LeMaan Yeidu Banim Yivaledu·Moscowלמען ידעו בנים יוולדו·ב. מוסקבה

אמוסקבה
ובכן, בחדש אלול תרצ"ח עזבתי את עיר מולדתי והגעתי למוסקבה להסתדר ב'רעטוש'. ובפרט שאוכל להתפלל בבית הכנסת, מיט אידן, בימים-נוראים הממשמשים ובאים (שהוא מן הנמנע בזלאבין).

בהשגתי אכסניא ארעית בשכונת מארינא-ראשצע לא רחוק מביהכ"נ (וגם סוכה קטנה היתה שם — שגם זה 'חזון יקר' במוסקבה) והתחלתי ללמד אומנות ה'רעטוש'.

גבביהכ"נ מארינא-ראשצע הי' השמש איש חסיד ירא שמים, רב פעלים כו' וכו' אין גומרין עליו את ההלל, ר' זוסיא פז ז"ל (שהזכרתיו למע'). אני הכרתי אותו עוד מזמן שלמדתי בסוראז — כי גם שם הי' שמש בביהכ"נ שלמדנו — ואף שעברו מאז יותר מעשר שנים, הכיר אותי וקיבל אותי בסבר פנים יפות. כשנודע לו שמציעים לפני נכבדות, אמר לי בזה"ל: "דו זאלסט וועגן א שידוך ניט טראכטן, איך האב פאר דיר!..." (אל תחשוב אודות שידוך, יש לי עבורך!) שמעתי שאצל אחותו הגרה בשומיאץ יש בחורה טובה עם כל המעלות — ובוודאי שלזה התכוון. אבל לא שאלתי אותו על מי כוונתו, און דערווייל איז דאס ביי דעם געבליבן, באין אומר.

דכשגמרתי חוק לימודי באומנות ה'רעטוש' במוסקבה, שכרתי דירה בישוב קראסקאווע (סמוך למאלאחאווקע, בסביבות מוסקבה). באותו בית התאכסן גם הבחור (הרה"ת) רמ"מ מאראזאוו עם אמו — הם ברחו מלענינגראד מפני שעקבו אחריהם.

הוככה הסתדרתי. הייתי לוקח פארטרעטן מהמפעל ויושב בביתי ועובד 'רעטוש'. למוסקבה הייתי מגיע לעתים רחוקות — כי במאלאחאווקע הי' גם ביהכ"נ להתפלל.

ובשכנות לביתי גרה אשת הרה"ח ר' אהרן-לייזער צייטלין ז"ל הי"ד עם שני בניה, הת' לייבקע והעשל ע"ה.

זוהנה, בוקר אחד (בקיץ זה) באה אשה אחת לבקר את רעותה מרת צייטלין, וככלות ביקורה אצל שכנתי נכנסה האשה גם לביתי ודברה אתי, כלומר פארבריינגט מיט מיר, משך זמן וגם התעניינה במצבי. אני לא הכרתי את זאת האשה, רק במשך השיחה נתוודע לי שהיא היא אחותה של ר' זוסיא פז, וכנראה שהוא שלח אותה אלי לתהות על קנקני, כלומר, צו באקענען זיך מיט מיר.

חוכעבור זמן מה והנה האשה באה שנית (וכעת — כפתגם "יצא המרצע מן השק") וספרה לי שיש לה בת וכמובן ששבחה אותה במאד — ומכיוון שבעוד איזה שבועות הי' עלי לנסוע לזלאבין לחופש — ובכן מבקשת היא לעשות נסיעתי דרך שומיאץ בכדי להתראות עם בתה. אני הבטחתי לה למלאות רצונה. והיות שבאותו יום הי' עלי לנסוע למוסקבה, נתלוותה אלי בנסיעתי למוסקבה ונפרדנו לשלום.

טבכדי לקיים את הבטחתי, הנה בעת שנסעתי לביתי לזלאבין לוואקיישן (חופשה), עשיתי את נסיעתי דרך שומיאץ וסרתי לביתם לביקור ולהתראות.

יביתם הוא הבית היחידי — א אידישע הויז — בעיירה. אביה הוא שוחט וגם משמש כרב ולו שני בנים נחמדים שלומדים תו' ויודעים ספר, בני 14-15. בתם — הנערה המדוברת — היא הנערה היחידה הדתית בכל העיירה, די נחמדה, צעירה מאד — ולא חשבה עוד אודות שידוך — ותישר בעיני בכל הפרטים (וגם אני כפה"נ ישרתי בעיניהם — כי במקום שהי' בדעתי להיות שמה יום או יומיים, התעכבתי שמה שבת אחת, כי הפצירו הורי' בי להתעכב). אך המדוברת בעצמה — להיותה צעירה ולא חשבה אודות שידוכים — האט זיך גילאזט 'בעטן'. (אבל כששאלו אותה הורי': אם אינך מסכימה... למה לעכב את הבחור כאן על לא דבר, אולי נאמר לו ליסע לדרכו לשלום? ולא ענתה דבר — כלומר לא הסכימה לשלחני.)

