LeMaan Yeidu Banim Yivaledu·5674 to 5698למען ידעו בנים יוולדו·א. תרע"ד — תרצ"ח

אתרע"ד
נולדתי ביום ו' עש"ק ער"ח אלול תרע"ד בעיר זלאבין, לאבי אלי' ב"ר אחיעזר ולאמי רחל בת ר' אהרן צבי הירש, זכרונם לברכה. (אמי ז"ל ספרה שבאותו יום שנולדתי הי' ליקוי חמה.) זה הי' ג' שבועות מהתחלת מלחמת העולם הראשונה (תשעה באב תרע"ד).

בעיר זלאבין שוכנת בין הערים: האמעל למזרח, באברויסק למערב, רוגצ'וב לצפון, ומחוז וואלין כמו ברדיצ'וב, זיטאמיר, ווילעדניק, אוורוטש לדרום, וזלאבין באמצע. כידוע, אדמו"ר הזקן והרה"צ רלי"צ מברדיצ'וב היו מחותנים, כי בתו של אדמו"ר האמצעי נשאה לנכדו של הררלי"צ, והחתונה המפורסמת שנק' 'די גרויסע חתונה' היתה בעירנו זלאבין (כידוע ומפורסם הסיפור עם הררלי"צ אודות הדגים ועוד ועוד). ויתכן שהטעם שעשו החתונה בזלאבין הי', מפני שזלאבין שוכנת באמצע בין ברדיצ'וב לליאדי, ובפרט כי הרבה חסידי חב"ד גרו בהאמעל, באברויסק וכו' וסביבותיהם שהיו בוודאי נוכחים בחתונה ובפרט החסידים המפורסמים כמו הרה"ח ר' יצחק אייזיק עפשטיין (הנק' ר' אייזל האמלער) והרה"ח רב"מ באברויסקער ועוד.

גהיו בזלאבין כמה יהודים תלמידי חכמים, יודעי ספר, אבל ברובם היו חסידישע בעלי-בתים (כמו שהרבי הקודם מציירם בשיחותיו משנות לענינגראד).

דבביהכ"נ היו הרבה ספרי חסידות חב"ד הנדפסים, לקו"ת, תו"א וכו' (אפילו פלח הרימון להרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל הי' שם).

העל אחד הכתלים הי' תלוי קלף גדול וכתוב עליו בכתב של ספר תורה מכתבו של אדמו"ר האמצעי שלא לדבר בעת התפילה, ולמטה הי' כתוב היארצייטן של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ וגם של ר' הלל מפאריטש (עיר פאריטש לא רחוקה היא מעירנו — כנראה שהקלף נכתב בזמן נשיאות הרבי המהר"ש).

ובזלאבין היו תשע בתי כנסת: 1) ביהכ"נ המרכזי שלנו (שאבא ז"ל הי' שם שמש) שנקרא 'קארמער' שוהל (מפני שאחרי השרפה, נדבו תושבי קארמע קורות בשביל ביהכ"נ). הרב הי' מתפלל בביהכ"נ שלנו. 2) די גרויסע שוהל, 3) די קליין שטיבל, 4) די מתנגד'ישע שוהל — בימי כבר התפללו גם בהמתנגד'ישע שוהל נוסח אר"י, ורק מבנה ביהכ"נ הי' מתנגד'יש (בלי חדר שני שנק' 'חבד'ניצע'). כל ארבעת בתי הכנסת הנ"ל היו על ה'שוהל-הויף' (מגרש בתי-הכנסת). ביהכנ"ס ה-5) הי' על ההר ונק' 'בארג-שוהל'. 6) הנק' 'טעמע'ס שוהל' (ע"ש אישה נגידה, טעמע נעמן שמה, שבנתה את ביהכ"נ). 7) קארפילאוסקע שוהל (השכונה שמעבר השני של מסילת הברזל). 8) די 'נייע פלאנען' שוהל (בנינים חדשים). 9) ביהכ"נ שליד תחנת הרכבת.

זבכל בתי-הכנסת התפללו נוסח אר"י, גם בהמתנגד'ישע שוהל. מסתמא בשנים מלפנים התפללו בנוסח אשכנז, אבל בימי כבר התפללו נוסח אר"י. ראיתי רק שני יהודים שהניחו תפילין בנוסח אשכנז.

חבימי היו בעיר שני רבנים: 1. דער 'אלטער' רב, הרב ווילדא, יהודי זקן ונשוא פנים, ת"ח גדול מדורות רבנים. 2. דער 'יונגער' רב.

ט(כמו בהרבה עיירות, בקושי יכלו להחזיק רב אחד, אבל היו מוכרחים שיהיו להם שני רבנים... מטעמים שונים.)

יאבל הרב שניהל את העיר היה הרב הצעיר (שלנו). בזמני היה הרב הצעיר הרב התמים ר' משה אקסעלראד שמילא את מקומו של גיסו הרה"ח ר' מנחם מענדל דובראווסקי, שהי' מקודם רב בעיירה סטרעשין הסמוכה לזלאבין, ועל שם זה הי' נק' דער סטרעשינער רב. הי' חותנו של הרב הת' ר' זלמן שמעון דווארקין ז"ל, שהי' הרב דליובאוויטש שבניו-יורק עד יום פטירתו.

יא(בשמועות וסיפורים של ר' רפאל נחמן הכהן, ח"ב סיפור קס"ח, כתוב שהי' בזלאבין רב בשם ר' שלום אפרים, אבל מפי הזקנים שבעירנו שמעתי שהיו מזכירים שמו ר' שלמה אפרים. כנראה שהי' קודם רמ"מ דובראווסקי.)

יבהרבנים הצעירים היו חסידים אמיתיים, תמימים ומקושרים לרבותינו. בכלל, היתה בעיר אוירה חסידית. הזקנים היו מספרים סיפורים אודות ה'חתונה הגדולה' בין המחותנים — אדמו"ר הזקן עם הררלי"צ מברדיצ'וב.

יגהיו באים שדרי"ם לאסוף 'מעמד'. זכורני שהרה"ח ר' יצחק מתמיד הי"ד הי' רגיל לבוא. לאחרונה בא השוד"ר הרה"ח ר' יהושע לייאין — זה הי' בשלהי אלול תרפ"ח או פ"ט וחזר את המא' לדוד ה' אורי (רפ"ה).

