Likkutei Sichos·Vol. 30·Vayigash·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך ל·ויגש·שיחה א

אשיחה א
א. בריש פרשתנו בדברי יהודה ל­יוסף מדוע הוא נכנס למריבה עבור בנימין יותר משאר אחיו, נקט הכתוב לשון של "ערבות", "כי עבדך ערב את הנער"¹, וכן הוא גם לעיל בפ' מקץ² (בדברי יהודה ליעקב), "אנכי אערבנו".

בבמהותה וגדרה של ערבות זו מצינו פלוגתא בש"ס³: א"ר הונא מנין לערב דמשתעבד (באמירה בעלמא בלא קנין. רשב"ם) דכתיב אנכי אערבנו מידי תבק­שנו, מתקיף לה רב חסדא הא קבלנות היא דכתיב⁴ תנה אותו על ידי ואני אשיבנו (כלומר כאילו קבלתיו⁵ בידי אחזירנו לך. רשב"ם) אלא אמר רבי יצחק מהכא לקח⁶ בגדו כי ערב זר גו' ואומר⁷ בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך כו'".

גוהנה, אף שמפשטא דגמ' משמע ש­נדחו דברי ר"ה, מצינו בכ"מ⁸ שדין ערב (שערב משתעבד מן התורה) נלמד מ­ערבות יהודה שאמר אנכי אערבנו [וגם במדרשים⁹ ריש פרשתנו סמך דיני ער­בות לערבות דיהודה].

דומבואר במפרשים¹⁰ דרב הונא ורב חסדא אזלי לטעמייהו לקמן בגמ'¹¹ בדין האומר "הלוהו ואני פורע", "הלוהו ואני נותן", שלדעת ר"ה לשון ערבות הן, ולדעת ר"ח לשון קבלנות הן, ולכן ר"ה לטעמי' ס"ל דיהודה הי' ערב¹², ולכן נקטו כמה פוסקים כן להלכה (שלמדים דין ערבות מיהודה), כי גם רבא ס"ל בגמ' שם ש"כולן לשון ערבות הן"¹³.

הויש להבין: לכאורה קושיית רב חסדא אינה רק ש"הא (דיהודה) קבלנות היא" (כלשון הרשב"ם "כאילו קבלתיו בידי אחזירנו לך"), אלא כגירסת ה­שאילתות¹⁴ בקושיית ר"ח ד"יהודה גופי' לוה הוא דכתיב¹⁵ שלחה הנער אתי"¹⁶, ובכגון דא הרי גם רב הונא ס"ל לכאו­רה שאינו לשון ערבות?

ווגם דברי רב הונא טעונים ביאור, דמה ענין דין ערבות בממון לערבות דיהודה, שלכאורה לא שייך בזה דין ערבות — ואינו חיוב ממון¹⁷ (ושעבוד ד­דין ערבות)¹⁸.

זולכן נ"ל, שאין כוונת ר"ה שאצל יהודה הי' דין ושיעבוד של ערבות, אלא כיון שיהודה הגדיר הבטחתו ליעקב ב­שם "ערבות" — למדין מזה דין ערבות בממון, כדלקמן.

חב. ביאור הדבר:

טשעבודו של ערב יש לבארו בשני אופנים: א) השעבוד שייך רק להחוב, ד­משעבד נפשי' לשלם חובו של הלוה, ב) הערב עומד במקום הלוה, ולכן שעבוד הגוף שעל הלוה לשלם חובו (ופריעת בע"ח מצוה), חל על הערב¹⁹ (העומד במקומו)²⁰.

יויש לומר, שזוהי כוונת רב הונא שלומד דין ערבות מערבות הנאמר ביהודה, כי ס"ל ששעבוד (הגוף של) ה­ערב (בכל ערב²¹) הוא (לא רק על החוב, אלא הוא) כשעבוד הגוף שעל הלוה, כי הוי כאילו הערב בעצמו קיבל המעות מיד המלוה²². וע"ז שפיר יש להביא סמוכין מערבות דיהודה, שהי' באופן ש­שעבד נפשו לגמרי ("ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות כו'"²³), "אנכי אערבנו מידי תבקשנו".

יאמשא"כ ר"י ס"ל שדין ערבות נלמד ממ"ש "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך גו'", משום שלדעתו דין ערבות ד­ממון שייך רק להממון דהחוב שמתחייב לשלם ממון, ואין זה שעבוד הגוף כמו הלוה [ולסברא ודיעה זו הקשה ר"ח ד­ערבות דיהודה "הא קבלנות היא", או כגירסת השאילתות "התם יהודה גופי' לוה הוא", כי אופן הערבות דיהודה ל­החזיר את בנימין הוא ע"י שהעמיד עצמו במקומו (לא השתדלות וחיוב להחזיר את בנימין), לא ערב סתם אלא כמו קבלן או לוה, משא"כ ר"ה ס"ל דגם בחוב דממון בפשטות השעבוד הוא משום שחובו של חבירו הלוה הריהו כשלו, וממילא מ­שעבד נפשו]. ולכן למד ר"י מהכתוב "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך וגו'", שמודגש בהכתוב²⁴ שהוא אדם זר, אלא שנעשה ערב לו.