יאאף כי ההצעה ישרה בעיני, לא חפצתי להחליט בעצמי בלי הסכמת אבי ז"ל (אף כי הייתי בטוח שאבי יאשר ההצעה). ולכן כאשר באתי לזלאבין וספרתי לאבי את כל הענין, עשה מיד נסיעתו לשומיאץ — וכמובן שישרה גם בעיני אבי.

יבאחרי איזה שבועות חזרתי למוסקבה לעבודתי. אבל האמא שלה (חותנתי), אשה משכלת, השתדלה מאד אז דער ענין זאל קומען לידי קיום, והייתה כותבת אלי ומשתדלת לשכנע אותי, לבלתי הבט על זה וואס זי לאזט זיך בעטן — כי הענין בוודאי יסתדר.

יגאזוי ווי די הארץ האט איר געזאגט, אז זי וועט זיין די איינציקע וואס וועט בלייבן לפליטה פון דער גאנצער משפחה. (ליבה כאילו אמר לה שבתה תהיה היחידה שתשאר לפליטה מכל המשפחה.)

יד* * *

טואודות משפחת רעיתי תחי' לא יכולתי לברר הרבה פרטים וזהו המעט שיכולתי להשיג.

טזחותני הר"ר זוסמאן (זוסיא) הי"ד בר' גרשון פראדקין למד בבחרותו בישיבת סלאבאדקע.

יזהתחתן עם פייגל בת ר' משה לייב פז — השוחט מקלימאוויץ. חותני וחותנתי מסרו את נפשם בפועל על חינוך שני בניהם גרשון ונחמי' הי"ד, ובתם העניא חאשא תחי', לבלתי נתן אותם ללמוד בהסקול הממשלתי, וזה הי' כרוך אז עם עונש של שנות מאסר.

יחעם שני בניו למד חותני בעצמו תורה. (גם הר"ר זלמן ליב אסתולין שי' שהי' יליד שומיאץ למד לפעמים איתם.)

יטבתו היחידה - היא רעיתי תחי' — לא למדה בשום ביה"ס, וכל ידיעותי'ה הן מה שספגה בבית הורי'. (ולמרות החסרון בהשכלה פורמלית, בחכמתה ובתבונתה הטבעית היתה ברבות השנים מדריכה ומשפיעה לעשרות רבות נשים ובנות בעלות תואר אקדמי גבוה...)

כהיא היתה כמו כלואה בבית, כי לא היתה לה בעיירה שום חברה עם מי להתרועע. ובצדק הנני קורא עלי', "כשושנה בין החוחים כן רעיתי וכו'".

כאביתם הי' הבית היחידי — די איינציגע אידישע הויז בעיירה.

כבחותני הי' שוחט ובודק, וכאשר בשנות השלשים נסע רב העיר — הר"ר צבי עדעלשטיין — לארץ ישראל, שמש חותני ג"כ כרב העיר.

כגאחד ספר לי שהיו כאלה שאמרו לחותני — הלא המצב הוא אז עס ווערט ערגער און ערגער ולמה לו לשבת בפחד בשומיאץ, עליו לעזב את העיירה ולהתיישב במוסקבה (כמו שאחרים עשו).

כדויען להם חותני: כל זמן שאני פה, הנה תושבי העיירה אוכלים בשר כשר, אבל כשאעזב אותם "וועט מען אפהאקן די קעפל פון די עופות!" (כלומר, יאכלו בשר טרפה.)

כהבעת המהפכה (1917-1920) כאשר העבירו את היהודים מפלכי לטוי', ליטא ופולין לגלילות רוסיא הלבנה ואוקראינה, הנה החפץ-חיים ז"ל נתגלגל עם הישיבה שלו לשומיאץ — נתקרב חותני אליו וקבל ממנו.

כו*

כזאביו של חותני — ר' גרשון פראדקין ע"ה — הי' מן הבעה"ב היותר חשובים בעיירה.

