Chabad Library · The Rebbe
Likkutei Sichos·
אשיחה ב
א. כתב הרמב"ם1: "כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו. . שנאמר2 למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שהעבדים חייבין בהן, אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול".
א. כתב הרמב"ם1: "כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו. . שנאמר2 למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שהעבדים חייבין בהן, אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול".
בוצריך ביאור — מה טעם הוספת הרמב"ם בהדין ש"עבדים שלא מלו ולא טבלו. . מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן", שאופן עשיית המלאכה המותר להם הוא "בפרהסיא כישראל בחול"? והרי גם אם הי' כותב רק "מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" ותו לא, היתה משמעות הדברים שאין בהיתר זה שום הגבלה.
גבפשטות נראה שמקור וטעם הוספה זו הוא ע"פ לשון הברייתא3 (שהיא מקורה של ההלכה4) "גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד (בדבר האבד5), ר' עקיבא אומר כישראל ביו"ט (אוכל נפש5), ר' יוסי אומר גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול, רש"א אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול", וע"ז6 "אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"ש" — וכלשון זו דדברי ר"ש (שהלכה כמותו) נקט הרמב"ם: "כישראל בחול", שבזה שולל את שאר השיטות בדבר.
דאבל לכאורה אין טעם זה מספיק לבאר הוספה זו בהרמב"ם: מכיון שהרמב"ם לא הביא את דיעות החולקות, הרי גם באם הי' כותב בקיצור "ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" הי' פשוט שכוונתו לכל סוגי מלאכה, ואין מקום לפרש שהכוונה שמותר רק במלאכת אוכל נפש (כיו"ט) או בדבר האבד (כחוה"מ), ובשאר מלאכות אסור, כי פשטות הלשון "מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" משמעותה כל המלאכות7 (ולכל היותר הי' יכול לכתוב "לעשות כל מלאכה כו'")8.
ה[ובפרט ע"פ דברי הרמב"ם בהקדמתו לס' היד, שכתב ספרו "בלשון ברורה. . עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול", ובאופן ש"אדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" — דמזה מובן, שאדם הלומד הלכה זו ברמב"ם — בין שהוא יודע שבגמ' יש מחלוקת בין שאינו יודע מזה — יש לו לפרשה פשוטה כמשמעה, והיינו ש"מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" — כל מלאכה במשמע].
וב. אבל כד דייקת שפיר, מדברי הרמב"ם גופא מוכח שאין כוונתו בהתיבות "כישראל בחול" ללשון ר"ש בהברייתא — שהרי מוסיף תיבת "בפרהסיא", שאינה בדברי ר"ש9.
זוהרי הוספה זו היא שינוי בתוכן: כל תוכן דבריו של ר"ש בהברייתא ("עושין. . כישראל בחול") הוא לקבוע באיזה סוג מלאכה הוא מותר — שלדברי הת"ק מותר במלאכת דבר האבד (כישראל בחולו של מועד), ולדברי רע"ק מותר רק במלאכת אוכל נפש (כישראל ביו"ט), ולדעת (ר"י ו)ר"ש מותר בכל המלאכות "כישראל בחול"; אבל ברמב"ם מפורש שהתיבות "כישראל בחול" הן טעם להתיר אופן עשיית המלאכה — אפילו "בפרהסיא".
ח[הרדב"ז10 כתב שהרמב"ם הוסיף תיבת "בפרהסיא" — "לפרושי להברייתא". ולכאורה כוונתו, שלהרמב"ם מחלוקת התנאים (אם גר תושב עושה מלאכה כישראל בחוה"מ, או כישראל ביו"ט או כישראל בחול) היא אם אסור לעשות מלאכה בפרהסיא ושרי רק בצנעא כישראל בחוה"מ, או שעושה גם בפרהסיא, כישראל בחול.
טאבל פירוש זה צ"ע11, דלכאורה פשטות דבריהם "כישראל בחוה"מ", "כישראל ביו"ט", "כישראל בחול", מורה (כפרש"י12) שפלוגתתם היא באיזה סוג מלאכה מותר ולא באיזה אופן; וכן מפורש בירושלמי13 דמ"ד גר תושב בשבת כישראל ביום טוב כוונתו: "מה ישראל ביום טוב אופה ומבשל ואסור בכל מלאכה אף גר תושב בשבת כן"; ומ"ד גר תושב בשבת כישראל בחולו של מועד — "מה ישראל בחולו של מועד מגבב מעל פני השדה ואסור בכל מלאכת השדה אף גר תושב בשבת כן"; ודעת ר"ש גר תושב בשבת כישראל בשאר ימות השנה14 פירושה: "מה ישראל בשאר ימות השנה חורש וזורע וקוצר אף גר תושב בשבת כן"].
