Likkutei Sichos·Vol. 30·Vayishlach·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך ל·וישלח·שיחה ב

אשיחה ב
א. כתב הרמב"ם¹ "טומאת ע"ז מדברי סופרים ויש לה רמז בתורה הסירו² את אלקי הנכר אשר בתוככם והטהרו והח­ליפו שמלותיכם, וארבע אבות הטומאה יש בה כו' וטומאת כולן מדבריהן".

בויש לעיין, מה ראה הרמב"ם להביא "רמז בתורה" על גזירה זו ("מדבריהן") של טומאת ע"ז, שלא כדרכו (ברוב ה­מקומות ככולן) שאינו מביא רמז ואס­מכתא על גזירות דרבנן (אף כשיש רמז מפורש בחז"ל)³.

גוביותר תמוה: רמז זה מן התורה ל­טומאת ע"ז מן הכתוב "הסירו גו' והטהרו גו'", לא נמצא לפנינו במשנה וגמ', וגם לא במדרשי חז"ל (הקדומים⁴) שהגיעו לידינו; ולאידך, מפורש במשנה⁵ "מנין לע"ז שמטמאה. . כנדה שנאמר⁶ תזרם כמו דוה", וכן למדו⁷ מן הכתוב⁸ "שקץ תשקצנו גו'" שמטמאה כשרץ, וכן אית­קש למת⁹ כמו שנאמר¹⁰ "וישלך את עפרה על קבר בני העם" (וכפי שמסיק בגמ'¹¹ למאי הלכתא איתקש ע"ז לשרץ, לנדה ולמת) — שלימודים אלה הם אס­מכתא בעלמא¹², כמפורש במסקנת ה­גמ'¹³ ד"טומאת ע"ז דרבנן היא" —

דוא"כ, מדוע הביא הרמב"ם "רמז בתו­רה" ממדרש בלתי מצוי, ולא מהלימודים המפורשים במשנה וגמ'?

הועוד זאת: בהלכה הבאה אכן מביא הרמב"ם¹⁴ הלימוד מ"שקץ תשקצנו" ש­ע"ז מטמאה כשרץ, ובהלכה שלאחרי' — הלימוד מ"תזרם כמו דוה" שמטמאה כ­נדה; ועפ"ז ייפלא ביותר, ל"ל להרמב"ם להקדים "רמז בתורה" מן הכתוב "הסירו גו'" ולא הסתפק בהלימודים המפורשים בש"ס שהביאם בהלכות הבאות¹⁵?

וב. ויש לומר הביאור בזה: גדרה של טומאת ע"ז יש לבארו בשני אופנים:

זא) גזירת הטומאה חלה על החפצא¹⁶ של הדבר הנעבד, ובאה בהמשך לאיסור ע"ז (של תורה), דכשם שהתורה אסרה דבר הנעבד בהנאה כו' והוי חפצא ד­איסורא, ככה הוסיפו חכמים לגזור ש­יחול שם טומאה על הדבר הנעבד.

חב) גזירת הטומאה אינה קשורה עם חלות איסור הע"ז (מן התורה) ואינה אלא מצד הגברא¹⁶, כדי להרחיק ולהפריש את האדם מעבודה זרה.

טואע"פ שטומאת ע"ז יש בה ארבע אבות הטומאה שמטמאים גם כלים, דמזה מוכח שהגזירה דטומאת ע"ז היא באופן שיש חלות טומאה על החפצא דהדבר הנעבד (ולא רק חלות טומאה על ה­גברא, הנוגע בע"ז) — י"ל שזה גופא אינה אלא מצד (הרחקת) הגברא, כי חומרא זו גופא מוסיפה בהרחקת האדם ממנה.

יויש לומר, שזהו טעמו של הרמב"ם שכ' (א) שטומאת ע"ז "יש לה רמז בתו­רה", (ב) ובזה גופא מביא הרמז דוקא מן הכתוב "הסירו את אלקי הנכר גו'", ולא הסתפק בהרמז "שקץ תשקצנו" (או "תזרם כמו דוה") שמביאו אח"כ:

יאהחילוק בין הדרשות שבש"ס (שע"ז מטמאה כשרץ וכנדה כו') והרמז מן ה­כתוב "הסירו גו'" הוא: בדרשות הנ"ל מודגש מיאוס החפצא של ע"ז (שהיא משוקצת כשרץ, או טמאה כנדה), משא"כ בכתוב "הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם" מדובר על מעשה הסרת הע"ז מקרבם. ומש"ה מקדים הרמב"ם שהיסוד לטומאת ע"ז הוא ה"רמז בתורה הסירו גו'", שבזה משמיענו, שענינה של טומאה זו הוא (לא מצד החפצא דע"ז, אלא) מצד הגברא, כדי להפרישו ולהרחיקו ממנה — "הסירו את אלקי הנכר גו'"¹⁷, אלא שכדי שתהי' הרחקה זו בשלימות גזרו שתהא מטמאה כשרץ וכנדה כו'.

