Likkutei Sichos·Vol. 30·Vayigash·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך ל·ויגש·שיחה ב

אשיחה ב
א. על הפסוק¹ "וירא את העגלות אשר שלח יוסף גו' ותחי רוח יעקב אבי­הם" איתא במדרש² (והובא בפרש"י על התורה³) שזה הי' סימן ששלח יוסף ל­יעקב, שאם לא יאמין להם יעקב ש"עוד יוסף חי", יאמרו לו שיוסף מסר לומר: "בשעה שפרשתי ממך. . בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק" (וזהו "וירא את ה­עגלות אשר שלח יוסף"⁴); ובהמשך לזה מפרש המדרש⁵ (מש"נ בפסוק שלאח"ז⁶) "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי", ש­אמר יעקב "רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני כו'". ובפשטות כוונת ה­מדרש⁷ לפרש "עוד יוסף בני חי" שהוא חי נוסף על חיים גשמיים, גם ובעיקר חיים רוחניים, חיים המתאימים לבנו של יעקב — "עוד יוסף בני חי"⁸.

בוהנה מזה שהמדרש סמך שני הענינים זל"ז — הסימן שמסר יוסף לאביו ש"עוד יוסף חי" בפשטות, ואשר יעקב הכיר שיוסף "עומד בצדקו" ואלה הם חייו (זהו ה"חיים" שלו) — מסתבר, שב' הענינים שייכים זל"ז, כלומר: הסימן שמסר יוסף — נוסף על שהי' להודיע ליעקב שעוד הוא חי בגשמיות, בא בעיקר להוכיח שהוא "עומד בצדקו".

גוכמובן גם בפשטות — שזה שיוסף זוכר באיזו פרשה בתורה הי' עוסק ב­שעה שפירש מיעקב (מלפני כ"ב שנה), ה"ז הוכחה שתורתו שמורה אצלו והוא עומד בצדקתו כמקדם⁹.

דאבל עדיין צריך ביאור: מובן ופשוט שכל מעשי האבות והשבטים (ובפרט אלה המסופרים בתורה) מדוייקים בתכ­לית. וכן בעניננו, שהסימן שמסר יוסף ליעקב שעוד הוא חי, לא הי' סתם סימן בעלמא (בענין צדדי), אלא שגם תוכן הסימן (פרשת עגלה ערופה) שייך לה­הודעה ש"עוד יוסף חי" (וכמו שהאריכו במפרשים בביאור השייכות שביניהם¹⁰). ולפי הנ"ל, שכוונת הסימן היתה להוכיח ליעקב שהוא עומד בצדקו, מובן שה­תוכן דפרשת עגלה ערופה שייך גם ל­הודעה זו.

הב. ויש לומר בזה:

וענינה של עגלה ערופה מבואר ב­פשטות הכתובים: "כי¹¹ ימצא חלל ב­אדמה. . נופל בשדה לא נודע מי הכהו, ויצאו זקניך ושופטיך (סנהדרי גדולה¹²) ומדדו גו' והורידו זקני העיר ההיא את העגלה גו' וכל זקני העיר ההיא גו' ירחצו את ידיהם גו' וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה גו'". ומבואר הטעם בדבר¹³ — כדי שיתפרסם המאורע שהי' "חלל. . נופל בשדה", אשר עי"ז יהי' נקל יותר למצוא את הרוצח כו', ועוד (וגם זה עיקר) — כדי ש"ישמעו ו­יראו גו'" (כמובא בנוגע לכמה ענינים¹⁴), היינו, לשלול מלכתחילה את האפשרות ד"חלל. . בשדה".

זוביאור הענין — בעבודת ה':

ח"חלל" במובן רוחני הוא זה שנפסקה דביקותו בהקב"ה, שהוא מקור חיותו, וכמש"נ¹⁵ "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". והגורם לזה הוא להיותו נמצא "בשדה" ("נופל בשדה"¹⁶) — מקומו של "עשו. . איש שדה"¹⁷, שמת­נכל לאותם שנמצאים "בשדה" (ולא ב­אהלה של תורה ויהדות) לנתקם ח"ו מדביקותם באלקים חיים מקור חיותם ו­להפילם חללים ר"ל — "חלל. . בשדה", או עכ"פ להחליש בהם את הענין ד­"ואתם הדבקים בה"א גו'".