ידוכאשר נתבטלה הישיבה בליובאוויטש (בשנות המהפכה — רעוואלוציע) התקיימו בעירנו איזה שנים גם מחלקות מישיבת תו"ת (כנזכר במכתבי אדמו"ר הריי"צ נ"ע).

טוכמו שהזכרתי לעיל, היו בעיר שני רבנים וכמובן שלכל אחד מהם היו תומכים (אונטערהאלטער) שנק' 'צדדים' ולא תמיד היו הרבנים בדעה אחידה (בלשון נקי'). וכאשר עזב הרב אקסעלראד את זלאבין (תרפ"ז), ובמקומו הי' צריך לבוא הרב הת' לשם ולתהלה הרב החסיד ר' ירחמיאל בנימינסאן ז"ל שהי' מקודם רב בעיירה שצעדרין (אגב, אבי ז"ל הי' ה'שדכן' ונכנס בעובי הקורה שיבוא הדבר לידי פועל), הנה, הרב בנימינסאן — להיותו 'איש שלום' עם דגש חזק — הנה ראשית כל נכנס לה'אלטן רב' לשאול לשלום, ואמר כי אין בדעתו לבוא לכהן פאר ולהיות רב בעיר עם 'צדדים', ובכן, אם כת"ר מסכים לבואו, מוטב, אך אם הוא נגד — אזי ידיו מסולקות. והסכים ה'אלטער' לבואו של בנימינסאן להיות רב בזלאבין ונתבטלו 'הצדדים' ונעשה שלום על ישראל.

טזבספר המאמרים — תרפ"ז (בהוספות ע' רסט) יש מכתב מרבינו להררי"ב, ומחזיק לו ברכה בעד השלום שהשכין בהעיר בזה"ל: ההנהגה טובה היא מאד מאד, כי אין לך דבר המחזיק ברכה כהשלום וכו'.

יזזכורני, שבעת שעשו 'מסיבת קבלת פנים' להרב בנימינסאן בביהכ"נ שלנו (קארמער), הנה, שני הרבנים, דער אלטער און דער יונגער, ישבו בראש השלחן — מחזה כזה לא ראתה זלאבין מעת הווסדה! ואחד מהבעלי-בתים החשובים — אלתר דער מילנער שמו (היו לו ריחיים) — נשא דברים על מארז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום"... והותרו 'הצדדים'.

יחהרב בנימינסאן, בהיותו רודף שלום, ולהחזיק את השלום וויתר על כבודו, הי' מקבל את פניו (פון דעם 'אלטן') ברגל לאחל לו 'גוט יום-טוב'.

יטומענין לענין...

כנזכרתי עוד בשבחו של הרב בנימינסאן. הנה הרבנות של העיר ראמען היתה יותר חשובה מרבנות של זלאבין, בהיותה עיר גדולה של חכמים וסופרים. כיהן בה פאר הרב ר' חיים שניאורסאהן (נכדו של הרי"ל מקאפוסט, בנו של הצ"צ נ"ע) ונפטר איזה זמן מקודם וחיפשו אחרי רב למלאות מקומו. נכבדי העיר הציעו להרב ב. לבוא לראמען להתראות. הרב ב. בא ודרש ומצא חן בעיניהם. אחד מזקני החסידים היותר חשובים, ר' יחזקאל גרינפרעס (אביו של הרה"ת ר' דובער גרינפרעס, רב דפאלטאווע), הי' מהתומכים בבנימינסאן.

כאבראמען התקיימה איזה שנים מחלקת ישיבת תו"ת. המגיד שיעור (ראש הישיבה) הי' הר"ר יעקב גורארי' (היו קוראין לו 'יאנע' גורארי'), ולהיות שבאותו זמן (תרפ"ט) נתבטלה הישיבה בראמען (אני בעצמי נסעתי ללמוד שמה, והייתי צריך לנסוע בחזרה), נשאר ר"י בלי משרה. ולהיותו תושב ראמען, היו כאלה שאמרו שעליו — כלומר על ר' יעקב — לקבל משרת הרבנות שהתפנה, והיו לו ג"כ תומכים.

כבהרב בנימינסאן, בראותו שנתהוו 'צדדים', הצהיר שלא בכאלה חלקו, ונסע בחזרה.

כג* * *

כדאחרי שהררי"ב עזב את רוסלאנד (בשנות השלשים) ונסע לריגא, בא על מקומו הרב הת' ר' שלום יהודא גריבאוו מנעוול, אבל לדאבוננו לא האריך ימים כי התחילו המאסרים של 'כלי קדש'. באותו זמן אסרו ברוסיא הלבנה גם את הדוד של זוגתי, הרב ר' חיים לייב זאקס, שהי' רב באוזדא. (עלה בסוף ימיו לא"י והתיישב בכפר חב"ד והי' נק' 'דער אוזדער רב'.) גם את הרב הת' ר' שמואל (קריסלאווער) נאטיק שהי' רב בקאפוסט אסרו, ועוד. אך הרבנים הנ"ל — אחרי כלות שנות המאסר — חזרו הביתה, אבל הרב ר' שלום יהודא ז"ל, בהיותו איש חלוש וחולה, לא החזיק מעמד ושחל"ח. ובזה הסתיימה 'תקופת הזהב' של הרבנים בזלאבין.

כה* * *

כוכמו שהזכרתי לעיל, להיות זלאבין א חסידישע שטעטל, היו בעיר הרבה מלמדים מא-ב ועד גמרא וכל נערי העיר למדו אצל המלמדים אבל לאחרונה פתחו השלטונות ביזמת ה'יעווסעקציע' — זכרונם לשמצה — א 'אידישע שקאלע' (בי"ס יהודי) בכדי להוליך שולל את היהודים תמימי הדעים (כי למדו שמה תורת לנין ימ"ש רק בשפה היהודית).

כז* * *

כחבהיותי ילד חלוש התחלתי ללמוד בגיל 6-7. המלמד הראשון הי' שמו ר' נחום. למדתי אצלו 'זמן' אחד (במובן הישן, הנה 'זמן' הוא חצי שנה — החל מחדש מר-חשון עד ר"ח ניסן הוא 'זמן' החורף, והחל מחדש אייר עד חצי אלול הוא 'זמן' הקיץ).

