Likkutei Sichos·Vol. 30·Vayeitzei·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך ל·ויצא·שיחה ג

אשיחה ג
א. עה"פ¹ "ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים" מעתיק רש"י "את בניו ואת נשיו" ומפרש "הקדים זכרים לנקבות ועשו הקדים נקבות לזכרים שנאמר² ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו'".

במשטחיות לשון רש"י נראה, שבפי­רושו זה כוונתו לבאר השינוי שבין שני הכתובים — שביעקב נאמר "את בניו (ואח"כ) ואת נשיו", ובעשו להיפך — "את נשיו (ואח"כ) ואת בניו".

גאבל, כמדובר כמ"פ: כאשר ישנה אי­זו קושיא וסתירה בפשש"מ מכתוב אחד לשני, אין רש"י בפירושו עומד עלי' לתרצה בפסוק הראשון, מכיון שאין קושיא עדיין, אלא בפסוק השני, במקום שמתעוררת השאלה. ועפ"ז אינו מובן בנדו"ד, מהי הקושיא בכתוב כאן שיש צורך בפירוש וביאור, ואשר בגללה הוזקק רש"י להביא כאן ע"ד הנהגת עשו המסופרת לקמן בפ' וישלח?

ד[מקורו של רש"י הוא אמנם מהמדרש עה"פ כאן³, אבל פרש"י הרי ענינו, לכל לראש, הוא פשוטו של מקרא, ואין דרכו להעתיק אלא מדרשים המוכרחים ב­פשש"מ⁴].

הב. גם צריך להבין:

ולכאורה אין בדברי רש"י הסברה ב­טעם השינוי בין הכתובים הנ"ל; רש"י רק מדגיש במה הוא השינוי, שיעקב הקדים זכרים לנקבות ועשו הקדים נקבות לזכרים, אבל אינו מבאר תוכנן של הנהגות אלו, למעליותא או לגרי­עותא.

זמפרשי רש"י⁵ מבארים, "כי עשו. . הי' מקדים נשיו⁶ קודם בנים דנשיו היו עיקר דעתו רק כי הבנים יצאו ממנו בסבת תאות נשיו⁷ אבל יעקב לא נשא נשיו רק בשביל להעמיד תולדות שנים עשר שבטים ובניו היו גורמים לישא אשה לכך בניו קודמים שהם הסיבה לנשיו ועשו הנשים הם סיבה לבניו כו'".

חועפ"ז אתי שפיר הא דלא ביאר רש"י ענין זה בפירושו כאן, כי כבר נתפרש הבדל זה בין הנהגות יעקב ועשו בפי­רוש רש"י לפנ"ז: הן אודות הנהגת עשו בתאוות נשים, ש"כל מ' שנה הי' עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם"⁸ (שמזה מובן גם בנוגע להנהגתו לאחר נישואיו); והן בנוגע להנהגתו ההפכית של יעקב, ש"לא נשא נשיו רק בשביל להעמיד תולדות" — מפורש כבר לעיל, דלא נשא אשה עד היותו בן פ"ד שנה כאשר "מלאו ימי" ואמר "אימתי אעמיד י"ב שבטים"⁹ (ועד אז עסק בתורה¹⁰, וב­אופן ש"לא שכב בלילה"¹¹), וזו היתה כוונתו באמרו ללבן "הבה את אשתי גו'"¹², שרק "להוליד תולדות אמר כך"¹³.

טאבל עפ"ז אינו גלאַטיק לאידך גיסא: מה מחדש רש"י בפירושו זה? הרי ה­הבדל התוכני שבין שני אופני הקדימה אין הוא מבאר בפירושו כאן אלא סומך על המובן ממה שפירש כבר לפנ"ז; וב­נוגע לעצם השינוי בקדימה אין צורך בהערת רש"י, כי הוא דבר המפורש בה­כתוב עצמו (שביעקב נאמר "בניו" קודם ל"נשיו" ובעשו נאמר להיפך).

יג. עוד צריך להבין (כמו שהאריכו במפרשים¹⁴): גם ביעקב נאמר¹⁵ "ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו", הרי מפורש שגם יעקב הקדים נשיו לילדיו, ורש"י אינו מעיר ע"ז כלום!

יאעד"ז מצינו לעיל¹⁶ שכשאמר יעקב ללבן "שלחני ואלכה גו'" הקדים נשיו לילדיו — "תנה את נשי ואת ילדי"^*16; וכן לקמן גבי משה נאמר¹⁷ "ויקח משה את אשתו ואת בניו".