טוע"ז באה הוראת התורה — "ויצאו זקניך ושופטיך גו'", שזהו מתפקידם ואחריותם של זקני ושופטי ישראל ב­כלל, כולל ב"ד הגדול שבירושלים, לע­שות את כל התלוי בהם לתקן המצב ולשלול מכל וכל את המציאות ד"חלל. . בשדה"¹⁸. וכמודגש גם בהכרזתם¹⁹ "ידינו לא שפכו את הדם הזה" — "לא²⁰ ראינוהו ופטרונוהו בלא מזונות ובלא לוי'", דהיינו, שזוהי חובתם של זקני העיר ללות כל איש מישראל היוצא מה­עיר (אל השדה) ולהספיק לו צידה ל­דרך — מזון, זו תורה שנק' מזון²¹, וכן לבושים — מצות [כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה²² עה"פ²³ "כי תראה ערום וכסיתו" — "אם ראית אדם שאין בו ד"ת הכניסהו לביתך ולמדהו ק"ש ותפלה כו' וזרזהו במצות לפי שאין לך ערום בי­שראל אלא מי שאין בו תורה ומצות"], כדי לחזקו ולהגין עליו מכל הסכנות ה­אורבות לו בהיותו "בשדה".

יועפ"ז יש לבאר הטעם (הפנימי) לזה, שבשעה שפירש יוסף מיעקב היו עוס­קים בפרשת עגלה ערופה דוקא:

יאלפני ירידתו²⁴ של יוסף למצרים, "ערות הארץ"²⁵, שהי' שם באופן של "נשבה לבין הגוים"²⁶ — הרי בזמן ההוא הי' צריך להוספת כח רוחני כדי לעמוד שם בצדקו — וזהו שלמד אתו יעקב פרשת עגלה ערופה, שבה מוזהרים זקני העיר על תפקידם להתעסק בלויית ה­איש ההולך ל"שדה" ולתת לו את כל צרכיו כל זמן היותו בשדה, כנ"ל — שזוהי הנתינת כח ליוסף לעמוד בצדקו גם במצרים.

יבולכן, כאשר רצה יוסף להוכיח ל­יעקב שהוא חי (גם) במובן הרוחני, מסר ע"י אחיו "סימן" זה ליעקב, ש"פרשת עגלה ערופה" היתה לנגד עיניו, ובכח זה לא הושפע כלל מהסביבה במצרים ונשאר שלם בתורתו וצדקתו; וכאשר ראה יעקב "את העגלות גו' — ותחי רוח יעקב אביהם", שנמשכה חיות חדשה ברוחניותו (רוח) של יעקב, ובפרט ש­חיים (הרוחניים) של יעקב תלוי' בחייהם של זרעו²⁷, כמאמר²⁸ "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

יגג. אמנם עדיין צריך להבין: במדרש שם מפרש דברי יעקב "רב עוד יוסף בני חי" — "רב כחו של יוסף בני. . הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי ש­אמרתי²⁹ נסתרה דרכי מה'" [כמבואר ב­מדרש³⁰ בדברי יעקב לבניו³¹ "למה הר­עותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" — "כך אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי. . נסתרה דרכי מה'"] — דלכאורה, ל­מאי נפק"מ כאן, שיוסף "עומד בצדקו הרבה ממני"?

ידגם צריך ביאור: ע"פ מנהג ישראל — ש"תורה הוא" — מסיימים ל"שלישי" (ולכמה מנהגים³² — ל"רביעי") של קרי­את הפרשה בפסוק "וידברו גו' וירא את העגלות גו' ותחי רוח יעקב אביהם", ובפסוק שלאח"ז — "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי גו'" — מתחיל ל"רביעי" (או ל"חמישי"). ואינו מובן — מדוע מפסיקים באמצע ענין?

