Likkutei Sichos·Vol. 30·Vayechi·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך ל·ויחי·שיחה ב

אשיחה ב
א. "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה"¹. ופרש"י כוונת שאלתו של יעקב "מי אלה"

ב[דלפי פשוטו תמוה: הרי רש"י פירש התיבות "וירא ישראל את בני יוסף" — "בקש לברכם", ז.א. שידע שהם בני יוסף (ואף ש"עיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות"² — י"ל בפשטות שהכי­רם מקולם וכיו"ב (ובפרט שהיו רגילים אצלו³), או שיעקב הבין דכאשר קרבו ימיו למות יביא יוסף את בניו אתו כדי שיברכם יעקב לפני מותו⁴) — ומהי שאלתו "מי אלה"? — ולכן פירש]

ג"מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לבר­כה" (ובא בהמשך לזה ש"בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו כו'" (כמ"ש רש"י בד"ה שלפנ"ז), שמזה הבין יעקב שבני יוסף אינם ראויים לברכה⁵); וע"ז ענה יוסף "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" — "הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה".

דוכתבו במפרשים⁶, שיעקב חשד אשר בני יוסף "אינן ראויין לברכה" מפני שלא נולדו בכשרות כדת וכהלכה — שמא לקח יוסף אשה מבנות המצריים או משאר אומות (ולא גיירה) — וע"ז הראה לו יוסף שטר אירוסין כו', להוכיח ש­נשאה לאשה "בענין שיתפסו בה קידושין וקידשה בקידושין גמורים"⁷.

הוכבר תמהו על פירוש זה⁸ — "הלא⁹ כל י"ז שנה היו יושבין ועוסקין בתורה לפניו. . א"כ הרי בודאי ידע והכיר אם יש בהם פגם ייחוס או לאו ולא הי' צריך להראות לו בשביל זאת שטר אירוסין ושטר כתובה", ועוד — "איך⁹ אפשר להעלות על הלב. . לחשוד את יוסף שבא על אחת מכל העריות כו'¹⁰. . והא ודאי שלא חשד יעקב ליוסף ש­לקח אשה מבנות המצריים או משאר או­מות בגיותה חלילה אלא ודאי נתגיירה קודם" [וכמו שפירש"י לעיל עה"פ¹¹ "וישתחו ישראל על ראש המטה" — "על שהיתה מטתו שלימה. . שהרי יוסף. . עומד בצדקו"].

וולכן פירשו¹² שיעקב לא חשד שמא יש בהם פגם יחוס, אלא "שחשב יעקב. . שלא לקח יוסף את אסנת רק לפילגש בלא אירוסין ובלא כתובה כיון שלא לקחה מעצמו בבחירתו רק על פי המלך שנתנה לו לאשה. . לכך הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה לראי' שהיא אשתו ממש ולא פילגש שהרי אין כותבין כתובה לפילגש"¹³.

זאבל לכאורה עדיין לא העלו ארוכה לתמי' הנ"ל — כי אף שלא הי' בנשואי אסנת שום איסור שהרי גם לאברהם הייתה פילגש (ורק ש"בני הפלגשים אשר לאברהם" שלחם מעל יצחק בנו, ועד ש"שם טומאה מסר להם"¹⁴) — מ"מ, את"ל שבבנים אלו יש איזה חסרון ב­קדושתם כו' (עד שאין ראויים לברכה) איך לא הרגיש זה יעקב במשך כל י"ז שנים אלו?

חועוד זאת: כדי להוכיח שאסנת לא היתה פילגש אלא אשתו ממש הי' מספיק להראות לו שטר כתובה ואין צורך ל­הראות שטר אירוסין — שהרי לפרש"י¹⁵ זהו ההפרש בין נשים ופילגשים, "נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה", וכיון שיש לה כתובה ודאי שאינה פילגש.

טוביותר תמוה: בדחז"ל (שלפנינו) — תרגום יונתן¹⁶ ומס' כלה¹⁷ — אכן נזכר רק שטר כתובה ולא שטר אירוסין; ומה הזקיקו לרש"י להוסיף שטר אירוסין?

