Likkutei Sichos·Vol. 30·Vayishlach·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך ל·וישלח·שיחה ג

אשיחה ג
א. אחת מנשי עשו המנויות בפרשתנו היא "בשמת בת ישמעאל"¹, הנקראת בפ' תולדות² בשם "מחלת בת ישמעאל". ומ­בואר ברז"ל³, והביאו רש"י בפירושו על התורה כאן — ששמה הי' "בשמת" ומה שנק' "מחלת" הוא רמז — "לפי שנמחלו לו (כל) עוונותיו"⁴ (של עשו), ומזה למדין שחתן (נושא אשה) מוחלין לו כל עוונותיו.

באמנם בביאור ענין זה (שחתן ביום חופתו נמחלו כל עוונותיו) מצינו ב' גירסאות:

גבירושלמי⁵ (ועד"ז במדרש שמואל⁶) איתא: חכם חתן נשיא גדולה⁷ מכפרת. . חכם, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן⁸, מה כתיב בתרי'⁹ וכי יגור אתכם¹⁰ גר גו' מה הגר מוחלין לו על כל עוונותיו אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל¹¹ עוונותיו¹²; חתן, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל¹³ וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחלו¹⁴ לו כל עוונותיו; נשיא, בן שנה שאול במלכו¹⁵ וכי בן שנה הי' אלא שנמחלו לו¹⁶ (על¹⁷) כל עוונותיו¹⁸.

דאבל רש"י בפירושו על התורה מע­תיק מ"אגדת מדרש ספר שמואל": "ג' מוחלין להן עוונותיהן¹⁹ גר שנתגייר וה­עולה לגדולה והנושא אשה" [ויליף מזה ש"נקראת מחלת שנמחלו²⁰ עוונותיו"]²¹.

ההיינו שבירושלמי ומדרש שמואל (ש­לפנינו) קחשיב רק "חכם חתן ונשיא" ולא נמנה עמהם גר שנתגייר (אף דמיני' ילפינן שכן הוא גבי חכם) — וי"ל הטעם, כי גר שנתגייר ה"ה מציאות חדשה, כ­קטן שנולד דמי²², ואין לו שייכות למצי­אותו הקודמת²³ (עד שמצד "דין תורה" יכול לישא אחותו (מגייותו)²⁴), שלכן²⁵ מובן שאין לכללו בהנך ג' שמוחלין להן עוונותיהן — וצריך להבין מהו טעמו של רש"י שכ' "ג' מוחלין להן עוונותיהן גר שנתגייר וכו'", שגם גר הוא מהג'²⁶ (וחכם שנתמנה ונשיא — שניהם בכלל "עולה לגדולה")²⁷?

וב. והנה בהסברת גירסת רש"י — ש­מביא גר שנתגייר בין אלה שמוחלין להם עוונותיהם (ולא עוד אלא שמקדים "גר שנתגייר" לכולם) — י"ל (כמבואר במ"א²⁸) דענין המחילה דגר מלמד על השאר: כשם שבגר שנתגייר הרי פשוט, שמחילת עוונותיו קשורה בזה ששינה מעשיו לטובה²⁹ — כך גם מי שעולה ל­גדולה ונושא אשה³⁰, שעוונותיהם נמ­חלים, ה"ז משום שבודאי עשו תשובה.

זולכאורה כן משמע קצת מב"ר³¹ ש­עשו "נתן דעתו להתגייר מחלת שמחל לו הקב"ה על כל עוונותיו", היינו ד­מחילת העוונות של החתן באה מצד דעתו לשנות מעשיו³².

חולפ"ז מסתבר, דלהירושלמי ומדרש שמואל (שלפנינו), שלא מנו גר בין הנך שמוחלין להם עוונותיהם (ורק נלמד מ­גר), משמע שמחילת העוונות בחכם חתן ונשיא לא באה מפני ששינו מעשיהם ועשו תשובה, אלא רק בגלל זה שנעשו חכם (שנתמנה) נשיא וחתן³³. וכן מוכח מדיוק לשון הירושלמי ומדרש שמואל "חכם חתן נשיא גדולה³⁴ מכפרת", דאין "גדולה" חלוקה בפ"ע³⁵ אלא היא מוסבת על כל הג' פרטים שנמנו לפנ"ז³⁶, דהיינו שעצם עלייתם לגדולה מכפר.