טווהוא הדבר בתחילת "שלישי", ה­מתחיל באמצע דברי יוסף אל השבטים "ועתה³³ לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים" — דלכאורה ה"ז המשך מודגש לפסוקים שלפנ"ז³⁴ (שיוסף אמר לאחיו) "אני יוסף גו' ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחי' שלחני אלקים לפניכם, כי זה שנתיים הרעב גו' וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (ובזה מסתיים "שני", ובפסוק שלאח"ז מתחיל "ועתה לא אתם שלחתם גו'") — שמפסיקים באמצע דברי יוסף לאחיו העוסקים בתוכן אחד (שירידתו למצרים היתה בשליחות השם)?

טזגם אינו מובן: הדגשת השלילה — "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — שייכת יותר לעיל, בתור טעם ל­אמירת יוסף לאחיו "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה", מפני ש­"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — ומדוע נאמרה הדגשה זו דוקא אח"כ (לאחר הפסקת "שלישי") בהמשך אחד עם "וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים"?

יזד. ויש לומר הביאור בכל זה:

יחהטעם לזה שיוסף הוא הראשון מבני ישראל שירד מצרימה — וזה הי' סיבה והתחלה³⁵ לירידת כל ישראל למצרים — הוא מפני שהירידה למצרים שייכת לחידוש המיוחד שבעבודת יוסף:

יטמבואר בכ"מ³⁶ הטעם שהאבות וה­שבטים בחרו להיות רועי צאן, כי הת­עסקות זו — שאין בה טירדא (יתירה) ונמצאים במצב של התבודדות מעניני העולם — לא הפריעה אותם מלהיות במצב של דביקות תמידית באלקות; אבל יוסף שונה בעבודתו מהאבות ושאר השבטים, שגם בהיותו עסוק בעניני העולם, הן בבית פוטיפר כאשר הפקידו "על ביתו וכל יש לו נתן בידו"³⁷, ועד"ז בבית הסוהר, שנתן בידו "את כל ה­אסירים. . ואת כל אשר עושים שם הוא הי' עושה"³⁸, וכ"ש כשנעשה משנה למלך וניהל כל עניני מצרים ("ועל פיך ישק כל עמי. . ובלעדיך לא ירים איש גו'"³⁹) — כל הטירדות העצומות הללו לא בלבלו אותו ולא הטרידוהו והי' בתכלית הדביקות באלקות.

כובזה יובן הטעם (הפנימי) שהתחלת ירידת בנ"י למצרים היתה על ידי ירי­דתו של יוסף, כי יוסף (בעבודתו שם) הוא שנתן כח בבני ישראל⁴⁰ להחזיק מעמד גם בהיותם בגלות, בארץ לא ל­הם, במצרים.

כאוזו היתה כוונת יוסף באמרו לאחיו — "למחי' שלחני אלקים לפניכם. . וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית ב­ארץ", שירידתו למצרים היתה שליחות מאת הקב"ה, כדי "לפתוח את הצינור" ולתת כח לבני ישראל שיוכלו להחזיק מעמד בגלות, לחיות בחיים רוחניים, "ו­אתם הדבקים בה"א חיים", גם במצרים.

כבובזה יובן ג"כ דיוק לשונו של יוסף "למחי' שלחני אלקים. . וישלחני אלקים. . ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים"⁴¹ — שם אלקים דוקא, מדת הדין והגבורה (ולא שם הוי', מדת הרחמים) — כי שליחות זו היא באופן של ירידה לגלות, מקום של העלם והסתר כו' [ובאופן שגרם צער ועגמת נפש ליוסף וליעקב וכו'] שלא ניכרין בו רחמיו של הקב"ה באופן גלוי — וגם במצב זה, פעל יוסף שירידתו שם תהי' "למחי'. . להחיות לכם לפליטה גדולה".

כגה. אמנם ענין זה עדיין אינו תכלית שליחותו של יוסף למצרים — שהרי אין זו אלא תועלת ופעולה שלילית — הגנה מהענינים הבלתי­רצויים שבגלות, כדי שהאדם ישאר דבוק באלקים (כמקודם) גם במצב זה —

כדעיקר חידושו של יוסף הוא — כשמו — יוסף מלשון הוספה⁴², וכהפירוש⁴³ ב­פסוק⁴⁴ "יוסף ה' לי בן אחר", שענינו של יוסף הוא, שמהפך גם את "אחר" (היינו מי שאינו שייך לצד הקדושה), שיהי' "בן" להקב"ה. כלומר, לא רק שאינו מת­פעל מהמניעות ועיכובים שבגלות, אלא אדרבה, שהוא שולט עליהם עד שכוב­שם תחת ממשלת הקדושה.