כטהמלמד השני הי' איש חסיד, שמו הי' ר' משה יצחק דער סופר. זכורני שהיו אצלו הרבה ביכלאך חסידות בכת"י. ראיתי אצלו לראשונה תמונת אדמו"ר הצ"צ. כמו"כ למדתי 'זמן' אחד אצל אבי ז"ל. אחר כך למדתי שלשה זמנים אצל המלמד ר' שלום הלוי הורוויץ ז"ל (אביהם של התמימים ר' נחום זלמן מאוסטרליא ור' דובער, מנהל בית רבקה בפאריז). הוא הי' מלמד בר פועל והי' מתפאר שאצלו היא ה'תחנה' האחרונה — שממנו עוברים התלמידים ללמוד בליובאוויטש.

ל* * *

לאלעיל הזכרתי שבשנת תרפ"ז עזב הרר"מ אקסעלראד את זלאבין. הוא התקבל לרב בעיר סוראז — רבנות די מכובדת (הרבי הקודם ז"ל במכתב-ברכה אליו לרגל קבלתו הרבנות בסוראז כותב, ". ..אשר מאז ומעולם ישבו שם אנשי שם...") — ועלה ברעיונו לייסד שם (בסוראז) ישיבה קטנה. אבל מנין לוקחים תלמידים?

לבבכיתה הגבוהה של המלמד הנ"ל ר' שלום הורוויץ למדו שבעה תלמידים ואני בתוכם.

לגהתדבר אבי ז"ל עם הרב אקסעלראד (הם היו ידידים עוד מזמן כהונתו כרב בזלאבין) להביא את כל התלמידים לסוראז. וכן הי'. אבי ז"ל לקח את כל ה-7 תלמידים — כולם בני גיל 12 — ונסע אתנו לסוראז לסדר אותנו באש"ל ועוד.

לדהרב אקסעלראד הזמין עוד שלשה תלמידים מהסביבה, ס"ה עשרה תלמידים, ובזה יסד את הישיבה קטנה.

להאבי ז"ל סידר אותנו שהשמש של ביהכ"נ ר' זוסיא פז ז"ל (שנים מאוחר יותר הוא נהיה הדוד שלי — הוא דוד של זוגתי תחי') ואשתו שיינע בישלו בעדינו (עבור הילדים מזלאבין) ארוחות (כי כולנו היינו מתחת לגיל ב"מ ולא הורגלנו להיות בנכר). כמובן שהוצרכנו לשלם בעד זה. הסדר הזה החזיק מעמד רק מספר שבועות. אח"כ סדרו אותנו לאכול אצל בעה"ב, מה שנק' 'טעג' (שהי' אז דבר הנהוג בישיבות), כל אחד אכל כל יום אצל בעה"ב אחר.

לוביום הש"ק אכלתי אצל הרב, גם האכסניא שלי היתה אצלו.

לזלמדנו גמרא גיטין. המגיד שיעור הי' השוחט ר' ישעי' אלעווסקי (זקנו של השליח בקליוולאנד ר' יהודא לייב אלעווסקי). למדתי — לפ"ע — בהתמדה. בבחינה שבסוף הקיץ (קודם חזרתנו הביתה) ידעתי בע"פ שלשת הפרקים הראשונים של גיטין.

לחהרב אקסעלראד רצה שהתלמידים ידעו לקרוא בתורה (אף שכל התלמידים היו עוד קודם גיל בר-מצוה) וסידר שהתלמידים יקראו בתורה בביהכ"נ בשני וחמישי ובמנחת שבת קודש, ואף שהבע"ב לא היו שביעי רצון מזה (להיות יוצאים קריה"ת מבעל קורא שהוא בגיל 'סמוך לאיש'), אך הוא הנהיג את הרבנות ברמה ולא התחשב בדעתם.

לטבערב ר"ח אלול (תרפ"ז) מלאו לי י"ג שנה ונהייתי בר-מצוה. הזמנות לבר-מצוה לא נשלחו, וגם 'דינער' לא הי'.

מוזה הי' סדר 'טכס' הבר-מצוה:

מאבבית המדרש אחר תפלת שחרית של המנין האחרון, הנק' 'דעם רב'ס מנין', העמידו על השולחן בקבוק משקה (מסתמא הי' גם מזונות). הקרואים — המסובים — היו מתפללי ביהכ"נ. הרב נתן לי לחזור דרשה אודות תפילין עה"פ "ושמרת את החוקה הזאת למועדה" (עוד לא הי' אז המנהג לחזור המא' אי' במדרש תהלים). כל המשתתפים אמרו "לחיים", כנהוג, עם ברכות ואיחולים, וזו היתה 'חגיגת' הבר-מצוה, בלי 'ב"מ מתנות', ואפילו לא הרימו את ה'חתן' על כסא, אבל נהיה לבר-מצוה, כלומר, מחויב במצוות!

מבבאותו הזמן (קיץ תרפ"ז) היה המאסר והשחרור של הרבי נ"ע, אבל אנחנו בסוראז לא ידענו שום דבר. יתכן והרב אקסעלראד כן ידע אך לא רצה או פחד לפרסם כי ה'יעווסעקעס' החלו גם בסוראז 'לעשות סדר'.

מג* * *

מדלסוף הזמן, כלומר, לראש השנה, נסענו כולנו הביתה לזלאבין, וגם לזמן החורף (תרפ"ח) הי' בדעתנו לחזור לסוראז ולהמשיך בלימודינו, אבל פה קרה ענין נורא מאד.

מהבזלאבין התהלכה מחלת 'סקארלאנטין' ( מחלה מדבקת) אשר ר"ל אין בית אשר אין שם חולה. היתה לי אחות נשואה, שיינע (סאניע) שמה ע"ה, ואחרי חמשה ימים של חולי שחל"ח (בכ"ה מנ"א תרפ"ז) והשאירה ילד קטן בן שנתיים. (אחיעזר הי' שמו. שמענו שנספה במלחמה.) הרב בנימינסאן אימץ ילד קטן, שמו הי' אלטערק'ע (כי הוא בעצמו הי' ר"ל חשוך בנים) והחזיקו כבן, וגם הוא שחל"ח.

מובין שבעת התלמידים של זלאבין שחזרו הביתה בחצי אלול מסוראז הי' גם תלמיד בשם חיים, בנו של המלמד שלנו (ר' שלו' הורוויץ, אביהם של הת' ר' נחום זלמן ודובער שהזכרתי למע') ובמשך השבועיים שבין חצי אלול לראש השנה דבקה בו המחלה, ונחלה, וביום רה"ש — ביום שמלאו לו י"ג שנה — שחל"ח.

מזבסוראז נודע מה שמתרחש בזלאבין והזהירו הבע"ב את הרב, לבלתינבא חזרה לזמן החורף לסוראז ללמוד ובאם לאו, יאסרו את כולנו כולל אתהרב (מפני שפחדו להביא את המחלה שמה).