טויש להבין סברת החילוק בין דברי הירושלמי (והמדרש שמואל שלפנינו) והמאמר כפי שהובא בפרש"י.

יעוד צריך ביאור בדברי הב"ר הנ"ל, כי אינם עולים בקנה אחד עם המבואר לעיל, שהרי מוכח שם שרק "נתן דעתו להתגייר (היינו לשוב בתשובה³⁷)", אבל לפועל לא נתגייר, שלא שינה מעשיו³⁸.

יאג. גם יש לדייק: מדוע נרמז ענין כללי כזה השייך לנישואי כל איש ואיש (שחתן מוחלין לו עוונותיו) בנשואי עשו עם בשמת בת ישמעאל, ולא בנישואי חו"כ מסוג יותר נעלה, המתאימים יותר לתוכנם של נישואין (ע"פ תורה)? ובפרט שמלבד זאת שהמדובר הוא בנשואי עשו הרשע, הרי גם הנשואין עצמם לא היו אלא ענין של רמאות — להראות ליצחק שנושא אשה כשירה, כמסופר בפ' תול­דות³⁹ "וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב. . ויצו עליו. . לא תקח אשה מבנות כנען. . וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל גו' על נשיו גו'", ופרש"י "הוסיף רשעה על רשעתו שלא גרש את הראשונות"⁴⁰.

יבלפי הירושלמי (ומדרש שמואל של­פנינו) יש לומר, דבזה שהלימוד הוא דוקא מ"מחלת" שנאמר בנשואי עשו, בא הכתוב להשמיענו שמחילת עוונותיו של חתן ה"ה גם באופן שלא שינה מעשיו לטוב ולא עשה תשובה (כמו עשו הרשע, "שלא גרש את הראשונות");

יגאבל לפי פרש"י שגם בחתן ה"ז תלוי בשינוי מעשיו לטוב, בדוגמת גר שנת­גייר, הרי תמוה ביותר, איך מתאים לו­מר שנמחלו עונותיו של עשו — והלא לא עשה תשובה אלא "הוסיף רשעה כו'"?

ידלכאורה י"ל שמהאי טעמא נרמז זה בשם אשתו — "מחלת" (ולא בשמו של עשו) — כי בנדו"ד נמחלו עונותי' של מחלת אשת עשו, כי רק היא עשתה תשובה בעת הנישואין⁴¹.

טואבל עדיין יש להבין מאי טעמא מ­רמז הכתוב דבר זה בנשואי עשו דוקא?

טזיש מפרשים⁴², ד"ממה שנמצא לימוד זה בהך קרא למדנו דאע"ג דכבר יש לו אשה ובנים דהשתא תו ליכא מצות פו"ר אפ"ה מוחלין לו דהא הכא גבי עשו כשלקח אשה זו כבר הו"ל תרתי נשי ובנים נמי".

יזאמנם לכאורה אין זה ביאור מספיק — כי אף שלא מצינו לפנ"ז מפורש בתורה ענין של נשואי אשה לאחר ש­כבר היו לו להנושא אשה ובנים⁴³ (וגם בנשואי יעקב, שנשא ד' נשים, אין מקום ללימוד זה, כי מעיקרא לא היו לו עוונות⁴⁴) — הרי מובן הוא דכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, צריך לומר, שדבר זה מתאים להשמיענו (לרא­שונה) דוקא בנשואי עשו.

יחד. וי"ל הביאור בזה:

יטכמה טעמים נאמרו⁴⁵ ע"ז ש"נהגו⁴⁶ שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן": א) "דהוי⁴⁷ סליחה דידהו שנמחלין עוונו­תיהן ויום כפור דידהו"⁴⁸; ב) "שמא יש­תכרו ולא יהי' דעתן מיושבת עליהן ב­שעת הקידושין"⁴⁹; ג) "מפני שמצוה חבי­בה עליהם (לכן נוהגין) כדרך שעושין חסידים הראשונים שהיו מתענין על מצוה החביבה, כגון לולב ושאר דברים"⁵⁰.

