Likkutei Sichos·Vol. 31·Va'eira·Sicha 4לקוטי שיחות·כרך לא·וארא·שיחה ד

אשיחה ד
א. בדברי ההתראה לפרעה ע"ד מכת ברד נאמר¹ "הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד", ופרש"י "כעת מחר — כעת הזאת למחר, שרט² לו שריטה בכותל למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד".

בבמפרשים³ ביארו שדיוקו של רש"י הוא מהלשון "כעת מחר" [ולא אמר סתם "מחר" כמו לעיל⁴ גבי מכת דבר⁵] — ש"כעת" (בניקוד קמ"ץ⁶) פירושו, "כעת הזאת למחר", דהיינו "העת⁷ אשר הי' מדבר עמו".

גאבל צ"ע, מנ"ל לרש"י (בפשוטו של מקרא) שמשה לא רק קבע לפרעה הזמן שירד הברד ("כעת הזאת למחר") אלא גם עשה סימן, "שרט לו שריטה בכותל, למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד"?

דואין לומר לפי שזו היתה הדרך ה­יחידי אז לברר ולידע שעה מדוייקת ביום⁸ — שהרי ודאי היו אז מכשירים שונים לידע השעות, כמו שעון מים⁹ וכיו"ב.

ה[וב"משכיל לדוד" על פרש"י כאן כתב, ד"כבר הרגיש כן הרב יפה תואר¹⁰ והניחו חלק, והאמת דאגדות כאלה אין להם מקום להבינם אלא עפ"י הנסתר", והולך ומבאר דברי רש"י ע"ד הסוד, כ­דלקמן סעיף ה].

וב. יש מפרשים¹¹, שההכרח לזה הוא מלשון הכתוב "כעת" — "דפי' כעת נקו­דה בקמ"ץ הוא כמו כהעת והיינו ה­ידועה¹² ולזה מוכרח שאמר כעת הזאת ו"זה" ו"זאת" מורה באצבע כמ"ש רז"ל בכמה מקומות¹³. . וע"כ צ"ל דשרט שריטה בכותל והורה לו באצבע כשתגיע השמש לכאן שע"ז שייך הוראה באצבע, וכן דרשו ג"כ בתנחומא¹⁴ גבי אברהם דכתיב¹⁵ כעת חי' והיינו מטעם הנזכר".

זאבל מלבד זאת שעדיין אין זה מתרץ מנ"ל לרש"י שהסימן הי' שריטה בכותל דוקא (ולא שהורה באצבע על "שעון מים" וכיו"ב שבזמן זה למחר ירד ה­ברד), הרי עוד זאת — בפרש"י לעיל גבי אברהם מוכח, שאין שיטת רש"י שתיבת "כעת" משמעה שהראה באצבע:

חעה"פ¹⁶ "שוב אשוב גו' כעת חי'" גבי אברהם פרש"י "כעת הזאת לשנה הבאה", ולא העתיק שם פירוש התנחומא ש­הקב"ה שרט לו שריטה בכותל (וגם לא הביא איזה פירוש אחר ששייך בו "הור­אה באצבע"). ועד"ז אח"כ עה"פ¹⁷ (ב­דברי הקב"ה לאברהם) "למועד אשוב אליך כעת חי' ולשרה בן" פרש"י "למו­עד — לאותו מועד המיועד שקבעתי לך אתמול למועד¹⁸ הזה בשנה האחרת", ואילו על התיבות "כעת חי'" לא פרש"י מאומה.

טוביותר תמוה: בסיפור לידת יצחק נאמר¹⁹ "ותהר ותלד שרה גו' למועד אשר דבר אותו אלקים", ופרש"י "את ה­מועד אשר דבר וקבע כשאמר לו למועד אשוב אליך שרט לו שריטה בכותל ואמר לו כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה אחרת תלד" — הרי שרש"י אכן הביא פירוש התנחומא, אבל (א) לא על הכתוב "כעת חי'" (שנאמר שתי פעמים לפנ"ז), אלא רק אח"כ עה"פ "ותלד גו' למועד אשר דבר אותו אלקים"²⁰, (ב) גם כש­רש"י מביאו בקשר ל"המועד אשר (הקב"ה) דבר וקבע", מעתיק רש"י רק התיבות "למועד אשוב אליך" ומשמיט המשך דברי השם "כעת חי'"²¹!

