Likkutei Sichos·Vol. 30·Lech Lecha·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך ל·לך לך·שיחה א

אשיחה א
א. בפרשתנו מסופר ע"ד שלש מזבחות שבנה אברהם אבינו: (א) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו¹, (ב) ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'², (ג) ויבן שם מזבח לה'³. וביארו חז"ל⁴: ג' מזבחות בנה אחד לבשורת א"י וא' לקנינה וא' שלא יפלו בניו. כלומר, שכל אחד מג' מזבחות אלו בנה אברהם לשם ענין בפ"ע⁵: הראשון, שנבנה לאחר דיבור השם אל אברם "לזרעך אתן את הארץ הזאת"¹, הי' "לבשורת א"י"; המזבח שבנה סמוך לעי הי' לשם תפלה⁶ "שלא יפלו בניו בעי"⁷; והמזבח השלישי, שבנה לאחר קיום ציווי ה' "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"⁸, שעי"ז "זכה בה"⁹, הי' "לקנינה" (של א"י)¹⁰.

ברש"י בפירושו על התורה מביא תוכן דברי המדרש בנוגע לשני המזבחות הראשונים — על הפסוק "ויבן שם מזבח" (שנאמר בפעם הראשונה) מפרש "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", ועל "ויבן שם מזבח" השני כותב "נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם" — אבל בנוגע למזבח השלישי (לאחר ציווי ה' "קום התהלך בארץ גו'") סתם רש"י ולא פירש כלום.

גהטעם שלא פירש רש"י כהמדרש¹¹ שהמזבח השלישי הי' "לקנינה" — יש לומר: דברי המדרש הם להשיטה¹² שע"י הליכת אברהם לארכה ולרחבה "זכה בה" (שעל ידי הילוך קנה)¹³, ולכן מתאים לומר שמזבח זה הי' "לקנינה"¹⁴; ואולם, לפי פרש"י על התורה, בפשוטו של מקרא — לא הי' בהילוכו של אברהם לארכה ולרחבה משום קנין הארץ, וכסיום הכתוב עצמו "קום התהלך גו' כי לך אתננה" — לשון עתיד, היינו שההליכה היא רק לסמן את אורך ורוחב הארץ שהקב"ה עתיד ליתנה לו¹⁵. וא"כ אין לפרש שמזבח זה בנה "לקנינה".

דאבל טעמא בעי: מאחר שנחית רש"י לבאר הטעם של כל אחד משני המזבחות הראשונים שבנה אברהם — מדוע לא ביאר טעם על בנין מזבח השלישי?

הב. לפי פשוטו יש לומר:

ולאחרי שפירש רש"י כי אברהם בנה מזבח עבור הבשורות טובות — "בשורת הזרע" "בשורת א"י" — שוב אין צורך לחפש טעם אחר על בנין המזבח השלישי, כי כמפורש בקרא בנה אותו אברהם לאחרי שנתבשר בשו"ט¹⁶ "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, ושמתי את זרעך כעפר הארץ גו'" — היינו כו"כ ברכות וענינים טובים, הן בבשורת א"י והן בבשורת הזרע¹⁷, ששמע אברהם בבשורה זו דוקא, שלא נאמרו בבשורה הראשונה^*17 — ומובן מאליו שבגלל בשורות נוספות אלו בנה אברהם מזבח מיוחד לה'.

זאמנם ביאור זה דחוק הוא מפני לשון הכתובים: "ויבן שם מזבח" משמע, שבנין המזבח הי' שייך להמקום שנבנה בו. וע"ד שמצינו בשני מזבחות הראשונים — ש(גם) בהם נאמר "ויבן שם מזבח" — שהיו "שייכים" וקשורים עם מקום בנייתם¹⁸: המזבח הראשון, שהי' "לה' הנראה אליו", בנאו אברהם "שם" דוקא, כי במקום זה נראה ה' אליו¹⁹; ומזבח השני נבנה "שם", בסמיכות לעי, כי נבנה (כפרש"י) מטעם ש"נתנבא שעתידין בניו להכשל שם כו' ו(לכן) התפלל שם עליהם"²⁰;

