Likkutei Sichos·Vol. 31·Va'eira·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לא·וארא·שיחה ג

אשיחה ג
א. בפסוק¹ "וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור" מפרש רש"י: וימלא מנין שבעת ימים², שלא שב היאור לקד­מותו, שהיתה המכה משמשת רביע חדש ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם³.

בכוונת רש"י בפשטות היא (כמ"ש ב­מפרשים):

גא) לתרץ לשון "וימלא" — לשון יחיד, ד"וימלאו (שבעת ימים) מיבעי לי'"⁴ [ואם "שבעת ימים" פירושו "שבוע של ימים"⁵ (בלשון רש"י בכ"מ⁶ — "שטיינ"א של ימים") — הול"ל "ותמלא", כי "שבעת הוא שם לשבוע בלשון נקבה"⁷]; ולכן מוסיף רש"י תיבת מנין, כלומר, דהוי כאילו נכתב בקרא "וימלא מנין שבעת ימים".

דב) ליישב הלשון "וימלא" (גבי מנין ימים), דלכאורה אין לשון זה מתאים בנדו"ד — "כי⁸ מלא לא שייך רק על דבר שיש לו שיעור (קצוב) כמו וימלאו ימי' ללדת⁹, מלא שבוע זאת והם שבעת ימי המשתה¹⁰ — לכך אמר שגם בדבר הזה הי' המכה. . משמשת רביעית ה­חדש ויש לה שיעור שימלא".

האבל עדיין צריך ביאור באריכות לשון רש"י:

ואם כוונתו היא רק להשמיענו שהי' שיעור קצוב לכל מכה ומכה (שלכן מתאים ע"ז לשון "וימלא"), הי' מספיק לומר "שבעת ימים, שהיתה המכה מש­משת רביע חדש" — ומדוע מאריך רש"י ומוסיף:

ז(א) "שלא שב היאור לקדמותו" — וב­פרט שלכאורה אין בזה חידוש לגבי המפורש בקרא.

ח[וגם את"ל שכוונתו לפרט ענינה של המכה שאודותי' מדובר בקרא זה — הו"ל לקצר ולכתוב "שבעת ימים, ד­הכאת היאור"¹¹ (וכלישנא דקרא כאן "אחרי הכות ה' את היאור"), ומדוע מאריך לתארה בלשון של שלילה "שלא שב היאור לקדמותו"¹²?].

ט(ב) "ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם" — "מעיד ומתרה" מאן דכר שמייהו ולמאי נפק"מ כאן (בהמדובר בקרא ע"ד זמן הכאת היאור)?! ועוד: מנא לי' ל­רש"י בפשוטו של מקרא שההעדאה וה­התראה נמשכו¹³ זמן מדוייק ומוגבל של שלשה חלקי חדש¹⁴ (והרי רש"י אינו מביא זה בשם המדרש — זאת אומרת, ש­ההכרח לזה הוא מפשטות הכתובים עצמם)?

יגם צלה"ב דיוק לשון רש"י "היתה כו' רביע חודש ושלשה חלקים כו'": במדרשי חז"ל שהובא ענין זה¹⁵ — הלשון הוא: "כ"ד¹⁶ ימים הי' מתרה בהם. . ושבעה ימים המכה משמשת כו'" וכיו"ב — ו­מדוע שינה רש"י מלשון זה¹⁷?

יאב. ויש לומר הביאור בכל זה:

יבהלשון "וימלא" מורה שבשעה זו בא הדבר למילואו ולשלימותו¹⁸, ומקודם לכן עדיין חסר הוא. וכן בעניננו: טרם שעברו כל שבעת הימים עדיין הי' שיעורה של המכה חסר ולא נגמרה פעו­לתה, ורק כעבור מנין דשבוע ימים "נת­מלא שיעורה".