יבכלומר: אם לא הי' הרמב"ם מקדים רמז זה, הרי מהדרשות שבהלכות של­אח"ז הי' משתמע שטומאת ע"ז היא מצד החפצא של הדבר הנעבד, שהוא משוקץ כשרץ וכו'. ולכן הוזקק להקדים שה­"רמז בתורה" על תוכנה הכללי של גזי­רת טומאת ע"ז הוא מן הכתוב ד"הסירו את אלקי הנכר גו'" (המדגיש שענינה הוא הסרת ע"ז מגבול ישראל), ומשאר הכתובים למדים רק פרטי ההלכות של טומאת ע"ז (שאיתקש לשרץ, נדה ומת).

יגג. ויש לבאר הטעם שהרמב"ם נקט כאופן הב' הנ"ל, שתוכן טומאת ע"ז היא רק גזירה להרחיק את האדם מע"ז (ולא מצד החפצא דע"ז, כמו איסור ע"ז שמן התורה) — ובהקדם:

ידא) שונה איסור ע"ז משאר איסורי הנאה, שכל איסורי התורה הם דבר שב­מציאות, משא"כ ע"ז אין לה ממש. דאף שהדבר הנעבד יש לו מציאות, מ"מ זה שדבר זה הוא מציאות של עבודה זרה — הוא רק דמיונו של העובד ע"ז, שבדמ­יונו הכוזב אומר "לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתני"¹⁸, אבל באמת הרי הוא "שקר. . הבל ואין בם מועיל"¹⁹, ואינם אלא עץ ואבן בעלמא²⁰. משא"כ בשאר איסורים, שגם שם האיסור (ולא רק הדבר הנאסר) הוא דבר שיש לו ממש (ע"פ תורה), כמו שור הנסקל, חמץ בפסח, וכן באיסורי אכילה כמו נבילה וטריפה כו' — שבכולם היותם מציאות אסורה באה מדבר שבמציאות.

טוולכן מצינו שיש דין מיוחד בע"ז, שאסור לעשות שום דבר שמחשיב אותה ונותן בה ממשות²¹.

טזב) אינו דומה חלות איסור הנאה לענין הטומאה, כי איסור הוא רק ענין שלילי, המבטל חשיבותו של הדבר (ש­א"א ליהנות ממנו, ועד שאבד כל שוויותו); משא"כ חלות "טומאה" יש בכללה שהרע והתיעוב שבדבר הנעבד יש לו ממש עד שבכחו לפעול באדם, שהנוגע בו נטמא, ובגלל זה נאסר עליו להכנס למקדש ולאכול בקדשים.

יזומש"ה ס"ל להרמב"ם שגזירת טומאת ע"ז אינה מצד החפצא של ע"ז, שאז הי' נראה שיש באיסור ע"ז איזה ממש (שה­דבר הנעבד יש בו טומאה עצמית הגו­רמת טומאה באדם הנוגע בה²²) — אלא כולה היא רק מצד הגברא העובד ע"ז, כנ"ל.

יחד. ויש לומר — ע"ד הרמז עכ"פ — שמדברי הרמב"ם הללו (שמביא "רמז בתורה" מכתוב זה (ד"הסירו גו'") על טומאת ע"ז), יש ללמוד ביאור כללי בענין ע"ז.

יטדהנה לכאורה יש מקום לשאלה — כיצד יתכן שבעולמו של הקב"ה תהי' מציאות של ע"ז שהיא שלילת אחדותו ית'? וע"ד השאלה ששאלו את הזקנים "אם אין רצונו בעבודת כוכבים למה אינו מבטלה"²³.

כואע"פ שענו ש"הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולמו מפני השוטים (בתמי')"²³ [וגם ענו על טענתם ש"יאבד (רק) דבר שאין צורך ל­עולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו"²³] — מ"מ עדיין אינו מחוור: כיצד מניח הקב"ה שתהי' קס"ד במחשבתו של אדם שיש מציאות של ע"ז בעולם עד שיש צורך לאבדה (דפשיטא שאם רצון ה­בורא הי' שלא תהי' מציאות של ע"ז בעולמו — לא הי' שייך שבן אדם ידמה בעיניו לעבוד ע"ז)?

