Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Igros Kodesh Admur HaTzemach Tzedek·
אאגרת טו
[תקפ"ט?]
[תקפ"ט?]
בעל דבר120 מבוקשו נידון המורך לב כו', הגם על חנם ממש, לא מנעתי מלכתוב בזה אשר עם לבבי121. ודאי שיש לבקש מה' על שמחת הנפש, כמאמר שמח נפש עבדך122, וכן והסר ממנו יגון ואנחה123 כו'. עם כל זה יש גם כן פחד שהאדם גורם לעצמו, והבחירה ורשות נתונה לו למנוע עצמו ממנו.
גוראי' ברורה בזה הוא מאשר נצטווינו בלאו שלא לערוץ ולפחוד במלחמה כמ"ש אל ירך לבבכם124. ומנאה הרמב"ם125 וסמ"ג בפ' שופטים126 בתרי"ג מצות. ולכאורה זה פלאי, ומה יעשה אם מכל מקום לבו הומה עליו ומפחד בראותו דמי מלחמה127. וידוע שכל המצות אינן אלא בדבר שיש לאדם בחירה על זה לעשותו או למנוע מלעשות כמ"ש בשמונה פרקים להרמב"ם פ"ב.
דאך הענין דיש לכל אדם ג' לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה128, והם עיקר בהנהגת האדם, ובהם הבחירה ורשות נתונה לחשוב ולדבר ולעשות כרצונו במוחו. ואף אם מפחד בלבו, יוכל לסלק המחשבה דיבור ומעשה, והעיקר129 שלא לחשוב ולדבר מזה כלל אלא לצד ההיפוך כנ"ל, כמ"ש בלקוטי אמרים פי"ד130. ועל זה נצטוינו אל ירך כו', כלומר לא תחשובו בענין הפחד. וכן פסק הרמב"ם פ"[ז] מהל' מלכים131 וכל המבהיל עצמו ומחשב מחשבות כו' עובר בלא תעשה. ומיד שלא יחשוב בזה כלל ממילא יתבטל גם הפחד שבלב. ועכ"פ מיד יהי' הפחד כאלו הוא ישן ואינו נרגש בגוף, ובמשך ימים אחדים יתבטל לגמרי, עד שלא יפול במוחו כלל אפילו דרך מחשבה זרה, וזהו אל ירך לבבכם.
הוהטעם לזה שעל ידי סילוק המחשבה יתבטל הפחד132, הוא לפי שכל המדות קיומן מהדעת, שהוא הנק' מפתחא דכליל שית133, והתלבשות הדעת במדות הוא על ידי אמצעות המחשבה, ולכן על ידי סילוק המחשבה הרי זה ממילא היסח הדעת מהמדה, ואז אין המדה מתעוררת והי' כלא הי'. וגדולה מזו אמרו לענין ביאות אסורות, שארז"ל אין אונס באיש134, שאפילו כשמדבקין אותו לערוה אמרו דלא שייך בזה אונס, שאלמלי לא הי' נותן דעתו עליה לא הי' מתעורר כו', אע"פ שהוא דבר מיחוש135 וחייב סקילה על זה (כמ"ש הרמב"ם פ"א מהא"ב). וכן משמע בגמרא, שביכולת האדם להתפחד או לא להתפחד (עי' ברכות ד"ס ע"א).
ואך עיקר היסח הדעת והמחשבה הוא על ידי שישמור מחשבתו להלבישה בענינים אחרים136, דהיינו אפילו בענינים דהאי עלמא הנצרכים ומשמחים, ובתורת ה' המשמחים לב137 דבר יום ביום138, בקביעות עתים לתורה, ובפרט עם עוד אחד (הן בנגלה כמו באו"ח הלכות ברכות השחר וקריאת שמע ותפלה וכה"ג, ובפנימיות התורה בכתבים139 וכה"ג).
זוגם עוד זאת שלא לדבר בעניני דמרה שחורה ח"ו, רק אדרבה להראות בעצמו תמיד תנועות משמחות, כאלו הוא מלא שמחה בלבו, אעפ"י שאין בלבו כן בשעת מעשה, וסופו להיות כן. והטעם בזה הוא כי לפי המעשים והפעולות אשר האדם עושה נקבע אחר כך בלבבו, וכמ"ש הרמב"ם (ספ"א מהל' דעות) וז"ל יעשה וישנה וישלש במעשיו שעשה על פי הדעת כו' ויוקבעו המדות בנפשו עכ"ל. וכ"כ באריכות בפרק ד' מן ח' פרקים אשר לו (שנדפסו בש"ס בכרך מס' שבועות140), והפרק הנ"ל הוא מענין הרפואות חולי הנפש. וכ"כ בס' החינוך בפמ"ו ובמקומות רבים מספריהם. ועם היות שדבריהם אינם צריכים חיזוק וראי', אך אעפ"כ יש לזה ראי' על פי הקבלה גם כן, כמ"ש בפרדס (שער [י] שער הגוונים פ"א) עי' שם בפנים. ויש לזה סמך בזהר141 גם כן.
חהכלל העולה שישמור מחשבה דיבור ומעשה שלו שלא להרהר בעניני דאגה ומורך לב, אדרבה לדבר ולעשות כנ"ל, ואז יוקבעו כן המדות בנפשו. וככה יערה ה' רוח ממרום142 בשמחה ובטוב לבב143. וכן שמעתי מאאזמו"ר ז"ל, שכך הי' הרב המגיד נ"ע אומר על פסוק כמראה אדם עליו מלמעלה144, שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה בתפלת ערבית145, והמתין לי עד שסיימתי את תפלתי, ואחר כך אמר לי בשם הרב המגיד ז"ל.