יבואף שבמפרשים¹⁴ האריכו בטעמי ה­חילוקים שבין כתובים אלו להנאמר ב­כתוב זה — מ"מ, עדיין אינו מובן: לאחרי שרש"י כותב באופן סתמי שיעקב "הקדים זכרים לנקבות", דהיינו שזוהי ההנהגה המתאימה לאיש צדיק — איך יתכן שרש"י יסתום בכל מקומות הללו ולא יפרש במה שונים הם להיות יוצאים מן הכלל שכלל רש"י שיעקב "הקדים זכרים לנקבות"?

יג[וכמדובר כמ"פ, שזה גופא שמצינו שקו"ט ארוכה במפרשי רש"י, זה מתרץ בכה וזה בכה כו', מכריח לומר שישנה הסברה פשוטה ביותר השוללת מעיקרא כל אריכות השקו"ט; שהרי לא מסתבר לומר שרש"י סותם וסומך שהבן חמש למקרא יעמוד על תירוצי המפרשים — כאשר במפרשים עצמם יש שקו"ט דזה בונה וזה סותר].

ידד. ויש לומר, שרש"י מתרץ כל זה בדיוק לשונו "הקדים זכרים לנקבות ועשו הקדים נקבות לזכרים" — דלכ­אורה אינו מובן, מדוע לא נקט רש"י לישנא דקרא: "בניו. . נשיו", "נשיו. . בניו"?

טואלא שכוונתו בזה להדגיש, דזה ש­יעקב הקדים לקיחת בניו הוא לא משום שבתור בניו (זרעו) החשיבם יותר מנשיו

טז— שהרי אדרבה: הסדר הרגיל וה­מתאים הוא — שאדם מקדים אשתו ל­ילדיו, הן מפני שאשתו ה"ה אמם, ובאה לפני בניו (ומפני כבוד אשתו¹⁸), והן¹⁹ — שאם יקדים אותם לפני אשתו, ה"ז היפך ההדרכה בהנהגה של כיבוד אם —

יזאלא מפני שהקדים זכרים לנקבות²⁰, כי בחיי (והתעסקותו של) יעקב הזכרים הם העיקר, כמובן בפשטות.

יחוזהו הטעם שבכל הכתובים (גם גבי יעקב) שמצינו בהם קדימת הנשים לה­ילדים לא פרש"י מאומה, כי אין בהם שאלה, שהרי זוהי ההנהגה המתאימה (ל­הקדים האם להילדים);

יטהשאלה מתעוררת דוקא בפסוק דילן "וישא את בניו ואת נשיו" — שהקדים בניו לנשיו, היפך סדר הבריאה²¹ וכיבוד אם (והיפך כבוד אשתו)? [וכמובן שאין התמי' (מצד כיבוד אם) על בני יעקב עצמם — איך עלו על הגמלים לפני אמותיהם, כי פשוט שלא יכלו לסרב ולהתנגד לרצון יעקב אביהם²², אלא ה­שאלה היא בנוגע להנהגת יעקב, כיצד הורה להם לעלות על הגמלים לפני אמותיהם, הרי הנהגה זו היא היפך כ­הנ"ל?]²³.

כולכן מבאר רש"י "הקדים זכרים ל­נקבות" — ומשנה מלשון הכתוב "בניו. . נשיו" — דהקדמת "זכרים לנקבות" מכ­ריחה וקובעת אפילו כשהמדובר (כב­קרא זה) — קדימת בניו לנשיו (שהם אמותיהם)^*23.

כאה. אבל רש"י אינו מסתפק בזה לחוד — כי אין בהנהגה זו של יעקב (שאצלו היו הזכרים העיקר) חידוש, לכאורה²⁴.

כבולכן ממשיך רש"י "ועשו הקדים נקבות לזכרים שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו'"; שינוי והדגשה זו בפרש"י באה להדגיש את ההבדל וה­הפרש שבין הנהגת יעקב והנהגת עשו (גם בענין זה), כי "עשו הקדים נקבות לזכרים".

כגכלומר:

כדכשלומדים אודות הנהגת עשו "ויקח. . את נשיו ואת בניו ואת בנותיו", הי' מקום לומר, שהטעם שהקדים עשו נשיו לבניו ובנותיו הוא מפני שכלפי חוץ העמיד פנים כאיש המתנהג בכבוד וב­נימוס, וכפי שדייק בכיבוד אב, שלא ל­צער את אביו^*24, ואדרבה, השתדל לג­רום לו נח"ר²⁵ וכבוד כו'. וכן בעניננו, שכאשר לקח משפחתו עמו, התנהג בני­מוס ובדרך ארץ והקדים את נשיו לבניו ובנותיו.

