Likkutei Sichos·Vol. 30·Lech Lecha·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך ל·לך לך·שיחה ג

אשיחה ג
א. כתב הרמב"ם בספר המצות: "מצוה רטו היא שצונו למול את הבן, והוא אמרו ית' לאברהם¹ המול לכם כל זכר". אמנם במנין המצות בריש ספר היד² כתב "למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו" — שהוא כתוב בפ' תזריע³.

בוצריך להבין טעם השינוי, שבמנין המצות הביא המקור למצוה זו מהכתוב דפ' תזריע ולא (כבספר המצות) מהציווי שנאמר לאברהם⁴.

גועוד תמוה: במנין המצות מדייק הרמב"ם⁵ בלשונו לומר "למול את הבן"⁶, שבפשטות כוונתו שהחיוב על האב למול את בנו [ובפרט ששינה ממ"ש (בל' סתמי) בהכותרת להל' מילה "למול הזכרים ביום השמיני"]⁷; וא"כ לכאורה הו"ל להרמב"ם להביא הכתוב דאברהם, ששם מוכח שהאב מצווה למול את בנו⁸, ולא הכתוב "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" שלא נזכר בו שהחיוב הוא על האב⁹.

דלכאורה י"ל ששינוי זה תלוי בפלוגתת הבבלי וירושלמי, שבבבלי¹⁰ למדו החיוב שעל האב למול את בנו ממש"נ¹¹ באברהם "וימל אברהם את יצחק בנו", ובירושלמי¹² למדו ממש"נ "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ש"ודאי דלאו אקטן מוטל לעשות רק על האב" — קרבן העדה), ובספר היד נקט הרמב"ם כדרשת הירושלמי.

האבל הא גופא טעמא בעי, מדוע נקט הרמב"ם בס' היד כהירושלמי ולא כהבבלי¹³ (ובפרט ע"פ הכלל הידוע¹⁴ שהרמב"ם מביא הדרשה הפשוטה יותר, והרי בכתובים דאברהם מפורש ופשוט (יותר) חיובא דאב¹⁵).

וב. והנה בפשטות יש לבאר זה ע"פ דברי הרמב"ם הידועים בפירוש המשניות שלו¹⁶, וז"ל:

ז"ושים לבך על העיקר הגדול. . שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון. . אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה. וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע"ה הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות".

חולכן לא נקט הרמב"ם בס' היד הכתוב שנאמר לאברהם (היינו "נביאים שלפניו" דמשה) אלא דפ' תזריע¹⁷, שהוא הציווי ש"הקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו"¹⁸.

טאבל עפ"ז קשה יותר זה שבספר המצות מביא הכתוב דאברהם ולא הזכיר כלל הכתוב דפ' תזריע?

יויתירה מזו: בספר המצות מדגיש הרמב"ם "והוא אמרו ית' לאברהם המול לכם כל זכר" — היינו שלא זו בלבד שמביא הכתוב דאברהם, אלא שמוסיף ומדגיש שהציווי לישראל (שצונו) למול כו' הוא הוא הציווי שהי' לאברהם — היפך ה"עיקר הגדול" שבפירוש המשניות, "שכל מה שאנו. . עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה על ידי משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו".

יאג. ויש לומר בהקדם תוס' ביאור בדברי הרמב"ם הנ"ל בפירוש המשניות, שלכאורה יש להקשות¹⁹:

יבמכיון שמצות מילה המוטלת עלינו אינה מצות מילה שנצטווה אברהם אבינו, אלא יסודה וענינה הוא — "מצות הקב"ה על ידי משה רבינו ע"ה" — מדוע נקראת מצוה זו בשם "בריתו של אברהם אבינו", ועד שנקבע שם זה בנוסח הברכה²⁰ — "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"?

יגומצינו ג"כ ששייכותה של מצוה זו לבריתו של אברהם אבינו מוזכרת ומודגשת בספר היד, בכתבו ע"ד גודל העילוי של ברית מילה וחומר הפרתה — "לא²¹ נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל. . וכל המפר בריתו של אברהם אבינו. . וכל מצות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות. . ועל המילה נכרתו שלש עשרה בריתות עם²² אברהם אבינו".

ידוכעין הדגשה זו מצינו גם בפירוש המשניות שם גופא, וז"ל: "(אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל. . אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו) שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה" — דלכאורה²³ מה טעם הוספה זו "שנמול כמו שמל אאע"ה", לאחר שקבע שאין אנו מלין אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה? [וכמו בההמשך תומ"י במצות גיד הנשה, שלא כתב הרמב"ם ש"מצות משה רבינו ע"ה" היתה שלא לאכול גיד הנשה כמו שלא אכלו יעקב ובניו²⁴].