יבג. ויש להוסיף ביאור בזה ששעבוד הערב (לדעת רב הונא) הוא באופן ש­עומד במקום הלוה ממש — שזהו מצד דין ערבות הכללי של כל ישראל, דכל ישראל ערבים זה בזה²⁵:

יגכשם שמצינו לענין ברכת המצות²⁶, "שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני ש­כבר יצא י"ח יכול לברך למי שעדיין לא יצא. . לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא י"ח עדיין"²⁷ — והיינו מפני ש"גדר דערבות משום שכל ישראל הוה כמו מין יחיד"²⁸, "גוף אחד^*28 ומציאות אחת"²⁹ (כי כל ישראל הם גדר ציבור, שאינו רק צירוף של ריבוי פרטים אלא שכל הציבור הוא מציאות אחת)³⁰,

יד[וכמבואר בספרים³¹ הפירוש ב"כל ישראל ערבין זב"ז" — ש"ערבין" הוא גם מלשון מעורבים, שכל ישראל מעורבים זה בזה, דכל ישראל ביחד נקראים אדם אחד והם קומה אחת, ולפיכך הם ערבים זה לזה כי כשנעשה פגם ברגל עד"מ כל הגוף מרגיש³²],

טוובמילא החיוב שעל חבירו חל גם עליו עד ש"גם הוא נקרא מחויב בדבר",

טזכמו"כ הוא לענין חיוב ממון, שמצד דין ערבות דכל ישראל ערבין זב"ז, חיוב³³ תשלומין שעל הלוה חל על חבירו הערב כאילו הוא לוה המעות ונתחייב בתשלום חוב זה³⁴.

יזועפ"ז יש לבאר פלוגתא הנ"ל במקור דין ערבות בעומק יותר — שתוכן פלוגתתם היא, אם הגדר דערבות ממון שייך ובא מזה שכל ישראל ערבין זב"ז.

יחביאור הדבר:

יטסיבת אחדות זו שבישראל שכל ישר­אל מעורבים זה בזה (ומשום כך הם מציאות אחת) היא מפני נשמתם, ששרשה "בה' אחד"³⁵ (שלכן אין דין ציבור ב­ב"נ³⁶), משא"כ מצד גופם, הרי "הגופים מחולקים"³⁷ [וכפי שמבאר רבינו הזקן³⁵, שמטעם זה "קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן" הוא ע"י שהאדם עושה נשמתו עיקר³⁸].

כובזה פליגי, אם האחדות שבישראל (שכולן מציאות אחת ו"מעורבים זב"ז"), היא רק בעניני נשמתו (כמו בקיום מ"ע או חיוב תוכחה ומחאה על עון וכו'³⁹), או שאחדות זו שייכת גם לממונו של האדם:

כאלדיעה הא', כיון שענינם של ישראל הוא מה שהם "גוי אחד בארץ", כפירוש רבינו הזקן⁴⁰ שגם בעניני "ארץ" (ענינים ארציים וגשמיים) מגלים אחדות הוי', לכן אפשר לגלות גם בעניני ממון את האחדות שבישראל שהם ערבים ומעור­בים זב"ז,

כבאבל לפי הדיעה הב' (שמפשטות המשך הגמ' משמע שכ"ה המסקנא) — "התורה על הרוב תדבר"⁴¹, ואי אפשר לרוב ישראל שתפעול (ע"י שתתגלה) אחדות כזו (הפועלת ענין הערבות דכל ישראל ערבין ומעורבין זב"ז) גם ב­דברים גשמיים ועניני ממון⁴² של הזולת, ולכן ס"ל שהוא דין בפ"ע, שהערב מ­שעבד את עצמו לשלם חוב חבירו.

כגד. עפ"ז יש לבאר הטעם (הפנימי) שדין ערבות בממון נלמד (לדעת ר"ה) מערבות דיהודה דוקא — דיש לומר, ש­ערבותו על בנימין מורה על אופן מיוחד בערבות, שהיא תוצאה מאופן נעלה ביותר באחדות ישראל, ומצד דרגא זו באחדות נמשכת האחדות גם בעניני ה­רשות (והגשמיים) של ישראל.

