סמיליאן (לקוטי אמרים אגרת כט. הוגהה והושלמה ע"פ כת"י 582 כט,ב; 2000 ג,א):

כוכבר הודעתים נאמנה במכתבים ע"י ציר נאמן לשולחיו ה"ה הרבני המופלג הותיק מו"ה שלמה סג"ל נ"י ושם נאמר מכל תוצאותינו ומביאותינו לאה"ק תובב"א בשלום בלי פגע ומקביעות אהלינו פה עיה"ק צפת תובב"א.

כזואף גם מחדושי הענינים ומהות הזמן ומקרי העת שמשונה ביאה זו מכל אשר היה מלפנים וכי מצאנו את העיר שלווה ושקטה מן המלחמות אשר היו למלכי כנען זה עם זה והיה ממש שעת חרום ולא עבר בה רגל אדם ממקומו אל מקום הסמוך לו, ונראה בחוש לעין כל גודל חסדי השי"ת שהפליא עמנו לעשות שלום בארץ מעט קודם בואנו לקדושת הארץ מקור החיים...

כחואודיע גודל חסדי השי"ת עלינו שנתן חן כולנו בעיני הספרדי' והאשכנזי' אשר בכל ערי ישראל, וממש הי' הם בעיניהם לנגד האנשים השלימים אתנו כחגבים. כי שלחו עוד הפעם מירושלים עיה"ק ת"ו בחודש כסלו העבר בבקשה וחנינה גדולה וחזקה שנקבע אהלינו לדור עמהם, וגם בטבריא בקשו אותנו פעמים רבות. והיינו בר"ח שבט בעיה"ק טבריא תובב"א, ונתעכבנו שם בערך שני שבועות, וממש היו בעיניהם כימים אחדים מגודל האהבה והתשוקה שיש לכולם לדור עמנו במקום אחד.

כטולכשתתיישב אי"ה צפת על מכונה ועל תילו בודאי רבים וכן שלמים יעקרו סיכם ומשכנם וכו' מטבריא תובב"א לדור עמנו פה עה"ק צפת ת"ו .. גם היינו בלכתינו לכפר מירון ששם מערת רבי שמעון בן יוחאי עם בנו רבי אלעזר.

לעל סיבת העדפת צפת על גבי שאר העיירות כותב א. יערי (שלוחי א"י ע' 609): צפת עמדה רובה ריקה ושוממה לאחר הרעש בשנת תק"ך, כי שרידי ישובה לא היה בכוחם לקומם את הריסות העיר.. השליט החדש [אחמד אל-ג'זאר פחה] היה מעונין, כמובן, לקומם את הריסות צפת, וידע שיוכל לעשות זאת רק בכוחות רעננים של מתישביםף חדשים. הוא נהג איפוא בחסד עם העוללים, עודדם להתישב בצפת, שיחררם מכל מיני מסים, הגביל את כוח החושל המקומי לנהוג בהם בעריצות והקצה להם מקום בחרבות לבנות עליהן את בתיהם.

לאהוא לא הביא שום מקור לדבריו. אפשר שהוציא את הדברים מתוך האגרת שכתב השד"ר הראשון הרה"ק ר' ישראל מפולוצק, שכתב בדרכו ביאסי בט' אייר תקל"ח, אל ראשי קהלת וויטבסק ופאלצק (שם אגרת כז. הוגהה והושלמה ע"פ כת"י 2000 א,א): שבה מספר בין השאר: מגודל חסדי השי"ת אשר נתן בלב המלך והשרים להקל ולהגדיל חסדו עלינו לרומם בית מאויינו ולהעמיד חרבות צפת הקדושה תובב"א, והטה חסדו לבכל קהל העולים בתוקף עוז וחירות גדול ליהודים ליתן (מסת) [משאת] כיד המלך לשכירות ספינות העניים הגדולים מעשה אלקינו.

לבאמנם מתוכן הדברים נראה שלא מדובר כאן בפחה שבאה"ק אלא במלך תורכיה בהיותם בדרך בקושטא, ולא מדובר כאן במס הישוב בצפת אלא כמפורש "משאת כיד המלך לשכירות ספינות העניים הגדולים". ומה שהזכיר בתוך הדברים "להעמיד חרבות צפת הקדושה תובב"א", היינו כי עזרה זאת בדרכם בקושטא הועילה בסופו של דבר להעמיד את חרבות צפת. משא"כ בקשר למס הישוב בצפת אל הפחה, מפורש בהמשך האגרת "הנגידים בעיר קושטא.. נתנו לנו שלשת אלפים אריות, ושלחנו לאה"ק לעיה"ק צפת תובב"א שני אלפים אריות להפאסי' שמגיע לו מס בכל שנה ושנה".