טוד. וי"ל הביאור בזה — בפשטות:

טזבה"עיקר הגדול" שכתב הרמב"ם — דזה שאנו מקיימים את המצות אינו מפני הציוויים שקדמו להציוויים על ידי משה רבינו בסיני — כוונתו לומר שכל החיוב המוטל עלינו בקיום כל המצות בא אך ורק מהציווי של הקב"ה ע"י מרע"ה, בלי קשר וזיקה להציוויים שנאמרו ע"י ה"נביאים שלפניו"; אבל אין זה נוגע לגוף המצות ומהותן, ויתכן שפיר שגדרן ומהותן של המצות דלאחר מ"ת יש להן קשר ודמיון לענינן שלפני מ"ת — ועד שיתכן שמהותן וענינן אחד.

יזובנדו"ד — מצות מילה: ודאי שרק ציוויו של הקב"ה ע"י משה רבינו הוא המחייב אותנו לקיים מצוה זו, ולא הציווי לאברהם; וביחד עם זה מהותה של מצות מילה שנצטווינו היא היא בריתו של אברהם אבינו — הקב"ה ציונו (ע"י משה רבינו) להכניס את הבן (ע"י ברית מילה) בהברית שכרת הוא ית' עם אברהם אבינו.

יחועפ"ז נמצא, שבמצות מילה יש חידוש גדול לגבי שאר המצות שנצטוו עליהן קודם מ"ת:

יטבשאר המצות הרי המצוה כפי שניתנה במ"ת היא מצוה חדשה שאינה קשורה עם הציווי שהי' לפני מ"ת, וע"ד "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה"²⁵; ואפילו כאשר גוף המצוה לא נשתנה — הרי אין לתוכן וענין המצוה שאנו מקיימים קשר ושייכות להמצוה שהיתה קודם מ"ת, ולדוגמא — אבר מן החי: זה שאנו אסורים באכילת אבר מן החי אין לו קשר לאיסור אבר מן החי שהי' נוהג לפני מ"ת.

כוגם באיסור גיד הנשה שמפורש בגמ'²⁶ "שנכתב במקומו (בפ' וישלח) לידע מאיזה טעם נאסר להם", שהטעם שהוזהרנו (לאחר מ"ת) שלא לאכול גיד הנשה הוא מפני "(על כן. . ) כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה"²⁷ — הרי זה רק טעם המצוה, שאיסור אכילת גיד הנשה הוא זכר להמאורע שאירע עם יעקב, אבל בגוף ועצם המצוה אין קשר ביניהם.

כאמשא"כ במילה, שהקשר של מצוה זו שאנו מקיימים למצות מילה דאברהם אבינו אינו רק טעם וזכר, אלא שהוא אותו הענין ממש²⁸, שתוכן מצות מילה שלנו הוא מה שמכניסים את הנמול "בבריתו של אברהם אבינו".

כב[וזהו עוד יותר ממ"ש הב"ח²⁹ גבי מצות סוכה, שכוונת המצוה — "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם וגו'"³⁰ — היא חלק מהמצוה עצמה, ובלי כוונה זו "לא קיים המצוה כתיקונה" (דאף שתלה הכתוב "הרבה מצות"³¹ ביציאת מצרים, מ"מ, בשאר המצות הם רק טעם וזכר, משא"כ במצות סוכה הרי כוונה זו היא חלק מעצם המצוה),

כגדשם הרי סו"ס אין זה אלא כוונה וזכר, אלא שהם חלק ופרט מקיום המצוה; משא"כ בנדו"ד — מצות מילה, שהענין ד"בריתו של אברהם אבינו" אינו רק פרט וחלק מהמצוה, אלא הוא מהותה של המצוה, שע"י מצוה זו מכניסים את הנמול "לבריתו של אברהם אבינו", כנ"ל].

כדוזוהי כוונת הרמב"ם בהוסיפו "שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה" — להדגיש החידוש במצות מילה שאנו מקיימים, שה"ברית" הנפעלת על ידי המילה שלנו היא אותה ה"ברית" שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו.

כהויש לומר, שזה מודגש עוד יותר בזה שרוב פרטי החיובים דמילה נלמדו מהכתובים דאברהם³², ועד שגם חיוב כרת נאמר (ורק) גבי אברהם³³ (ולא בפ' תזריע) — להדגיש שמצות מילה שלנו היא היא "בריתו של אברהם אבינו".