יוצריך ביאור: מדוע הוצרך הרמב"ם להוסיף שההיתר לעשות מלאכה הוא גם "בפרהסיא"15 (ומשום זה — להוסיף גם טעם והסברה "כישראל בחול")?
יאג. בפשטות י"ל הטעם שהוסיף הרמב"ם "בפרהסיא":
יבמצב זה "עבדים שלא מלו ולא טבלו" אינו מצב הרצוי לעבד, דעבד ברשות ישראל או נלקח מן העכו"ם צריך שיכנס "לכלל עבדי ישראל" ע"י מילה וטבילה, ורק כשלא רצה העבד מגלגלין עמו כל י"ב חודש עד שימול ויטבול ואסור לקיימו יתר על כן כשהוא ערל16; ונמצא שמצב זה של עבד (שלא מל וטבל)17 הוא רק כעין הכנה שיבוא לכלל עבדי ישראל הכשרים — עבד בשלימות;
יגולכן קס"ד שעשיית מלאכה שלו כ"ז שלא מל וטבל צ"ל באופן שלא יסתור ויבלבל מצב ההכנה לתכליתו — שיכנס לכלל כשרי עבדי ישראל, ובמילא מסתבר שגם במלאכה שעושה לעצמו יעשה דוקא18 בצנעא ולא בפרהסיא.
ידבסגנון אחר קצת: קס"ד לומר שלאחר שימול ויטבול ויתחייב במצות, כולל שמירת שבת במילואה, יש לחשוש שיאמר ד"אשתקד" אף שלא עשה מלאכה בשביל רבו בשבת, עשה בשביל עצמו בפרהסיא "עכשיו נמי אעשה כו'", כמו שמצינו כמה גזירות חכמים כיו"ב19 [וגם בנוגע לגר — כדעת ב"ה20, ד"גר שנתגייר בע"פ" אינו עושה פסחו "גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי עכשיו נמי אטבול ואוכל ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל ומקבל טומאה"].
טוומהאי טעמא מוסיף הרמב"ם ש"מותר לעשות מלאכה בפרהסיא", ואין חוששים21 להמצב שיבוא בעתיד22 ע"י שימול ויטבול23.
טזד. אבל בעומק יותר י"ל, שדברי הרמב"ם הם בהתאם לשיטתו בגדר שביתת "בן אמתך והגר".
יזויובן כ"ז בהקדם הביאור בהמשך דברי הרמב"ם בהלכה זו (בהסברת הכתוב "וינפש בן אמתך והגר"), וז"ל: "הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת אבל לעצמו עושה, ואפילו הי' זה הגר עבדו הרי זה עושה לעצמו".
יחוהנה הרשב"א24 השיג על הרמב"ם שכתב שמדובר ב"לקיטו ושכירו של ישראל", וס"ל דכל גר תושב ("אפילו בשאינו שכיר אצל ישראל") אסור במלאכת ישראל, ועד"ז בעבד ערל ש"לא במלאכת רבן בלבד אסרן הכתוב אלא לכל ישראל", כי "עבד25 ערל כגר תושב מה גר תושב אסור במלאכתנו אף על פי שאינו כבוש תחת ידינו אף כשאסרה תורה עבד ערל לכל ישראל אסרה".
יטובמגיד משנה ביאר שגם הרמב"ם ס"ל כהרשב"א, ד"אפילו אינו שכירו אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה לצורך ישראל. . ולא מצינו היתר אלא בעושה מלאכת עצמו. . ורבינו שכתב שכירו ולקיטו דבר בהווה26. . עבד תושב וגר תושב אינם עושין מלאכה דבר תורה בשביל שום ישראל בין רבו בין שאינו רבו".
כאמנם רבינו הזקן בשולחנו27 הוכיח בארוכה דמ"ש הרמב"ם ד"וינפש בן אמתך והגר — זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו" — כוונתו "דבדוקא נקט שכירו ולקיטו. . עיקר האיסור משום שהוא שכירו"; והטעם שרק "גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל" אסור בעשיית מלאכה לישראל — ולא כל אינו יהודי שהוא שכירו ולקיטו — הוא (כמו שביאר שם בארוכה) מפני שצ"ל "שכירו ולקיטו דומיא דבן אמתו", וזהו רק ב"גר תושב", כי "קרא מיירי כשישראל שרויים על אדמתם. . ואזי אין מקיימין ביניהם עכומ"ז עד שיקבל ז' מצות דמש"ה נקרא גר תושב שמותר להושיבו בינינו", וגר תושב "שנתיישב לגור על אדמת ישראל להיות שכירו ולקיטו. . מאחר שדעתו להשתקע ע"ד לעבוד לישראל לעולם והוא כבוש תחת ידו ומוכרח בעבודתו ה"ז כעבד עולם לענין שבת. . ולפי28 שמושל בגופו להשתעבד בו כמו בבן אמתו ממש. . הקפידה תורה עליו. . שלא לעשות לרבו בשבת"29.