כדויובן זה בהקדם תוספת ביאור בהא דכל ישראל ערבים ומעורבים זב"ז, ד­נת"ל שהוא כמו האדם שיש לו ראש ורגל כך כל ישראל ביחד נקראים אדם אחד וקומה אחת — שכשם שה"אחדות" שבאברי הגוף יש בה כמה אופנים כ"ה גם באחדות דישראל:

כהא) שלימות הגוף תלוי' בזה שישנם בו כל האברים, כי כשחסר אחד מהם, אף אם הוא האבר הפחות ותחתון ביותר, כל הגוף אינו גוף שלם.

כוב) למעלה מזה הוא — שכל אברי הגוף משלימים זא"ז, כי כולם צריכים זל"ז, וכמו שעל ידי הקזת הדם ברגל יתרפא הראש, וכן הרגל מעמיד את הראש ומוליך אותו, אשר מצד ענין זה נק' הרגל ראש והראש רגל (כי בענין זה מקבל הראש מן הרגל), וכל אבר הוא "ראש" מצד מעלתו הפרטית שהוא משפיע בשאר כל האברים, ועד באופן ש"לא ימצא בהם ראש וסוף"⁴³.

כזאבל בשני אופנים אלו עדיין ישנה התחלקות בין האברים, דלא מיבעי באופן הא', ששלימות הגוף תלוי' בזה שישנם רמ"ח אברים, שזהו דוקא כשיש­נם רמ"ח אברים מחולקים, היינו שיש בו כל הרמ"ח מעלות פרטיות של כל ה­רמ"ח אברים, שעל ידי כולם יחד נוצרת "קומה אחת שלימה"; אלא גם לפי האופן הב', שלא ניכרת כ"כ מעלתו של אבר אחד על זולתו, שהרי כולם הם "ראש" — מ"מ, מעלתו של כל אבר היא רק בענינו הפרטי, במה שהוא מחולק מחבירו.

כחאבל אמיתית האחדות שבקומת הגוף היא, כאשר כל אבר מרגיש שעיקר מציאותו וענינו אינו תכונותיו הפרטיות אלא בזה שהוא חלק מגוף האדם בכל­לותו, שענין זה הוא בכל האברים ב­שווה, שכולם הם חלק מקומה זו בשווה, ומצד זה הרי הם בהתאחדות גמורה⁴⁴.

כטוכן הוא גם בהתאחדות דישראל, שכל ישראל ערבין ומעורבים זב"ז, ל­היותם קומה אחת שלימה, שישנם בזה שלשת אופנים אלו:

לא) השלימות דכלל ישראל היא כ­אשר ישנם כל הסוגים מ"ראשיכם שבטי­כם גו'" עד "שואב מימיך"⁴⁵.

לאב) למעלה מזה — שכל סוג מבנ"י משפיע ממעלתו לשאר כל ישראל, ב­אופן שכל ישראל צריכים זל"ז ומשלי­מים זה את זה, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף.

לבג) האחדות הכי עליונה, זה שכל ישראל הם חלק מכלל ישראל, שזהו מצד נקודת היהדות שבכל אחד ואחד מישראל, שזהו בשווה ממש אצל כולם, וזהו אמיתית הענין דכל ישראל ערבין ומעורבין זב"ז⁴⁶, שאין בזה התחלקות כלל (דראש ורגל), וכולם הם כמו נקודה אחת ממש⁴⁷.

לגה. ויש לומר, שזהו אחד מהטעמים⁴⁸ שדוקא יהודה הי' ערב על בנימין:

לדערבותו של יהודה, שנתקשר "בקשר חזק להיות כו' בשני עולמות", היא ערבות עמוקה ביותר, הבאה מצד זה שכל ישראל הם עצם אחד ממש, כנקודה אחת.

להולכן היתה ערבות זו אצל יהודה דוקא, כי עיקר ענינו של יהודה הוא — מלכות [שיהודה הי' מלך שבשבטים⁴⁹, וכן נתברך⁵⁰ "לא יסור שבט מיהודה גו' עד כי יבא שילה", שממנו באה מלכות בית דוד שהיא "עיקר המלכות"⁵¹ שב­ישראל] — ומצד ענין המלכות מתגלה אמיתית האחדות של ישראל, שהם נקודה אחת שלמעלה מהתחלקות.

לווכמבואר במ"א, שהמלך לא זו בלבד שהוא כולל את כל העם (שהוא מלך עליהם), אלא שעל ידו נעשים כל העם למציאות אחת (ולהעיר מלשון ה­רשב"א⁵² "המלך כצבור שהצבור וכל ישראל תלויין בו"), ומצד זה אין הת­חלקות בעם ישראל⁵³, וכל מציאותם היא רק מציאות המלך⁵⁴.