יגאמנם בענין זה (שגמר המכה הוא רק כעבור כל זמנה) שונה מכת דם משאר המכות: פעולת שאר המכות (ששימשו רביע חודש¹⁹) היתה באופן, שבכל יום ויום נתחדשה פעולת המכה²⁰ [כמו מכת צפרדע, שבמשך שבעה ימים — בכל יום היו מקרקרים בכל גבולי מצרים; במכת כנים — הלכו ורחשו באדם ובבהמה בכל יום ויום, ועד"ז בשאר המכות²¹] — ולכן מתאים בהם הלשון "וימלא", כלו­מר, "שיעור" פעולת המכה "נתמלא" ב­שבעת הימים שהיתה מכה זו "משמשת" — פועלת והולכת (ועד אז עדיין לא נגמרה פעולת המכה (לא — תוצאותי')):

ידמשא"כ במכת דם, הרי ברגע הראשון של המכה נהפכו "כל המים אשר ביאור. . ויהי הדם בכל ארץ מצרים"²².

טוכמפורש בקרא: וימלא ז' ימים אחרי הכות ה' את היאור.

טזואף שבמשך כל שבעת הימים של­אחרי הכאת היאור היו נכנסים מים חדשים להיאור²³ — הנה לא הי' צורך לפעולת מכת הדם מחדש כדי שגם מים אלו יהפכו לדם, כי מלשון הכתוב "כל המים אשר ביאור" ומהלשון "הלקה את יראתם"²⁴ מובן שמכת דם היתה בכל היאור (נהר נילוס) ובכל מקום שנמצא "יראתם" — גם מחוץ לגבולות מצרים²⁵; ואולי יש להוסיף, שרק כמות קטנה של המים החדשים שנכנסו למקור היאור הגיעו ל(חלק) היאור שבארץ מצרים ונתבטלה במיעוטה, ובכלל — קמא קמא בטיל;

יזומכיון שפעולת המכה "הכות היאור" כבר נגמרה ברגע הראשון, שוב לא שייך לומר לכאורה שבמשך שבעת ה­ימים היתה המכה ממשיכה בפעולה עד ש"נתמלא שיעורה" בשבעת ימים²⁶.

יח[במדרש איתא²⁷ ד"מצרי וישראל ב­בית אחד והגיגית מלאה מים ומצרי. . מוציאה מליאה דם וישראל שותה מים. . והמצרי אומר לו תן לי בידך מעט מים ונותן לו ונעשו דם" (ורק "כשהי' לוקח מישראל בדמים הי' שותה מים"), ולפ"ז נמצא דגם במכת דם היתה פעולת המכה נמשכת כל שבעת הימים, דהרי כשהגיעו המים מיד ישראל ליד מצרי נהפכו אז לדם.

יטאבל בפרש"י אין כל זכר לנס זה, והטעם — כי אין כל רמז לנס זה ב­פשוטו של מקרא²⁸. ואדרבה: בכתוב מ­פורש²⁹ "ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות כי לא יכלו לשתות ממימי היאור", שפירושו (ע"ד הפשט) הוא, שהמים מחפירות אלו היו ראויים לשתי' ושתו אותם³⁰ (כי המכה היתה רק במי היאור, ולא בהמים שחפרו "סביבות היאור"³¹), והיינו שהמים האלה לא נהפכו לדם].

כולכן מבאר רש"י — "שלא שב היאור לקדמותו", כלומר, גם מכה זו ("היתה המכה משמשת" —) היתה במשך כל שבעת הימים, אלא שלא היתה ע"י פעולה, כ"א באופן שלילי — "שלא שב היאור לקדמותו".

כאוההסברה: א) מפורש בקרא, כנ"ל, ד"הכות היאור" — הי' לפני ה"שבעת ימים", וא"כ פעולת המכה נגמרה אז. ב) לאידך, לא מצינו שלאחרי גמר מכת דם תהי' פעולה להחזיר את הדם למים. וב­פשטות — "שב היאור לקדמותו" בדרך ממילא³², ונמצא שהמכה "היתה משמשת" כל שבעת הימים (שלא ישוב היאור לקדמותו). ולכן גם במכה זו מתאים הלשון "וימלא (מנין) שבעת ימים" — ש"נתמלא" שיעור המכה.

כבג. ובכל זאת אין רש"י מסתפק בזה, כי עדיין אינו מיושב היטב המשך ה­כתובים כאן — "וימלא גו' אחרי הכות גו' ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ואמרת אליו גו'",

כגדהלשון משמע קצת, שהכתוב "וימלא גו'" הוא (גם) הקדמה להתראה שבפסוק שלאח"ז, דכאשר "וימלא שבעת ימים גו'" אזי אמר ה' למשה שילך ויתרה את פרעה על אודות מכת צפרדע³³.