כה[וע"ד דברי הרמב"ם בנוגע למלך המשיח, שתפקידו הוא לא רק "להחזיר מלכות דוד ליושנה. . (כדי שיהיו) חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם"⁴⁵ עבור בני ישראל (ע"י שיבנה מקדש במקומו), דהיינו שבני ישראל יעבדו את השם בתכלית השלימות, אלא גם "יתקן⁴⁶ את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר⁴⁷ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וגו'"].

כווכפי שהי' בפועל ביוסף במצרים, שהי' משנה למלך, ד"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצ­רים"⁴⁸, ויוסף שלט עליהם בפועל, "ו­יוסף הוא השליט על הארץ"⁴⁹ [וכמסופר בארוכה בסוף פרשתנו⁵⁰ שיוסף קנה המצרים ואת אדמתם, ועוד העבירם מק­צה גבול מצרים ועד קצהו וכו'], וכוונת יוסף היתה לא רק לשליטה גשמית, אלא⁵¹ שיכירו את אלקי השמים ואלקי הארץ, ויקיימו שבע מצות ב"נ⁵², ועד ש­ארז"ל⁵³ — והובא בפרש"י על התורה⁵⁴ — שהכריחם שימולו את עצמם⁵⁵.

כזו. והנה ישנו הבדל יסודי בין שני ענינים אלו בשליחותו של יוסף למצרים — (א) נתינת כח בבני ישראל שעניני (מצרים) הגלות לא יפריעו אותם מדבי­קותם בה', (ב) השליטה על עניני הגלות — שיהיו נכנעים ועד שהם עצמם יהפכו לקדושה:

כחהענין הראשון, התוקף שעניני הגלות לא יבלבלו את בני ישראל מדביקותם בה', אף שמקורה מיוסף, מ"מ, על ידי יוסף נמשך כח זה בכל אחד ואחד מישראל באופן פנימי, עד שזה נקרא על שמו של כאו"א.

כטוזהו הפירוש הפנימי במחז"ל⁵⁶ "כל ישראל נקראים על שם יוסף לפי שהוא פירנסם וכלכלם בימי הרעב": כלכלת יוסף את אחיו בימי הרעב כולל⁵⁷ שיוסף נתן כח לכאו"א מישראל, שגם בימי "רעב" רוחני — מצב של גלות והעלם והסתר — יוכלו לחיות חיים רוחניים כ­דבעי, וכח זה המשיך יוסף בבנ"י באופן של מזון, שנעשה דם ובשר כבשרו, היינו שנתעצם בהם להיות ענין שלהם. שלכן "כל ישראל נקראים על שם יוסף", כיון שתכונה זו של יוסף נעשית חלק ממצי­אותם הם.

לאבל הענין השני, השליטה על מצ­רים, שייך רק לדרגת יוסף עצמו, וכמו בפשטות שרק הוא השליט על מצרים; ומה שבנ"י יכולים לשלוט על עניני ה­גלות (בדוגמת יוסף), אינו דבר המתייחס אליהם אלא ליוסף, ובפשטות — שכח שליטתם על עניני הגלות הוא רק בתור שלוחיו של יוסף⁵⁸.

לאז. ועפ"ז מובנים הדיוקים דלעיל (סעיף ג) בלשונות הכתובים וחלוקת חלק "שלישי" של הפרשה:

לבב' האופנים הנ"ל בשליחותו של יוסף במצרים, הם הם שני הענינים שאמר יוסף לאחיו בתיאור שליחותו ששלחו "אלקים" למצרים: (א) "למחי' (להיות לכם למחי'⁵⁹) שלחני אלקים לפניכם. . לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" — יוסף פעל בבני ישראל ונתן להם הכח להחזיק מעמד בגלות. (ב) "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים" — פעולת שליחותו שיהי' הוא, יוסף, המושל והשליט על מצרים.