כוא' מהחילוקים שנאמר בפוסקים בין הני טעמי הוא⁵¹: לטעם הא' ראוי להש­לים התענית⁵², משא"כ לטעם הב' והג' — א"צ להשלימו, כפשוט (ולאידך אם נת­אחרה החופה עד אחר צה"כ — לטעם הא' א"צ להתענות רק עד צה"כ, ולטעם הב' והג' — צריכים להתענות עד אחרי החופה).

כאוי"ל שאפי' את"ל שגם לטעם הא' (דהוא יום סליחה שלהם) אין צריך להשלים התענית — כיון שגם תענית שעות נחשב כתענית⁵³ — יש חילוק עיקרי בין הני ג' טעמי בהגדרת מהות התענית: לטעם הא' יש כאן חלות דין תענית על הגברא וגם על היום⁵⁴; משא"כ לטעם הב' והג', דאין בזה חלות תענית, אפי' על הגברא, כ"א רק שלילה והעדר האכילה.

כבוהנה פשוט דלכו"ע (גם הפוסקים שנקטו הטעם הב' והג') הרי יום החופה הוא יום מחילה וסליחה להחתן והכלה, כפשטות דרשת רז"ל בירושלמי ומדרש שמואל.

כגולפ"ז צ"ל, שהפוסקים שנתנו טעמים אחרים להתענית סבירא להו שמחילתם של החו"כ אינה תלוי' בתשובה ותענית של תשובה, אלא המחילה באה ע"י ה­נשואין לבד.

כדומכיון שלכו"ע⁵⁵ יום חופתם של החתן והכלה הוי יום מחילה וסליחה (ע"ד יום כיפור), יש לומר, שהמחלוקת בין הטעמים הנ"ל שבפוסקים — אם זקו­קים לתענית של תשובה בשביל הכפרה — היא בדוגמת הפלוגתא שמצינו בענין כפרת יום הכפורים⁵⁶: לדעת רבי בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר, דעיצומו של יוה"כ מכפר, ולדעת רבנן — רק אם עשה תשובה יוה"כ מכפר.

כהועד"ז הוא בנדו"ד, דהאומרים דמת­ענין משום דהוי יום סליחה ויו"כ דידהו, ס"ל דחתן וכלה צריכים עשית תשובה לכפרתן⁵⁷, דזהו תוכן תענית של תשו­בה⁵⁸ (כמ"ש הרמב"ם⁵⁹ דהצום הוא "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה"), ואלו שנקטו הטעם הב' והג' הנ"ל — ס"ל דהכפרה היא מצד עיצומו של יום (חופתן), ע"ד דעת רבי (הנ"ל) בנוגע ליוה"כ.

כוה. אמנם אפילו לרבנן, דס"ל שאין יו"כ מכפר בלי תשובה, מוכח מדברי הרמב"ם⁶⁰ דאין הכפרה באה מהתשובה, אלא מעיצומו של יום הכפורים, אלא שעיצומו של יוה"כ מכפר דוקא כאשר ישנה תשובת האדם⁶¹.

כזויתירה מזו⁶²: מזה שכתב הרמב"ם⁶⁰ "עיצומו של יום הכפורים מכפר לשבים" ולא אמר "מכפר עם התשובה" וכיו"ב, מוכח דלדעת הרמב"ם מועילה כפרת עיצומו של היום גם לזה שלא עשה תשובה (גמורה) על חטאיו (תשובה עם כל גדרי' ותנאי' — חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא בוידוי דברים), אלא שהוא נמצא רק בתנועה וגדר של "שב", ששב ופונה לה'.

כחוע"פ זה נמצא שיש ג' שיטות באופן הסליחה ומחילה דיו"כ ויחסה לתשובה: א) דעת רבי שאין צריך לתשובה בשביל הסליחה; ב) דעת רבנן (בפשטות) שצריך תשובה ממש; ג) שיטת הרמב"ם (לפי פירושו בדעת רבנן) שצ"ל תנועה של שיבה, אבל לא מעשה תשובה ממש.

כטויש לומר, שמעין שלש שיטות אלו ביו"כ הן ג' השיטות הנ"ל בגדר הסליחה ומחילה ביום החופה:

ללפי הטעם שהתענית היא רק בשביל צלילות הדעת בשעת הקנין — נמצא שאין לסליחה כל קשר עם התענית; לפי הטעם דהוי תענית של תשובה — ה"ז כמו יו"כ לדעת רבנן (בפשטות)⁶³; ולפי הטעם שהתענית הוא משום חביבות המצוה, י"ל שהוא ע"ד שיטת הרמב"ם ביו"כ — שהרי סו"ס אף שהתענית אינו לתשובה, הרי בחביבות של מצוות הקב"ה — יש בה קירוב ושיבה להקב"ה.

