History of Chabad in the Holy Land·Chapter 19. The Sufferings of Hebron and Emigration to Jerusalemתולדות חב״ד בארץ הקודש·פרק יט. סבלות חברון וההגירה לירושלים

אפתיחה
בעשרות השנים הראשונות של ישוב חב"ד בחברון היתה העיר תחת חסותו של השליט העריץ עבדול רחמן הידוע בשם "הרב השחור", על שום שהיה מקבל חלק חשוב בחלוקת "כולל חב"ד" כדמי חסות. על עריצותו מסופר בספרים רבים. ומסכם הדברים בצלאל לנדוי (המעין, תמוז תשכ"ט ע' 3 הערה 11. כרם החסידות ח"ב, ניסן תשמ"ה, ע' רו הערה 49):

בעל סבלות יהודי חברון מידי "הרב השחור" אין בידינו תעודות בכתב מבני הדור ההוא אלא מסורות שהועלו על הכתב עשרות בשנים לאחר מכן. בראשונה ע"י רי"ז הורביץ בספרו "ארץ ישראל ושכנותיה" בערך חברון עמ' 254. והימנו ע"י ישראל קפלן בסדרת מאמרים שפורסמו בשבועון התור בשנת תרפ"ג ונאספו בחוברת עיר האבות, ירושלם תרפ"ד, וכן בילקוט חברון לא"י לבנון, ירושלם תרצ"ז.

געל המלקטים האלו יש להוסיף את הס' "חברון" ע' 309, וגם שם הוא נכלל במדור "אגדות חברון". אמנם באמת מתועדות היטב סבלות יהודי חברון מידי "הרב השחור":

דכבר בהסכם שבין עדת חב"ד לעדה הספרדית בחברון משנת תק"צ, שנעתקה לעיל פ"י מסופר איך שהשיך עבדול רחמן היה דורש מאתם סכומים מופרזים כדמי חסות.

הזאת בהסכם של שנת תק"צ; אחרי גירוש המושל המצרי מהארץ ע"י השלטון התורקי, בשנת ת"ר, שב להפיל חתתו על חברון וסביבותיה והוסיף להכביד על היהודים בהטילו כופר נפש נפרד לכל אחת משתי העדות. עובדה זאת מתוארת היטב בהסכם המחודש משנת תר"ב, המועתק לעיל שם. מצב זה הכריח את גבאי החלוקה שבחו"ל להקציב את חלקו ברשימה בשם "הרב השחור".

והראשון שדיווח על תעלולי "הרב השחור" הוא הקונסול הבריטי ג'מס פין.

זבשלהי קיץ תרי"ד (28 אוגוסט) כותב אל הלורד סטרסטפורד דה רדקליץ (נעתק ע"י א. מ. חיימסון בספרו The British Consulate in Jerusalem ע' 230. התרגום הוא ע"פ רשימותיו של יערי, בארכיון שלו בספריית ירושלים):

חבהזדמנויות רבות הבאתי לידיעת כ' וממשלת הוד מלכותו את סבלותיהם של יהודי חברון מידי עבד א-רחמן. סעיף מיוחד בשיטת הסחיטה שלא היא גביית מס על החלוקה העונתית של תרומות יהודי אירופה, שעליהן מתקיימים יהודי חברון. שמו נרשם בפנקסים כמקבל קצבה, והוא שולח לקבל את מנת חלקו שלשה ימים לפני הזמן הקבוע.

טתיאור מפורט יותר נתן ר' משה רישר (בשנת תרכ"ו), בספרו "שערי ירושלים" שער ישוב הארץ:

יוהיהודי' אשר בחברון סבלו עול גלות מהערביי' והישמעאלי' אשר לא האמינו בחייה' ופחדו מקול עלה נדף. והי' שם ערבי א' פניו כשולי קדירה וקראו אוו השחור והוא הי' מורד בהשולטאן והי' גיבור חיל ויתלקטו אליו ערביים ריקים ופוחזיק רבים והי' לו כלי זיין הרבה ונעש' ראש עליה' ובעת אשר הוצרך לממון בא אל היהודי' שיתנו לו כך וכך והיהודי' האומלי' נתנו לו כל מבוקשו כי פחדו נפל עליה' וכמה פעמי' בז את העיר. גם גזר על היהודי' שיתנו לו בכל שנה ושנה סך עצום ולא הי' בידם וכתבו לנשיא שלהם לב"ק ליבאוויטש שישלח לו הסך הקצוב ובעת בא הרשימה של החלוקה מחו"ל נרשם הוא ג"כ (השחור) כך וכך וכמה פעמי' הלך הפאשא מירושלי' עם חיל לתפסו ולא יכול לו ופעם א' אשר בעמל רב תפסוהו ויתנוהו בקולר וע"י שוחד רב הניחוהו.

יאנחזור שוב לשנת תר"ב, שבה התחיל לקבל חלק נפרד בחלוקת כולל חב"ד, כמבואר בהסכם של השנה הזאת. אח"כ פרצה מלחמה בינו ובין אחיו ובמשך זמן רב נמשכו בהרי חברון מהומות רציחות ומעשי שוד, עד אשר בשנת תר"ו עלה על חברון מוחמד פחה, הנציב התורכי בירושלים, וכבשה מידי השיך עבדול רחמאן. בעת הכיבוש הופקרה העיר לרצח ולשוד, עד שהמושל נתן אות להפסיק. השלטון התורכי התבצר לאט בשטח ואז החל לגבות את המסים שהתושבים פיגרו בהם במשך שש השנים ת"ר-תר"ו, שבהן היתה חברון בשליטת השיך (ראה בכ"ז תולדות הערבים בא"י ע' 60; 134. לוח א"י תרס"ו ע' 48).

יבאת תקופת המלחמה שבין האחים מתאר ר' יהוסף שווארץ, בספרו תבואות הארץ, חלק מעשה הארץ, ירושלים תר"ה (מהדורת תר"ס ע' תעו):

יגוכעת יושביה בערך נ' ב"ב [ראשי משפחה] אשכנזים וכן מספר ספרדים.

ידובימים אלה מלחמה בעיר ובסביבותיה, כי השיך עבד ראחמאן מושל חבל הארץ ההיא נלחם עם אחיו אשר מרדו בו ויקנאו בו לאמר לו המשל תמשל בנו.

טוובכתב השליחות לר' יצחק מוטרו, מחודש תשרי תש"ח, מתארים חכמי ורבני הספרדים שבחברון את המלחמה שבין האחים, את הכיבוש של שנת תר"ו ואת ביזת העיר שבעת הכיבוש (שלוחי א"י ע' 692):

טזהאי תיגרא נפלה בין הגויים ואילי הארץ, רבתה אש המחלוקת ביניהם, שנאה מחמת קנאה.. רבו עבדים המתפרצים מלעיבים ובוזים, וכל מחשבותם רק רע כל היום לרעו'ת ביעקב.. נפל עלינו פחד ואימה מפני המלחמה שנעשית ביניהם ובין השר השורר על הארץ הק' ירושלם. וקרא אליהם לשלום ולא הטו את אזנם, גוי עז פנים יצאו נצבים איש חרבו על ירכו.. מערכה מול מערכה.. ויהי לעת ערב ונכבשה העיר לפניו, ובעידן ריתחא יצאו אנשים בני בליעל.. ופשטו ידיהם לשלול שלל..

יזושללו את כל העיר ולא הבחינו בין בני ישראל לשאר אוה"ע.

יחביתר פרטים מספרים חו"ר הספרדים אל מונטיפיורי באגרת משנת תר"ט (ארכיון מונטיפיורי. ע"פ יערי):

יטידוע ומפורסם בכל העולם, שזה פעמים נשללנו, שנת קצ"ד בזמן איברהים פאשה ונהרגו כמה נפשות מישראל, ושניה לה מקרוב שנת תר"ו לא נשאר בלתי אם גויתינו והוכרחנו במעשינו ללוות מגוים ובני ברית כדי להחיות את נפשות אביונים הנודדים ללחם ולכסות את בשרם ולהוצאת הגוים עד סך שני אלפים ליראס עם הכשרם עד היום, ובכללם משיך עבדו רחמן ואחיו סך ארבעה עשר אלף ערך ריבית חמשה ועשרים למאה.