יאשר מכל זה מוכח, שלשיטת רש"י אין הכרח מלשון "כעת חי'" שהיתה כאן איזו פעולה "שע"ז שייך הוראה באצבע", ואינו אלא לשון המורה על קביעת זמן מיוחד וברור.

יא[ויש לומר, שהכרחו של רש"י (בפ' וירא) שהקב"ה "שרט לו שריטה כו'", הוא מיתור לשון הכתוב בסיפור לידת יצחק²²: לאחרי שנאמר²³ "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר", פשיטא שלידת יצחק היתה בדיוק "כאשר דבר", "למועד אשר דבר אותו אלקים", ול"ל להכתוב לפרט זה? ולכן מפרש רש"י, שיתור זה מלמדנו, שבעת לידת יצחק הי' ניכר לכל שהלידה היתה "למועד אשר דבר אותו אלקים"; והא כיצד? ע"ז אומר רש"י שהקב"ה "שרט לו שריטה בכותל כו'", באופן שהכל ראו והעידו שיצחק נולד בדיוק "למועד אשר דבר אותו אלקים"²⁴].

יבוא"כ — מנ"ל לרש"י כאן בפרשתנו, שלא רק שמשה רבנו קבע לפרעה זמנה המדוייק של ירידת הברד ("כעת הזאת למחר"), אלא גם עשה סימן ו"שרט לו שריטה בכותל"?

יגג. ויש לומר הביאור בזה, ובהקדם השאלה — במה נשתנתה מכה זו משאר המכות, שדוקא בה הודיע משה לפרעה את זמנה המדוייק של התחלת המכה?

ידולכאורה הי' מקום לומר²⁵, שזה הי' בשביל "הירא את דבר ה'", שיוכל ל­הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים²⁶, וע"כ הודיע משה לפרעה זמנה המדוייק של התחלת ירידת הברד כדי שידעו מתי להניס את מקניהם ועבדיהם אל הבתים.

טווכדי לשלול פירוש זה, מוסיף רש"י "שרט לו שריטה בכותל כו'", שע"י הוס­פה זו ברור, שמטרת משה באמרו "כעת הזאת למחר" לא היתה מכוונת ל"הירא את דבר ה'", שלא הי' בארמונו של פרעה ולא הי' יכול להבחין כלל בסימן זה של שריטה בכותל — אלא אך ורק בשביל פרעה עצמו, דכאשר פרעה יראה שלא זו בלבד שדברי ה' מתקיי­מים, אלא שהם מכוונים להרגע ממש שבו קבע שתתחיל המכה, הרי אא"פ לו להיות בספק כלל שאכן יד ה' עשתה זאת.

טז[וההכרח לומר שלא הי' בשביל "ה­ירא את דבר ה'" מובן בפשטות — כי גם אם משה הי' אומר סתם "הנני ממטיר מחר ברד" (כמו שאמר במכת ערוב ודבר) היו יכולים "הירא את דבר ה'" ל­הציל את עבדיהם ומקניהם²⁷; וכי היתה כוונת משה להרוויח שיוכלו להניח את עבדיהם ומקניהם בשדה זמן מועט²⁸ של תחלת יום המחרת עד שירד הברד?!].

יזואין להקשות מדוע עשה ה' כן רק ב­מכת ברד (ולא לפנ"ז במכת דבר וערוב שקבע זמנם רק באופן כללי, שיהי' "מחר"²⁹) — כי זה מובן מעצמו מהמשך הכתובים כאן: בדברי ההתראה למכת ברד מצינו הקדמה מיוחדת (שלא מצינו בשאר המכות שלפנ"ז) — "כי³⁰ בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך גו' בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. . בעבור זאת העמדתיך בעבור הר­אותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ", והיינו שמכה זו (יותר מכל המכות הקודמות) תוכיח ברור את כוחו של הקב"ה. וא"כ מובן בפשטות הטעם שהראה הקב"ה לפרעה את "כוחו" גם בנוגע לקביעת זמן המכה, שכיוון את הרגע ממש שבו תתחיל המכה.