כחכמו שמוזכר להלן, בשנות המלחמה — ה' תש"א-תש"ו — הגרנו לעיר סמרקנד. והנה, פעם נזדמן לביתנו הרב ר' אברהם טראפ ע"ה, משגיח ישיבת חפץ-חיים בראדין, פולין, והתחיל להתענין בנו מאיזה מקום אנחנו וכו', וכאשר הזכירה רעיתי שמוצאה משומיאץ ממשפחת פראדקין, קרא ר' אברהם בהתרגשות: ובכן הנך נכדה של ר' גרשון פראדקין! והזכירו ביראת כבוד.

כט(מסתמא הי' מהתומכים של הישיבה, כי הי' מעשירי העיירה.)

ל* * *

לאחותנתי מרת פייגל הי"ד מוצאה מקלימאוויץ שהיתה עיר חסידותית. אביה של חותנתי, ר' משה לייב פז, הי' א איד א ת"ח וגם חסיד חב"ד, הי' שוחט ובודק וגם מוהל.

לב(אחדים מאנ"ש שמקלימאוויץ לחשו לי באזני שר' מ"ל הי' המוהל שלהם.)

לגזהו המעט שיכולתי לברר אודות משפחת רעיתי תחי'.

לד* * *

להומענין לענין באותו ענין, הנני לתאר בקצרה מצבה של אותה תקופה (שלפני החתונה שלי) והיחס בין החסידים למתנגדים.

לוהשלטונות בסיוע היעווסעקציע עשו תעמולה בכל מחיר לשרש ולקעקע כל זיק של יהדות.

לזבתי-הכנסת נסגרו ומבקרי ביהכ"נ (ובפרט המתעסקים) נאסרו ונשלחו לארץ גזירה, מי לעשרות שנים ומי למאסר... שלא חזרו ממנו.

לחבתי האסורים התמלאו עד אפס מקום, ובפרט כאשר נעשה יעזשאוו לשר-הפנים.

לטהקליפה שלטה במלוא תקפה. רבים וכן שלמים (גם מבחורי הישיבה) שלא יכלו לעמוד במסי"נ תמידי (כמארז"ל, אלמלא נגדוהו לחנניה וכו', כתובות לג:), נתחמצו ונתהפכו (כהלשון שהתהלך אז, אז "דער איז 'קאליע' גיווארן"), מי שתחילתו וגם סופו באונס, ומי שתחילתו באונס וסופו ברצון, כמארז"ל, כיון שעבר אדם... ושנה בה, נעשית לו כהיתר (מו"ק כז.).

מכל מי שיראת אלוקים נגעה בלבבו (בין חסיד ובין מתנגד) השתדל להתרכז בערים הגדולות, כמו מוסקבה ולענינגראד וכדומה, כי שם יכלו בנקל יותר להעלם מעיניו של הנ.ק.וו.ד.

מאאותה המחיצה ו'החריפות' (והקיוהא) בין חסידים ומתנגדים נעלמה אז ולא היתה קיימת כלל, ונעשו לאגודה אחת. הכרתי מתנגד 'מובהק' שהרבי הקודם נ"ע היה תומך אותו.

מבבקיוב הי' ליטוואק מובהק (מהפליטים מליטא) שהרבי הקודם התבטא עליו: שמעתי עליו "אז ער איז א ווארימער איד".

מג*

מד[שמעתי, שבניו-יורק הציעו פעם לא' מאנ"ש שידוך עבור בנו, אבל היו לו איזה חששות אודות המחותן והציע את החששות שלו לפני הרבי שליט"א והגיב ע"ז הרבי בזה"ל : "וואס איז אין עם (דעם מחותן) דער חיסרון, דאס וואס ער איז ניט גיווען אין קלימאוויץ?" וביטל את זה, ועוד סיפורים כדומה.]

מה* * *

מוובכן, באותה תקופה, אז א בחור האט גיהאלטן בא א שידוך לא עלה על הדעת לבדוק את המחותן אם הוא מניח שני זוגות תפילין ומתחיל תפילתו מ"הודו" או מניח זוג אחד ומתחיל "ברוך שאמר" — כי בזה לא התחשבו כלל וכלל.

מזרק המדוברת, היא, ורק היא, היתה הקובעת והמכריעה למזל-טוב!

מח(ומכאן תשובה לדופקי בתשובה.)

מט* * *

נהמצב במוסקבה עם דירות הי' קשה מאד. הרבה בחורים לא יכלו להתחתן מפאת חוסר בדירה.

נאהמצב הגשמי אצל אבי השתפר אז מעט. ומכיוון שהתכוננתי להתחתן, הגיע אבי לידי החלטה שצריך לקנות עבורי דירה.