מחכמובן שנשארנו בזלאבין, והרב בנימינסאן ז"ל הרציא לפנינו שיעור בגמרא בב"מ — שנים אוחזין.

מטחורף תרפ"ח
לעיל הזכרתי שהתחלנו לקרוא בתורה עוד קודם גיל בר-מצוה בלמדנו בקיץ העבר בסוראז. אבל כמובן, כשנער מתחיל לקרוא בתורה, הנה מן הנמנע שיקרא בלי שגיאות.

נבעירנו, זלאבין, היו בעלי קריאה טובים (גם אבי ז"ל הי' בע"ק) וסידר אבי ז"ל עם הרב בנימינסאן שבשעות היום נלמד גמרא אצל הרב ובשעות הערב נלמד אצל מלמד-זקן ורגיל, שמו הי' ר' איצשע מאטליעס (ריסקין). למדנו אצלו תנ"ך (ירמי') וגם דקדוק הלשון.

נאוהנני זוכר שלבסוף הזמן לקח חומש שמות (בתחלתו) ועל כל מלה ומלה בחן אותנו בע"פ: על איזה אות מהתיבה היא הנגינה? והטעם — מדוע?

נבובכן, למדתי לדייק בקריה"ת. ואף שכבר עבר יותר מיובל שנים, הנה הרבה כללים בנגינה, מלעיל, מלרע ועוד, נשמרו עוד בזכרוני.

נגכך עבר חורף תפר"ח.

נד* * *

נההמצב הי' אז שהשלטונות בעזרת היעווסעקציע (או היעווסעקציע בעזרת השלטון) עבדו לבטל ולגרש את שארית הישיבות הקטנות, ואיך עשו זאת? הלא התלמידים היו בגיל צעיר ואי אפשר לאסרם, אז אסרו את המגיד שיעור או ראש הישיבה, או עקבו אחריו עד שנאלץ לברוח, וממילא נתבטלה הישיבה קטנה.

נואבל היו הרבה ערים שבהן התקיימה עוד הישיבה (תו"ת) ובתוכן היתה העיר ראמען, עיר ואם בישראל עם אוכלסיה יהודית וגם הרבה חסידי חב"ד. ויעצו לנו לנסוע לזמן הקיץ (תפר"ח) לראמען. (להתקשר טלפונית לברר את המצב שמה הי' אז בלתי אפשרי.)

נזנסעתי לראמען ביחד עם הרב, כי הוא נסע להתראות (כמו שהזכרתי לעיל) אודות רבנות ראמען.

נחאבל, לדאבוננו, בבואנו שמה נודע לנו שזה עתה נתבטלה הישיבה והוכרחתי לחזור לזלאבין, ולמד אתנו הרב בנימינסאן גם בקיץ זה.

נטכך עבר גם קיץ תפר"ח בלי שינויים מהותיים.

סחורף תרפ"ט
בעיר פאלאצק היתה הישיבה מבוססת לפ"ע. למדו שמה כשלשים תלמידים מבוגרים. ראש הישיבה הי' הרה"ח המפורסם הר"ר יחזקאל הימלשטין הי"ד, מגיד שיעור ממדריגה ראשונה (נספה בעיר ריגה יחד עם הר"ר יצחק מתמיד הי"ד ועוד, שהעלום באש עם ביהכ"נ, הי"ד). המשגיח הי' המשגיח המהולל לשבח שהעמיד דורות תלמידים הר"ר שלמה חיים קעסעלמאן ז"ל (שבשנים שאחרי המלחמה הצליח לעלות לא"י ושימש כמשפיע בישיבת תו"ת ת"א, לוד וכפר חב"ד עד יומו האחרון, והעמיד תלמידים הרבה שמזכירים שמו ביראת הכבוד, וכולם רועדים לזכרו).

סאוהחלטנו לנסוע לזמן החורף לפאלאצק.

סבנסעתי ביחד עם בן-עירי הבחור משה ראקסין, בנו של השוחט הרה"ת ר' רפאל אליעזר ראקסין ז"ל (שגווע ברעב בעיר לענינגראד בחורף תש"ב). אגב, ר' לייזער דער שוחט הנ"ל הי' איש המעלה — איש אשכולות: בנגלה, בחסידות, בעל תפלה ובעל קורא, אומן יד, ועל כולם הי' עובד ה' בפו"מ.

סגהנני זוכר שבשעה שלייזער דער שוחט נפרד מאתנו — בנסענו ללמוד לפאלאצק — נכנס אל קרון הרכבת ונפרד מאתנו עם המילים שמצלצלות עוד היום באזני: "מיט אייך זאל זיך אויספירן די כוונה פון נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" — כי הוא 'חי' עם זה, כידוע פתגם החסידי, "נפשו יצאה בדברו".

סדהגענו אני ובן-עירי משה הנ"ל לפאלאצק וסדרו אותנו באש"ל.

סההר"י הימלשטיין הגיד השיעור בטוב טעם. הנני זוכר שהשיעור הראשון הי' על המשנה (בב"מ) "הזהב קונה את הכסף", וכל התלמידים חזרו בהתמדה על השיעור.

סוכעבור שבועיים קרא לי המשגיח רש"ח ז"ל ואמר לי שאני יכול להשאר ללמד פה (בפאלאצק) אך בן-עירי משה, להיותו קצת חלש בלימוד, צריך לכתה נמוכה יותר ועליו לנסוע לוויטעבסק.

סזאני, בהיותי כל הזמן בצוותא עם בן-עירי, אמרתי לרש"ח כי מאחר שמשה צריך לנסע לוויטעבסק, הנה גם אני אתלווה אליו לוויטעבסק. והאלקים חשבה לטובה, כי באמצע החורף גרשו את הישיבה בפאלאצק ובוויטעבסק למדתי כל החורף בלי מפריע.

סחישיבת תו"ת בוויטעבסק
באנו לוויטעבסק כאשר כל התלמידים כבר הסתדרו. אבל ראש הישיבה הר"ר גבריאל כגן ז"ל (שהתיישב בסוף ימיו בכפר חב"ד) קבל אותנו בסבר פנים יפות וסדר אותנו באש"ל. אני ומשה שכרנו אכסניא באותו בית שדר ר' גבריאל עם משפחתו.