כאוהתירוץ על זה מרומז במ"ש הרמב"ם שהמקור לדין טומאת ע"ז היא במ"ש "הסירו את אלקי הנכר גו'", כלומר: זה שישנה אפשרות למציאות של ע"ז בעו­לם הוא רק כדי שענין זה גופא — שאין שום מקום למציאות של ע"ז — יבוא (לא בתור דבר טבעי, אלא) ע"י מעשה בנ"י, להסיר את אלקי הנכר; דכיון ש"למעשה ידיך תכסוף"²⁴, שהקב"ה רוצה שעניני קדושה יבואו ויתגלו על ידי עבודת ישראל, לכן גם בענין האמונה בהשם כן הוא, שרצונו ית' הוא שבנ"י (בכחם הם) יגלו אמונה זו בעולם²⁵. ולכן ברא הקב"ה עולמו באופן כזה שתתכן מצי­אות של ע"ז, ע"ד כתוב והרוצה לטעות יטעה²⁶, כדי שבנ"י יצטרכו לגלות את השקר שבע"ז ואיך שאין בה ממש, שעי"ז מבטלים את ענין הע"ז ומגלים את ה­אמונה האמיתית בהשם אחד.

כבה. והנה ידועים דברי רבינו הזקן ב­ספר התניא²⁷, שכל מעשה עבירה הוא בדקות ענין של עבודה זרה.

כגכי האמונה האמיתית באחדותו ית' היא²⁸ לא (רק) שאין עוד אלוקה מלבדו, ח"ו, אלא שאין עוד שום מציאות בלעדו ית', כי אמיתית המציאות של כל נברא הוא רק ה"דבר השם" המחייהו ומהווהו מאין ליש תמיד; ולכן, כל המחשיב עצמו "ליש ודבר בפני עצמו" (כי אינו מרגיש שאין לו שום מציאות בלעדו ית') ה"ז (בדקות) ענין של עבודה זרה ו"כפירה באחדותו האמתית"²⁹.

כדונמצא, שעשיית עבירה (איזו שהיא), שבזה מחשיב עצמו ליש ודבר נפרד ממנו ית', ה"ז (בדקות) גם כפירה באח­דותו ית' האמיתית (שאין עוד מלבדו).

כהוכן הוא בנוגע להדברים האסורים עצמם, דכיון שהם נותנים אפשרות ל­מעשה העבירה של האדם שהיא כפירה באחדותו האמיתית, נמצא, שהם מנגדים ל"אחדותו האמיתית"³⁰.

כוומזה מובן, דכשם שנת"ל בנוגע ל­מציאות של ע"ז בפשטות, שבאמת אין לה שום ממש ומציאות ואינה אלא דמיון של העובד, ועוד זאת, שהכוונה בזה גופא (שיש אפשרות שיהי' דמיון כזה במחשבת העובד) היא רק כדי שתהי' פעולת בנ"י להסיר אותה, "הסירו את אלקי הנכר גו'" — כן הוא (בדקות) בכל הדברים האסורים, דזה שהם חפצא דאי­סורא, הנותנת אפשרות להאדם לכפור באחדותו האמיתית, אינו ענין עצמי בה­חפצא, אלא רק בשביל עבודת בנ"י, כד­לקמן.

כזו. והענין מובן ע"פ המבואר בתניא³¹, שהאפשרות למציאות של יש ודבר נפרד מאחדותו ית' היא רק מחמת ההסתר פנים, המכסה ומעלים על הכח האלקי שבנבראים (המהווה אותם תמיד מאין ליש); אמנם הסתר זה הוא רק לגבי ה­נבראים, שכלפם יש להסתר זה מציאות, וגורם שיהי' נדמה אצלם שיש איזו מציאות בלעדו ית', אבל לגבי הקב"ה אין שום דבר מסתיר ומעלים לפניו, ואין שום דבר נפרד ממנו ית'³², ולכן "כל³³ מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהי' קודם שנברא העולם ממש. . בלי שום שינוי".

כחולכאורה צריך ביאור: כיון שהאמת הגמורה היא שאין לשום דבר בעולם מציאות בלעדו ית' (ומה שלא נראה כן לעינים הוא רק מחמת ההסתר פנים ה­מכסה על האמת) — מדוע יש תוקף בדיני התורה (שהיא תורת השם ותורת אמת) למציאותם של הדברים ההם בתור דברים נפרדים מאחדותו ית', עד שנע­שים אסורים וטמאים כו' באמת (ע"פ תורה)³⁴?

כטואחד הביאורים בזה — שזה שיש ל­דברים האסורים תוקף ומציאות ע"פ תורה, הוא רק כדי שתהי' עבודת ישר­אל, להתגבר עליהם ולדחותם כו', וב­לשון הרמב"ם (הנ"ל) — "הסירו את אלקי הנכר גו'". כלומר: החפצא של האיסור מצד עצמו אין בו שום אמת (ואינו אלא מחמת ההסתר המכסה על האמת), וה­"אמת" שיש במציאות האיסור היא אך ורק מצד זה שניתן לה מציאות ותוקף (ע"פ תורה) כדי שתהי' עבודת ישראל, ד"למעשה ידיך תכסוף" (כנ"ל), שידחו את הדברים האסורים ויתגברו עליהם, כנ"ל.