נבובחודש תשרי (ת"ש) בא אבי למוסקבה וקנה עבורי דירה של עשרים ממ"ר בישוב חברינא (כשעה נסיעה עם טראמוואיי — חשמלית — מביהכ"נ מארינא-ראשצע), וכמו"כ קנה הרהיטים המוכרחים.

נגגם המדוברת הגיעה למוסקבה. היו לה הרבה קרובים בעיר והיות שלא הי' לה רשיון לדור במוסקבה, היתה מסתובבת אצל קרובי', פעם אצל קרוב זה ופעם אצל קרוב זה. גם אלי — לחברינא — היתה באה לפעמים לבקרני. לפי החוק שהי' אז, אם תופסים מי שאין לו רשיון דירה, ראשית לוקחים אותו למשטרה לביקורת, ואף אם לא נמצאו עליו חטאים נוספים — עליו לעזוב את העיר תוך 24 שעות הבאות. ולאט לאט נתבשל אצלה הרעיון להתחתן. והיות שאצלי הי' רשיון דירה, נכנסנו ביום 1 אפריל ללשכת הרישום ורשמתי אותה על זכויותיי (ככלה) כאשה שלי.

נדאבי ז"ל הי' מגיע לפעמים לרגל עבודתו למוסקבה. ובשלהי אדר (ה'ת"ש) כאשר בא למוסקבה — ובהיותו איש עסקים ובעל נסיון — הציע שברצונו לעשות קשר תנאים טרם עזבו את מוסקבה.

נהובכגון זה, הי' מרגלא בפומי' דאבא לאמר — "זאל דאס קינד האבן א נאמען", כלו', שלא יהיו הענינים תלויים באויר.

נוויקח הדוד שלה — ר' זוסיא — עשרה אנשים מביהכ"נ (ביניהם הי' הרה"ח המפורסם ר' סעדי' ליבעראוו ז"ל וגם אחיו של ר' זוסיא — ר' חיים חאניע הי"ד שהי' אז במוסקבה) והביא אותם לדירתי לחברינא — ובאור ליום ד' ניסן ה'ת"ש עשינו בביתי את 'התנאים' שלנו בשעה טובה ומוצלחת.

נזמצד החתן הי' אבי ז"ל ומצד הכלה היו הדודים שלה ר' זוסיא ז"ל וגם אחיו ר' חיים חאניע הי"ד פז הנ"ל מקלימאוויץ ואחרי עשותו ה'תנאים' שלנו חזר אבי לזלאבין, ביחד עם אחותי אסתר תחי' שגרה עמנו.

נח* * *

נטומאחר שנהייתי חתן, וחג הפסח ממשמש ובא, ואני לבדי א"א לי לסדר פסח בחאברינא, ובפרט שאמי וב"ב הי' אדיר רצונם להכיר את הכלה, סדרנו שלימים הראשונים של חה"פ אסע אני לבית הורי הכלה לשומיאץ, פראווען פסח עם הורי', ולימים האחרונים של פסח תסע הכלה לביתנו לזלאבין צו באקאנען זיך עם משפחתי — וכן הי'. וכמובן, שהכלה מצאה מאד חן בעיני אמי וכל משפחתי.

סאחר הפסח חזרתי למוסקבה וגם הכלה חזרה לביתה לשומיאץ. התדברנו שהחתונה תהי' במשך הקיץ במוסקבה.

סאדי צוקונפטיקע שוויגער, אם הכלה מרת פייגל הי"ד, התחילה להכין את הכלה לחתונה. ובשביל זה באה למוסקבה להשיג ולקנות צרכי הכלה.

סבובשלהי סיון הגיעו גם הורי ז"ל למוסקבה וגם אחי הכלה גרשון הי"ד. (אבי הכלה לא הגיע מפני שהי' חולה.)

סדהקבלת פנים והחופה היו בבית הכנסת מארינא-ראשצע.

סההמחותנים הראשיים מצד הכלה היו: האמא שלה, אחי' גרשון והדוד זוסיא דער שמש ובתו.

סואנ"ש שבמארינא-ראשצע השתתפו בחתונה, ביניהם הרב ר' יעקב (יאנע) גוראי' מראמען, הרה"ח ר' שמרי' באטומער (סאסאנקין) ז"ל שברח מלענינגראד, ועוד.

סזסעודת (כלומר המשתה) החתונה היתה בבית א' מתושבי מרינא — ראשצע שהי' לו חדר גדול (לפי ערך), שהי' בשכנות לבית הכנסת.