כוה. ועפ"ז יש לבאר טעם השינוי בין ספר המצות, ששם הביא הרמב"ם הכתוב דאברהם, ומנין המצות בריש ספר היד, ששם הביא הכתוב דפ' תזריע:

כזמהחילוקים בין ספר המצות ומנין המצות שבספר היד הוא:

כחספר המצות אינו ספר הלכה, אלא רק ביאור של התרי"ג מצות, תיאור קצר של המצוה ומקורה בתושב"כ ודיני' (בכללות) בתושבע"פ³⁴; וכמו"כ בנדו"ד, מכיון שעיקר פרשת מילה הוא — הכתובים דאברהם שמשם נלמדים רוב פרטי', ושם מבואר מהותה של המצוה, שהיא "ברית" בין ישראל להקב"ה (בריתו של אברהם) — מביא הרמב"ם הכתוב "המול לכם כל זכר"; ולכן מדגיש שם שהציווי הי' "לאברהם" — כי זהו ענינה של מצות מילה, "בריתו של אברהם אבינו", כנ"ל³⁵.

כטמשא"כ במנין המצות שבריש ס' היד — ספר "הלכות הלכות"³⁶ — מביא הרמב"ם הכתוב שעיקרו (לא מהותה וגדרה של המצוה, אלא) מקור החיוב לקיים מצוה זו בתור אחת מתרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני; והיות "שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו", מובן, שצריך להביא הכתוב שלאחרי מ"ת, שהיא (בפשטות³⁷) "מצות הקב"ה ע"י משה רבינו", כי חלות החיוב דמצוה זו היא מכתוב זה דוקא.

לו. חידוש זה שבמצות מילה (שמהותה של ברית מילה היא — "בריתו של אברהם אבינו", שלפני הדיבור) — יובן יותר ממשנ"ת במק"א³⁸, שבמצות מילה יש שני ענינים:

לאא) מצוה פרטית, אחת מתרי"ג מצות התורה.

לבב) ענין כללי — "ברית" בין ישראל והקב"ה, "זאת בריתי. . ביני וביניכם"³⁹, שברית מילה שייכת לעצם קדושת ישראל. וי"ל שזהו גם עיקר כוונת הרמב"ם במ"ש (בחותם הל' מילה⁴⁰) "מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים שנאמר⁴¹ כי כל הגוים ערלים", להדגיש, שענין המילה נוגע לכללות "ישראל" [שלכן, גם איש ישראל שאינו יכול לקיים מצות מילה בפועל (מפני שאחיו מתו מחמת מילה וכיו"ב⁴²) נק' "מהול"⁴³, שי"ל הטעם, כי עיקר שם "מהול" הוא לא מפני פעולת המילה, אלא מפני חיובו להכנס לברית זו, שישנו גם במי שאינו יכול לקיים המצוה בפועל⁴⁴].

לגוליתר ביאור: גם ה"מצוה פרטית" דמילה נקראת בשם "ברית" — אלא שישנם שני ענינים בה"ברית" שבין ישראל והקב"ה: א) הברית על קיום התומ"צ⁴⁵, ב) ה"ברית" והקשר שבין הקב"ה וישראל מצד מהותם דישראל⁴⁶. וזהו הענין הכללי שבברית מילה, שנוסף על היותה מצוה פרטית (אחת מתרי"ג מצות התורה) הרי היא אות הברית השייכת לישראל. וכמפורש במאמר חז"ל⁴⁷ שמביא הרמב"ם (בהמשך ל"מאוסה היא הערלה כו'") "וכל⁴⁸ המפר בריתו של אברהם כו' אע"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא" — כי הברית דמילה קדמה לברית דתורה ומעשים טובים, שקודם צ"ל⁴⁹ המציאות דישראל (והברית עמו), ואח"כ⁴⁹ שייך הברית דתורה⁵⁰.

לד[וי"ל שזוהי כוונת המדרש⁵¹ "אם אין אדם נמול אינו יכול ללמוד תורה שנאמר⁵² מגיד דבריו ליעקב למי שהוא מל כיעקב לא⁵² עשה כן לכל גוי משום שהם ערלים" — דברית מילה קדמה לתורה, כי תורה ומצות ניתנו לישראל דוקא ולא לאומות העולם, וישראל שייך לברית מילה].

להז. ובזה יש לבאר הטעם שלא זו בלבד שמצות מילה התחילה מאברהם אבינו, אלא עוד זאת — שמצות מילה שאנו מקיימים לאחרי מ"ת קשורה לאברהם ועד שנקראת "בריתו של אברהם אבינו":

לו"בריתו של אברהם אבינו" אינה כריתת ברית על קיום התורה ומצות, כי ענין התורה מתחיל מזמן מתן תורה, וכנ"ל מהרמב"ם שאין המצוות שלנו באות מהציוויים שלפני הדיבור; אלא ה"ברית" עם אברהם, "ביני וביניכם ובין זרעך אחריך", היא עם ישראל, דהתחלת עם ישראל היא מאברהם יצחק ויעקב⁵³, ומאז הותחלה ברית וקדושת ישראל

לז[לא מיבעי להדיעות⁵⁴ שהאבות יצאו מכלל ב"נ, אלא אפילו להדיעות⁵⁴ שלא יצאו מכלל ב"נ — ה"ז רק בנוגע לקיום המצות שלהם וכיו"ב, אבל מציאות עם ישראל התחילה מהאבות].