יב. גם צריך להבין מ"ש רש"י "הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה" — דלכ­אורה: בשלמא שטר כתובה הוא דבר הרגיל בכל נישואין (ולהעיר שגם אצל האומות ישנו ענין של כתובה, וכדמצינו לעיל גבי שכם¹⁸, שאמר "הרבו עלי מאד מהר", ופרש"י "כתובה") — אבל מהיכא תיתי לומר שיוסף קידש את אסנת בקידושי שטר דוקא, עד שיהי' שטר אירוסין תחת ידו¹⁹?!

יאיש מפרשים²⁰, שיוסף עשה כך מל­כתחילה "כדי שיוכל להראות ראי' ברו­רה לאביו יעקב שלקחה לאשה ולא ל­פילגש לפי שהי' חכם הרואה את ה­נולד". אבל מלבד הקושיא הנ"ל (סעיף א) שיוסף לא הי' צריך שטר אירוסין "להראות ראי' ברורה לאביו יעקב ש­לקחה לאשה ולא לפילגש", כי לזה מספיק שטר כתובה — הרי אין כל רמז בפרש"י שיוסף עשה כן מלכתחילה "לפי שהי' חכם הרואה את הנולד" (וגם צ"ע בעצם הסברא, שיוסף חשש מראש ש­אביו יעקב לא יאמין לדבריו שלכן עליו להכין "ראי' ברורה" שנשא אשה ב­אירוסין).

יבויש שתירצו²¹ ע"ד ההלכה "עם מ"ש הרמב"ם בריש הל' אישות דקידושי שטר וביאה הן מן התורה וקידושי כסף מד"ס ופירשו שם המפרשים דקרי לה מד"ס משום שאין מפורש בתורה קידושי כסף אלא מג"ש ילפינן להו קיחה קיחה מ­שדה עפרון וידוע דקיי"ל דאין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קיבלו מרבו ויוסף כשפירש מאביו י"ל דאכתי לא הוה גמיר להך ג"ש ולכך לא הי' יכול לל­מוד כן מדעתו (ולא קידש בביאה דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה²², ולכן הוזקק לקדש בשטר)".

יגאבל, לכאורה, כ"ז הוא ע"ד הפלפול וההלכה, משא"כ פרש"י עה"ת שהוא ע"ד הפשט דוקא.

ידולכן נראה, שאין כוונת רש"י ב"שטר אירוסין" לשטר שבו נתארסה, לקידושי שטר [ובפרט שבפשוטי המקראות וב­פרש"י עה"ת לא מצינו — גם לאחרי מתן תורה²³, וכש"כ לפני מ"ת — שהאשה מת­קדשת בשטר²⁴] — אלא ל"שטר" במובנו הרגיל והפשוט (גם אצל "בן חמש ל­מקרא"): שטר הנכתב (רק) לראי' על איזה דבר, לזכרון דברים. וכן בעניננו, שהי' אצל יוסף שטר ראי' על אירוסיו²⁵.

טואבל גם לפירוש זה צ"ע, מדוע כתב יוסף שטר ראי' על האירוסין שלו, דבר שלא מצינו לו חבר במשך כל הדורות²⁶, וכ"ש וק"ו בזמן האבות והשבטים (וכנ"ל, דוחק לומר שכתב זה רק כדי שתהי' לו "ראי' ברורה לאביו יעקב" שנשא אשה באירוסין)?

טזג. ויובן כל זה בהקדים בירור כללי בענין אירוסין ונישואין לפני מ"ת:

יזדבר פשוט, גם לפי פשוטו של מקרא, שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכפרש"י²⁷ שקיים אפילו "גזרות (דרבנן). . שניות לעריות כו'. . תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני", וגבי יעקב כתב²⁸ "ותרי"ג מצות שמרתי", שמזה מובן שהוא הדבר בנוגע ליצחק (ומפורש בפרש"י²⁹ שקיים כו"כ מצות) — ומ"מ לא נתפרש (בפשש"מ) שקידשו נשותיהם לפני שנשאו אותן; ואדרבה — מפשטות לשון הכתובים גבי יצחק³⁰, "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה", משמע, שלא היו קידושין לפני כן, אלא הכניסה תיכף לביתו.