כהוזהו שרש"י מחדש — שהטעם שעשו לקח נשיו תחלה הי' (לא מצד הנהגתו בדרך ארץ ובנימוס, כ"א) מפני ש"הקדים נקבות לזכרים"^*25.

כו[ועפ"ז יומתק עוד דיוק בפירש"י זה, שבהביאו את הכתוב בנוגע לעשו מדייק לכתוב "ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו'"²⁶, שתיבת "וגו'" מכוונת להמשך ה­כתוב "ואת בנותיו" — ומ"מ לא העתיקו בפירוש.

כזוהיינו, מכיון שלפי פירש"י לא היתה הקדמת נשיו לבניו אלא רק משום "שהקדים נקבות לזכרים", הרי מעתה אין מקום להביא סיומו של הכתוב "ואת בנותיו", כי הוא כעין ראי' לסתור (ש(בנוגע לזרעו,) גם עשו הקדים בניו לבנותיו²⁷)].

כחו. מיינה של תורה בפרש"י:

כטהטעם הפנימי לכך שרש"י מביא ע"ד הנהגת עשו — "ועשו הקדים נקבות לזכרים", בפסוק המדבר אודות יעקב — יש לומר, בהקדים:

לאע"פ שע"פ סדר התורה קדימה ל­זכרים, ובלשון הכתוב²⁸ "והוא ימשל בך" — מ"מ מצינו לפעמים גם קדימה לנקבות, וכמפורש²⁹ לפני זה בנוגע ל­ראשון שבאבות אברהם. ואדרבה — אחד מהיעודים דלעתיד הוא שאז "נקבה תסובב גבר"³⁰ (וכמבואר בזה³¹, שאז תתגלה מעלת הנשים).

לאועפ"ז י"ל שזהו הרמז במה שהביא רש"י כאן ענין זה דהקדמת נקבות ל­זכרים (בעשו) — כי גם ביעקב, סדר ד­קדושה, ישנה הנהגה כזו, אלא שזהו לא בעבודת יעקב מצ"ע, אלא "עבודת עשו" שביעקב.

לבוהענין: נת' במ"א³² שגם עשו, להיותו בנו של יצחק, נולד עם כחות ויכולת לעבוד את השם³³ לפי דרכו המיוחדת ב­התאם לטבעו ותכונות נפשו³⁴, ויתירה מזה הי' בכור לעבודה להקב"ה³⁵.

לגאלא שבבחירתו החפשית "יצא" ו­נפרד³⁶ מקדושת יצחק.

לדוזהו הרמז בלשון רש"י³⁷ — "ואלה תולדות יצחק, יעקב ועשו האמורים בפרשה": זה שעשו הוא אחד מ"תולדות יצחק" (מתייחס אליו כבנו), הוא (רק) עשו ה"אמור בפרשה", היינו עשו כפי שהיתה צ"ל עבודתו והנהגתו ע"פ תורה.

להומכיון שעשו נפרד מקדושת יצחק, הרי גם עבודת עשו הייתה צריכה ל­העשות ע"י יעקב — נוסף על עבודת יעקב מצד עצמו, עליו לעשות גם ה­עבודה — בקדושה — שמתחילה נועדה לעשו.

לוועד"ז י"ל בעניננו: זה שהנהגת עשו בקדימת נקבות לזכרים היא הנהגה גרועה ושפלה כו' — הוא כפי שעשו יצא ונפרד מקדושת יצחק; אבל הנהגה זו יש בה ג"כ אופן למעליותא כפי שעשו (ועבודתו) "אמור בפרשה"³⁸.

לזז. ההסברה בזה:

לחזכר ונקבה — איש ואשה — מורים גם על שני אופנים בעבודת השם, עבודת המוח ועבודת הלב. וע"ד החילוק בזה בין איש ואשה, שעיקר ענין המוחין (והלימוד) הוא בהאיש³⁹, וייחודה של האשה (לגבי האיש) הוא בענין הרגש והמדות.

לטומעלה בכל אחד:

ממעלת המוחין והשכל היא — שהאדם רואה ותופס בעין שכלו אמיתית הדבר כמו שהוא (בלי תערובת "שוחד" ונטיות טבע האדם); משא"כ רגש האדם ומדותיו "תופסים" הדבר בהתאם לנטיות ורצונות האדם;

מאולאידך יש מעלה במדות על השכל, כי טבע השכל הוא ענין הקרירות, בלי התפעלות, ובמילא במדידה והגבלה; משא"כ כשיש לאדם רגש באיזה ענין, הרי מצד החמימות וההתפעלות בזה הת­קשרותו והתעסקותו בהענין היא בתוקף גדול.