סטהסדר הי' שלמדו עד 8 בערב גמרא וחצי שעה למדו תניא. המשגיח הי' הר"ר צמח שי', בנו של ר' יצחק מתמיד הי"ד, ולמדנו באין מפריע כל החורף.

עבאותו חורף התחלתי לקרוא בתורה בשבת סדרות שלמות. הסדרות הראשונות היו פרשת בא ויתרו ואח"כ המשכתי בכל ש"ק פרשה. את קרה"ת חזרתי בערב אחרי הסדר בבואי לאכסניא. בשכנות לאכסניא שלנו הי' מנין להתפלל בשבת וקראתי בתורה בזה המנין כל החורף בשבת. וגם בבואי הביתה המשכתי לחזור כל הסדרה וגם קראתי בתורה בביהכ"נ, וככה נהייתי בעל—קורא.

עא* * *

עבומענין לענין באותו ענין —

עגעיר וויטעבסק היא עיר גדולה — עיר ואם בישראל — מחולקת לארבעה חלקים: 1) החלק שמעבר נהר דווינא נק' 'קליינער זייט', 2) מעבר השני של הנהר הוא החלק הגדול הנק' 'איזהאריע', 3) חלק הנק' 'זערעטשייע' 4) וחלק הד' 'זאדונאווע'.

עדא) אנחנו למדנו בחלק 'איזהאריע' בביהכ"נ הנק' 'באראנס מנין'. [וזאת להעיר שבאותו מחוז כמו וויטעבסק, נעוועל, פאלאצק ועוד, קראו לביהכ"נ — 'מנין'. באראנס מנין הי' בנין גדול של לבנים (חומה) הנק' 'מאיער' ולא מנין קטן.]

עהב) בחלק 'זערעטשייע' הי' ג"כ מחלקת תו"ת 'ישיבה קטנה' והר"מ הי' הר"ר אברהם בריינין.

עוג) וב'עבר הקטן' למדו תלמידי 'קליינום זאל' — הבחורים המבוגרים. ראש הישיבה (המשפיע או המנהל) הי' הרה"ח ר' אברהם מאיאר ז"ל.

עז(את הגשמיות — אכילה, שתי וכו' — לא החשיבו יותר מדי בכל הישיבות, והגם שהיה מצב דחוק. העיקר היה — הרוחניות.)

עטב'עבר הקטן' כהן ברבנות הרב החסיד המפורסם רש"י מעדאליע שהי' מקושר לרבותינו, שכהן לאחרונה בעיר מוסקבה עד שאסרוהו.

פב'איזהאריע' כהן הרה"ח הישיש ר' יהושע נימאיטין ז"ל, זקן ונשוא פנים, מחסידי אדמו"ר מהר"ש, הרש"ב והריי"צ נ"ע. נפטר במצור על לענינגראד בתש"ב.

פאעד כאן אודות העיר וויטעבסק.

פבכל החורף תרפ"ט למדתי בוויטעבסק באין מפריע ות"ל שעשינו חיל ולחג הפסח נסעתי הביתה — לזלאבין.

פג* * *

פדישיבת תו"ת במאגילאוו
כמו שהזכרתי לעיל, מצב הישיבות התדרדר מחדש לחדש ומיום ליום. 'מרכז הנהלת ישיבות תומכי תמימים' שהי' בנעוול חיפש מקומות ועיירות חדשים שיד ה'יעווסעקציע' עוד לא הגיעה אליהם. ובכן הודיעו לנו, כי לזמן הקיץ הבא (תרפ"ט) יעבירו את המחלקה שלנו — התלמידים עם הר"מ הר"ר גבריאל כגן — מוויטעבסק לעיר מאגיליאוו, מקום חדש, וישנם שם כמה תמימים חסידי חב"ד והם יעזרו באירגון הישיבה. (הי' שם גם ביהכ"נ חב"ד גדול. גם הרב הזקן הי' חב"דניק — אבל בכללות היתה מאגיליאוו א מתנגדישע שטאט.)

פהוזאת להעיר: כי התלמידים של אותן הימים לא היו צריכים לפנימי' ללון וכו' וכו'.

פוהיו צריכים רק שיהיו בעיר עסקנים אחדים שיעזרו באירגון:

פזבענין לינה: להשיג אצל איזה בעה"ב (כמובן בחנם) שיתן לבחור איזה מקום ללון.

פחובענין אכילה: הלא אכלו 'טעג'. באותן השנים, היתה בכל עיר שחיטה-כשרה, ותושבי העיר רובם ככולם אכלו כשר, ובכן לא היו בעיות יתרות בענין האכילה — רק היו צריכים שהמתעסקים יסדרו בעה"ב שה'ישיבה-בחור' יאכל אצלם יום א' או שני ימים בשבוע כמו שהי' נהוג בשנים קדמוניות (כמסופר בהרשימות והשיחות).

פטובכן באנו כולנו — התלמידים עם הר"מ ר"ג הנ"ל — צלחה לעיר מאגיליאוו והתחלנו ללמוד.

צאך ההצלחה לא האירה לנו פנים. אחרי זמן קצר נתוודע לשלטונות אודות הישיבה והתחילו לעקוב אחרי ר' גבריאל. כמובן שלא הי' יכול להמצא בעיר ועזב את העיר, ונשארנו בלי מגיד שיעור.

צאממרכז ההנהלה שבנעוול קראו להבחור ר' ניסן עבער — שלמד אז ב'זאל' והי' בחור ממולח וגם קצר-קומה, ולא יעורר חשד שהנהו ה'ר"מ'— ואמרו לו שעליו לנסוע למאגיליאוו להגיד שיעור בשביל התלמידים שנשארו בלי מגיד שיעור. ואף שלא הי' שבע רצון מההצעה, אעפי"כ קבל הפקודה ובא למאגיליאוו.

צבהשיעורים היו ניתנים בביכ"נ ישן ריק ממתפללים בשעה מוקדמת בבקר, בשעה שאין הרבה אנשים מתהלכים ברחובות. אני זכיתי לקבל ממנו רק שיעור אחד, כי חזרתי הביתה לזלאבין (לא אזכר כעת הטעם).

צגכמו שהזכרתי לעיל, באמצע החורף (תרפ"ט) או קרוב לסופו נסגרה הישיבה בפאלאצק. חלק מהתלמידים עם הר"מ הרר"י הימלשטיין העבירו לעיר גאמעל (באידיש האמליע), א חסידישע שטאט עם הרבה חסידי חב"ד וגם הרבה תמימים שלמדו בליובאוויטש שעזרו לסדר המחלקה, ובתוכם הרה"ת ר' אלחנן (המוהל) שאגאלאוו הי"ד, גם משפחות באבראוו, דוכמאן ועוד. אך גם שמה לא החזיקו מעמד זמן רב.