כאונמצא דהרמב"ם והרשב"א פליגי אם גר תושב שאינו שכירו ולקיטו של ישראל מצווה בשביתת שבת.
כבולאידך מצינו חילוק (כעין) הפכי בין הרמב"ם והרשב"א בהלכה זו:
כגהרשב"א30 כתב "שאילו הי' העבד או השפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתנו וניכר שאינן עושין לדעתו שהוא מותר ואינו מצוה להפרישו"31.
כדאבל מפשטות לשון הרמב"ם משמע שאסור במלאכה לצורך ישראל רבו, בין מדעתו ובין שלא מדעתו (וכמפורש בקרית ספר כאן), ולא הותרה אלא מלאכת עצמו.
כהה. ויש לומר, דפליגי בגדר המצוה ד"וינפש בן אמתך והגר" — שיש לפרשה בשני אופנים:
כוא) דהוי פרט בשביתת הישראל32, שאינה שייכת לבן האמה והגר עצמם. כלומר, ששביתת עבדו וגר תושב היא בכלל שביתת בעה"ב שלהם, דכאשר הם עושים מלאכה עבור ישראל, חסר בשביתת הישראל33.
כזב) השביתה שייכת (גם) לבן האמה והגר תושב עצמם32, שעבדו של ישראל וגר תושב השייך לו, חל חיוב על גופם להיות במצב של שביתה33 ("וינפש") ביום השבת34. אלא שאזהרת דבר זה אינה על העבד והגר תושב עצמם, אלא על הישראל35, שהוא מוזהר שבן אמתו והגר לא יעשו מלאכה עבורו. כלומר: בתור בעה"ב מוטלת עליו האחריות והחיוב לראות שעבדו וגר תושב השייכים אליו ישבתו.
כח[ואע"פ שאינם אסורים אלא במלאכת רבם אבל לעצמם מותרים במלאכה — הרי זה משום שהחיוב דוינפש (ואיסור המלאכה) אינו מחמת עצמם [שהרי אינם מישראל שיחול עליהם חיוב שביתה] אלא רק מפני שייכותם לישראל, להיותם עבדו של ישראל וגר תושב השייך לישראל; ולכן אסורים רק במלאכה עבור רבם, דהיינו בחלקם השייך לישראל; משא"כ כשעושים לעצמם — שבזה אין שייכות לישראל ואין זה נכנס בגדר העבדות שלהם, לא חל חיוב של שביתה].
כטוזהו שורש החילוק בין דעת הרשב"א והרמב"ם:
ללדעת הרשב"א הזהירה תורה (בלשונו36) "שלא לעשות מלאכתנו על ידי עבדינו ולא על ידי גר תושב", דהיינו ששביתת עבד וגר תושב היא פרט ב"מלאכתנו", בשביתת איש ישראל (ו"דומיא דשור וחמור דמחד קרא נפקי דכתיב ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך ומה שור וחמור אנו מצווין עליו אף עבדנו אנו מצווין עליו"37). ולכן, בעבד שכבוש תחת ידינו, הרי בעשיית מלאכה עבור רבו הרי הוא מבטל שביתת רבו בשבת38. ומטעם זה אסור לעבד ערל (וכן גר תושב שאינו כבוש תחת ידינו) לעשות מלאכה אפילו ל ישראל אחר שאינו אדונו כאשר הישראל מצוהו לעשות מלאכה עבורו39, שאז הרי זה כאילו הישראל עושה מלאכה על ידי העבד והגר תושב40; ורק כשאין ישראל מצוהו על המלאכה, מותר לו (מן התורה) לעשות מלאכה גם עבור ישראל41.
לאמשא"כ להרמב"ם שביתת העבד והגר תושב שייכת להעבד והגר עצמם. ולכן האיסור הוא רק בגר תושב שהוא שכירו ולקיטו של ישראל, שהוא כבוש תחת ידינו והרי הוא "כעבד עולם" (כנ"ל מאדה"ז), דכיון שהישראל "מושל בגופו להשתעבד בו כמו בבן אמתו ממש", לכן נמשכת עליו42 תורת שביתת שבת לענין עשיית מלאכה לרבו43.
