Likkutei Sichos·Vol. 31·Mishpatim·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לא·משפטים·שיחה א

אשיחה א
א. תנן¹: ארבעה שומרים הן² שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל ונושא שכר והשוכר נשבעים על ה­שבורה ועל השבוי' ועל המתה ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

בובגמ'³: מאן תנא ארבעה שומרים אמר רב נחמן. . רבי מאיר היא. א"ל רבא לרב נחמן מי איכא דלית לי' ארבעה שומרין (על כרחך ארבעה מיני שומרין אשכחן. רש"י⁴) א"ל הכי קאמינא לך מאן תנא שוכר כנושא שכר רבי מאיר היא (דס"ל שהשוכר משלם כשומר שכר). . אי הכי⁵ ארבעה שלשה נינהו אמר רב נחמן בר יצחק ד' שומרין ודיניהם שלשה⁶.

גוצריך ביאור:

דמפשטות לשונו של רב נחמן "הכי קאמינא לך כו'" משמע, שבדבריו "מאן תנא שוכר כנושא שכר רבי מאיר היא" לא חזר ממה שאמר לפנ"ז "מאן⁷ תנא ארבעה שומרים כו'", אלא שבזה ביאר דבריו הראשונים — "הכי קאמינא לך"; כלומר, השאלה "מאן תנא שוכר כנושא שכר" (אינה שאלה אחרת וחדשה, אלא) היא ביאור והסברת השאלה הראשונה "מאן תנא ארבעה שומרים" (המתיישבת כדלעיל מיני' בתירוצו "רבי מאיר היא").

הולכאורה בשתי שאלות אלו — מזה ש"שוכר כנושא שכר" (דהיינו שאין ל­שוכר דין בפ"ע) יוצא שהם שלשה שומ­רים, דלא כ"תנא ארבעה שומרים"⁸ (וכ­המשך הגמ' תיכף לאח"ז "אי הכי ארבעה שלשה נינהו"⁹).

וב. ויש לומר בזה:

זברש"י¹⁰ מבואר טעם פלוגתת ר"מ ו­ר"י אם השוכר דינו כשומר חנם או כ­שומר שכר:

חהמ"ד דס"ל שדינו כשומר חנם הוא מפני "דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו". כלומר, אע"פ שהשוכר יש לו הנאה מהחפץ (בזה ש­משתמש בו), מ"מ לא נעשה עי"ז שומר שכר, לפי שהנאה זו לא באה בתור שכר על שמירתו, שהרי "יהיב אגר מלאכתו", ומכיון ש"אינו נוטל שכר על שמירתו" הרי הוא שומר חנם.

טוטעמו של המ"ד דדינו כשומר שכר הוא — "הואיל ולהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו ש"ש הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין השתא דיהיב לי' אגרא לא הוי שואל והוי ש"ש". ומלשון רש"י משמע, דבעצם הי' צ"ל לשוכר דין שואל, אלא שמכיון ד"יהיב לי' אגרא לא הוי שואל והוי ש"ש".

יכלומר, אין הפירוש שמ"ד זה ס"ל שהתחייבותו של השוכר לשמור החפץ היא בגדר תשלום נוסף (לדמי השכירות עבור הנאתו מהחפץ), ונמצא שהנאת ה­חפץ היא קבלת שכר על שמירתו ולכן הוי שומר שכר¹¹ — אלא כל חיובו של השוכר הוא מפני שהחפץ נמצא אצלו "להנאתו" דבזה נעשה כמו שואל¹² (ורק מחמת ד"יהיב לי' אגרא לא הוי שואל (ממש) והוי (רק) ש"ש").

יאהסברת הענין: קיים חילוק יסודי בין סיבת חיובי השומרים (שומר חנם ושומר שכר) וחיובי השואל: השומר כשמו כן הוא — שענינו, וקיבל על עצמו והתחייב לשמור חפצו של פלוני עד שיחזירנו בשלימות לבעליו^*12 [וסיבת החילוק בין חיובי שומר חנם ושומר שכר — דשומר שכר שמקבל שכר על שמירתו חייב לשמור החפץ בשמירה מעולה יותר¹³, לשמור גם מגניבה ואבידה, ושומר חנם שאינו מקבל שכר על שמירתו דיו ב­שמירה פחותה ופטור על גניבה ואבי­דה]; משא"כ חיובי השואל אינם באים (רק) מהתחייבותו לשמור¹⁴ החפץ של ה­משאיל, אלא דהוי (גם) כאילו קנה ה­חפץ¹⁵ לגמרי ובמילא חייב להחזירו (ע"ד הלואה), דמכיון ש"כל הנאה שלו"¹⁶ קנה את החפץ¹⁵ להתחייב גם באונסין (שאין שייך להשמר מהם, אין גדר שמי­רה בהם^*16).

יבוזוהי כוונת רש"י בביאור דעת המ"ד דשוכר הוי כשומר שכר — "הואיל ול­הנאתו הוא אצלו": יסוד חיובו של שוכר (למ"ד זה) הוא לא מחמת התחייבותו ב­שמירת החפץ, אלא משום שהחפץ נמצא אצלו (לא לשם שמירת החפץ עבור ה­מפקיד, אלא להיפך—) "להנאתו", שיכול להשתמש בו — כמו השואל; אלא מכיון ד"יהיב לי' אגרא לא הוי שואל והוי ש"ש", היינו שמכיון שאין "כל הנאה שלו" שהרי משלם עבור הנאתו, הרי זה ממעט ומנכה מחיובו כשואל ו"לא הוי שואל והוי ש"ש", כלומר שתשלום השכר מגרע מדין שואל שבו להתחייב באונסין ונשאר עליו רק חיוב גניבה ואבידה (כמו שומר שכר)¹⁷.