כיש כאן רמז ברור שבעת הביזה של שנת תר"ו לא היתה כל פגיעה בנפש. הדבר נתפרש יותר ע"י לונץ (ירושלים ח"ה ע' 321):

כאכאשר שבה הארץ שנית לידי ממשלת תוגרמה ובטרם עלה בידי הממשלה יר"ה לשלח חיל צבא להגן על יושביה התפרצו יושביה לשלל בהיהודים ויבוזו וישללו את כל רכושם, אך בנפשותם ובכבודם לא שלחו יד כמעשה אנשי הצבא בהבזה הראשנה, והבזה לא ארכה רק כחצי יום והמנוחה שבה למקומה.

כבכל הסבל הסבל הזה לא היה לפי כחם של אנשי חב"ד בחברון, עד אשר מספר משפחות עברו, בשנת תר"ז, מחברון לירושלים. ראשי משפחות אלו מתארים את כל הסבל הזה באגרת שכתבו אל השר משה מונטיפיורי, בשנת תר"ט (חלקה נעתק ע"י בצלאל לנדוי ב'המעין', תמוז תשכ"ט, ע' 5):

כגזה שנתיים עלינו ונתישבנו בעה"ק ירושלים תובב"א, מרוב דחיקת אילי הארץ ועול רשעת הגוים שבעה"ק חברון ת"ו ובמרבים העם לבוא מהחוץ לתמן מכוללינו מי"ו יוסיפו הגוים להכביד עולם עד אין להכיל כי ערו ערו עד יסוד מצב כוללינו הי"ו. והגם כי ממקום יסוד מצב כוללינו תוצאות מחייתינו וכלכלינו בארץ הוכרח שיושלח עזרינו גם להוצאות הישוב ועול הגוים. אך מאשר הנוגש ומדהבה רבו למעלה ראש נשתרגו חובות על כוללינו וגם צרכי הכרחיות פרנסתינו וחיותינו המצומצומים כי נתמעט הולך וחסר מצוק העתים לאחינו שבגולה שבמדינתינו מצוקתם גדלה וידל ישראל מאוד השכר אבד ושעבוד המלכיות וגזירות המתחדשים רק כי זכות אבותינו והארץ לעולם עומדת ע"י הזכאים ועוז לעמם וחסידם יתנו עם כל זה הלא אין הקומץ משביע וברוך ה' מרבים העם לעלות לפה ובפרט מרוב צרותיהם ודחקם. ע"כ הוכרח למעט ישיבת העיר הנ"ל להקל העול מעט. ובפרט דחיקת ישיבת בחצר היהודים אשר אי אפשר לשבת חוצה לה בין הפראים.

כדבפירוש נרמז כאן החלק המיוחד שהוקצב לעבדול רחמאן בחלוקת כולל חב"ד "הוכרח שיושלח עזרינו גם להוצאות הישוב ועול הגוים". את הגירתם מחברון לירושלים מתאר י. יעלין בספרו "זכרונות לבן ירושלים" (ע' 7):

כהאחרי עבור כארבע עשרה שנה [משנת תקצ"ד] מיום שבת אבי ז"ל בביתו הנז' באו [בשנת תר"ח] משפחות אחדות מתושבי חברון היהודים להתישב בירושלם, בסבלם שם יסורים מהתושבים הישמעאלים, וישכרו להם בתים בחלק הצפוני של העיר, ברחוב הנקרא בערבית "חרת אל ואד" (רחוב העמק אשר נקרא לפנים "עמק החרוץ"), ומאז נשאר שם הרחוב הזה בפי האשכנזים "רחוב החברונים", על שם החברונים הנז' שנתישבו בו.