סטהיות שי"ב תמוז — חג הגאולה של אדמו"ר נ"ע — חל בשבעת ימי המשתה, הנה בבוקרו של י"ב תמוז כשבאתי לביה"כ מ.ר. להתפלל אמר לי דודי ר"ז: היום, נבוא אליך לביתך פראווען שבע ברכות! ואמרתי לו: פעטער! אבל עשרה (משתתפים)?! כי המצב כבר הי' זעהר אנגעשטריינגט (מתוח). ויאמר: ואם יהיו אחד עשר?! (ביתי הי' מרחק כעשרים דקות הילוך מטראמוואיי.)

עלפנות ערב ראיתי שאנ"ש מגיעים מהטראמוואיי. נכנסתי לחנות לקנות משקה, והנה אנ"ש מגיעים ובאים!

עא(הרי זה י"ב תמוז, והיכן להתוועד אין — מפני הפחד — וכל אחד מאנ"ש שהיה נכנס לביהכ"נ והי' שואל היכן מתוועדים היום, היה דודי ר"ז שולח אותם אלי, מפני שבאם ח"ו 'יבקרו'... — הלא יש אמתלא — עס איז א חתונה!)

עבוהנה הגיעו הרה"ח ר' ניסן נעמענאוו, הרב ב"צ שמטוב, ר' דוד בראוומאן (כולם כבר זכרונם לברכה) עם מזוודה מלאה משקה עם פארבייסן — כי הם ידעו שהולכים לי"ב תמוז — התוועדות.

עגכל הבית וגם החצר התמלאו באנ"ש כ"י שהגיעו להשתתף בשבע-ברכות שלנו!

עדבין המשתתפים שהנני זוכר היו: הרה"ח ר' בערל קאבילאקער הי"ד שבא עם בנו שלו' שי', רב"צ שמטוב ז"ל עם בנו מ"מ, ר' יונה כהן ז"ל, ר' שמואל יצחק רייצעס עם בנו יוסף, הרה"ח ר' אלי' חיים רויטבלאט שי' ועוד. התוועדו עד אור הבקר — ראש המדברים הי' כרגיל הרה"ח המשפיע ר' ניסן ע"ה ז"ל.

עה(מען האט אזוי פיל גיטאנצט "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" אז דער בריק האט אנגעפאנגען 'סקריפען'.)

עוכשעלה השחר החל ר' יונה ל'גרש' את הקהל, שיתפזרו יחידים — שלא לעורר שום חשד (כי שכני הגוי שמולחלוני עבד בנ.ק.וו.ד.).

עזוכמעט בכל יום משבעת ימי המשתה הי' דודי ר"ז מביא מביהכ"נ אנשים לסדר שבע ברכות. (דודי ר"ז הי' א 'בעל-שמ'סקער איד', כידוע. עיי' להלן ע' 113.)

עחאון אזוי האט מען אונז 'אריינגעקלאפט' ברכות עד בלי די אויף דעם גאנצן אונזער לעבן! (כך 'הכניסו' לנו ברכות עד בלי די, לכל ימי חיינו!)

עטאחרי החתונה הנה הורי חזרו לזלאבין אבל חמותי פייגל נשארה עוד במוסקבה וגיסי גרשון — אח זוגתי — נסע לקורסק ללמוד בישיבת תו"ת אשר שם.

פ*

פאבשלהי מנ"א (או תחלת אלול) באתי לביהכ"נ מ.ר. להתפלל והנה דודי מבשר לי בשורה: להוי ידוע לך שבקורסק אסרו את כל תלמידי הישיבה, וגם את גיסך גרשון בתוכם — והם יושבים עצורים במאסר.

פבבנוסף לזה, בעת שעשו את ה'אביסק' (כלומר החיפוש) באכסניא של גרשון, מצאו אצלו גלוי' כתובה עם הכתובת שלך! ולקחו את הגלוי' אתם!

פדא) חמותי נסעה מהר לקורסק להתוודע ולהשתדל לשחרר את בנה.

פהב) די יונגע ווייבל — זוגתי — נסעה לשומיאץ לטפל באביה החולה.

פוג) ואני, כבר ייראתי להמצא בביתי (מפני הגלוי' עם הכתובת שלי שמצאו אצל גרשון). סגרתי את הבית ונסעתי — עד יעבור זעם — לימים הנוראים לבית הורי. ונראה מה יביאו הימים הבאים!

פזאני התעכבתי כל חדש תשרי בזלאבין ולחג הסוכות הגיעה גם רעיתי לזלאבין להיות עמי.

פחואחרי החגים — להיות כי בביתנו במוסקבה 'לא היו חדשות', כלומר 'שקט', חזרנו שנינו למוסקבה, לסדר חיינו החדשים.