מבועד"ז החילוק בין שני הסדרים — הקדים זכרים לנקבות, או נקבות ל­זכרים:

מגסדר הבריאה בכלל הוא באופן ד"הוא ימשל בך" (זכרים קודם לנקבות) — כי הסדר הרצוי הוא, אשר המוח ישלוט על הלב⁴⁰, כלומר, המדות צרי­כות להיות (אבל צ"ל) מונהגות ע"י השכל. כי אם ילך האדם אחרי נטיות לבו, עלול הדבר להזיק לא רק למוח ש­בראש אלא גם לרגש שבלב עצמו; ורק כאשר המדות מונהגות ומודרכות ע"י השכל שבמוח, אזי חמדת הלב (ובמילא הנהגת האדם) היא כדבעי.

מדאמנם לפעמים ישנו מצב שהאדם מוכרח לעבוד את קונו למעלה מכפי הסדר דטעם ודעת, והוא כאשר רבו ה­העלמות וההסתרים ומנגדים לעבודת השם, שאז אינו מספיק לעבוד את ה' באופן מדוד ומוגבל ע"פ טעם ודעת, אלא זקוקים לעבודה נעלית יותר, של­מעלה מהגבלת השכל. וזה מתגלה ב­עבודת הלב דוקא (וכידוע⁴¹ שעצם ה­נפש מתגלה בלב דוקא, ולא במוח).

מהוזהו הרמז בפרש"י שיעקב "הקדים זכרים לנקבות ועשו הקדים נקבות לזכרים": עבודתו של יעקב, "איש תם יושב אהלים"⁴², היא עבודה ע"פ סדר, זכרים לפני נקבות, תחילה עבודת המוח ועי"ז בא לעבודת הלב (והלב משפיע על שאר חלקי הגוף);

מואבל בעבודת עשו — "איש שדה"⁴³, עבודה במקום של העלמות והסתרים⁴⁴ — הסדר הוא להיפך, נקבות לפני הזכ­רים, כי בעבודה זו אי אפשר להסתפק בעבודה שבמדידה והגבלה ע"פ הסדר, אלא צ"ל עבודה שלמעלה מסדר, של­מעלה ממדידה והגבלה, כנ"ל.

מזוי"ל שזהו גם אחד הביאורים בזה שלעתיד לבוא "נקבה תסובב גבר" — כי, כל⁴⁵ הגילויים דלעתיד לבא תלויים "ב­מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", והיינו שאז יתגלו כל העילויים שנעשו על ידי עבודתנו בזמן הגלות. ואחד מה­עילויים העיקריים בהעבודה בזמן הג­לות — ובפרט בגלותנו זה האחרון (גלות עשו, אדום) שרבו בו ההעלמות וההסת­רים וכו' — היא העבודה דמסירת נפש⁴⁶, שלמעלה מטעם ודעת, המתגלית בעיקר בלב.

מחח. עפ"ז יש לבאר גם הטעם הפנימי שענין זה — ש"עשו הקדים נקבות ל­זכרים" — הובא ברש"י בקשר לסיפור בריחת יעקב מלבן והכנתו לפגוש את עשו:

מטמבואר בכ"מ⁴⁷ הטעם ששלח יעקב מלאכים לעשו (כמסופר בפ' הסמוכה, וישלח⁴⁸), כי יעקב הי' כבר מוכן אז לה­מצב דלעתיד, שאז יהי' "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"⁴⁹, אלא שאח"כ הודיעו המלאכים ליעקב שעשו הוא עדיין במדריגה תחתונה ביותר, ואדרבה, "הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו"⁵⁰ — היינו שהוא במצב הפכי לגמרי, ובמילא עדיין צריכים לעבור את גלות עשו (אדום), ושלימות הבירור יהי' בימי המשיח, כמו שפירש"י בפ' וישלח⁵¹.

נוזהו הרמז בפרש"י כאן, גבי בריחת יעקב מלבן: כאשר נגמרה גלותו של יעקב אצל לבן (דהיינו, שיעקב גמר עבודתו אצלו ונגמר בירורו של לבן) והותחלו הכנותיו של יעקב לעבודתו עם עשו, הרי כפי שראה יעקב את עשו — ראהו כפי שהוא בשרשו ("אמור בפר­שה" —), דהיינו כפי שהוא אחר הבירור והזיכוך כבשרשו ומוכן להגאולה, שאז תהי' הקדמת "נקבות לזכרים" למעל­יותא, "נקבה תסובב גבר",

נאכן תהי' לנו בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

נב(משיחות ש"פ ויצא, וישלח תשמ"ב, ש"פ נשא תשד"מ)