לגועל עצם ההתיישבות בצפת מספר בתחלת האגרת:

לדואברך את ה' אשר יצר את האדם בחכמה, בתחילה ברא מזונותיו והצטרכותיו ואח"כ ברא אותו, ואשר אווה את המקום הזה למושב לנו ואשר הופיע ברוב רחמיו וברוב חסדיו ופקד את ארצו וחמל על נחלתו, אשר הי' לבער עה"ק צפת תובב"א מקום אשר הללו אבותינו, כולם הלכו נדדו ונשאר המקום מאין יושב חורב שוממה מבלי בניה, ועלה שם שמיר ושית ואנו ואבלו פתחיו. וכעת הופיע שפע וברכה וחנינות שיולד גוי פעם אחת ומצאנו בה בתים הרבה גדולים וטובים מאין יושב. וכעת אנו מתפללין בבה"ק של בית יוסף, ויש בכאן שלשה ביהכ"נ בנויים והרבה בה"כ חרבים. ועוד בונים לנו ביהכ"נ חדש. והטבילה היא במקוה שיסד האריז"ל, והיינו על קבר האריז"ל ועל קברי קדושים ז"ל, והתפללנו על קברי נביאים תנאים ואמוראים ע"ה. וכמו חלב ודשן תשבע נפשי. וכעת שפתי רננות יהלל פי. ובמעט אשר טעמתי ויאירו עיני מכל הימים אשר הייתי חי בחו"ל.

להההגירה מצפת לטבריה
סופר לעיל על המס השנתי שהיו צריכים לשלם לפחה, תמורת רשות ישובם בצפת. בנוסף לכך הוצרכו לשלם מדי שנה לפקיד הכולל הספרדי עבור תיקוני צרכי העיר. הוא היה דורש את התשלום הזה בתוקף, וכאשר בשנת תק"מ לא היה ביכולת הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק לתת את התשלום הזה הפחידו בכל מיני הפחדות.

לובשעה קשה זו, שכלתה פרוטה מכיסו של הרה"ק הרמ"מ, ובשעה שהפקיד הספרדי הרבה לדחוק על מעותיו, הצטרפו אליו גם הרבה מהעולים, אשר עלו בשנת תקל"ז יחד עם הרמ"מ מוויטבסק ואשר הוא הרבה לתמוך בהם בעת עלייתם. בסופו של דבר הגיעו מעות תמיכה ע"י השד"ר ר' שלמה זלמן הכהן, אך עגמת הנפש שהיתה לו מאת הפקיד לא הפסיקה וזה הביא להגירתו מצפת לטבריה. על כל הנ"ל מספר הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק באגרת ניסן תקמ"א (לקו"א אגרת א. הוגהה והושלמה עפ"י כת"י 2000 ג,ב):

לזהנה בעת בואינו לאה"ק מצאנוה חריבה ושוממה, ואדם אין לעבוד את האדון השם, והאשכנזים אשר ישבו לפנים שם חסרי דעת המצירים ומציקים את עובדי השם.. והחדשים אשר מקרוב באו ממדינת וואלין פאדאלי' אוקריינא, הגם כי הוצאנו ממון רב עליהם בראותם אותנו בדלות ושפלות ואין להם עוד עזר מאתנו נתחברו אלו לאלו לצער ולחרף אותנו..

לחוהפקיד ימ"ש בא עלינו בעלילות דברים והתפאר בזה"ל בזה השבוע אשים כולכם בחבלי ברזל. וממש זה הי' סיבה שנפלתי על ערש דוי כמה חדשים בשנה שעברה.. ב"ה אשר לא השבית לנו גואל פדה בשלום נפשנו ויעל משחת חיינו הקים מעפר דל מאשפות הרים אביון, בעת בא חביבי הרבני המופלא מו"ה שלמה זלמן הכהן משולח שלנו שלם בגופו שלם בממונו, חסדי ה' כי לא תמנו...

לטויתבשרו אהובי ידידי מעלוי אה"ק אשר נתעלה בכמה דברים, והאחד מהם, שמו"ה מיכל שוחט מהאנשים שלי נעשה שוחט דמתא בעה"ק טבריא ת"ו, וזה הי' נס מופלא.

