Likkutei Sichos·Vol. 30·Vayechi·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך ל·ויחי·שיחה ג

אשיחה ג
א. בסיום פרשתנו — שהוא גם סיום ספר בראשית — מסופר אודות פטירתו של יוסף: "ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת גו' וישבע יוסף גו' פקוד יפקוד גו' והעליתם את עצמותי מזה, וימת יוסף גו' ויישם בארון ב­מצרים"¹.

בוצריך להבין: איך מתאים סיום ספר בראשית בענין פטירתו של יוסף (עד שהתיבות האחרונות הן "ויישם בארון במצרים") עם הכלל הידוע² — גם בקשר לסיומי כ"ד כתבי הקודש — דמסיימים בטוב?

גומה גם שבין כך נזכר להלן, בתחילת פ' שמות³, ע"ד פטירתו של יוסף — "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה גו' וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" (וזה גרם לשעבוד מצרים, כהמשך הסי­פור) — וא"כ הי' מתאים להכניס שם ה­פרטים הנ"ל בנוגע לפטירתו ולסיים את פ' ויחי בדבר "טוב" — "ויחי⁴ יוסף מאה ועשר שנים, וירא יוסף לאפרים גו' גם בני מכיר גו' יולדו על ברכי יוסף", או כיו"ב⁵.

דב. עוד כלל אמרו בנוגע לסיומו של ספר (בתורה) — "מתכיפין התחלה להש­למה"⁶, ומנהג ישראל לקשר סיום מסכת עם התחלתה. וכמשנ"ת כמ"פ, שאין זה לחדודי לבד ח"ו, אלא הוא ענין אמיתי, כי אכן קיימת נקודה משותפת בין התח­לת כל ספר (ומסכת) לסיומו, כדאיתא בס' יצירה⁷ "נעוץ סופן בתחלתן".

היתירה מזו: הצד השווה בין תחילת כל ספר וסיומו הוא בנקודה עקרית של הספר, כי, כידוע, נקודה עקרית של כל ענין מרומזת בתחילתו, כמו הראש ה­כולל כל האברים, ובסיומו, כמאמר⁸ "הכל הולך אחר החתום".

וולפי זה יש לעיין: מהו הקשר בין סיום ספר בראשית לתחילתו, ואיך מרו­מז התוכן של כללות ספר בראשית [ש­נקרא "ספר הישר. . זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים"⁹] בתחילתו — בראשית ברא גו'¹⁰, ובסיומו — הסי­פור ע"ד מיתת יוסף, עד ל"ויישם בארון במצרים"?

זג. וי"ל שיובן זה בהקדים ביאור פירוש רש"י על הפסוק בראשית ברא גו' — "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם¹¹. . ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים¹² שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

חולכאורה, לפי המובן השטחי (שטענת אוה"ע היא הגורמת לפתיחת התורה ב"בראשית") תמוה¹³: כיצד יתכן שבגלל טענתם של אומות העולם יהי' שינוי ב­תורה שניתנה לישראל — שבמקום להת­חיל מ"החודש הזה לכם", מתחילה התו­רה ב"בראשית גו'"?

טועוד זאת: גם את"ל שיש צורך ל­הכניס בתורה המענה לאומות העולם — לכאורה אין זו סיבה להתחיל¹⁴ את ה­תורה בזה, ובפרט שסדר התורה הוא ג"כ תורה (ובמילא בדיוק בתכלית).

יוצ"ל שהטענה והמענה אינן רק כדי להוציא מלבן של אומות העולם, אלא זה נוגע גם לבנ"י עצמם, ולכן הוכנס כל הענין בתורה (וכלשון הכתוב "כח מעשיו הגיד לעמו")¹³.

יאולא עוד אלא שמכיון שהתחלת התו­רה היא ב"בראשית גו'" כדי שיוכלו בנ"י לענות על טענת האומות — עכצ"ל, שאין פירוש הדברים שהתורה עוסקת גם בזה, אלא זהו מההתחלות, מיסודי התורה.

יבד. והענין בזה:

יגגם אומות העולם יודעים שהקב"ה "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"¹⁵, ודוקא משום כך טוענים¹⁶ — "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים":

ידלפי תפיסתם של אומות העולם (וכן מצד היצר הרע — "א­ל זר אשר ב­קרבך"¹⁷, שנקרא "הגוי" שבישראל¹⁸) אין עם ישראל צ"ל קשור עם ארץ (גשמית) ובפרט — ארץ מסויימת, כי כל ענינם של בנ"י הוא עבודת השם המוטלת עלי­הם תמיד בכל זמן ובכל מקום שהם, והיותם לעם הוא מפני וע"י בחירת הקב"ה בהם, קבלת התורה וכו'¹⁹;

טוולכן, כיבוש א"י וקנינה על ידי ישר­אל על מנת להתיישב שם כעם מיוחד בארץ מיוחדת הוא לדעתם ענין של "גזל", כי הנהגה זו מתאימה לשאר כל האומות — שאצלם, קיבוץ אנשים רבים יחד בארץ מסויימת הוא הוא העושה אותם לעם — אבל לא לעם ישראל, העם הנבחר שהקב"ה רומם אותם מעל כל עם ולשון וארץ.