לאו. לפי זה יש לבאר החילוק הנ"ל בין דרשת הירושלמי ומדרש שמואל (לפנינו) — ופרש"י והמדרש:

לבכפי פשטות דרשת הירושלמי, ה­כפרה דחתן היא כולה מצד עצם ענין הגדולה דמכפרת⁶⁴, והיינו כענין עיצומו של יום ביום כפור, משא"כ לפרש"י ש­מחילת עוונות של חתן ועולה לגדולה באה דוקא כאשר יש עמה תשובה⁶⁵ — יש לומר, שהכפרה היא אמנם מצד עצם הענין דנושא אשה (ועולה לגדולה), אלא שכפרה זו אינה אלא דוקא כאשר ישנו ענין התשובה, בדוגמת גר שמשנה מע­שיו כולן לטובה.

לג[ולכן אף שלא מצינו מפורש שעשו עשה תשובה, הרי השם מחלת הוא שמה של אשתו — שהיא עשתה תשובה בעת הנשואין⁶⁶].

לדולפי המדרש ש"נתן דעתו להתגייר מחלת שמחל לו הקב"ה על כל עוונו­תיו", נמצא דאף שלא הי' כאן ענין של (גיור ו)תשובה ממש, אלא רק תנועה של קירוב לטוב דחפץ להתגייר⁶⁷ — גם זה מועיל למחילת עוונותיו שנמחלים ע"י ענין הנשואין.

להז. עפ"ז מובן הטעם לזה שנרמז ב­כתוב ענין זה ד"חתן מוחלין לו כל עוונותיו" בנשואי עשו עם בת ישמעאל ("ולמד הטעם מכאן"), כי גדר זה דכפרה ומחילה מצד ענין הנשואין יתכן רק בישראל⁶⁸, לא בעכו"ם:

לוכשם שהכפרה דעיצומו של יום ה­כפורים לכלל ישראל, שהוא כמ"ש⁶⁹ "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם לפני ה' תטהרו", פועל על האדם היציאה מחטאיו⁷⁰, די"ל הטעם שהוא כיון ד­כאו"א מישראל רוצה לעשות כל ה­מצות⁷¹ — עד"ז הוא ביום כפור פרטי דחתן (וכלה) אשר נושא אשה והולך ל­קיים מצוה רבה דפו"ר, הרי זה פעולת הנשמה קדושה שלו, ולכן זה גורם למחילת עוונותיו, משא"כ בעכו"ם.

לזולכן רמזה התורה ענין זה בעשו דוקא, כי עשו הי' בנו דיצחק, הי' לו דין ישראל, כדאיתא בגמ'⁷² דעשו ישראל מומר הוי, משא"כ אלו שמסופר אודות נישואיהם בדורות שלפנ"ז, הרי לא הי' להם דין ישראל⁷³.

לחח. ובפנימיות הענינים יש לומר:

לטנישואי איש ואשה (כפשוטם), הרי הם משתלשלים מהנישואין, כביכול, ד­הקב"ה וכנסת ישראל (שנקראים איש ואשה, כמבואר בארוכה בשה"ש ובמד­רז"ל), והיינו הדביקות וההתאחדות ד­ישראל ואביהם שבשמים, על ידי עסק התורה וקיום המצות כו', עד לתכלית הדביקות וההתאחדות.

מוכשם שתכלית ענין הנישואין (הגש­מיים) הוא בשביל קיום מצות פרו ורבו גו', הולדת בנים⁷⁴ [וכמבואר ברא"ש⁷⁵ שזהו הטעם שלא תיקנו לברך (בברכת אירוסין) "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה" — "כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פרי' ורבי' היינו קיום המצוה"⁷⁶] — כן הוא גם ב­נשואין שבין ישראל ואבינו שבשמים, שתכליתם הוא בשביל פרו ורבו דישר­אל (ברוחניות)⁷⁷, שזה כולל כללות עבו­דת האדם, "מאי פירות. . מצוות"⁷⁸, כמחז"ל⁷⁹ "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", וב­כללות — קירוב בני ישראל ליהדות, תורה ומצוותי'.