כוסופו של "הרב השחור"
גם בשנים הבאות הרבו לסבול יהודי חברון מידי "הרב השחור". העדות הכי טובה של התקופה הזאת היא של הקונסול הבריטי ג'מס פין, בספרו Stirring) ,Consular Chronicles of 1853-1856.Times or Records from Jerusalem (Loondon 1878 שנעתקה ע"י מיכאל איש שלום (ספונות ט, ע' שנד-ה) וקטעים נוספים תורגמו ונעתקו ע"י יערי ברשימותיו שבספריית ירושלים. העתקתי הקטעים הנוספים מתרגומו זה:

כזבראשית שנת 1852 נפל עבד א-רחמן שוב בידי הממשלה, ובמקומו נתמנה תורכי למותסלים. במשך ימים אחדים היה עבד א-רחמן כבול בשלשלאות בסראיה של ירושלים, אולם אח"כ הותר להלך חפשי במשך היום בערבות של שלשה אנשים. אולם עד מהרה נמלט בלילה כשהוא נושא את שלשלאותיו בקפצו מן החומה.. קבע את עצמו מיד במקום התורכי כמותסלים בחברון, והתחיל להטיל בקצץ קנסות על תושבי-העיר, וביחוד היהודים.. הדרך היחידה שנשארה לי היה לילך לחברון ולראות בעיני את תעלוליו של עבד א-רחמן, בתקוה שנוכחותי תשמש מעצור.. בהשכמת הבוקר בא רופא בית-החולים (אירופי) ואישר את השמועות הרעות על מעשי-הזוועה שנעשו על-ידי המורד (עבד אל-רחמן) ואנשי כנופייתו, והוסיף שהגידו לו, כי מנוי וגמור עמהם להטיל קנס של ארבעים ארנקים (200 לירות בקירוב) על הרובע היהודי באותו בוקר.. היהודים המסכנים.. הראו בהלה יתירה, פניהם חיוורים ועיניהם נוצצות כשהם עוקבים אחרי כל מלה וכל תנועה, מבלי דעת מה עלול האכזר לעולל עוד.

כחבאותה שעה הצליח פין לעצור קצת בעד תעלוליו של עבדול רחמאן, אך אחרי נסעו מחברון המשיך להתעולל, וכמובא לעיל ממכתבו של פין (המועתק בספרו של חיימסון) מקיץ תרי"ד. באותו ספר מועתק גם מכתבו מיום 9 באוגוסט 1852 שבו מדווח "נתקבלו חדשות על מהומות רציניות בחברון. היהודים שם בהולים מאד".

כטוביום 8 בפברואר 1854 "בחברון הצלחתי לשים קץ להצקה שמציק סלאמה אחיו של עבד א-רחמן עמר ליהודים".

לעל סופן של הסבלות האלו כותב ר' משה רישר בספרו תבואות הארץ שער ד ישוב הארץ (בשנת תרכ"ו) "עד כי בחמלת ה' זה שמונ' שני' [בשנת תרי"ח] שתפסוהו ולקחוהו לסטאמבול בשלשלאות של ברזל ועשו לו שם משפט מות". כן יאבדו כל אויביך ה'.

לאהמצב בחברון בשנים הבאות
אחרי הריגת העריץ עבדול רחמאן נעשה יותר שקט בחברון, אך רחוק היה מלהשביע רצון. בעתון "החבצלת, ט' מ"ח תרל"ז מתאר העורך י.ד. פרומקין את מצב היהודים בחברון (ע"פ רשימות יערי):

לבמצב היהודי בחברון שפל הנהו מאד-מאד ממצב איש ישראל ביתר ערי פלשת, ואולי גם בכל ערי תוגרמה.. מעוט מספר נפשות היהודים אשר כאין יחשבו לעומת התוגרמים.. מצב המוסרי מתושבי חברון מבני העמים שפל הוא.. כח הממשלה שמה לא רב הוא.. חיי היהודים תלויים לו מנגד, כבודו יחולל שבע ביום, יחורף וינואץ, יקולל ויגודף, ואוי לו אם לא יאטום אזנו משמוע חרפת מחרפו ויהין להביט בפניו כחפץ להשיב לו דבר, כי אז יכהו מכות נמרצות ובן רגע יאספו המונים המונים ויצעקו בקול: היהודי הזה חרף דתנו, ודעת לנבון נקל כי מרה אחריתו.