לז. ומכאן למדנו התחזקות גדולה ב­עבודת האדם עלי אדמות. דלפעמים יוכל האדם לבוא לרגש של חלישות ב­עבודתו בראותו את כל המניעות והעי­כובים בעולם על דברים שבקדושה, ושכדי להתגבר עליהם צריך מלחמה עצומה כו', ומאין יהי' לו התוקף לנצח מלחמה זו?

לאוע"ז באה ההוראה, שכל המציאות של המנגד אינה אלא מחמת ההסתר ה­מכסה על האמת ש"אין עוד מלבדו" ואין לשום דבר בעולם מציאות בלעדו ית', ולכן, אם יתדבק האדם בהשם עד שתת­גלה בו אחדותו ית' האמיתית, הרי בדרך ממילא תתבטל מציאות המנגד, כמו חושך הנדחה בפני אור, כי באמת אין לה שום מציאות כלל, כנ"ל.

לבוכמבואר³⁵ גם כן בפירוש הכתוב³⁶ "כי תצא למלחמה על אויביך", שזהו רמז על מלחמת היצר (שנקרא "אויבו" של האדם) — ובכללות יותר קאי על המלחמה נגד כל אויבי ה' — שעל האדם לידע (תיכף ביציאתו למלחמה), שבעצם הרי הוא "על (ולמעלה מ)אויביך", כי רק ישראל הדבוקים בהשם יש להם מציאות אמיתית³⁷, משא"כ "אויביך" שהם מנגדים לקדושה, אין להם תוקף ומציאות אמי­תית.

לגוא"כ למה עשה ה' ככה שתהי' מצי­אות של "אויביך", שלעינים נראה שיש להם תוקף ויכולת לנגד לקדושה? הנה ע"ז התירוץ בראשית הכתוב, "כי תצא למלחמה", שכל הכוונה היא רק כדי שבנ"י יצאו למלחמה ויוציאו ויגלו בפועל את הכוחות שלהם בביטול אויבי ה'.

לדובזה מבוארת הסתירה שבסיום ה­כתוב — "(כי תצא למלחמה גו') ושבית שביו":

לההפירוש ב"שביו" הוא, שלוקחים מה­אויב הדברים שהיו בשבי' אצלו, וב­עניננו³⁸, שהלעו"ז (אויביך) אין לה תוקף ומציאות מצד עצמה ח"ו, כי אם מה שנפל אצלה בשבי' מגבול הקדושה.

לואבל עפ"ז אינו מובן סיום הכתוב "ושבית שביו" — כיון שזהו "שבי" — נכס שלך, מדוע נאמר "ושבית"? הרי היציאה מרשות האויב אינה ענין של שבי' ("ושבית"), אלא להיפך, השבה למקומו האמיתי, בגבול הקדושה, והול"ל "וה­שבות שביו".

לזאלא שהם הם שני ההפכים הנ"ל ב­נוגע למציאות הלעו"ז ("אויביך"): מצד אחד, הרי אין להם שום מציאות מצד עצמם, אלא מה שלוקחים ב"שבי" מגבול הקדושה; וביחד עם זה ניתן להם תוקף ע"פ תורה, כי לולא זאת לא תתכן מצי­אות של עבודת ישראל [שאם לא יהי' להם תוקף ע"פ תורה, וכל התנגדותם לקדושה לא תהי' אלא דמיון בעלמא, אין כאן חידוש בזה שהאדם מנצח את האויב]. וזהו מ"ש "ושבית שביו", דאע"פ שהמדובר ב"שביו", דבר שאין לו מצי­אות מצד עצמו אלא מחמת הקדושה, מ"מ צ"ל (מצד ישראל) פעולה של "ו­שבית", כאלו הם בבעלותם של האויב, כי רק עי"ז מודגש חידושם של ישראל, בזה שמנצחים וכובשים האויב תחת רשות הקדושה.

לחוזהו כל מציאותם של אויביך, לא שיש להם מציאות באמת ח"ו, אלא אך ורק כדי שבנ"י יטלו את שלהם ("ושבית שביו"), ע"ד דברי רש"י³⁹ בנוגע לא"י, "כל הארץ של הקב"ה היא, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", היינו, שהנתינה להם היא מלכתחילה רק כדי ליטלה מהם וליתנה לישראל⁴⁰.

לט(משיחת ש"פ שופטים תשמ"ח)