טזוהמענה ע"ז — "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים": נתינת א"י לעם ישראל אינה כמו אצל שאר האומות ל­הבדיל — אלא היא חלק בעבודתם, ל­גלות "כח מעשיו" של הקב"ה:

יזתכלית עבודתם של בנ"י היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא²⁰, ש­קדושתו ית' תשרה ב"ארציות" של עוה"ז הגשמי דוקא (שלכן רוב מצות התורה הן מצות מעשיות, כדי שע"י קיום התומ"צ תומשך קדושה (גם) בענינים הגשמיים²¹);

יחוכן הוא בנוגע לכללות עם ישראל, דמכיון שהוא ברוממות ולמעלה מכל עם ולשון, לכן דוקא משו"ז ניתנה לו ארץ ישראל, ארץ גשמית, שבה תלויות כו"כ מצות התורה (עד שעיקר ענין של קיום מצות התורה הוא בארץ ישראל דוקא, כמבואר בארוכה ברמב"ן²²), מאחר שזהו ענין בנ"י והתורה — "לכבוש" את ה­"ארציות" של עוה"ז ולעשותו דירה לו יתברך.

יטולפיכך פתיחת והתחלת התורה היא ב"בראשית ברא גו'", בבריאת העולם, כי יסוד וכוונה עיקרית של התורה הוא — לכבוש על ידה את העולם ולעשותו דירה לו יתברך.

כה. עפ"ז יש ליישב עוד דיוק בלשון רש"י הנ"ל — "שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם", היינו שזוהי טענ­תם של אומות העולם בכלל, דלכאורה: הטענה נגד ישראל הלא היא "שכבשתם ארצות שבעה גוים" — וא"כ מה להם ל(עוד) ששים ושלש אומות לבא בתביעה על דבר שבע אומות, (ז' ארצות) שאינם שלהם²³?

כאוע"פ הנ"ל יש לומר ההסבר בזה: אף שהטענה ד"לסטים אתם" לפי פשוטה (בגשמיות) היא בשייכות לארצות שבעה גוים, ארץ ישראל — מ"מ, תוכן הטענה (טעמה וטענתה) שייך לכל הארצות, היות שנקודה זו — שהתורה ענינה לפ­עול בארציות וגשמיות העולם (המתב­טאת בנתינת ארץ ישראל לעם ישראל) — משפיעה ונמשכת בפועל ביחס בני ישראל לכל הארצות.

כבוהביאור:

כגידוע, שתכלית ענין ירידת הנשמה בגוף וחיי בנ"י בעוה"ז הוא — בלשון ה­בעש"ט²⁴ — "לשכן שמו שם²⁵, לפרסם אלקות במקום זה", שעי"ז "כובשים" את ה"מקום" לעשות "שם" דירה לו יתברך.

כדכלומר: שליחותו של עם ישראל ב­ארצות, בעוה"ז היא לא רק לעמוד ב­תוקף על משמרתם בעבודתו יתברך בקיום התומ"צ ולא להתפעל מכל המני­עות ועיכובים וכו' — אלא גם להפוך את הארצות למקומות ששורה שם קדושתו של הקב"ה — "לשכן שמו שם".

כהוזהו תוכן הכתוב "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" — שזוהי עבודתם של ישראל, בקיום התומ"צ בכל מקום ומקום, "לכבוש" את ארצות העמים תחת "בעלות" הקדושה — "לתת להם נחלת גוים".

כוו. ליתר ביאור:

כזידוע מ"ש בספרים²⁶, שכוונת ירידת הנשמה²⁷ (ובפרט דהגלות) היא — כדי שישראל יבררו את ניצוצות הקדושה שנפלו ונתפזרו בכל קצוי תבל, ולכן "פיזרן לבין האומות"²⁸, כדי שכאו"א יברר את ניצוצות הקדושה שנמצאים ב­ מקומו (כי ע"י שמשתמש בחפצי העולם לעבודת השם, הרי הוא מעלה את ניצוצות הקדושה הנמצאים בדברים אלה לקדושה²¹).

כחאמנם, אי משום "בירור הניצוצות" לחוד, אין הכרח שהאדם העוסק בתומ"צ יבוא בעצמו למקום שבו נמצאים ניצו­צות הקדושה, כי גם בהיותו "במקומו", בארץ הקודש (ובירושלים עיר הקודש) — אפשר שתושג מטרה זו עי"ז שעבודתו היא באופן של ריבוי עצום באור הקדו­שה, בדוגמת אבוקה גדולה שמתקבצים אלי' כל ניצוצי אור, גם הרחוקים²⁹.