כדדאם כוונת הכתוב היא רק להודיענו כמה ימים נמשכה המכה — הול"ל "ותהי המכה שבעת ימים" (וכיו"ב); ומזה שה­כתוב מדייק לומר "וימלא שבעת ימים גו'" (היינו הזמן דסיום וגמר המכה) משמע קצת, שפסוק זה הוא הקדמה להבא לאחרי סיום מכה זו.

כהאבל לאידך, אם "וימלא גו'" הוא רק הקדמה לפסוק שלאח"ז — הול"ל "ויהי אחרי המכה" (וכיו"ב). ומכיון שהכתוב מודיע בהקדמה זו גם שיעור זמן שימוש המכה ("וימלא שבעת ימים") משמע, שגם שיעור זה נוגע לההמשך בפסוק שלאח"ז ע"ד ההתראה.

כווזהו שרש"י כותב — "שהיתה המכה משמשת רביע חודש ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם", כלומר: גם ההתראה היתה קשורה עם שיעור וזמן מסויים, ועוד זאת — שני הענינים שבכל מכה (שימושה של המכה והתראתה) ושיעורם, הם חלקים משיעור אחד שלם^*33 הכולל כללות המכה: השיעור השלם והקצוב של כללות המכה הי' חודש³⁴ (שלם)^*34, והחודש נחלק לשנים: חלק אחד (רביע החדש³⁵) הי' שיעורה של המכה עצמה, ושלשה חלקים — שיעור ההתראה.

כזד. וי"ל דזוהי כוונת רש"י — שמק­דים "שהיתה המכה משמשת" ל"הי' מעיד ומתרה בהם" [היפך סדרן בפשטות, דמ­קודם באה ההעדאה וההתראה ואח"כ המכה³⁶]:

כחמקורו לסדר זה הוא סדר הכתוב, ש­"וימלא שבעת ימים" (המלמדנו את שיעור הזמן שהיתה המכה משמשת) בא כהקדמה ל"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ואמרת אליו גו'" — ההתראה על המכה שלאח"ז. ועל יסוד זה הוא פירושו של רש"י, שחודש הימים שנקצב לכל מכה ומכה נחלק באופן, שהרביע הרא­שון "היתה המכה משמשת. . ושלשה חלקים (שלאח"ז) הי' מעיד ומתרה בהם" על המכה שלאח"ז.

כטאלא שלכאורה דבר תמוה הוא — איך מתאים לומר ששיעור זמן המכה נחלק באופן שבתחילה באה המכה ואח"כ ההתראה על המכה שלאחרי' — הרי כל ענין ההתראה הוא הכנה והק­דמה להמכה (שתבוא לאחרי' דוקא)!

לה. ויש לומר הביאור בזה:

לאכוונתן של ההתראות לפרעה הי' לא (רק) במובן הרגיל של התראה, הכנה למכה שלאחרי' — (אלא) כדי לאיים ולהשפיע על פרעה לשלוח סו"ס את בנ"י מארצו,

לבשהרי הקב"ה אמר למשה תיכף ב­תחילת שליחותו לפרעה "ואני אקשה את לב פרעה גו' ולא ישמע אליכם פרעה גו'"³⁷ —

לגההתראות היו (ג"כ) ענין של "מכה" — כדי "לרדותו. . ביסורין"³⁸, היינו, לג­רום לו צער ויסורין, הדיבורים שהי' משה מדבר לפרעה מלך מצרים בסגנון של התראה וכו' במשך כל זמן הנ"ל, ה"ז צער ויסורין לפרעה.

לדועפ"ז מובן שההתראה היא המשך למכה שלפני', ובפרט שהמכוון בההת­ראות — "לרדותו. . ביסורין" — נעשה בתוקף יותר כאשר ההתראות באות ב­סמיכות למכות (בפועל³⁹): כאשר אך זה עתה שב היאור לקדמותו — ומיד בא משה אל פרעה בהתראה על המכה הבאה — הרי זה ממשיך ומגדיל את ה­שימוש וההכאה של המכה הקודמת.