יח[בדרז"ל מצינו אמנם שיצחק קידש את רבקה, אם ע"י הכלי כסף וכלי זהב שנתן אליעזר לרבקה³¹, או כשבאה ל­ביתו³² — אבל כ"ז לא הובא כלל ב­פרש"י על התורה].

יטוכן מצינו ביעקב, דכאשר הכניס לבן את לאה ליעקב במקום רחל ויבוא אלי', היתה טענת יעקב רק "למה רימיתני"³³, אבל לא ערער על נישואין כאלו בלי קידושין³⁴.

כומכיון שפשטות המקראות מורה שלא היו אירוסין לפני הנישואין אצל האבות — את"ל שס"ל לרש"י שאינו כן, אלא שקידשו נשותיהן לפני הנישואין, הו"ל לכתוב כן בפירוש.

כאד. ויש לומר הביאור בזה:

כבבנוגע לאופן הנישואין לפני מ"ת כתב הרמב"ם בריש הל' אישות "קודם מ"ת הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא. . מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהי' לו לאשה", וממשיך: כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהי' לו ל­אשה שנאמר³⁵ כי יקח איש אשה. . וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום. . וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי היא אשת איש והבא עלי' חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד.

כגויש לומר, שזה שלפני מ"ת לא היו קיימים "ליקוחין אלו. . הנקראין קידו­שין או אירוסין" אינו (רק) מפני שעדיין לא נצטוו ע"ז, אלא משום שלפני הדיבור אין כל ענין "ליקוחין" הללו. שהרי ענין "אשת איש" (בפשטות) אינו שהאשה קנוי' לבעל כחפץ הנקנה לאדם, אלא שהאיש ואשה חיים ביחד, ע"ד לשון הכתוב³⁶ "ודבק באשתו". ולכן, לולא ציווי ותוקף התורה, אין מקום לומר שיש "ליקוחין" שבכחם לפעול קשר שיחול על האשה שם "אשת איש" כאשר עדיין "לא נבעלה ולא נכנסה (אפילו) לבית בעלה". ואין זה אלא חידוש התורה, שהאדם קונה "אותה תחלה. . ואחר כך תהי' לו לאשה", היינו שהתורה חידשה לא רק את החיוב, שהאדם צריך לקדש את האשה תחלה, אלא גם עצם האפשריות לקנות אשה (לפני נישואי' בפועל), שרק ציווי התורה הוא הוא המהווה מציאות ("ליקוחין") כזו³⁷.

כדויש לומר, שגם ע"פ פשוטו של מקרא כן הוא — דאף שענין זה לא הובא ב­פירוש רש"י על התורה^*37 (היינו — בלי­מוד ע"ד הפשט), וכבר נת' כמ"פ שאין פירושי רש"י על התורה מוכרחים להת­אים עם המבואר בחלק ההלכה שבתורה, כי רש"י לא בא בפירושו אלא לפרש פשוטו של מקרא³⁸ — הרי ענין זה (ב­נוגע לגדר אירוסין) הוא מילתא שב­סברא (גם בדרך הלימוד ע"ד הפשט).

כהומה שכתב רש"י עה"פ³⁹ (אצל לוט) "חתניו לוקחי בנותיו" — "חתניו, שתי בנות נשואות כו'; לוקחי בנותיו, שאותן שבבית ארוסות להם", הרי להדיא שהי' גדר "ארוסה" גם לפני מ"ת (ואפילו אצל לוט) — ברור שאין הכוונה בזה לדין ארוסה שלאחר מ"ת (שבלאה"כ תמוה לומר שאנשי סדום "לוקחי בנותיו" של לוט התנהגו ע"פ דין תורה!), אלא ה­כוונה לשידוכין. דפשיטא שגם לפני מ"ת הי' ענין השידוכין וזמן הכנה לפני הני­שואין, וע"ד מה שמצינו אצל רבקה⁴⁰, שאמה ואחי' ביקשו שינתן לה "זמן י"ב חדש לפרנס את עצמה בתכשיטים" — אבל אין בכח שידוכין אלו לפעול חלות ענין חדש, "אשת איש" על האשה.