לחונמצא, שאף שהמצות שלנו אינן קשורות להמצות שלפני הדיבור — מ"מ מציאות עם ישראל מתחילה מהאבות.

לטומזה — שני הענינים שבמצות מילה: גוף המצוה והחובה של מצות מילה (כאחת מתרי"ג מצות) אינו שייך לציווי הקב"ה לאברהם, כי אם רק למצות הקב"ה על ידי משה רבינו; אבל תוכן הברית הנפעל על ידי מצוה זו — השייך לעם ישראל — ה"ז "בריתו של אברהם אבינו", היא המשך להברית שכרת הקב"ה עם אברהם, "זאת בריתי. . ביני וביניכם ובין זרעך אחריך".

מח. עפ"ז יש לבאר עוד הלכה ברמב"ם:

מאבנוגע לברכת המילה פסק הרמב"ם בהל' מילה⁵⁵: ואבי הבן מברך ברכה אחרת כו' להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחרי' ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה ב"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן.

מבכלומר: לדעת הרמב"ם, הברכה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" נתקנה במיוחד עבור אבי הבן, מפני מצוותו הנוספת והמיוחדת שיש לו ("יתר על מצוה שמצווין (כל) ישראל") למול את בנו. ולכן "אם אין שם אביו אין מברכין אחרי' ברכה זו".

מגומשמעות הענין היא, שזה שע"י ברית מילה מכניסים את הנמול "בבריתו של אברהם אבינו", שייך (בעיקר) למצות האב דוקא.

מדיש שביארו⁵⁶ לפי מה דיליף בקידושין⁵⁷ דמצות האב למול את בנו הוא מדכתיב⁵⁸ וימל אברהם את יצחק בנו, ונמצא שמצות האב שייכת ל"בריתו של אברהם אבינו" (שממנו ילפינן חיובא דאב).

מהאבל מלבד זאת שבס' היד (במנין המצות) מביא הרמב"ם (כנ"ל) הכתוב דפ' תזריע ולא הכתוב דאברהם⁵⁹ — הנה גם הביאור עצמו צ"ע, שהרי גם החיוב שעל ב"ד, וכן החיוב של הבן עצמו, נלמדים בקידושין שם מהכתובים גבי אברהם, וא"כ גם החיוב של כל ישראל (ב"ד) ושל הבן עצמו שייכים ל"בריתו של אברהם אבינו", ואין חובת האב שונה מחיובם בענין זה.

מוט. אמנם ע"פ משנת"ל בביאור הלשון "בריתו של אברהם אבינו" — יש לבאר השייכות למצות האב דוקא:

מזשם "ישראל" תלוי בלידה, שבא להנולד בירושה מאביו ואמו, דלהיותו בן אברהם יצחק ויעקב (ובת שרה רבקה רחל ולאה) יש לו ממילא שם ישראל בפועל [משא"כ ה"ברית" דתורה, אף שמתחייב בתורה ומצוות בדרך ממילא להיותו איש (ואשה ד)ישראל — מ"מ, קיום התומ"צ בפועל תלוי בבחירתו].

מחונמצא, שמהותה של מצות מילה (היינו הענין הכללי שבה — "בריתו של אברהם אבינו") הרי היא המשך ללידת הבן, שאז נכנס (בדרך ממילא, מצד הלידה) לכלל ישראל, ושלימות שם ישראל באה לו בעת ברית מילה (ואשה כמאן דמהילא דמיא⁶⁰).

מטויש לומר שזהו הטעם שבמצות מילה יש מצוה מיוחדת על האב "יתר על מצוה שמצווין ישראל" [ופשטות הלשון היא, שזה שהמצוה היא על האב אינו רק משום שאא"פ לקטן למול א"ע ולכן הטילה התורה חיוב זה על האב⁶¹, אלא שזוהי בעצם חובת ומצות האב⁶²]:

נהחיוב של כל ישראל "שימולו כל ערל שביניהן" הוא בעיקר מצד גדר חיוב המצוה, שמפני חומרת מצוה זו, הטילה התורה חובה על כל ישראל (ב"ד) "שימולו כל ערל שביניהן"; משא"כ המצוה שעל האב היא המשך להולדת הבן, דלהיות שהורי הבן⁶³ הם שהכניסו אותו לכלל ישראל (ע"י לידתו⁶⁴), לכן על האב לגמור ו"להשלים" אצלו כניסה זו לישראל, על ידי ברית מילה.

נאולכן תיקנו הנוסח "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" במצות האב דוקא — כי ההכנסה "בבריתו של אברהם אבינו", שלימות ענין ישראל, שייכת בעיקר להאב, שהכניסו לכלל ישראל.

נב(משיחות פורים וט"ז אדר תשמ"ז)