טוהנה ראוי למעל' ללמוד את עצמו מכל מרה שחורה, שיש לאדם לסלק הפחד מלבו אף במקום שיש ממה ליפחד כמ"ש, וכל שכן בנידון דמעל' שב"ה אין לו ממה ליפחד כלל וכלל, בין בבריאות הגוף ובין בממונו כו'. בשגם שחוט של חסד משוך עליו146 בקיץ העבר, והרי ידוע מארז"ל כל מי שמטיבין לו לא במהרה147 כו'. אלא שהמה רק פתוי היצר, וצריך להשליך זה כמו מחשבה זרה ורעה ממש, וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם148 כו', דלאו דלא תתורו אחרי לבבכם149 להסיח דעתו ממחשבה רעה בענין העוונות כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' ע"א דין ג), וכמו כן ממש יש להרחיק מזה.
יאך אם תרצה לקיים מצות הדאגה, תן לה מקומה הראוי לה, והוא מארז"ל אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו150 כו', וענין דאגה זו והתירוץ עליה ידוע מזאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני151 כו'.
יא[נוסח ב]
יבנידון הפחד, אם אמנם יש לבקש מה' על שמחת הנפש כמ"ש שמח נפש עבדך כו', עם כל זה יש גם כן פחד שהאדם גורם לעצמו, ויכול למנוע עצמו מזה, וה' עוזר לו, והראי' ממ"ש בפ' שופטים אל ירך לבבכם, והוא ממנין תרי"ג שלא לפחוד במלחמה, ומבואר ברמב"ם ח"ד ספ"[ז] מהלכות מלכים ז"ל וכל המבהיל עצמו ומתחיל לחשוב כו' הרי זה עובר בלא תעשה, אלמא שהבחירה נתונה לאדם להסיר מורך הלב והפחד אפילו במלחמה שהיא סכנה ממש, דאם לא כן לא שייך על זה ציווי, כמ"ש ברמב"ם בח' פרקים פ"[ד].
יגוגם בגמ' מבואר כן בדוכתי טובא שביכולת האדם להסיר הפחד מלבו, והיינו על ידי היסח הדעת מלחשוב בזה, כי שום מדה אין לה קיום בלתי הדעת, ועל ידי היסח הדעת יסתלק הפחד מלבו, שהרי אמרז"ל אין אונס באיש, דאפילו בתאוות ניאוף כשמדבקין אותו לערוה אחת דלא שייך בזה אונס, דאלמלא הי' מסיח דעתו לא הי' מתעורר בזה כו', אע"פ שהוא דבר מיחוש. ועיקר היסח הדעת הוא על ידי תקיעות דעתו בדברים אחרים המשמחים הלב, כמו לימוד תורת ה' בטור או"ח ברכות השחר וקריאת שמע ותפלה וכה"ג. ובפנימיות התורה כמו בפרדס שער ד' וכה"ג. או אפילו בעסקי העולם בדברים הנצרכים.
ידוגם עוד זאת, שיראה בעצמו תמיד בתנועות הגוף תנועות המשמחות, כי לפי הפעולות נמשכות הלבבות, כמבואר בדוכתי טובא בספרי הראשונים, ובפרט בספר החינוך מצוה ש"ז ובדוכתי טובא, וברמב"ם הל' דיעות ספ"א. ויש לזה ראי' ממ"ש בזוהר דבעובדא תליא מלתא, ובפרד"ס שער הגוונין עיי"ש. ואז יערה עליו רוח ה' רוח ממרום שמחה וטוב לבב, כמו ששמעתי מפה קדוש של כאאזמו"ר ז"ל נ"ע בפייענא, שאמר בזה"ל, אשר כך הי' הרב המגיד אומר על פסוק כמראה אבן ספיר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו', שכפי המדה שאדם מראה מלמטה מראין לו מלמעלה, ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה, כי התפללתי המעריב שקודם מיתתו בנגון שיש בו מרה שחורה, והמתין לי עד שסיימתי את התפילה ואמר לי זאת.
טווכל שכן וקל וחומר שאין לו ממה לדאוג ולפחוד כלל באמת, הן בבריאות הגוף שב"ה שלם בגופו בתכלית השלימות, וכל שכן בדבר שבממון152 הקל153, שאין לו לדאוג כלל, כי ההשגחה תדירה כו', שהרי רואה בעיניו שחוט של חסד משוך הי' עליו בקיץ העבר, והרי ידוע מארז"ל כל מי שמטיבין לו לא במהרה כו'. ולכן יהי' בעיניו הדאגה כמחשבה זרה ממש, אשר נצטווינו בלאו ולא תתורו אחרי לבבכם154 כו', ומנאוהו בתרי"ג לא תתור אחרי מחשבות כמ"ש ברמב"ם ח"א הלכות ע"ז155 יעו"ש. רק אם ירצה לקיים מדת הדאגה, יהי' ע"ד שאמרז"ל ולבו דואג בקרבו על ריחוק הנפש מאוא"ס ב"ה, ועז"א זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני כידוע.
טזושלום מאיתי מחותנו156
יזמ"מ ש"ס