יחד. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר ג"כ ה­הכרח לומר שמשה "שרט לו שריטה בכותל" דוקא (ולא הראה על "שעון" של מצרים); ובכלל מנ"ל שעשה איזה סימן ולא אמר סתם "כעת הזאת למחר":

יטכיון שכל כוונת קביעת הזמן היתה להראות לפרעה שהקב"ה יכול לכוון את הרגע ממש — לא הי' מקום לסמוך על מורה­השעות שהיו בידי פרעה וחרטו­מיו, שעל ידם יראו איך שה' כיוון את הרגע ממש — כי יתכן שאין מורה­שעות אלו (העשויים בידי אדם) מדוייקים, או שהחרטומים יטעו בחשבונם כו', וידמו שמשה לא כיוון את הרגע,

כוע"ד פרש"י לקמן³¹ גבי מכת בכו­רות, בדברי משה לפרעה "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא גו'" — "שאמר משה כחצות דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו ולא אמר בחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא",

כאולכן מוכרח לומר שמשה עשה איזה סימן שאי אפשר לטעות בו³² — וע"כ פירש "שרט לו שריטה בכותל, למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד", שסימן זה אינו תלוי בידי אדם אלא בידי שמים (במהלך החמה) ואין לטעות בו.

כב[ועפ"ז יומתק הטעם שרש"י בפירושו הנ"ל בפ' בא עה"פ כחצות הלילה מעתיק בהד"ה גם תיבת "הלילה" (וכן בגוף פירושו³³, אומר "ור"ד כמו כב­חצות הלילה" — ולא קיצר "כמו כב­חצות") — די"ל, שהיסוד לפרש"י הוא מזה שהמדובר בחצות לילה דוקא: אם הי' מדובר בחצות יום, לא הי' צורך לשנות מדברי ה' כדי שלא יאמרו "משה בדאי הוא", כי הי' אפשר לעשות שריטה בכותל (כמו שעשה במכת ברד); אלא כיון שכאן הי' "חצות הלילה" ואין סימן שאא"פ לטעות בו, לא היתה ברירה אלא לשנות ולומר "כחצות הלילה"].

כגה. מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:

כדנזכרו לעיל דברי המשכיל לדוד שביאר פרש"י זה ע"ד הסוד, ותמצית דבריו:

כהרש"י מביא לקמן³⁴ שהי' הברד "נס בתוך נס האש והברד מעורבין. . ו­לעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם", שעירוב זה דאש ומים מורה על ההת­כללות דמדת הרחמים ומדת הדין, שהמים (חסד) באים מצד שם הוי'³⁵, מדת רחמים, והאש (גבורה) מבית דין³⁵ — מדת הדין, והיותם מעורבים יחד מורה על יחוד קוב"ה (הוי') ושכינתי' (דין) "על ידי השלום". וזהו הרמז גם כן בזה ש­"שרט לו שריטה בכותל. . כשתגיע חמה לכאן ירד הברד", כי השריטה ב­כותל, וכן הגעת השמש בכותל, מורים על יחוד קוב"ה ושכינתי' (כמו שמבאר שם ע"פ הזהר³⁶).

כוויש להוסיף, שההתכללות דרחמים ודין במכה זו — מפורשת בפשטות ה­כתובים: מכת ברד מיוחדת משאר כל המכות בשני הקצוות — מחד גיסא הרי ממכה זו הותחל תוקף הדין, מכות חמו­רות ביותר, וכמפורש בדברי ההתראה (כנ"ל) "בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך גו' בעבור הראותך גו'", ולאידך, היתה הקלה במכה זו שלא מצינו באף אחת משאר המכות — שניתנה אפשריות להנצל מן המכה³⁷, על ידי הניסה אל הבתים, וכמפורש "הירא את דבר ה' גו' הניס גו' אל הבתים"²⁶.

כזויש לומר, שהענין של חיבור שני הפכים מודגש גם בכללות תוכן פרש"י זה — "כעת הזאת למחר, שרט לו שריטה כו'", שבזה ההדגשה (כנ"ל בארוכה) איך שהקב"ה כיוון את הרגע ממש של התחלת המכה: המכות באו משם הוי', כמפורש כמה פעמים³⁸ בהמכות שעל ידם ידע פרעה (והמצרים) ש"אני הוי'", וכמפורש במכת ברד גופא³⁹, "והוי' נתן קולות וברד גו'" — והרי "שם הוי' מורה שהוא למעלה מן הזמן שהוא הי' הוה ויהי' ברגע א'"⁴⁰, וביחד עם זה באה מכה זו בתכלית הדיוק של זמן מוגבל, באותו הרגע ממש, חיבור של למעלה מזמן וזמן.

כח(משיחות ש"פ וארא וש"פ בא תש"מ)