מואם אספרה מהנפלאות שעשה עמי בעת שפלותי ודלותי לי יהושיע, ונתבצר לי מקום מן השמים בעה"ק טברי'. וזה הי' ג"כ נס מופלא, שהרב דק' לבוב נתיישב בעיה"ק הנ"ל, כי בידו היתה אגרת מסטאנבול לכבדו כבוד גדול וליתן לו דירה היפה ומעולה שבבתים לפי כבודו מחמת שהוא למדן גדול בעיני הבריות ועשיר גדול ג"כ בעיני הבריות, מפני שאינו שלו רק מן הרבנות. וכן הי' שנתנו לו דירה יפה בעה"ק הנ"ל הטובה והיפה מעולה שבבתים. והנה עזרנו ה' עד כה שנתגרש מן השמים שלא ע"י פעולת אדם מעה"ק הנ"ל לכפר שפרעם ומשפרעם לעכו ובכל מקום שהלך לשם הי' לו היזק גדול בגוף ובממון עד שברח מעכו ונתגרש (לץ) [לחו"ל] ויצא מדון וישבית ריב.

מא["הרב דק' לבוב" הוא מוה"ר שלמה בעל מרכבת המשנה, שעלה בשנת תקל"ט לטבריה. לאחרי טלטוליו הנ"ל יצא לשלוניקי ושם נפטר בכ"א תמוז תקמ"א. אבל ראה מה שהאריך בזה א. בריק, סיני, כרך סא ע' קעו].

מבואני מחמת עגמת נפש שהי' לנו בצפת ת"ו מן הפקיד ימ"ש הלכתי עם חביבי וידידי הרב הגדול בוצינא קדישא מו"ה אברהם הכהן נ"י ויזרח לעה"ק טברי' תובב"א וראינו בעיני פקיחא שהספרדי' של העיר הקודש הנ"ל הם צדיקים גמורים, ובפרט הרב המובהק רבי דוד אשכנזי. וקיבל עליו עול הגלות של הפקיד הנ"ל מו"ה אברהם הנ"ל על עצמו מחמת שלא הי' יכול לסבול צערי, ובעז"ה נתיישבתי בעה"ק הנ"ל בדירת הרב מדון הנ"ל. וב"ה כל הספרדי' נכנעים מלפני ומובטחני בעז"ה כי נתעלה עילוי אחר עילוי עד שנתעלה לעבודתו ית' בכל מקומות ממשלתו ונזכה כולנו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כולו אומר כבוד.

מגכך היגר הרמ"מ מוויטבסק ור' מיכל שוחט לטבריה, ואילו הר"א מקאליסק ושאר אנ"ש נשארו בצפת. כך נמשך עד שנת תקמ"ג, שאז עברו גם הר"א מקאליסק ושאר אנ"ש מצפת לטבריה. את פרטי הדבר לא רצה לכתוב הפעם הרמ"מ מוויטבסק בעצמו. באגרת שכתב בשנת תקמ"ד הוא מודיע (לקו"א אגרת ד):

מדמגודל הרפתקאות שהיו לנו בשנה זו יתר מן הקודמות, ולבסוף עשה לנו הש"י נסים ונפלאות, כאשר יתוודע לכם בפרטו' ע"י מכתב ה"ה אהובנו ידידנו הרבני המופלג בתורה וביראה הותיק מו"ה אליעזר זוסמאן, אשר צויתי לו לכתוב כל דבר בפרטיות. ומה שמבואר שם הכל אמת צלול וברור.

מהור' אליעזר זוסמן כותב באגרת שלו (אגרות חסידים מא"י אגרת כ. הוגהה והושלמה עפ"י כת"י 582 ל,ב; 2000 כא,א):

מוהפקיד מצפת יש"ו מגודל שנאתו שלא רצה הרב הנ"ל לאכול משחיטתו באיבה הדפו מעיה"ק צפת תוב"ב ביד רמה וכשהוכרח כבוד הרב הגדול לעקור דירתו משם הוכרחו עוד כמה מאנשי שלומינו המופלאים החרדים אל ה' לעקור סיכם ומשכונם ולצאת בצאתו את העיר.. כמה אנשים נתיישבו בכפר פקיעין תובב"א.. ועל כבוד הרב הנ"ל יד ה' עלינו השכיל להכניסו לעיה"ק טברי' תובב"א. וע"י התאמצות כבוד אדומו"ר הרב מו"ה מנחם מענדיל הגיע הרב הנ"ל דירה יפה המעולה שבבתים.