פטובאחד מימי חשון הבטתי בעד החלון — והנה גרשון מגיע!

צלשאלתנו איך ומפני מה זכה להשתחרר, הסביר: כי כל הבחורים שלמדו בקורסק נמצאו שמה כבר משך זמן, והוא — גרשון — הוא היחידי שזה עתה בא לקורסק (כי זה עתה קבל את הפאספארט בשומיאץ, ובא לחתונתנו למוסקבה ותיכף נסע לקורסק) ו'לא הרבה עוד לחטא'! ולכן שחררו אותו לבדו.

צאהוא — גרשון — הי' בחור עם כשרונות נעלים מאד. הוא ישב אסור בבית-הסוהר כל חדש תשרי (כולל רה"ש ויוה"כ ושמח"ת) בצינוק הנק' 'KAMERA ADINOCHKA'. לשאלתי האם ידע מתי חל יוה"כ, ענני: "אני אפילו חישבתי (בלי עפרון וניר) מתי יחול יוהכ"פ בשנה הבאה!"

צב* * *

צגגרשון, בישבו בבית-הסוהר, קלקל את הריאה ונסע הביתה לשומיאץ להתרפאות. אך אחר הפסח בחדש אייר כידוע הדליק היטלער ימ"ש את מלחמת העולם השני' ומשפחת זוגתי: אביה, אמה, ושני אחיה גרשון ונחמי' עזבו הכל ונסו מן העיר 'צו עוואקואירן זיך', אך הצורר ימ"ש שהי' הולך וכובש, סבב אותם ונספו ע"י הצורר ימ"ש.

צדנסתרה ממנו דרכי ה'! הבחורים (שבקורסק) שאסרו אותם וששפטום לשנות מאסר (ביניהם היו גם הר"ר יהושע ראסקין שבלונדון ועוד), הנה ככלות שנות המאסר יצאו לחירות והעמידו משפחות בישראל. וגרשון, שלפי שעה היתה שמחה גדולה ששחררו אותו, גורלו הי' להיות נמצא עם הששת מליון קדושים, הי"ד!

צהאחרי המלחמה נתוודע לנו כי הנאצים ימ"ש אספו את היהודים מהעיירות הסמוכות — קלימאוויץ, פאצעפ ועוד, למקום א' להשמידם: את הנשים — ובתוכם אם זוגתי תחי' פייגל בת ר' משה לייב ז"ל — השמידו ביום כ"ח אדר תש"ב, הי"ד, ואת הגברים, כולל אביה הר"ר זוסמאן ב"ר גרשון ז"ל ושני אחיה גרשון ונחמי', השמידום למחרת ביום כ"ט אדר תש"ב. ה' ינקום דמם.

צוזוגתי העניא תחי' היא היחידה שנשארה לפליטה בחיים מכל משפחת הורי'. והודות לקל שהעמדנו שנינו משפחה — בנים נכדים ונינים לשם ולתהלה ולתפארת — לזכות הקדושים הי"ד.

צז* * *

צחה'תש"א - מלחמת העולם השני'
חורף תש"א עבר ללא שינויים גדולים.

צטבבואנו שנינו חזרה מזלאבין התחלנו להסתדר להיות בע"ב פארזיך — כי הלא זו היא השנה הראשונה לנישואינו והחלטנו לעשות פסח אצלנו בבית. קמח שמורה קבלנו מגרוזיא. אך איפה לאפות? ותסע זוגתי תחי' לשומיאץ ואפתה שמה את המצות, ובחזרה הביאה משחיטת אביה עניני מאכל, וכה חשבנו להסתדר, לאט לאט!

קביקש יעקב לישב בשלוה! והנה קפץ...

קאהנה ביום א' 21 יוני בשעה 12 בצהרים בישבי על האבנים עובד הפארטרעטן שלי, והנה! שר החוץ דאז מאלאטאוו מוסר בהראדיא, שהיטלר ימ"ש החל בהתקפה! וכבר כבש הרבה ערים, ובכל יום מוסרים בהראדיא שהוא הולך וכובש!

קגובין רגע נשתנה הכל: מי צריך בזמן מלחמה תענוג כזה — 'פארטרעטן'?! וגם מעות להוצאה אין לי!