חואת"ל שבנין מזבח זה (השלישי) הי' בגלל הבשורות טובות שנתבשר קודם בואו לחברון [ומה שבנה המזבח בחברון דוקא, הוא רק משום שזהו המקום שאליו בא לאחרי קיום ציווי הקב"ה²¹ (בבשורת הארץ) "קום התהלך בארץ גו'"^*21] — אין שום שייכות, לכאורה, בין טעם בניית המזבח למקום זה דוקא; והכתוב הרי מדייק "ויבן שם מזבח"?

טע"ד הפשט יש לבאר הקשר דמזבח זה למקומו, כי זה הי' המקום הראשון בארץ ישראל שבו נתיישב אברהם אבינו בקביעות. שהרי עד אז הי' אברהם במצב של "הלוך ונסוע"²², "וילך למסעיו"²³, ורק בבואו לחברון התיישב בארץ, כמ"ש³ "וישב באלוני ממרא אשר בחברון" (וכמסופר לאח"ז, שאברהם ישב שם כ"ה שנה²⁴). ובמילא מובן, שזהו המקום המתאים להודות להקב"ה על "בשורת (התיישבותו — קבע ב)א"י".

יאמנם עדיין אין הענין מתיישב כל צרכו (בדרך הדרש). כי את"ל שמזבח זה (השלישי) בא (רק) על הבשורות "כי גו' לך אתננה גו' ושמתי גו'", הו"ל להדגיש (עכ"פ — לרמז) בהכתובים שבנינו הי' בסמיכות ובהמשך לשמיעת הבשורות; אבל בלשון הפסוק מודגש ההיפך, ההפסק והשהיי' שבין בשורות אלו לבנין המזבח — "ויאהל אברם ויבא וישב גו' (ורק אח"כ) ויבן שם מזבח לה'"²⁵.

יאולכן מסתבר, שבנין המזבח הי' (גם) ענין בפ"ע, בשייכות להתיישבותו בעיר חברון²⁶.

יבג. ויש לומר הביאור בזה:

יגאמרו חז"ל²⁷ "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו", מעשה אבות סימן לבנים, וכמ"ש הרמב"ן²⁸ ד"כולם (כל מעשי האבות) באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו", ואולי י"ל, שמעשה האבות הוא סימן, גרם²⁹ למאורעות הבנים. ועפ"ז בעניננו, מזבחות אלו שבנה אברהם הם הם ההכנה ונתינת כח לעבודת הקרבנות³⁰ (של בני ישראל) ע"ג המזבח במשכן ומקדש.

ידוזוהי נקודת הטעם שבנה אברהם שלשה מזבחות — כי ב"מזבח" של ה"בנים" מצינו ג' פעולות וענינים, ש(ה"סימן" ו)נתינת הכח להם הם שלשה מזבחות אלו שבנה אברהם.

טווההסברה:

טזבנוגע לענינו של מזבח אמרו חז"ל³¹ — "מזבח, מזיח ומזין מחבב מכפר", כלומר: מזיח גזירות³² (רעות מעל ישראל³³); מזין, בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה³³; מחבב את ישראל אל אביהם³³; ומכפר עונות³².

יזארבעה דברים אלו מתחלקים, בכללות, לשלשה סוגים: א) "מזין" — השפעת מזון לעולם, ב) "מזיח ומכפר" — ביטול ענינים בלתי רצויים מעל ישראל (גזירות ועונות). ג) "מחבב את ישראל אל אביהם".

יחוהנה, חלוקה כזו של "ארבעה שהן שלשה" אנו מוצאים גם בחלוקת הקרבנות (על המזבח) למיניהם — שהרמב"ם³⁴ מחלק את הקרבנות ל"ארבעה מינין, עולה וחטאת ואשם ושלמים", ואילו במדרש³⁵ מצינו שמחלקם לשלשה — "עולה שלמים וחטאת". ומובן שאין כאן סתירה, כי חטאת ואשם תוכנם אחד^*35, שניהם באים לכפרה.