מזאח"כ ממשיך לספר את הרפתקאותיו ההתיישבות בטבריה, מתחיל מעת התיישבות הרמ"מ מוויטבסק שם בשנת תקמ"א, שרצה לבנות ביהכ"נ מיוחדת בחצרו והפקיד הספרדי לא הרשה לו. בתחלה היו מתפללים בחדר מיוחד שבביהכ"נ הספרדי, אך קול התפלה של מנין הרמ"מ הפריע להם ולכן הוכרח להסכים לבנית ביהכ"נ מיוחד לאשכנזים בחצר הרמ"מ. וגם זה הפריע לו, כי ביהכ"נ שבנה הרמ"מ היה סמוך לבית הפקיד ואת קול התפלות היה שומע בביתו. זה גרם לו לשנוא את הרמ"מ.

מחבמשך הזמן הזה שכר איש אשכנזי אחד חצר נוספת סמוך לחצר היהודים שבטבריה, ובזה מצא הפקיד עלילה להתגולל על הרמ"מ, כמסופר כל זאת באריכות גדולה באגרת ר' אליעזר זוסמן הנ"ל:

מטהפקיד של עיה"ק טבריא תובב"א.. הניח לכבוד אדומו"ר הרב מהרמ"מ שי' שיעשה מנין בביתו, מפני היות קול ברמה נשמע מבית המדרש שמתפללין האשכנזים לבהמ"ד של ספרדים, שאינו מפסיק רק קיר אחד ביניהם והי' מתירא הפקיד מן הקולי קולות שבתפלה...

נוהנה אמת נכון הדבר שכל ימי היות אדמו"ר הרב מהרמ"מ באה"ק הי' מצטער על תפלתו שתהא סמוכה בביתו עם החברים המקשיבים לקולו בלבד, אבל הפקיד לא הי' מניח והי' מירא ומפחיד מן התוגרמים שלא יעלילו שניתוסף עוד בה"כ בעיה"ק טבריא תוב"ב ומטילים ליתן קנס עצום מלבד הריסת אותו הבנין, והיינו סבורים שכל דבריו אמת. עד שקץ בחייו מפני הרמת קול בבהמ"ד והודה ולא בוש, והתיר לנו לעשות מנין, ואח"כ לא היה לו פה להשיב אחור דבריו.

נאהגם שעל אפו ועל חמתו היה לו המנין יותר מהרמת קול בבהמ"ד מפני שכבוד אדומו"ר מהרמ"מ בנה אח"כ מקדש מעט קטן מהכיל כל א"ש בצד חצירו והי' המנין ורוב בנין הנ"ל תחות חלונות שקופים מביתו של הפקיד והי' בהרימם קולם אל ד' נורא עלילה, והפקיד יושב כבר על סיר הבשר זמן רב אחר התפלה, הי' מואס נפשו בחייו ממש.

נבכלל הדבר אחר שנתחמץ זה גדולה השנאה הייתה משל הפקיד מצפת תובב"א .. והנה נתגלגל הדבר מאיש אחד אשכנזי בליעל.. שכר אצל הפסע שבעכו עוד חצר גדול עם בתים מרווחים בטבריה סמוך לחצר היהודים הראשון, ואמר שהוא עבור האשכנזים בסך אלף אריות לשנה, והדבר ידוע בהסכמה אצל כל ספרדי עה"ק טבריא באיסור וחרם חמור שלא להגדיל גבול העיר מכמות שהי'.. ויהי כשמוע הפקיד.. פסק ואמר שכל האשכנזים חייבים על מעשה אשכנזי אחד ושלח לכבוד רבותינו שבאה"ק בפחדים גדולים כ"כ עד שהוכרחו לנסוע בעצמם עם עוד כמה אשכנזים להפאסע.. ואדומו"ר העתיר אל ה', וה' נתן את חן האשכנזים לפני הפאסע ופטר אותם משכירות החצר בלי שום פרוטה ושוה פרוטה. ומאלוהים היתה תבוסת הפקיד עיה"ק טבריא תובב"א שהלך שכם אחד עם הפקיד מעיה"ק צפת תובב"א שהיו שניהם בעכו באותו פרק בשביל אותה מעשה בכדי להוגלל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת מאתנו סך הנ"ל בערמה.. וסוף דבר שהיו ביד הפקיד מעות אנשי ווילנא שבאו לידו ע"ד דמשק ועכב אותם בידו בערך מאתים אדומים והיינו מודים לה' כי טוב כל"ח שכילה חמתו על עפרות זהב ונתן לנו שארית בארץ.