כווזהו הטעם שלא מצינו שהאבות (וה­שבטים) קידשו את נשותיהם לפני הני­שואין⁴¹ — כי זה שקיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, היינו ב­מצות כאלו שגם לפני מתן תורה יתכן קיומן באופן ע"ד לאחר מ"ת, אלא ש­עדיין לא נצטוו על עשייתן; משא"כ מצות שכל גדר קיומן נתהווה רק על ידי הציווי — אין מתאים לומר שקיימו אותן לפני מ"ת. והוא הדבר בנדון קידו­שי אשה, מכיון שכל גדר הקידושין נת­חדש ע"י ציווי התורה, לא שייך שקיימו זה לפני מ"ת⁴².

כזה. ע"פ הנ"ל יש לבאר תוכן החידוש שמצינו אצל יוסף, שכתב "שטר אירו­סין":

כחעל פי האמור לעיל מובן ש"אירוסין" כאן פירושו "שידוכין", ו"שטר אירוסין" היינו שטר של ראי' שנתקשר בשידוך. והטעם לזה שהי' בידו שטר לראי' על שידוכין הוא משום שרצה להחמיר ע"ע ולהתנהג כפי האפשרי שיהי' אצלו עכ"פ מעין הקידושין שלאחרי מ"ת. ולכן כתב "שטר אירוסין" — שלא זו בלבד (שנישו­איו לא היו באופן של "אדם פוגע אשה בשוק. . מכניסה (תיכף) לתוך ביתו כו'", כ"א) שהיו אצלו אירוסין, היינו שידוכין כו' וזמן הכנה להנישואין [שבזה לחוד אין חידוש, דודאי גם אצל האבות הי' כן⁴³ (ואפילו אצל בנות לוט), וכנ"ל] — אלא עוד זאת, שכתב אירוסין אלו ב­שטר, שיהי' לראי' שכן עשה, שבזה ניתן תוקף מיוחד בהתחייבות השידוכין שלו, שלא יוכלו להתחרט ממנה, ע"ד ומעין האירוסין שלאחרי מ"ת, שפועלים ומ­הווים ענין "אשת איש".

כטוכמובן בפשטות: בפעולה שאינה בת קיימא, אין תועלת בכתיבת שטר לראי' בעתיד על פעולה זו; ורק בפעולה בת קיימא כותבים שטר לראי', כדי שלא יוכלו להכחישה בעתיד. וכן בעניננו: כדי לתת תוקף לאירוסין שלו [שמצד עצמם הרי (לפני מ"ת) אין להם תוקף כנ"ל] — כתב יוסף את אירוסיו בשטר, לראי' שאירס את אשתו⁴⁴.

לויש לומר הטעם שרק ביוסף מצינו הידור זה — כי כיון שהי' במצרים, שה­מצריים הם "שטופי זימה"⁴⁵ (ובפרט ל­אחרי המאורע עם אשת פוטיפר), היתה צריכה להיות זהירות מיוחדת ותוספת חומרא וקדושה בעניני אישות, ולכך הו­סיף בנישואיו שיהי' עכ"פ מעין האירו­סין שלאחר מ"ת, שתיכף, בזמן ההכנה לנישואין, נעשית האשה מיוחדת לאיש זה וכו'.

לאוע"פ זה יש לומר, שזה הי' המכוון בדברי יעקב "מהיכן יצאו אלו": אין ה­כוונה ב"יצאו" — נולדו, לחשוש שנולדו מנשואין שלא כהוגן, אלא זהו ביטוי של תמי': "מהיכן יצאו כו'" — מאיזה טעם וסיבה יצאו מהיות ראויים לברכה; וב­פשטות: כיון שנולדו בארץ של "שטופי זימה", חשש שמא זה גרם שלא יהיו ראויים לברכה.

לבומעתה יובן גם תוכן מענה יוסף על תמיהת יעקב ("מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה") — "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה", בניו (לא רק כפשוטו, אלא) "אשר נתן לי אלקים בזה", שהם בני נישואין כאלו שהיו בתכלית השלימות, אפילו לגבי הנהגת האבות עצמם — ולראי' על זה "הראה לו שטר אירוסין".