יטועפ"ז יש לומר, ששלש פעולות הנ"ל שבקרבנות מכוונות כנגד שלשה סוגים אלו שבקרבנות³⁶:

כשלמים, שיש בהם אכילת בעלים, הם כנגד זה שהמזבח (קרבנות) "מזין" את העולם, דכשם שהבעלים זוכים באכילתם זו (שהיא אכילה גשמית, מזון הגוף) על ידי הקרבת קרבן לה', כך "בזכות הקרבנות העולם נזון";

כאחטאת (ואשם) שבאו לכפרה — היינו "מזיח. . מכפר";

כבוהעולה, שהיא כליל לה', ענינה ל"חבב ישראל אל אביהם"³⁷, ובלשון המדרש³⁸, ש"העולה נקרבת לכבוד הקב"ה בלבד אבל השלמים והחטאת בעד (כנגד) עצמנו", כלומר, השלמים והחטאת באים (בעיקר?, גם?) לתועלת המקריב (או בשביל קבלת מזון, או כדי לבטל ענינים בלתי רצויים), משא"כ העולה באה רק "לכבוד הקב"ה בלבד", ועל ידה מתחבבים ישראל אל אביהם שבשמים³⁹.

כגד. ויש לומר, ששלש פעולות הנ"ל ישנן, בכללות, בכל קרבן, כי בכולם יש שלשה ענינים: א) זריקת הדם ע"ג המזבח; ב) אכילת כהנים ובעלים (וגם בקרבן עולה — עורה לכהנים⁴⁰); ג) גילוי שכינה — האש שירדה מן השמים ו"אכלה" את הקרבנות⁴¹ (ובכללות יותר — מה שמקום המזבח הוא בביהמ"ק, בלשון הרמב"ם⁴² "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"):

כדחלק הקרבן הנאכל (ושייך) לכהנים ולבעלים — מרמז על פעולת "הזנת העולם", כנ"ל;

כהזריקת הדם ע"ג המזבח היא היא הפועלת כפרת⁴³ העונות וריצויין (ש

כוזה כולל ריצוי על כל ענינים בלתי רצויים);

כזוגילוי השכינה שבקרבנות (האש שיורדת מן השמים, ובכללות, זה שהמזבח הוא בבית המקדש, "בית לה'") מורה על חביבותם של ישראל⁴⁴, ועד "כדרך שבא לראות כך בא ליראות"⁴⁵, שכל התגלות זו היא בשביל ישראל עם קרובו.

כחה. ידוע שעבודת הקרבנות נקראת בשם "עבודה" סתם⁴⁶, משום שבה מתבטא כללות הענין דעבודת השם.

כטומזה מובן, דכשם שבקרבנות ישנם ג' הענינים הנ"ל — כמו"כ הוא בנוגע לכללות הענין דעבודת השם, שג' חלוקות בה:

לראשיתה היא העבודה דתורה ומצות, מזון הנפש ("מזין"), כי התורה היא "חיינו", ונאמר (גבי מצות) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"⁴⁷, וכידוע שרמ"ח מ"ע הם כנגד רמ"ח אברים⁴⁸, ועל ידי קיום התומ"צ ממשיכים חיות (הנשמה) תוך אברי האדם⁴⁹.

לאלמעלה מזה היא עבודת התשובה, דגם כאשר חטא ופגם ועבר את הדרך ר"ל, מתקן זה ע"י התשובה ("מכפר" ו"מזיח").

לבאמנם שלימות ענין הדביקות בו יתברך היא העבודה דמסירת נפש, זה שהאדם מוסר את עצמו מכל וכל להקב"ה (כמו עולה שהיא כליל לה'). שזוהי אמיתית ענין המסירת נפש, שמוסר נפשו לא בשביל שכר או בשביל איזוהי תועלת (גשמית, או) רוחנית (שתגיע לנשמתו)⁵⁰, כ"א רק לכבודו ית', בלי שום חשבון כלל וכלל⁵¹. ובזה שהאדם מקריב (ומבטל) את עצמו כליל להקב"ה, ואינו מחפש לעצמו כלום, הרי הוא "מחבב את ישראל אל אביהם".