נגבזה לא הסתפק הפקיד, ורצה לקחת בזרוע גם את מעות התמיכה שהביא השד"ר ר' אליעזר זוסמן. הוא הולך ומספר בארוכה איך שהצליח להערים עליו ולהביא את המעות בשלמותן לטבריה. ואף החזיר לאנשי ווילנא את המאתים אדומים שלקח מאתם הפקיד. וסוף דבר מספר באותה אגרת:

נדאז ראה וישפוט שפוט והשיב מעלינו אפו על שכנגדינו הוא הפקיד דפה עה"ק שהי' איש בריא ושמן ופתאום חלה זמן מועט ובאותו יום ששלמתי לאנשי ווילנא בו ביום נפטר הפקיד ושבק חיים לנו ולכל ישראל, ויראו כל העדה כי הוא בעונו מת.. ואח"כ נעשה פקיד העיר איש פשוט ואינו יודע משום התנגדות בעולם ובימיו נחה ושקטה הארץ ולכל בני ישראל היה אור במושבותם...

נהעתה באתי להודיע אהובי אחי מרוב טובה של המנין מיוחד שנעשה בחצר של אדומו"ר גודל החירות תורה ותפילה ושמחה של מצוה ועבודה רבה אין מעצור לעם כ"א דבר אחד לדור הוא אדומו"ר שי', ובעצמם עומדים לפני התיבה ע"פ הרוב בשבת ובחול ותפלותינו זכה עכ"פ כל אחד ואחד יוצא ידי חובתו ורצונו ומחשבתו ומקום השיג יד שכלו בלהב השמים בקול גדול ולא יסף והקול מעורר הכונה עד לב השמים. ברוך ד' אשר לא הסיר תפלתו וחסדו מאתנו.

נועדיין לא היה זה בנין קבוע לביהכ"נ, אלא חדר זמני. על בניית בית קבוע עבור הרמ"מ מוויטבסק ובו ביהכ"נ, מספר הרמ"מ באגרת שכתב בחורף תקמ"ו (לקו"א אגרת ט. 2000 ט,ב):

נזעתה אבשרה בשורה מן הטוב ההוא אשר הטיב ד' עמדי בבנין ביתי ומקדש מעט בתוכו בית הכנסת הדור הוא, תחתיים שניים ושלישים בניתי בית זבולי מכון לשבת על אופן סדר הצטרכות תמידי, בשם ד' גדול ומהולל מאוד.

נחבשנה הזאת, תקמ"ו, שבה נבנה הבית הזה, התחולל דבר קשה בכל אה"ק.

נטבתחלה היה זה רק בצפת ושאר הערים הסמוכות לטבריה, שאז נמלטו הרבה מהחסידים שבצפת אל אחיהם שבטבריה. אך לבסוף הגיע הדבר גם לטבריה. כדי להנצל מן הדבר הוסגר הרמ"מ ואנשיו בבית החדש הזה, משך זמן ארוך, עד אשר עבר הדבר. הרמ"מ מספר גם על זה באותה אגרת:

סבעו"ה בעה"ק צפת תובב"א, וכל הארצות האלה סביבותיונ הרחוקים והקרובים סמוך ונראה, בדבר כבד מאד. והנה פה עה"ק לא פגע ולא נגע בעין ה' וחמלתו עלינו ועל יתר אחינו שהמה על פני השדה מעה"ק צפת כדי להספיק צרכם כאשר עשינו. ישתבח שמו ית' מילט הוא בחכמתו את העיר למען שארית ישראל, כי יש מאנשי שלומנו אשר נצולו עמנו פעה"ק אשר הלכו לתומם מצפת לכאן, תמול בואם ולמחר החל הנגף שם. ויש מהם אשר ברחו לעיירות ולכפרים סבובותם, וישא ד' לכל המקום ולא הי' שם נגף. גם בכפר פקיעין לא הי' נגף.