קדע"פ נס, הנה באותו יום ממש בא אלי ידיד אבי ר' לייב דוכין הנ"ל מבאברויסק ומסר לי סכום מסויים של מעות על חשבון הפארטרעטן שהביא אלי לעשותם, וגם האיץ בי לעשותם מהר ולשלחם תיכף לבאברויסק. אני קיימתי בקשתו, אבל הוא מעולם לא קבלם, וגם הוא בעצמו לא הגיע לעירו כי כבר אין תחבורה! והעיר באברויסק נכבשה כבר ע"י היטלר ימ"ש.

קהאחרי כמה ימים התחילו מטוסי-קרב 'לבקר' אותנו בכל לילה, ומטילים פגזים!

קובמקום מקלט — חפרנו בור בחצר שלפני הבית וכשהיתה אזעקה מהתחנה היינו יורדים לבור שבחצר, ולפעמים בילינו כל הלילה בבור עד כי נדדה שינה מעינינו.

קזתחלת מנ"א:

קחזוגתי תחי' היתה בסוף הריונה עם בתי הבכירה לאה תחי'. אצלנו לא הי' טלפון. ומה יהי' אם תרגיש שצריכה לילך — באמצע הלילה ובעת אזעקה — לבית היולדות?

קטרבים מתושבי מוסקבה עזבו את העיר לסביבותיה. בתו של דודי ר' זוסיא, שטערקע, הסתדרה בעיר יעגארעווסק (מרחק של 116 ק"מ ממוסקבה), לשם אין המטוסים באים. ותסע זוגתי תחי' אלי' להיות אצלה עד אחר הלידה.

קילידת בתנו לאה שתחי'
בליל י"ב מנ"א תש"א נולדה למזל טוב בתנו הבכירה לאה שתחי'.

קיאאח"כ נסעתי ליעגארעווסק והבאתי את האמא החדשה עם 'הפנים חדשות' — בתנו לאה שתחי' — לביתנו בחברינא.

קיב* * *

קיגוכאן עלתה השאלה אודות 'עוואקואציע' (הגירה). להשאר במוסקבה אי אפשר, מגייסים הרבה אנשים לצבא. כבר גייסו את בעה"ב של הדירה שלנו, והלא גם אני צעיר הנני, ואף שיש בידי פטור מצבא, אבל בזמן שהחזית (פראנט) מתקרבת, אין זה שווה כלום, ואם ח"ו אקבל הזמנה — 'פאוועסטקע' בלע"ז — מלשכת הגיוס, לא אוכל לעזוב את מוסקבה.

קידהכל נסים לאיזה כיוון שיכולים, אעפ"י שאין דיעה אחידה בזה. ישנם האומרים שאין לעזוב את העיר שיש בה כל הצרכים החיוניים ולחם לאכל, כי במרחק יום נסיעה ממוסקבה — כבר שורר שמה רעב ללחם.

קיהפעם באתי לביהכ"נ מ.ר. ופגשתי את בן עירי (שנהי' אח"כ למחותן שלי — אבי חתני ר' משה שי') הרה"ח ר' ניסן נעמענאוו ז"ל, ושאלתיו חוות דעתו אודות ההגירה. ויען שאין בידו מענה חיובית. ושאלתיו: מהו בעצמו עושה, ויען שהוא איננו נוסע! אבל לא מפני החלטתו שלא לנסע רק מסיבות שונות שאיננו יכול לנסע!

קיובינתיים קבלתי מכתב מאבי ז"ל שהמה — כלומר הורי, אחותי גאלדע ואחי יוסף — נמצאים בעיר מאזדאק (צפון קוקז) — כי הרכבת שנסעו בה הורידה אותם בעיר הזאת.

קיזדודי ר' זוסיא הנ"ל שאל אותי לאן החלטתי לנסוע ועניתי לו כי בדעתי לנסוע למאזדאק להיות ביחד עם הורי. ויען: לא טוב הדבר — צריכים לנסוע לעיר יהודית כמו סמרקנד וכי גם הוא נוסע שמה, ואמרתי : אם כך, זה ענין אחר! וקבלתי הצעתו והתחלתי להכין עצמנו לנסיעה.

קיחכמובן שהמצב-רוח הי' די עגום — זה עתה הסתדרנו בחיי משפחה חדשים: קנינו בית-דירה, רהיטים וכו' וכו', ועתה צריכים לעזוב הכל! וללכת לכיוון — כמאמר העולם — 'וואוהין די אויגן טראגן' (להיכן שהעינים נושאות) וגם מעות לנסיעה אין לי!

קיטראשית: אספתי את כלי הבישול שלנו ונסעתי פעמיים ליעגארעווסק למכרם (כי במוסקבה אין קונה לדברים כאלה אבל ביעגארעווסק החייםמתנהלים כרגיל — קונים ומוכרים).