לגו. עפ"ז יובן תוכנם של שלשת המזבחות שבנה אברהם — בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" — שבהם הניח אברהם את היסודות ("סימן") לשלשה ענינים כלליים בעבודת עם ישראל במשך כל הדורות:

לדהמזבח הראשון הי' "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", שזהו ענין של צרכי האדם, הן הגשמיים והן הרוחניים (בדוגמת "מזין"^*51);

לההמזבח השני — שהתפלל שם עליהם (לכפר על מעשה עכן)⁵² — היינו הענין ד"מזיח^*51. . מכפר";

לוואילו המזבח השלישי לא פרש"י מהו ענינו — כי תכליתו של מזבח זה אינה בשביל איזו תועלת צדדית, כ"א רק כדי לבנות מזבח לה' (כמו קרבן עולה שהיא כליל לה', ובאה רק לכבודו יתברך כנ"ל). וה"סימן לבנים" שב"מעשה אבות" זה⁵³ הוא לענין ד"מחבב" שבקרבנות⁵⁴, כי הקרבה באופן כזה פועלת חביבותם של ישראל אצל הקב"ה, כנ"ל.

לזונמצא, ששלשת המזבחות שבנה אברהם הם בסדר דמן הקל אל הכבד: הראשון — "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י" (דוגמת "מזין"); השני — תפלתו על מעשה עכן ("מזיח. . מכפר"); והשלישי — "ויבן שם מזבח לה'" (סתם), מבלי שום כוונה נוספת, רק לכבודו יתברך.

לח[ובזה יומתק זה שבהמזבח הראשון לא העתיק רש"י את התיבות "לה' הנראה אליו" — דלכאורה, פשטות משמעות הכתוב היא, דלאחרי שנראה אליו ה' — "וירא ה' אל אברם" — בנה מזבח "לה' הנראה אליו", וא"כ הו"ל לרש"י להעתיק הנ"ל ולפרש שבניית המזבח היתה להודות על התגלות זו^*54 (או שהתגלות זו עוררה אצלו הרצון לעבוד ה' על ידי מזבח), ורש"י מפרש שהמזבח בא (רק) "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י"?

לטוע"פ הנ"ל מובן, כי סדר העבודה הוא בהדרגה (מלמטה למעלה), מן הקל אל הכבד, ותוכן זה שבמזבח (לבנות מזבח "לה' הנראה אליו") שייך למזבח השלישי⁵⁵; ולכן פרש"י דמש"נ "לה' הנראה אליו" (גבי מזבח הא') לא בא לתאר תוכנו ומטרתו של המזבח, אלא רק כסימן (הזמן) לחוד — ש(בנייתו שהיא בגלל הבשורות —) הבשורות נודעו לו כאשר "ה' נראה אליו"⁵⁶].

מז. ועפ"ז יש לבאר גם זה שהכתוב מדגיש גם במזבח הג' "ויבן שם מזבח לה'", שבנה את המזבח בחברון דוקא, כי תוכן ענינו של מזבח זה שייך לעיר חברון דוקא.

מאוכידוע⁵⁷ ש"חברון" הוא לשון חיבור⁵⁸ [וכמשנ"ת במק"א⁵⁹ שזה שייך (גם) לעיר חברון כפשוטה, ששם נקברו האבות והאמהות של כל ישראל ואין קורין אבות (ואמהות) אלא לאלה⁶⁰, וכל התפלות עולות על ידי חברון⁶¹], ואמיתית הקשר והחיבור של בנ"י עם הקב"ה הוא כאשר עבודתנו היא לא "בעד עצמנו", בשביל איזו תועלת המגיעה להאדם (גם לא תועלת נעלית ביותר של כפרת האדם), כ"א כאשר ה"מזבח" (ההקרבה) שלו הוא רק לכבודו ית', כולו כליל לה'.