כטוע"ד שמצינו אצל שלמה המלך²⁹ — דכאשר "וישב שלמה על כסא ה'"³⁰, הי' וישב במקומו ומשם פעל את בירור העו­לם כולו, שזהו שמלכת שבא באה מ­מקומה לשלמה והביאה אליו מתנות כו'³¹ (ניצוצות קדושה).

לומכיון שהירידה למטה היא צורך עלי' (היינו עלי' גם לגבי המצב שהי' לפני הירידה למטה) — עכצ"ל שע"י ירידה זו בעבודת הבירורים יש בה הישג ושלימות יותר אפילו לגבי בירור הניצוצות בזמן שלמה.

לאויש לומר הביאור בזה: על ידי ה­ירידה למטה ובגלות בפרט, "אחד³² מכם גולה לברברי' ואחד מכם גולה לסר­מטיא"³³ ועובד עבודתו שם — הרי נוסף על³⁴ שמוציאים את ניצוצות הקדושה שנתפזרו בעולם, הנה עוד זאת, שגם המקום שבו נמצאים ניצוצות הקדושה (כל העולם כולו) יתהפך לקדושה, היינו, שהעולם כולו נעשה "ארץ ישראל", "לתת להם נחלת גוים"³⁵.

לבוזהו גם היעוד³⁶ "עתידה א"י שתת­פשט בכל הארצות" — כי לאחרי ה­שלמת "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"³⁷, כשכל העולם נכבש ונתהפך לקדושה, הרי קדושת א"י תתפשט בכל הארצות — "לתת להם נחלת גוים" כפשוטו, שכל העולם כולו יכנס לגבול ישראל.

לגז. ובזה יש לבאר הרמז בתוכן חלו­קת הספרים בראשית ושמות:

לדהחילוק בפשטות בין ספר בראשית וספר שמות הוא³⁸ — בספר בראשית מסופר ע"ד תולדות האבות (והשבטים כו'), דהיינו ההכנה ליצירת עם ישראל וכו'; ואילו ספר שמות הוא הסיפור דיציאת מצרים ונתינת התורה וכו'.

להולכאורה, ע"פ זה היתה צ"ל התחלת ספר שמות בסיפור יציאת מצרים³⁹, שאז "נולד" עם ישראל⁴⁰ (וע"ד דברי רש"י הנ"ל "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם"), ומה טעם פתח ספר שמות בסיפור גלות מצרים⁴¹?

לו[וגם לפי פשוטו, ההפסק בין הספרים הוא לכאורה באמצע ענין, שהרי כבר מסופר בספר בראשית (בפ' ויגש⁴²) ע"ד ירידת יעקב ובניו למצרים, וא"כ הי' לכאורה מתאים יותר שגם המשך הסי­פור ע"ד גלות מצרים (קושי השעבוד וכו') יבוא באותו הספר (בראשית), וב­ספר שלאח"ז יתחיל בענין חדש — גאו­לת ישראל ממצרים].

לזוע"פ הנ"ל יש לומר:

לחכשם שפתיחת (כל) התורה ב"בראשית ברא גו'" היא משום שזהו תכלית ענין התורה — "לתת להם נחלת גוים", כנ"ל; עד"ז הוא בעניננו: ספר שמות הוא אמנם סיפור לידת עם ישראל ונתינת התורה להם, אבל ה"פתיחה" של סיפור זה היא לא במ"ת, וגם לא בסיפור יציאת וגאולת מצרים, אלא דוקא בסיפור "נחלת גוים" שבזה, בגלות מצרים, וע"ד ירידה ל­"מיצרים" וגבולים של העולם בכלל.

לטכי מכיון שתכלית התורה היא ה­עבודה ד"לתת להם נחלת גוים" (בירור העולם) — לכן, גם ההכנה למ"ת היתה ע"י עבודה תוך גלות מצרים, באופן ש­עניני מצרים נכנסו לרשות ישראל (קדו­שה) בהיותם במצרים, שם — "וינצלו את מצרים"⁴³, "עשאוה כמצודה שאין בה דגן. . כמצולה שאין בה דגים"⁴⁴.

מולכן התחלת הספר היא ע"ד גלות מצרים לאחרי הזמן ד"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"⁴⁵, ולא בהזמן ד­ירידת יעקב למצרים — כי ירידת יעקב למצרים לא היתה ענין של גלות ממש, שהרי ישב בארץ גושן במיטב הארץ במצב של מנוחה ושלוה כו'⁴⁶, וכן הי' "כל זמן שאחד מן השבטים קיים"⁴⁷; ורק לאחרי ש"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" התחיל השעבוד וקושי שלו, עיקר הירידה דגלות מצרים⁴⁸.