קכשנית: התחלנו ליבש לחם — לעשות 'סוחארעס' (צנימים) — כי מי יודע מה ילד יום? באיזה מקום נהי'? ומה המצב שמה?

קכאהתחלנו לארוז את החפצים המוכרחים שאפשר לקחתם עמנו. קניתי כרטיסי נסיעה לסמרקנד בעד שנינו וגם בעד אחותי אסתר שגרה ביחד אתנו. בתנו לאה היתה בת חדש ימים ופטורה מכרטיס.

קכבגם הבחור הת' זעליג הכהן לעווין (שדר אז בישוב חימקי — לא רחוק מאתנו) נתלווה אלינו.

קכג* * *

קכדבלב עגום, סגרתי את ביתנו עם כל הרהיטים וכו' על מנעול ועזבנו... ללכת מבלי לדעת לאן?

קכהבאחד מימי חמישי שבאמצע חודש אלול תש"א עלינו על רכבת של נוסעים (לא על רכבת משא שהיו נוסעים בה אז מפני מצב המלחמה) הנוסע לטשקנט, נסיעה של שבוע ימים. (הנסיעה היא — שנוסעים ימים שלמים בשטח של מדבר — בלי תחנות, וגם בתחנות יכולים רק להשיג מים חמים, ולפעמים גם ירקות.)

קכווביום ה' הבא לפנות ערב הגענו בשעה טובה לטשקנט.

קכז[ברוסלאנד הנה מבנה הקרונות המה של חדרים חדרים, ובכל חדר שני ספסלים בשביל ג' אנשים. וכאשר ירדה מהרכבת בטשקנט זוגתי עם בתנו בת החודש על ידיה, הנה השכנה מהחדר הסמוך לנו קראה בתמיה: האם נסעתם שבוע ימים עם פעוטה כזו? ואנחנו אפי' לא הרגשנו! אם כי תנאי הנסיעה ברכבת לא היו נוחים עבור פעוטה כזו, אבל היא היתה רגועה (רוהיג) וקבלה הכל באהבה!]

קכחלשאלתנו, מתי תהי' רכבת להמשיך נסיעתנו לסמרקנד (נסיעה של 12 שעות), ענו לנו שתהי' ביום הששי. ונאלצנו להשאר בתחנה עד אחרי השבת.

קכט(אם כי בנסיעה ממוסקבה נסענו גם בשבת, כי שם הי' ענין של פקו"נ, אבל כעת בטשקנט אין פקו"נ, רק אי-נוחיות — ואסור לחלל את השבת בשביל זה, והוכרחנו לשבות את השבת — אויף די פעקלעך — בתחנת טשקנט.)

קלמזג האויר בטשקנט הוא חם, והתחנה כוללת גם גן (פארק) עם אילנות, פרחים ודשא וכדומה עם ספסלים לישיבה, אבל כל הספסלים כבר תפוסים מאנשים נשים וטף מהפליטים שברחו מהשטחים הכבושים, לאטוויע, ליטא, פולין וכו', כי הממשלה נתנה עבור הפליטים רכבות של נוסעים או של משא (אף בלי בית שימוש) חנם, וכל מי שחפץ הי' יכול לנסוע חנם. (בעת נסיעתנו פגשנו הרבה רכבות עם פליטים שנמלטו על נפשם בעירום ובחוסר כל.)

קלאבפארק של התחנה הנה בכל בקר היה עובר פועל 'אוזבעק' ומשקה את כל השטח — הפרחים והדשא — וכמובן שמשאיר גם שלוליות קטנות של מים על הארץ.

קלבאנחנו — אני, זוגתי ואחותי — השגנו מקום פנוי על איזה ספסל (כי עלינו להיות שם שתי יממות). גם השגנו סל קטן להניח בו את הקטנה — אבל בלי כוונה התגלגלה ונפלה לארץ וטבלה את עצמה בשלולית (ובבוץ) של מים — זי האט שעם אויך דערפילט דעם טעם פון א 'פליטה'! (גם היא כבר הרגישה את הטעם של 'פליטה'!)

קלגהערה: עד אז, הסתכלתי על כל האנשים שפגשתי בדרך, כמו על פליטי-חרב! אבל אני! הלא נוסע אני עם כרטיס-נסיעה ברכבת רגילה ואינני 'פליט'. אבל בתחנת טשקנט התחלתי להרגיש כי גם אני 'פליט' כמותם!

קלדאת השבת עשינו על הספסל בפארק, ואחרי השבת המשכנו בדרכנו הלאה לסמרקנד.

קלה* * *