לזו. ע"פ כהנ"ל מובן גם הטעם, שה­קשר בין דין ערבות בממון להא שכל ישראל ערבין זב"ז נסמך אקרא דערבות יהודה על בנימין:

לחהכח להמשיך ענין האחדות (שמצד הנשמה) גם בעניניו הגשמיים ודברי ה­רשות של האדם, בא מהרגשת עומק אמיתית הענין דאחדות ישראל, שכל ישראל הם חד ממש,

לטוע"ד הנ"ל בענין המלכות — שכח המלכות הוא לא רק על בני אדם, אלא כל הדברים, גם הדצ"ח, שבמדינתו, הם תחת שליטתו וממשלתו.

מולכן, דוקא מערבות יהודה על בנ­ימין, שבזה בא לידי גילוי האופן הכי עליון באחדות ישראל (כנ"ל סעיף ה), למדין שדין ערבות בממון שייך להא דכל ישראל ערבין זה בזה.

מאז. פ' ויגש קוראים בכל שנה בסמי­כות לצום העשירי, היום שבו "סמך מלך בבל. . על ירושלים והביאה במצור ובמצוק"⁵⁵, וע"פ המבואר בשל"ה⁵⁶ מובן שיש שייכות ביניהם:

מבנת' במ"א⁵⁷, ד"סמך מלך בבל על ירו­שלים" הוי בגדר הקדמת רפואה למכה (של גלות), דהרי סיבת תוקף הגלות היא מצד העון דשנאת חנם⁵⁸, והרפואה — ה­גאולה מן גלות — היא על ידי פעולה הפכית, אהבת חנם עד לאחדות ישראל בשלימותה. ואחדות זו נעשית באופן טבעי על ידי מצור, שאז "אין יוצא ואין בא"⁵⁹, שכל הנמצאים במצור נמצאים תמיד ביחד בעיר; ויתירה מזו: ענינו של מצור הוא לא רק שאין יוצא ואין בא מאנשי העיר, אלא כן הוא בכל עניני העיר וכל חפצי העיר, והמכוון של המצור הוא לא (רק) שהאנשים שבתוך העיר לא יצאו אלא שלא יהי' ביכלתם להוציא ולהביא צרכי העיר, אכו"ש ונשק וכו'.

מגוהיינו שהמצור על עיר (ובפרט על עיר שהיא מוקפת חומה מצד עצמה) עושה את כל הדברים בהעיר וכל אשר בעיר מעין מציאות אחת.

מדוזהו תוכן הענין דמצור על ירושלים בפרט, עיר שחוברה לה יחדיו⁶⁰, שמ­חברת את כל ישראל, שבנ"י הם מוכר­חים בדרך הטבע להיות באחדות יחד בירושלים, הם וכל אשר להם [ובאם הי' זה מביא לאחדות אמיתית בבנ"י, לכאו­רה הי' אז הקדמת רפואה למכה בפועל, והיתה מתבטלת המכה מלכתחילה, ו­נבוכדנאצר לא הי' יכול לשלוט עליהם. ובמכש"כ וק"ו מהמצב ד"חבור עצבים אפרים", דכשהיו⁶¹ ב"חבור" אף שהי' "עצבים" יורדין למלחמה ונוצחין].

מהולכן עיקר העבודה כאשר נמצאים בזמן הגלות, בעקבתא דעקבתא דמשי­חא, הוא לחזק ולפעול ביותר בהענין דכל ישראל ערבין זב"ז, מעורבין זב"ז, לחזק ולפעול באהבת ישראל ובאחדות ישראל,

מוופשוט שאין הכוונה ח"ו לוותר או אפילו לעשות פשרות ח"ו בעניני תורה ומצוות, ואדרבה, זה שכל ישראל ערבים זב"ז מחייב את כל אחד מישראל להפ­ריש את חבירו מאיסור ומעון³⁹, "הוכח תוכיח את עמיתך. . ואהבת לרעך כ­מוך"⁶² [כהנהגת אהרן הכהן, כהן גדול⁶³ "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ולא שמקרב את התורה ח"ו להבריות, פשרות וויתו­רים בקיום התורה לפי רוח הזמן וה­מקום ח"ו].

מזוהוספת ותוס' פעולה ומרץ באהבת ואחדות ישראל, תביא תיכף ומיד ממש ביאת משיח צדקנו, כמפורש בהפטרת פרשתנו⁶⁴, ויקויים ענין הגשת יהודה ליוסף בשלימות, שב' העצים (דיהודה ויוסף) "היו לאחדים בידך. . ומלך אחד יהי' לכולם", כי "עבדי דוד מלך עליהם. . נשיא להם לעולם", במהרה בימינו ממש.

מח(ממאמר ושיחת ש"פ ויגש תשל"ב; שיחת ט"ו בשבט תשמ"ה)