מאח. ועפ"ז מובנת השייכות דתחילת ספר בראשית וסיומו — לתוכן הספר, "ספר הישר"⁹:

מבענינו של ספר בראשית (ובפרטיות — עד "החודש הזה לכם") בפשטות הוא — כפרש"י — מה ש"כח מעשיו הגיד לעמו", היינו לא ע"ד מציאות העולם כשלעצמה, כ"א אדרבה, ע"ד כחו ושליטתו של הקב"ה על העולם, שנמסר לישראל ("הגיד לעמו") — דבתחילת ספר ברא­שית מסופר ש"הוא בראה", ואח"כ איך "נתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם (וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו)";

מגומסירת כח זה לישראל היתה על ידי האבות, כמסופר בספר בראשית פעמים רבות ע"ד הבטחת הקב"ה לכאו"א משלשת האבות אודות נתינת הארץ, ועד שזה שישראל כבשו את הארץ בימי יהושע הי' על יסוד ירושת הארץ מן האבות, כפסק הדין⁴⁹ שא"י ירושה היא מאבותינו.

מדוכן הוא בתוכן הרוחני — שכח זה שניתן לישראל, לשלוט על הארציות של עוה"ז ולכובשו לרשות הקדושה, נמשך לישראל על ידי האבות⁵⁰ שנקראו "יש­רים". שהאבות היו למעלה מעלה מן ה­עולם, ד"האבות הן הן המרכבה"⁵¹, ש"כל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"⁵², ולכן לא הי' יכול גשם העולם לשלוט עליהם ח"ו.

מהו"שליטה" זו על העולם עוברת ב­ירושה לכאו"א מבנ"י, בתור "בנים". וכ­ידוע בענין "מעשה אבות סימן לבנים"⁵³, שמעשה האבות הוא נתינת כח לעבודת הבנים. דאף שמדריגת עבודת האבות היא למעלה מעלה ממדריגת עבודת ה­בנים, מ"מ, להיותם אבות, הרי כל עניני­הם עוברים בירושה לבניהם אחריהם עד עולם.

מוט. אמנם, כדי שיהי' קשר בין מעשה אבות לעבודת הבנים — צ"ל במעשה ה­אבות גופא מעין ודוגמא לדרגת הבנים.

מזוזהו הטעם שסיום ספר בראשית הוא בענין ירידת יעקב ובניו למצרים, דעם היות שאצלם לא היתה זו גלות ממש כנ"ל, כי ישיבתם במצרים היתה באופן של מנוחה ושלוה כו' — מ"מ, ובפרט לגבי מדריגת יעקב בארץ מגורי אביו, ה"ז מצב של ירידה.

מחואצל יעקב היתה השליטה על מצרים בגלוי, כמש"נ⁵⁴ ויברך יעקב את פרעה, וכפרש"י⁵⁴ שברכו "שיעלה נילוס לרג­ליו. . ומברכתו של יעקב ואילך הי' פרעה בא אל נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ", גלוי לעיני פרעה שפרנסתם של מצרים תלוי' בברכת יעקב⁵⁵!

מטוכן מצד יוסף⁵⁶ — שהוא הי' השליט על מצרים, ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים⁵⁷.

נומצבם הרוחני של יעקב ויוסף וכו' במצרים הוא הנתינת כח⁵⁸ שנמסר לבניהם אחריהם בירושה, שגם בהיותם בגלות יוכלו לשלוט על הגלות.

נאי. וענין זה הוא ה"סיום" דספר ברא­שית — איך שיוסף הצדיק סיפר ורמז לאחיו, דעם היות שכאן מסתיים "מעשה אבות" ומתחילה עבודת הבנים, הקשורה עם ירידה לגלות ממש — מ"מ "ואלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת"; כי הגלות אין לו שליטה ח"ו על ישראל אלא להיפך — כל ענין הגלות הוא כדי שבנ"י ישלטו עליו, ועד שעל ידי הירידה לגלות מתעלים בנ"י לעילוי נעלה יותר, "והעלה אתכם".

נבוי"ל שזהו גם הטעם⁵⁹ לכך שיוסף נקבר במצרים, "ויישם בארון במצרים" — דלא כיעקב שנקבר בארץ ישראל דוקא ("ונשאתני ממצרים גו'"⁶⁰) — כי עי"ז ניתן הכח לבנ"י בהיותם במצרים⁶¹ שיתעלו למעלה מן הגלות וישלטו עליו⁶², עד שעי"ז עלו ממצרים.

נגוכן תהי' לנו, בגלותנו זה האחרון, ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"⁶³,

נדבגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,

נהבמהרה בימינו ממש.

נו(משיחת ש"פ ויחי תשמ"ו)