להוי"ל אשר גם מטעם זה, באה ההת­ראה על המכה הראשונה (דם) בהמשך (ותיכף) למופת המטה — דלאחר המופת לפני פרעה שמטה אהרן נעשה לתנין גו' ויבלע גו' את מטותם⁴⁰ צוה ה' למשה: "לך⁴¹ אל פרעה גו' והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, ואמרת אליו גו'" (ההת­ראה על מכת דם) — כי עי"ז פעלה ההתראה על פרעה ביתר שאת.

לוו. עפ"ז מתורץ עוד דיוק בלשון רש"י: במדרשים¹⁵ הלשון "הי' מתרה" ו­רש"י מוסיף "הי' מעיד ומתרה" (ועוד — מקדים מעיד לפני ומתרה):

לזהחילוק בין מעיד ומתרה הוא⁴²: העדאה (לשון עדות⁴³) ענינה — להודיע ולגלות דבר שאירע בעבר או שיקרה בודאי בעתיד; ואילו התראה פירושה, להזהיר שביאת הדבר תלוי' בהנהגתו של המותרה — דאם יעשה תשובה (או לא יחטא) לא יבוא, ואם לאו יבוא.

לחוכן בדברי משה אל פרעה היו שני הסוגים: ההעדאות הן הודעות שיענש (בודאי) על בלתי שלחו את עם ישראל, וההתראות על העתיד — "אם מאן אתה לשלח גו'"⁴⁴ (לאחרי התראה זו) תבוא עליו מכה פלונית.

לטוע"פ המבואר לעיל במטרת ההת­ראות מובן הטעם שרש"י מקדים "מעיד" ל"מתרה"⁴⁵ — כי ההתראות היו ענין של "העדאה", דהגם שנאמרו בלשון התראה — "ואם מאן אתה גו'" — מ"מ, מכיון ש"לא ישמע אליכם פרעה", הרי הן (גם) העדאה, ומשה (שהוא המדבר לפרעה) ידע שבודאי תבוא המכה.

מז. ש"פ וארא חלה (ברוב השנים⁴⁶) בשבת מברכים חודש שבט או (כבשנה זו⁴⁷) שבת ר"ח שבט — שבעשירי לחודש זה הוא יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

מאוי"ל רמז ולימוד בעבודת השם מהנ"ל (ע"ד ההתראות לפרעה (להמנגד), ש­עיקרן היו כדי "להכותו", "לרדותו. . ביסורין") — ע"פ המבואר במאמרי יום ההילולא⁴⁸, בענין מדת הנצח — שיש ענין מיוחד במלחמה לשבור ולנצח את המנגד,

מבאשר⁴⁹ ענין הנצחון (מדת הנצח) נטוע ומושרש בעצם הנפש, שלכן בשביל נצוח מלחמה פותח המלך את האוצרות החתומים והכמוסים מדור דור, וכמו"כ ברוחניות, שבשביל נצחון על המנגדים לקדושה, לכל הקשור להקב"ה וישראל (בניו של מקום) ותורה ומצות, הרי הקב"ה מגלה האוצרות הרוחניים הכי נעלים כדי לנצח מלחמה זו,

מגוכן הוא בנוגע למצרים, וכמו שמביא בהמאמר (בפרק השייך לשנה זו⁵⁰) מש"נ⁵¹ "מוצא רוח מאוצרותיו שהכה בכורי מצרים", "דבשביל להכות בכורי מצרים. . (ש)הם תוקף ועוצם הקליפה, ובשביל זה מוציא רוח מאוצרותיו".

מדומזה ההוראה גם אלינו, בדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, דמבלי הבט על גודל החושך כפול ומכופל שבעולם, עלינו לדעת שבשביל ניצוח מלחמה רוחנית זו, ניתנו לנו כל הכחות ה­דרושים לזה, מ"אוצרות" הכמוסים של הקב"ה⁵², ועל ידי זה שעומדים חזק בתוקף גדול ומתחזקים בעסק התורה והעבודה והמצות, נזכה בקרוב לנצחון, לנצחון האמיתי,

מהשבני ישראל יצאו מן הגלות ביד רמה, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

מו(משיחת ש"פ וארא תשל"ה)