מבח. ידוע שעיקרו של ביהמ"ק — "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"⁶² — הוא המזבח, וע"פ הנ"ל יש לומר, שג' מזבחות אלו דאברהם, הם כנגד ג' בתימקדשות⁶³:

מגנת' במ"א בארוכה⁶⁴, שההפרש בין מקדש ראשון ומקדש שני בעבודה רוחנית הוא בזה, שענינו של מקדש הראשון הוא עבודת הצדיקים, ועבודה דמקדש שני, שבא (לאחרי חורבן בית ראשון ו)לתיקונו של החורבן — היא עבודת התשובה.

מדונמצא, שמזבח הראשון דאברהם — שכנגד העבודה דתומ"צ — הוא ה"סימן" למקדש הראשון, עבודת הצדיקים (שנקראים כן על שם עבודתם בקיום התומ"צ); ומזבח השני שלו — כנגד עבודת התשובה — הוא ה"סימן" להעבודה דמקדש שני⁶⁵.

מהאמנם תכלית השלימות היא בית המקדש השלישי — תכלית השלימות בעבודת השם, שאז יקויים היעוד "עין בעין יראו וגו'"⁶⁶, היינו התגלות אלקות בתכלית השלימות⁶⁷, ובמילא גם דביקות בנ"י בה' תהי' בתכלית השלימות ובביטול מוחלט אליו ית'. וב"מעשה אבות" הוא המזבח השלישי שבנה אברהם בחברון, שכל ענינו הי' רק — "ויבן שם מזבח לה'", כנ"ל באורך.

מוויש למצוא סמוכין לזה בדברי המדרש⁶⁸, שאברהם בנה מזבח בחברון מפני שהוא "מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית שנאמר⁶⁹ ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה'":

מזידוע שמלכותו של דוד המלך (ובפרט כאשר נעשה מלך בפועל על כל ישראל) היא מלכות נצחית⁷⁰, אשר שלימותה היא מלכותו של המלך המשיח.

מחוכפסק דין הרמב"ם⁷¹ ש"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה"; ולא עוד אלא שמצינו במדרשי חז"ל⁷², שמלך המשיח הוא הוא דוד המלך — "דוד שמי'", ובלשון הידוע⁷³ "איש צמח שמו הוא דוד בעצמו"⁷⁴.

מטונמצא, שמזבח זה שבנה אברהם שייך למלכותו של דוד, שהיא היא מלכותו של מלך המשיח, שאז תהי' תכלית השלימות הנ"ל בעבודת השם.

נט. ההוראה מכל זה במעשינו ועבודתינו עתה:

נאמאחר שמעשה אבות הוא סימן לבנים, מובן, שענינם של כל שלשת המזבחות שבנה אברהם צ"ל בעבודת כאו"א מישראל, וגם עתה.

נבוע"פ משנ"ת שהמזבח השלישי הוא כנגד השלימות שתושג בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, נמצינו למדים, שכל עניני העבודה (כללות ענין המזבח והקרבנות בעבודת השם), גם בזמן הגלות, צריכים להיות קשורים בתוכן הענין דמלכות דוד, דוד מלכא משיחא.

נגהיינו שגם העבודה דתומ"צ ותשובה צ"ל חדורה בההכרה הברורה, ששלימות ענין עבודת השם תהי' רק לעת"ל⁷⁵ (שאז יהי' קיום המצות "כמצות רצונך"⁷⁶), וכדברי הרמב"ן הידועים⁷⁷ שהמצות שאנו מקיימים בזמן הזה (בחו"ל) הן רק "ציונים", "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'" —

נדשזה גופא מעורר עוד יותר התשוקה והגעגועים לגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז מקרבים וממהרים את הזמן שבו רואים במוחש, בפועל ובגלוי, את קיומה של הכריתת ברית דכל בנ"י עם דוד המלך, דוד מלכא משיחא — "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי' לכולם. . ודוד עבדי נשיא להם לעולם"⁷⁸, ובמהרה בימינו ממש.

נה(משיחת ז' מרחשון תשמ"ו)