לבולכן ס"ל להרמב"ם שגם אם הגר תושב עושה מלאכה לישראל רבו שלא מדעת רבו ה"ז אסור — כי אין האיסור מצד שביתת הישראל, אלא מצד שביתת הגר תושב עצמו.
לגולאידך, סתם גר תושב (שאינו לקיטו ושכירו של ישראל) העושה מלאכה לישראל, אפילו בציווי דהישראל — אין בזה איסור מן התורה, כי גר תושב כזה לא שייך שתומשך עליו תורת שבת (כיון שאינו "כעבד עולם" של הישראל).
לדו. ובזה יש להוסיף ביאור בשינוי נוסף בין לשון הרמב"ם ללשון הגמ':
להבברייתא שם בדברי ת"ק הלשון הוא "גר תושב מותר לעשות44 מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד, רע"ק אומר כישראל ביו"ט", והיינו ד"מותר" שבדברי ת"ק קאי גם על דברי רע"ק; ואילו ר"י אינו אומר בקיצור ע"ד לשון רע"ק "כישראל בחול", אלא מאריך "גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול", וכן בדברי ר"ש "אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול".
לווצריך ביאור: אמאי שינה הרמב"ם מלשונם של ר"י ור"ש (שפסק כמותם) "עושין מלאכה בשבת לעצמן", וכ' "ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" (כל' הברייתא בדעת הת"ק ורע"ק)?
לזוע"פ הנ"ל יש לומר: הטעם ששינו ר"י ור"ש מלשון הברייתא לפנ"ז, נ"ל, משום שהחילוק בין דעתם לדעת ת"ק ורע"ק אינו רק חילוק בכמות — כמה מלאכות הותרו להם (דלדעת הת"ק, ורע"ק, כו"כ מלאכות הן אסורות ורק מלאכות אלו (להת"ק דבר האבד ולרע"ק מלאכת אוכל נפש) הותרו להם, משא"כ לר"י ור"ש שכל המלאכות הותרו להם) — אלא זהו אופן אחר של היתר, התלוי בהגברא (כפשטות לשונם), דלת"ק ורע"ק גר תושב ועבד עצמם אסורים במלאכה45, גם במלאכת עצמו, אלא שהותר להם לעשות לעצמם מלאכות מסויימות, משא"כ לר"י ור"ש הרי מלכתחילה אין שום איסור מלאכה עליהם, והאיסור הוא רק שלא לעשות מלאכה עבור רבו. ונמצא, דזה ש"עושין מלאכה. . לעצמן" אינו רק היתר, שמותרין לעשות מלאכה לעצמם, אלא ש"עושין מלאכה" לעצמן46, שמלכתחילה אינם בגדר שביתת שבת.
לחובזה מתורץ טעמו של הרמב"ם שדייק בלשונו וכ' "ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" — כי לדעת הרמב"ם, הא ד"וינפש בן אמתך והגר" שייך לבן האמה והגר עצמם כנ"ל (ולא (רק) מצד ביטול שביתתו של ישראל, הבעה"ב), ועשיית מלאכה לעצמם הרי היא בגדר היתר47 — "מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן"48.
לטז. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר דיוק ל' הרמב"ם שהוזקק להוסיף (על ל' הש"ס) "ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא" — כי ע"פ משנת"ל, הרי לשיטת הרמב"ם עבד זה (שדינו כגר תושב) אינו מופקע מעצם חיוב שביתה, ואדרבה, זה שעושה מלאכה בשבת ה"ז כעין גדר "היתר" — "ומותרין לעשות מלאכה כו'" — ולכן סלקא דעתך אמינא, דגם כשהותר לו לעשות מלאכה, הוא רק בצנעא אבל לא בפרהסיא49, כדי שלא ייראה שאין אצלו כל ענין השבת; ולכן הוזקק הרמב"ם להוסיף שאינו כן, אלא שמותר לעשות מלאכה אפילו בפרהסיא.
מוכדי לבאר הטעם שבאמת אין אוסרים עליו לעשות מלאכה בפרהסיא כתב הרמב"ם "כישראל בחול", דיש לומר שכוונתו כפשטות לשונו, שלא בא לשלול (כבש"ס) "כישראל בחוה"מ. . ביו"ט" (שלא נזכר ברמב"ם כאן כלל), אלא50 — "כישראל בחול" ולא "כנכרי", והיינו, שלא תימא דזה שהותר לו לעשות מלאכה לעצמו הוא משום שהוא נכרי שאינו בתורת שבת כלל (ורק שאסור לעשות מלאכה לישראל רבו — משום שביתת רבו) — אלא שטעם ההיתר למלאכת עצמו הוא ע"ד "ישראל בחול", דכמו שעשיית מלאכה על ידי ישראל בחול אינה משום שהגברא אינו בתורת שבת, אלא משום שהזמן הוא "חול" [דגם אז יש עליו איסור מלאכה בשבת, אלא שעתה הוא זמן "חול"], הנה מעין זה הוא גם בעבד זה שדינו כגר תושב, שהגברא ישנו בתורת שבת, אלא שענין השבת אצלו הוא רק בשייכות למלאכת רבו, משא"כ בנוגע למלאכה לעצמו הרי הוא "כישראל בחול".