צד(מצב הישיבות הי' אז כמו מסעות בנ"י במדבר כמ"ש, "ויש אשר יהי' הענן ימים מספר וגו' או יומים או חדש או ימים"; מען איז גילאפן פון איין שטאט צו דער צווייטער.)

צהכמו כן פתחו בקיץ זה מחלקה בעיר חערסאן.

צו* * *

צזחורף תר"צ - ישיבת תו"ת בחערסאן
כיון שהמחלקה בגאמעל לא החזיקה מעמד, הנה לזמן החורף נסע הר"מ ר"י הימלשטיין עם זוגתו בלומע לעיר חערסאן. המשגיח הי' צריך להיות הר"ר צמח הלוי גורעוויץ.

צחגם אני הכנתי את עצמי לנסוע ללמד בחערסאן. ובבוקרו של יום א' ר"ח חשון תר"צ עליתי על הרכבת יחד עם בן—עירי הב' דובער הלוי גורעוויץ, כעת מנהל בית רבקה בפאריז. הגענו לחערסאן ביום ב' בערב (נסיעה של 36 שעות). אצלנו בזלאבין הי' כבר חורף עם שלג, אבל בחערסאן הי' חם כמו בקיץ.

צטהי' עלינו להגיע לבית הר"מ — ר"י הימלשטיין — אבל כשהגענו לביתו יצאה לקראתנו אשת ר"י החוצה אל העגלה בבכי ודמעות, וסיפרה לנו כי אסרו את בעלה הר"מ, את המשגיח וגם את התלמידים וכולם יושבים עצורים במאסר.

קאבל בינתיים, הלא צריכים אנחנו מקום ללון. אך הפחד בעיר הי' כה גדול שכולם מפחדים להכניס אותנו לביתם ללון אפי' לילה אחד.

קאאמרו לנו כי עלינו לנסע חזרה לקרעמענצוג (נסיעה של 12 שעות).

קבבאין ברירה, לקח אותנו הבעל-עגלה האינו—יהודי שהוביל אותנו מתחנת הרכבת, ואצלו בלינו אותה הלילה, ולמחרת בבקר (ביום ג'), הוביל אותנו לתחנה לנסוע חזרה לקרעמענצוג.

קג(וזאת להעיר: בחערסאן ידעו מראש שאנחנו מתכוננים לבא שמה וגם שלחו לנו מברק לזלאבין שלא ניסע — אבל המברק הגיע אחרי שכבר עזבנו את העיר.)

קדהגענו לקרעמענצוג באישון לילה, ובחוץ גשם שוטף. נתנו לנו כתובת של אשה אלמנה (כמדומני ששמה הי' לפידות) ובנה — בן ישיבה מהליטווישע ישיבות.

קהבעמדנו בתחנת הרכבת בקרעמענצוג, נגש אלינו יהודי לבוש ככפרי ושאל אותנו: ילדים! מהיכן אתם באים? ולא עניתיו מאומה כי לא ידעתי מיהו — אולי סוכן מהשלטונות, אבער ער האט אויסגעטאפט. ... וואוהין מיר פארפארן.

קו(מספרים בדיחה אמיתית בשם הרב זעווין ז"ל שהי' רב בעיר נאוואזיבקאוו. פעם שאלו א בעה"ב: רבי! מה אתם אומרים על הממשלה? ויען בחכמתו: אומרים כי ברוסיא, חמישים אחוזים מהנתינים עובדים כסוכנים אצל הג.פ.או. א"כ או אני הוא סוכן או אתה הוא סוכן, א"כ טוב יותר שלא לדבר מזה!)

קזולתמהוננו הגדול, אחרי שהגענו לבית האלמנה בלילה, והנה — דער אידל איז דא! ומיהו דער אידל, הוא הרב הת' ר' מענדל נעוולער (גריבאוו) שהי' כל ימיו ר"מ בישיבת תו"ת שבקרעמ. ומאחר שהגיעה השמועה לקרעמענצוג שבחערסאן אסרו את הנהלת הישיבה ותלמידי', אך לא ידוע להם שום פרטים (וזאת לדעת,כי ברוסיא של אותם הימים פחדו אפילו להתקשר ע"י טלפון), לכן הגיע ר"מ הנ"ל לתחנת הרכבת, אולי יגיע מישהו מחערסאן וייוודעו אצלו איזו ידיעה.

קחעד אותה השנה, הי' בקרעמ. הרבה כתות תלמידים עם הרבה מחלקות של ישי' תו"ת. אך בחורף זה התבטל הכל — ומה עלי לעשות?

קט* * *

קיאחרי שבועיים — פון ארומדרייענזיך — בקרעמ. שלחו אותי לאדעס.

קיאבאדעס סדרו — מחדש — מחלקה לתלמידים של 'פארזיך' כמו הר"ר ישראל שמעון קאלמאנסאן שי', הר"ר מאיר צינמאן ז"ל ועוד. וגם מחלקה לתלמידים כמוני, שעדיין הצטרכו למגיד שיעור.

קיבהמנהלים באדעס היו הר"ר יעקב הורקאוו ע"ה (המגיד שיעור) וגם הרה"ת ר' אברהם סווערדלאוו ע"ה — הוא הי' איש אשכולות: נגלה, חסידות, פה מפיק מרגליות בדרוש, בעל קורא ממדריגה ראשונה וכו' (נאסר בשנת תרצ"ח בלענינגראד ועקבותיו לא נודעו, הי"ד).

קיגלא אזכור כעת סיבת הדבר, אבל למדתי באדעס רק חודש ימים — ואחרי חודש ימים, עזבתי את אדעס וחזרתי הביתה לזלאבין.

קידובזה הסתיים — מיין לערנען אין די ישיבות. ואני רק בן ט"ו שנה!

קיה* * *

קיו(פעם שאלני יהודי ת"ח, א אונגארישער: אתם (רוסישע)! הרי כל הזמן ברחתם מעיר לעיר ומישיבה לישיבה, איך אתם יכולים ללמוד? ועניתיו: הגמרא אומרת, "אף חכמתי עמדה לי" — תורה שלמדתי באף עמדה לי!)