סאובאגרת נוספת מאותו קיץ (לקו"א אגרת יג. כת"י 2000 יג[4],א):

סבהחל הנגף פה עה"ק טבריא ת"ו. אם אמנם לא נמשך הזמן כ"א מעט ורעים המה היו בערך שבועו' שבעה, מימי הפורים עד כמה ימים בחודש אייר, יקד יקוד כיקוד אש, ועצת ה' היא תקום אותנו בעיר בתווך שלא לנוס אל אחת הערים, כי אנה מפניו נברח, כ"א חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, סגרנו עצמינו בחצר חדשה אשר לי, יותר מערך מנין, כדי להתפלל בציבור.. וכל אשר ממני ראו וכן עשו להסתיר מפני חרון אף ה' בחצרותיהם ובטירותם, ועל הרוב עלתה בידם.. אמנם בחודש אייר נשקט הענין לגמרי, עודנה תכלינו עינינו להסגר עד אחר העצרת.

סגישוב החסידים שנשארו בצפת
באגרת ר' אליעזר זוסמן המועתקת לעיל, המספרת את הגירת הר"א מקאליסק מצפת, הוא כותב על קבוצה מהחסידים שיצאו את צפת יחד אתו "וכשהוכרח כבוד הרב הגדול לעקור דירתו משם הוכרחו עוד כמה מאנשי שלומינו המופלאים החרדים אל ה' לעקור סיכם ומשכונם ולצאת בצאתו את העיר". מסגנון הדברים נראה שלא כל החסידים הגרים בעיר הזאת עזבו אותה יחד עם הר"א מקאליסק, רק "עוד כמה מאנשי שלומינו". הוא גם מוסיף לספר באותה אגרת אשר "כמה אנשים נתיישבו בכפר פקיעין".

סדב"אגרות חסידים מא"י" שם, בהערה שבשוה"ג לע' 99, הוא כותב על כך "זו העדות היחידה על הקמת קהילה קטנה של חסידים בפקיעין". אמנם באמת נזכר הישוב החסידי הקטן הזה, וכן זה שנשאר לגור בצפת, באגרות מרובות של אותה תקופה:

סהבאגרת הכללית משנת תקמ"ה (אגרות חסידים מא"י אגרת כג) חותמים החסידים "תושבי עיה"ק טברי' וצפת תובב"א". וכן באגרת הכללית מקיץ תקמ"ט (שם אגרת נב) הם חותמים "בשם כל אחינו חכמי אשכנזים אשר ישנם פה עמנו עומד היום שלהי אב שנת התקמ"ט לפ"ק טבריה וצפת ופקיעין תובב"א".

סובאגרת חורף תקמ"ו, המועתקת לעיל, שבה מסופר על הדבר, מוזכרים גם בה אנ"ש שבעיה"ק צפת. ושוב מזכיר הרמ"מ מוויטבסק את אנ"ש אשר בצפת ופקיעין באגרת שכתב בתמוז תקמ"ז (לקו"א אגרת כא) "שלום וחיים בעזה"י מאתנו והנלווים אלינו וכל אחינו האשכנזי' בעה"ק צפת"ו ופעה"ק ומפקיעין אנשי השלום שלום". וכן באגרת שכתבה עדת החסידים בטבריה בקיץ תקנ"א (קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' לט סי' לב) הם מספרים:

סזעד שיד ה' נגעה בם בעיר הקודש צפת תוב"א, לא תקום ולא יהי' עוד כזאת בישראל, ויברחו מן העיר רובם ככולם. מאנ"ש ברחו לעיר הקודש פקיעין, וב"ה נמלטו שם בחיים ושלום. והנשארים שם ג"כ הי' בחסד, שהרבה מהם ניצולו ב"ה.

סחבאגרת שכתב ר' שמואל גרונם כ"ץ בקיץ תקמ"ט (אגרות חסידים מא"י אגרת נא) הוא מספר על "כמה אנשים מא"ש מעה"ק פקיעין ומא"ש מעה"ק צפת" שהשתתפו בהתוועדות פורים בטבריה. ונראה שם שגם הוא עצמו היה גר באותה שעה בצפת.

סטידועים לנו גם שמותיהם של עוד אחדים מהחסידים שנשארו לגור בצפת: לקמן פ"ג תובא ההשערה שר' אהרן ב"ר יצחק הגדול נשאר לגור בצפת גם אחרי תקמ"ד.

עבאגרת שכתב ר' אהרן אריה הנליש (לקו"א אגרת כ) הוא חותם "מעה"ק צפת תובב"א".

עאועל ישוב חב"ד בו, משנת תקס"א ואילך - לקמן פ"ה.