מאוכיון שבנוגע למלאכה לעצמו הרי הוא "כישראל בחול" — מובן, שאין מקום לאסור עליו עשיית מלאכה בפרהסיא [ולאידך, אין זה מגרע כלל מזה שגם אצלו ישנה תורת שבת (בנוגע למלאכת רבו)].
מבח. והנה הובא לעיל (סעיף ד) שלדעת המגיד משנה גם הרמב"ם ס"ל כהרשב"א, דאפילו אינו שכירו אסור מן התורה לעשות מלאכה לצורך ישראל, ולא מצינו היתר אלא בעושה מלאכת עצמו.
מגועוד זאת חלוקה שיטת המגיד משנה מדעת אדה"ז — שלשיטתו ס"ל להרמב"ם שנכרי שלא קיבל עליו שבע מצות ב"נ אינו בכלל האיסור51, דרק מי שקיבל עליו שבע מצות ב"נ הזהירה תורה על שביתתו בשבת לצורך ישראל — דלא כשיטת הרשב"א שס"ל52 דגם עבד שלא קיבל עליו שבע מצות ב"נ (ואפילו עובד ע"ז) מצווין עליו [משא"כ אדה"ז כתב53 דס"ל להרמב"ם "דקיום ז' מצות אינו ענין לאיסור מלאכה בשבת"54, וס"ל שגם להרמב"ם הא ששכירו ולקיטו אסור במלאכת רבו הוא גם כשלא קיבל עליו ז' מצות].
מדויש לבאר סברת הפלוגתא בין שיטת אדה"ז ושיטת הה"מ — שתלוי בסיבת וטעם חלות תורת שביתת שבת על העבד וגר תושב עצמם (כנ"ל בארוכה, שזוהי שיטת הרמב"ם), שיש לבאר זה בשני אופנים:
מהא) מצד שייכותם להישראל, דכיון שהעבד קנוי לרבו וכן הגר תושב כבוש תחת ידינו (כנ"ל מאדה"ז) — לכן נמשכת עליו תורת שביתת שבת (בנוגע למלאכת רבו).
מוב) מצד שייכות שלהם לדיני ישראל ותורת ישראל — כי גם קבלת ז' מצות ב"נ של גר תושב שייכת לתורת ישראל, כמ"ש הרמב"ם55 "צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים. . והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו. . אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב" — והיינו שצריך לקבל עליו ז' מצות (א) בפני שלשה חברים (מבני ישראל), (ב) ו"מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו". דמכיון שיש לו יחס ושייכות לתורת ישר אל (שהרי "קיבל עליו" הוראות תורת ישראל השייכות אליו)56, יש מקום לומר שיום השבת אצלו אינו יום סתם שיש אז ציווי, אלא יש לו חלות ושם של "שבת" דישראל57.
מזוהכי ס"ל להמגיד משנה, שלדעת הרמב"ם, שביתת העבד וגר תושב היא לא (רק) מפני שייכותם לנכסים, ממון דישראל, אלא גם מצד שייכותם לדיני ותורת ישראל (וכמ"ש הרמב"ם עצמו בגדר קבלת ז' מצות של גר תושב). ולכן, בענינים השייכים לישראל58 (היינו כשעושה מלאכה עבור ישראל) נמשך גם עליו הענין דשביתת שבת.
מחולכן מפרש המ"מ שלדעת הרמב"ם שכירו ולקיטו לאו דוקא, אלא כל שעושה מלאכה בשביל ישראל אסור — כי טעם האיסור הוא מצד עצם שם "גר תושב" (או "עבדים. . (ש)קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח. . (ש)הרי הן כגר תושב"). ולאידך, עכו"ם שלא קיבל עליו ז' מצות ב"נ אינו אסור במלאכתו עבור ישראל, כי אי אפשר שיחול עליו דין שביתה (משא"כ להרשב"א אין צורך שיחול עליו דין זה, כי לשיטתו כל האיסור הוא מפני שביתת הישראל, כנ"ל בארוכה)59.
מט(משיחות ש"פ מצורע וש"פ אחרי תשמ"ו)