קיז* * *

קיחומה הי' עם אותם שאסרו בחערסאן? אחרי זמן קצר שחררו אותם מהמאסר עם חתימה שלא יעזבו את העיר. אבל כמובן — כי אך השתחררו מהמאסר, ברחו כולם תיכף מהעיר.

קיטלהר"מ ר"י הימלשטיין היו קרובים בעירנו זלאבין וגם בשצעדרין (הקרובה לזלאבין) ויבוא ויתיישב (בתור עראי) בעיר ראגאטשאוו (הרחוקה מזלאבין רק 20 פרסאות) והי' מגיע מפעם לפעם לזלאבין.

קכ* * *

קכאואני, גם בהיותי בביתי — בזלאבין — לא משתי מאהלה של תורה. כי הרב ר"י בנימינסאן סידר קביעות לימוד בגמרא עמי ועם עוד בעה"ב. וגם השוחט הר' הת' ר' אליעזר ראקסין השתתף. למדנו אז גמרא ביצה.

קכבכעבור איזה זמן חליתי במחלת הריאה הנק' פליוועריט (פלוריסי ) משךזמן עד אשר חזרתי לאיתני.

קכגזכור הוא לטוב הרב ר"י בנימינסאן שהשתדל רבות לרפואתי — בטרחא ובממון, כי המצב הגשמי אצל אבי הי' אז בשפל המדריגה [כי אחרי שנפטרה אחותי שיינא (סאניע) בדמי ימי' בקיץ תרפ"ז — לא חפצה אמי ז"ל עוד לגור באותו בית וקנה אבי בית גדול במרכז העיר, ובשביל זה נעשה בעל חוב].

קכד* * *

קכההזמן חולף וכבר התבגרתי, וברוסיא אי אפשר לאיש מבוגר להסתובב בלי עבודה. ומלבד זה, הלא צריכים להתעסק באיזה מלאכה — טוב תורה עם דרך ארץ — אולם דא עקא, כי כל המפעלים הם של הממשלה שעובדים גם בש"ק.

קכוושמעתי שמועה, כי במוסקבה, בלענינגראד וכן בשאר ערים הגדולות הנה הרבה מאנ"ש נעשו כורכים — 'איינבינדער' בלע"ז — כי בכל המשרדים הממשלתיים במשך חדש ימים מצטברים הרבה מסמכים ('דאקומענטן' בלע"ז) שצריכים לכרוך אותם. והיו הכורכים האלה באים עם כלי אומנתם למשרד וכורכים שמה על אתר את הדאקומענטן. ובמלאכה זו, להיותך עצמאי, ואינך קשור עם שום מוסד, א) הנה בידך לשמור את השבת בלי מפריע, ב) וגם הפרנסה מזה הייתה די מכובדת (גם הרב רז"ש דווארקין הי' כורך בלענינגראד). ובכן עלה בדעתי להתלמד כריכת ספרים.

קכזבעירנו הי' כורך ספרים אחד ושאלתיו אם יקח אותי ללמדני אומנות הכריכה ויען בשלילה: "זאת לא!" אך הרשה לי להיות נוכח בעת שהוא עובד, לראות.

קכחואחרי איזה פעמים של ראי' ידעתי כבר את כל ה'אפעריישנס' של כריכת ספרים. ובכן נעשיתי כורך.

קכטוכיוון שגם בזלאבין היו משרדים ממשלתיים, הייתי בא למשרדים ומבקש לכרוך המסמכים שלהם, והיו נותנים לי בתשואות חן, כי מנהלי-החשבונות הכירו אותי כבחור ישר. והתחלתי להרוויח די טוב.

קל*

קלאאבי ז"ל הי' איזה שנים בוכהאלטער (מנהל-חשבונות) ב'ארטעל' של דייגים. זה מוסד ממשלתי שהדייגים היו צריכים למסור את הדגים שצדו לחנות מסוימת (מיוחסת) שבזלאבין על אתר.

קלבכעבור איזה זמן קבלה הנהלת המוסד פקודה שכל הדגים צריכים לשולחם למינסק במקום לזלאבין, ומסרו לאבי ז"ל גם התפקיד הזה לקבל את הדגים מהדייגים ולסדר השילוח (שלא יתקלקלו הדגים בדרך) למינסק.

קלגכידוע, ברוסיא הי' תמיד מחסור במצרכי מזון ובפרט דגים, והיו באים כל ה'פני' של העירי' וגם מהמשטרה, ואפילו ראש הג.פ.או. (משטרה חשאית) הי' שולח שליח לאבי שיתן לו דגים (כמובן בחנם) — ואסור לסרב!. ..כמובן.

קלדלאחר זמן מסוים, יום אחד באו מהשלטונות לעשות ביקור, 'רעוויזיע' בלע"ז, אצל אבי ולקחו ממנו את כל ספרי החשבונות. ולאחר בדיקה מסויימת מצאו שאצל אבי חסרים לפי החשבון סכום מסוים של דגים — שהוא חטא גדול מאד!!!

קלהוכאשר הגיע לאזני ראש הג.פ.או. אודות החסרון, שאל את אבי בזה"ל: שוסטערמאן! שמעתי אומרים שחסרים אצלך דגים! היתכן?

קלוויען אבי ויאמר: ומדוע לא יחסר? הלא אתה בעצמך שלחת את אשתך לקחת אצלי דגים, וכן עוד כאלה כמוך שלקחו אצלי — ולכן חסרים הדגים!

קלזויען: כן, אמת הוא הדבר! אבער פעלן טאר ניט! (אבל אסור שיחסר!)

קלחחששנו מאד מאד שיעשו על אבי 'כתב אשמה' ויעשו 'תיק' למסור לשלטונות למשפט... והעונש הוא מאסר... או שילוח... אך הודות לקל, הסתפקו בתשלום ל'ארטעל' מחיר הדגים החסרים.

קלטאני — הלא הרווחתי אז מעות מכריכת הספרים — עזרתי לאבי בתשלום סכום מחיר הדגים, ואבי יצא נקי בעה"ש.

קמ*

קמאבזלאבין הי' בית-דפוס ממשלתי שהדפיסו שם עיתון קומוניסטי והי' להם גם כורך לכרוך את עניני הדפוס הצריכים כריכה.

קמבלפתע עזב הכורך שלהם את ביה"ד ונסע לגאמעל ונשארו בלי כורך והיתה לי הזדמנות להתקבל לעבוד בביה"ד. זו היתה משרה די מכובדת, כי ביה"ד הוא סניף המערכת שהוא להבדיל 'קודש קדשים' (בלשון סגי נהור), וסדרתי שאוכל לקחת את העבודה הביתה, בכדי שלא אצטרך לעבוד בשבתות.