מאעפ"ז מובן עוד צד­השוה של השלשה שמוחלין להם עוונותיהם — חתן חכם ו­נשיא — כי גם חכם ונשיא ענינם ל­העמיד "תולדות", "פרו ורבו" ברוחניות; ד"חכם" אמיתי הוא המלמד תורה לעמו ישראל (כפסק הרמב"ם⁸⁰ "מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל ה­תלמידים"), ונשיא — שאמיתית תואר "נשיא" הוא מי ש"אין על גביו אלא ה' אלקיו"⁸¹, דהיינו מלך [וכמפורש בנדו"ד שהכוונה לשאול המלך⁸²] — שענינו של מלך הוא (בלשון הרמב"ם⁸³) "להרים דת האמת", לכוף כל ישראל לילך בדרך התורה והמצות ולחזק בדקה כו'.

מבט. ועל פי זה יש ללמוד גם הוראה למעשה לכאו"א — ממחז"ל הנ"ל ש­"מוחלין להם כל עוונותיהם":

מגלכל לראש יש כאן עידוד וחיזוק מיוחד לכאו"א הבוחר לחלקו ולגורלו להתעסק בהפצת התורה וחיזוק היהדות וכו' — פרו ורבו ברוחניות — שמובטח לו ש"מוחלין לו על כל עוונותיו"!

מדויתירה מזו — זה שולל טעות של כמה, שטוענים שאינם ראויים לאותה איצטלא, להיות מן המשפיעים טוב לכל ישראל, כי ידע אינש בנפשי' שעדיין רחוק הוא משלימות עצמו, ועליו לקיים הוראת חז"ל⁸⁴ "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

מהובא הלימוד ממחז"ל הנ"ל — נוסף לזה שכבר הורה לנו נשיא דורנו בשם אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע⁸⁵ שב­דורות האחרונים דעקבתא דמשיחא צ"ל "חטוף ואכול חטוף ואישתי"⁸⁶, דכאשר אינה ה' לידו האפשריות והיכולת ל­השפיע על אחבנ"י שליט"א לקרבם לה' ולתורתו ומצוותיו, עליו "לחטוף" הזדמ­נות זו בלי חשבונות [ובפרט כשהמדובר בהצלת נפשות ממש, להציל אחבנ"י שהם בגדר תינוק שנשבה, שלא יטמעו ח"ו כו'⁸⁷] —

מוהנה עוד זאת, שעצם ההחלטה להק­דיש את חייו, עכ"פ חלק חשוב מחייו, לעסוק בפרי' ורבי' (ברוחניות), מביאה סיוע ועזר הקב"ה (גם) בעבודתו ה­פרטית, ש"מוחלין לו כל עוונותיו" (וב­מילא הרי הוא גם "קושט עצמו" תחלה), ועי"ז גם עבודתו עם אחרים תהי' ב­שלימות יותר, כדבעי⁸⁸.

מזועוד זאת: גם אם נדמה בעיניו שהוא בתכלית הירידה שאין למטה ממנה — הרי ענין זה (מחילת עוונות דחתן) נרמז גבי נשואי עשו, ללמדנו, שאינו נוגע לעיכובא מצבו הקודם, וגם אם מצבו הרוחני הוא שפל ביותר (ע"ד ח"ו עשו הרשע), הרי תיכף כשבא לקיים מצות פו"ר הרוחנית ובוחר לו לחלקו ולגורלו לעסוק בקירוב אחבנ"י לאביהם שב­שמים, הרי הוא מתעלה⁸⁹ ממעמדו ומצבו שלפנ"ז⁹⁰, ומתגלה אמיתית מהותו (זה שרוצה לקיים כל המצות ולהתרחק מן העבירות), ו(בדרך ממילא) נמחלו ונמחקו כל עוונותיו.

מחודוקא עי"ז נעשה שלימות הנשואין בין כנסת ישראל וקוב"ה⁹¹, זה מקרב את קיום היעוד⁹² "והי' ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי", בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש.

מט(משיחות ש"פ וישלח תשכ"ז; ש"פ תולדות תשמ"ה)