לג[וגם שליחות זו (השני') שייכת לשם אלקים דוקא — כי הממשלה והשליטה על האומות (ועניני גלות) שייכת לשם אלקים, ענין של דין ומשפט (שלכן נקראים דיינים בשם "אלקים"⁶⁰)].

לדובזה יש לבאר ולהמתיק שרק בענין השני מדגיש השלילה "לא אתם שלחתם אותי הנה" — די"ל שכוונת יוסף בזה היא, לא רק לשלול (כפי המשמעות ב­פשטות) שסיבת ירידתו למצרים לא היתה בגלל כוונתם של השבטים (במכי­רתו למצרים), אלא, ששליחותו למצרים (מצד תכליתו השני' הנ"ל — "וישימני גו' ומושל בכל ארץ מצרים") אינה שייכת אליהם ("לא אתם") אלא רק לדרגתו ומעלתו המיוחדת, שהוא השליט על כל הארץ.

להוזהו הטעם שבקריאת התורה מפסי­קים שני הענינים לשתי "עליות" — כי הענין השני בשליחות יוסף, הוא נעלה ("עלי'") לגבי הענין הראשון, שדוקא בו נעשית ההוספה⁶¹ ("יוסף ה' לי בן אחר").

לוועד"ז הוא בסיום "שלישי", בנוגע ליעקב:

לזהענין הראשון — "וירא את העגלות אשר שלח יוסף" הראה ליעקב שיוסף עומד בצדקו גם במצרים — "ותחי רוח יעקב" (כנ"ל).

לחאבל אין זה ענין של חידוש (כ"כ) בנוגע ליעקב — שהרי גם אצלו מצינו דוגמתו (עכ"פ מעין זה), שהי' כ' שנה בבית לבן הארמי (שלא מצינו כזאת אצל אברהם ויצחק), ועבד שם בכל כחו⁶² — ומ"מ הי' "שלם בתורתו"⁶³, "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים"⁶⁴.

לטמשא"כ הענין השני הנ"ל, שיוסף נעשה השליט על כל מצרים — זהו חי­דוש גם לגבי יעקב⁶⁵. ולכן, לאחרי ש­"ותחי רוח יעקב" הוסיף ואמר "רב עוד יוסף בני חי", שכחו של יוסף הוא "רב" ו"הרבה ממני"⁶⁶ [ולכן בא ענין זה ב­"עלי'" אחרת, ע"ד הנ"ל בתחילת "שלי­שי"].

מח. ומזה יש ללמוד הוראה מיוחדת לדורנו זה — שנשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שמו (הראשון) "יוסף":

מאכ"ק מו"ח אדמו"ר — "יוסף" שבדורנו — פתח וסלל את הדרך לכל תלמידיו ושלוחיו ההולכים בדרכיו ועל ידיהם בכל בנ"י, שיוכלו לעסוק בהפצת התורה והיהדות, והפצת מעיינות החסידות, בכל מקום ומצב, גם ב"מצרים", חוצה שאין חוצה הימנו,

מבובאופן, שלא זו בלבד שהיותם ב­מקום ה"חוצה" (מצרים) לא יגרע מדבי­קותם בה', אלא אדרבה — שפועלים ומשפיעים בכל "ארץ מצרים", "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח. . מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו" (כפסק דין ברור של הרמב"ם⁶⁷).

מגואף אם לפעמים נראה בתחילה ש­זוהי שליחות של "אלקים" — באופן של דין והעלם והסתר, ובפרט אם ישנם העלמות והסתרים כו' היכולים לגרום לצער ועגמת נפש כו', הרי על ידי "יוסף" מקבלים הכח, לגלות אלקות גם במקום השליחות, ועוד — להגיע (על ידי ירידה זו) לעילוי גדול ביותר⁶⁸, "יוסף ה' לי בן אחר", עד לעלי' והוספה שבאין ערוך.

מדועל ידי שמוסיפים ביתר שאת ויתר עז בעבודתו של "יוסף" — הפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, עד לחוצה ש­אין חוצה הימנו, מקרבים ומזרזים גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, שיבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישר­אל ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד⁶⁹, ובמהרה בימינו ממש.

מה(משיחת יום ג', ה' טבת, תשמ"ז)