קמגראש המערכת הי' יהודי קומוניסט שרוף וידע שאני דתי ואינני עובד בשבת, אבל הודות לקל לא עשה לי צרות.

קמד*

קמהלהיותי יוצא ונכנס בביה"ד, היתה לי הזדמנות להכיר כל עניני הדפוס: סידור, עימוד ופרעס, והודות לזה היתה לי היכולת — אחרי שנים רבות — לייסד בניו-יורק דפוס 'עזרא' ו'בלשן'.

קמו* * *

קמזלאבי ז"ל הי' ידיד ורע בבאברויסק, ר' לייב דוכין שמו, שהי' סוכן ('אגענט') של פארטרעטן. ומה היא העבודה? שהסוכן הוא כמו רוכל שמסבב מבית לבית ולוקח הזמנות לעשות מתמונה קטנה — פארטרעט גדול. את התמונות הקטנות היו שולחין למפעל למוסקבה, ושמה במפעל היו מגדילין את התמונה הקטנה ע"י מצלמה לגודל פארטרעט. ומאחר שע"י ההגדלה נעשה הכל 'חיור' — היו מוסרים את הפארטרעט ה'חיור' לאומן יד העובר על הפארטרעט בעפרון לעשות את הפארטרעט יותר 'שחור' וגם SHARP וזה נקרא 'רעטוש', וכשנגמר שולחים את הפארטרעט חזרה לסוכן בכדי למסרו לבעל התמונה.

קמחוהיות שאבי ז"ל התפנה מהמפעל של הדגים, הציע ר"ל דוכין הנ"ל לאבי להכנס לעבודה זו (של סוכן) ואבי ז"ל קבל את ההצעה. בימות החול הי' מסובב בעיירות בסביבות זלאבין ולשבת קודש הי' חוזר הביתה לזלאבין.

קמט* * *

קנשנת תרצ"ח
המצב ברוסיא הלך והתדרדר מיום ליום ומשנה לשנה — בבקר תאמר מי יתן ערב... בתי האסורים נתמלאו מאסירים ובפרט בשנת תרצ"ח כאשר יעשזאוו נעשה שר הפנים (נ.ק.וו.ד.) וסימן השנה "תרצח".

קנאהרשעים האלה היו במחשך כל מעשיהם, כמו חייתי יער. ה'אורחים' היו באים בחשכת הלילה ומוציאים אנשים מבתיהם ואוסרים אותם, על לא פשע. כבר נהי' שגרה, בכל בוקר לשאול איש את רעהו: וועמען האט מען היינטיגע נאכט צוגענומען? (את מי לקחו בלילה זה?) (כלומר ארעסטירט — למאסר).

קנבאני נשארתי הבחור היחידי בעיר שומר תו"מ. בקיץ אחד פחדתי ללון בבית ולנתי בסוכה אשר בחצר, בכדי שאם יתחילו ה'אורחים הלא קרואים' לדפוק בדלת הבית, אוכל לברוח דרך החצר השני לרחוב. רבים יעצו לי לעזב את זלאבין ולהסתדר בעיר יותר גדולה כמו לענינגראד או מוסקבה.

קנגאת בתי-הכנסת אשר בעיר סגרו, ואפילו כשסדרו איזה מנין לתפלה, הנה אני מעולם לא בקרתיו. ובש"ק ייראתי לצאת החוצה בבגדי שבת וישבתי כל השבת כמו כלוא בבית.

קנדבליל חמישי אחד שבחדש שבט (או אדר) תרצ"ח אסרו בזלאבין שבעה 'שוהל--אידן', ולמחרת ביום ו' פגשתי אשה אחת שהייתה בידידות עם מזכיר הנ.ק.וו.ד. — היא הייתה משרתת בחנות של לחם, והייתה מסתירה לחם בשביל ה'פני החשובים', ובאותו בוקר כאשר בא המזכיר לקחת אצלה את לחם חוקו, אמר לה: בלילה העבר אסרנו שבעה אנשים ובלילה הבא נאסר עוד מספר כזה!

קנהבשמעי דברים אלו, הבנתי את המצב כי — ח"ו — אבי ואני הננו בתור... (כי איזה זמן קודם קראו אותי לעירי' בשאלות משונות על אבי) ובכן המצב כעת הוא אז מ'מוז שנעל אנטלויפן (מוכרחים לברוח דחוף).

קנובמשך היום סדרתי ענינים ונירות המוכרחים להיות בידך כשבאים לעיר זרה... ובערב, כלומר בליל ש"ק, עלינו אני ואבי על הרכבת הנוסעת לזיטאמיר. ובמוצש"ק (או ביום א') עזבתי את זיטאמיר ונסעתי לעיר גאמעל, ואחרי היותי ימים אחדים בגאמעל, נסעתי — עד יעבר זעם — ללענינגראד לאחי זאב ז"ל.

קנזהרכבת גאמעל — לענינגראד עוברת דרך זלאבין, אך אני פחדתי אפילו לרדת בתחנה, ונסעתי ישר ללענינגראד. בבואי ללענינגראד נודע לי כי באותו לילה שאסרו בזלאבין, הנה באותו לילה ממש אסרו בלענינגראד את הר"ר אלחנן דוב מאראזאוו, ר' יצחק ראסקין, הר"ש נימאיטין הי"ד ועוד.

קנחישבתי בלענינגראד איזה שבועות. ואחרי שקבלתי ידיעה שלא שאלו עלינו בזלאבין — חזרתי הביתה. אבל נוכחתי שאיני יכול להמשיך עוד להיות בזלאבין כי נשארתי האברך היחידי השומר תו"מ בעיר. ובפרט כי כבר הגעתי לגיל עונת שידוכים ובזלאבין א"א לנהל חיי נישואין.

קנטזכור אותו האיש לטוב, ידיד ורע של אבי ר' לייב דוכין שהזכרתיו למעלה, כי התדבר עם ידיד שלו במוסקבה אומן בענין ה'רעטוש' של פארטרעטן, ללמד אותי אומנות ה'רעטוש'.

קסאחדים מאנ"ש הסתדרו כבר במוסקבה באומנות הזאת — כי לוקחים מהמפעל כמות מסוימת של פארטרעטן, ועושים את מלאכת ה'רעטוש' כל אחד בביתו, מבלי לחלל את השבת.