לגכעבור שנה, בגליון י"ד טבת תרל"ח, כותב שוב:

לדמקרה מדאיב לב קרה בימים האלה בהעיר הקדושה הזאת. איש מנכבדי אחינו תושביה, הנודע בשם רחמים תורג'מאן הוכה מאת אחד התוגרמים אזרחי העיר מכות נמרצות אשר הפילוהו על משכב ואחרי שבעת ימים נופחה נפשו. ראשי עדת ישראל מהרו להודיע הדבר למושל העיר, והוא שלח רץ ממהר ירושלימה, ומפני כי היהודי הזה היה חוסה בצל ממשלת בריטניא נשלח קאמאיסיאן מיוחד ובתוכם מליץ הקאנזולאט הבריטית והאדון ד"ר טשאפלין חברונה ויחנטו [וינתחו] את המומת וימצאו כי במכותיו מת, ויקברוהו. המכה נתפש בידי הממשלה, ואחרי יובא ירושלימה ישפט כנימוס.

להבלב נשבר לרסיסים על המקרה האיום הזה אכתוב הטורים האלה, וכל עצמותי תרעדנה בזכרי כי מאמרי "חברון" אשר כתבתי בשנה החולפת בהיותי שמה וראיתי את מצב היהודים כי ברע הנהו, ועוררתי לב נכבדי עירנו לקדם פני רעה כזאת אשר נשקפה על העיר, החטיא מטרתו.

לוהמצב לא השתפר גם בעשרים השנים הבאות והעתון "חבצלת" המשיך להתריע על כך. בשנת תרנ"ט (ע' ג):

לזקול מר צורח, קול כחולה, אשר יאנח בשברו מתנים, בהבינו לאחריתו, כי לקבר יצעד והיאוש הנורא יתקפהו בעים עוזו, ויעכל כעש את בשרו, ובמר נפשו יצעק לעזרה, ככה תצעק, תזעק בחבלי', העיר הקדושה חברון, עיר מגורי אבותינו אבות העולם.. הריסות חברון וחורבנה, הגיעו לדיוטא היותר נמוכה, במלא מובן המלה. לא עיר קטנה היא חברון רק אנשים בה מעט, ורובם ככולם עניים מרודים המה. זקני' חכמי' וסופרי' אשר אחזו במשוט העיר וינהגוה בכבדות ויתמכו אותה ברב כח לבל תפול, כבר ספו תמו.. ורבים מבני' אשר סבלו נוראות מתגרת יד הלחץ, זו הדחק והעוני, באין לאל ידם לכלכל כלכלת ביתם בלחם לפי הטף, הוכרחו לדאבון לבבם לעזור את הארץ לבקש טרף לביתם באשר ימצאו, ובין כה וכה וחברון כמעט נשארה מאין יושב.

לחובשנת תר"ס (ע' יד):

לטגורל עיר חברון, אשר אך חושך וצלמות בעריפי', אין בה לא בתי משכנות לעניים, ולא מקום מפלט לחולים נדכאים, לא סעד לזקנים, ולא תמיכה לפרחי ת"ח, כזקן, כמלא עלומים מבקשים לחם ואין, נשאר בעיר שמה, ושאי' יוכת שערי', קרית תוהו תכונה ועיר נעזבה קורא לה.

מהיפלא איפוא, אם מספר אחינו תושבי חברון יגרע ויצער מיום ליום, אחרי אשר הראשונים ספים תמים, מהם אשר סעו למנוחות ומהם -יבדלו לחיים- הנודדים לבקש טרף להשבית רעבונם ורעבון עולליהם, באשר ימצאון, ותושבים חדשים, לא יתוספו אף גם אחד, ובמצב כזה תמה אני אם בזמן מצער -אשורנו וקרוב- יהי' עוד מושב לאחינו בעיר הקדושה הזאת המשולשת בשלוש קדושות לקדוש, והיתכן?

מאועוד על תהליך עזיבת חברון בקרב בני העדה ראה מ. שפירא, ותיקין, ע' 77, ובנסמן בהערה 66 שם. "המשפיע" ע' כז-ח. לקמן פכ"ו.