לגו. ויש לומר, שעד"ז היא כוונת רש"י ב"שטר כתובה" — ובהקדם מה שיש ל­דייק בלשון רש"י "ושטר כתובה" — ד­לכאורה תיבת "ושטר" מיותרת, והי' מספיק לכתוב "(שטר אירוסין ו)כתובה" (כפי שנק' בכל מקום, וגם בפרש"י לעיל)⁴⁶.

לדוהביאור:

להענין הכתובה מצינו כבר לפנ"ז ואפי­ לו בנוגע לשכם, "הרבו עלי מאוד מהר — כתובה" (כנ"ל רס"ב), ומפורש בנוגע ליצחק ורבקה "שכך כתב לה יצחק ב­כתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום"⁴⁷, וגם מפורש בפרש"י לעיל (כנ"ל) ד"נשים (סתם) בכתובה (ורק) פילגשים בלא כתובה".

לואבל כתובה בכלל (שמצינו גם לפני מ"ת) היא רק ההתחייבות דהבעל על נתינת ממון וכל הצרכים לאשה, אבל אינה קשורה עם עצם הנישואין, ולכן אין הכרח שתהי' בכתב; משא"כ אחר מ"ת, הרי ענין הכתובה שייך לעצם ה­נישואין, וכמ"ש הרמב"ם⁴⁸ "מ"ע לישא אשה בכתובה וקידושין", וכן אסור לדור עם אשתו אם אבדה כתובתה⁴⁹.

לזוזהו דיוק לשון רש"י "שטר כתובה" — דכיון שיוסף השתדל שנישואיו יהיו מעין הנישואין שלאחרי מ"ת, לכן דייק שיהי' לו "שטר כתובה"⁵⁰.

לחז. מיינה של תורה שבפירוש רש"י:

לטהטעם (הפנימי) לזה שלפני מ"ת לא הי' ענין של אירוסין וקידושין — הוא מפני שענין הקידושין (לאחרי מ"ת) אינו רק קנין בקשר לחיי אישות, אלא הוא ענין של קדושה, ובלשון הגמ'⁵¹ בטעם שם "קידושין" — "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש", שהאירוסין הם דוגמת הקדש⁵², וכנוסח ברכת אירוסין "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". וארז"ל⁵³ "איש ואשה זכו שכינה שרוי' ביניהם", כי תכלית ענין הנישואין הוא שתהי' "שכינה שרוי' ביניהם".

מולכן עצם ענין הקידושין לא יתכן אלא לאחרי מ"ת, כי לפני מ"ת לא הי' שייך שתהי' השראת קדושה כזו בגש­מיות העולם, כי אין זה ביכלתו של אדם (נברא) להמשיך בכח עצמו קדושה עליו­נה כזו, וזה נעשה רק על ידי ציווי ה­תורה, שזוהי נתינת כח מהבורא ית' להמשיך קדושה עליונה זו בחיי איש ואשה.

מאאמנם מצד מעלתו של יוסף (גם לגבי האבות והשבטים) — כמבואר בכ"מ⁵⁴ — הי' ביכולתו להמשיך עכ"פ מעין קדושה זו גם לפני מ"ת. וע"ד משנ"ת במק"א⁵⁵ בדברי המדרש⁵⁶ "ששמר יוסף את השבת קודם שלא תינתן" — שקדושת השבת ב­עצמותה היא למעלה מגדר העולם, ו­מעלתו של יוסף היא, שגם קודם שניתנה קדושה זו למטה הי' מרגיש קדושה עליונה זו דשבת, שלמעלה מן הבריאה, וזוהי המעלה המיוחדת שבשמירת שבת של יוסף "קודם שלא תינתן" — שב­שמירת שבת שלו היתה נרגשת קדושת שבת העליונה.

מבוזהו גם הטעם (ע"פ פנימיות הענינים) שאצל יוסף הי' "שטר אירוסין" — להורות, שהאירוסין והקידושין שלו היו באופן שהמשיך את הקדושה שבענין האירוסין (עד כמה שהי' אפשר קודם מ"ת) למטה בגשמיות העולם, בדיו על הקלף — "שטר אירוסין"⁵⁷.

מג(משיחות ש"פ ויחי וש"פ שמות תשמ"ז)