יגונמצא שהשוכר ה"ה כעין "ממוצע" בין ש"ש ושואל — באיכות חיובו ומהותו הוא שואל (ובכמות חיובו ודינו הוא ש"ש).

ידג. ומעתה מובן שפיר המשך דברי הגמ' הנ"ל (סעיף א):

טוכוונת השאלה "מאן תנא ארבעה שומרים" היא: מזה שהתנא נקט מנינם ("ארבעה שומרים הן") — דלכאורה מניי­נא למה לי¹⁸? — למד רב נחמן, שחלו­קתם ל"ארבעה שומרים" אינה רק חילוק חיצוני, שבמציאות ישנם ארבעה אופנים בהמצאו של החפץ ברשותו של השומר (בלשון רש"י¹⁹ "זה בחנם וזה בשכר זה שואל וזה שוכר"), אלא שהם חלוקים גם בגדרם ומהותם.

טזולכן אמר רב נחמן "(מאן תנא ארבעה שומרים..) רבי מאיר היא" — כי דוקא לשיטתו דשוכר משלם כשומר שכר יתכן לומר שארבעת השומרים יש להם ד' גדרים מחולקים:

יזלמ"ד שהשוכר משלם כשומר חנם, הרי אע"פ שהשוכר (בשכר) אינו דומה לשומר חנם, כנ"ל, מ"מ לענין גדר חיוב השמירה המוטל על השומר (ארבעה שומרים הם) הרי השוכר הוא ממש כ­שומר חנם (כי "אינו נוטל שכר על שמי­רתו") ובמילא אין כאן אלא שלשה (מיני הגדרות של) שומרים ולא ארבעה.

יחמשא"כ לדעת ר"מ דהשוכר משלם כשומר שכר — אין זה משום שגדר וסיבת חיובו של השוכר הוא גדר חיובו של הש"ש, אלא רק דינו כשומר שכר (היינו, שהוא דומה לש"ש רק בכמות חיובו, אבל באיכות החיוב ה"ה כשואל). ולכן הרי הוא שפיר סוג שומר מיוחד, והיינו ד' שומרים.

יטוזהו מה שביאר רב נחמן כששאלו רבא "מי איכא דלית לי' ארבעה שומ­רין" (בחשבו שהענין ד"ארבעה שומרין" הוא מפני חלוקתם במציאות, והרי "על כרחך ארבעה מיני שומרין אשכחן") — "הכי קאמינא לך" (דמה שאמר לפנ"ז "מאן תנא ארבעה שומרים. . ר"מ היא", הכוונה בזה) כי היינו הך: הדגשת התנא במשנתנו "ארבעה שומרים הן" — שיש ד' גדרים חלוקים בשומרים, אתי שפיר רק לדעת ר"מ שס"ל דשוכר כשומר שכר, כנ"ל.

כוזוהי גם כוונת הגמ' במסקנא, "אי הכי ארבעה, שלשה נינהו. . ד' שומרין ודיניהם שלשה": לפי סברת המקשן ה"ה תרתי דסתרי — אם השוכר וש"ש חלו­קים (לא רק במציאות, אלא) בעצם גדרם ומהותם, איך יתכן שיהיו שוים בחיובי­הם? ומאחר שאין נפק"מ ביניהם בכמות חיוביהם, עכצ"ל ד"שלשה נינהו"²⁰ גם בעצם גדרם²¹. וע"ז מתרץ "ד' שומרין ודיניהם שלשה", שאמנם חלוקים הם לארבעה שומרים, ובכ"ז אין זו סתירה שלענין דינא נחלקים רק לשלשה, כנ"ל.

כאד. ההסבר הנ"ל, בהא ד"ד' שומרין ודיניהם שלשה" — שהשומר שכר וה­שוכר חלוקים הם בעצם מהות התחייבות השמירה שלהם (שלכן יש "ד' שומרים") אלא שבכ"ז לענין דינא השוכר משלם כשומר שכר (— "דיניהם שלשה") —

כבי"ל שמתאים עם ביאור ענין הד' שומרים בעבודה רוחנית²². וכדאיתא בשל"ה²³ ד"כמו שד' שומרים נוהגין בין אדם לחבירו כן (נוהגין) בין אדם למקום ב"ה".

כגוי"ל ביאור הענין²⁴:

כדידוע שקיום העולם תלוי בקיום ה­תומ"צ של בנ"י²⁵. ונמצא, שבנ"י הם בגדר "שומרים", שהקב"ה מסר עולמו לרשותם שהם "ישמרו" אותו²⁶, וע"ד שנאמר²⁷ "לעבדה ולשמרה", ושמירת ה­עולם היא על ידי קיום התומ"צ.

כהוהנה לפי פשוטו נחלקים ד' השומרים לג' סוגים כלליים בענין יחסם להחפץ הנשמר ובעליו: (א) שומר חנם שכל ה­הנאה משמירה זו היא להמפקיד (כי אין השומר מרוויח כלום משמירת הפקדון, שאינה אלא בשביל תועלתו של המפ­קיד); (ב) שואל — שכל הנאה שלו (כי אין המשאיל מקבל שום הנאה מהחפץ); (ג) שומר שכר והשוכר, שהנקודה המשו­תפת ביניהם היא, שבשניהם יש הנאה הן לבעלים והן לשומר²⁸ [בשומר שכר — המפקיד נהנה מזה שחפצו שלו נשמר (ובשמירה מעולה), והשומר מקבל שכר עבור טרחתו; ושוכר יש לו הנאת הש­תמשות בחפצו של המשכיר, והמשכיר מקבל תמורת זה דמי השכירות].

כוולפי זה יובן גם תוכנם של ה­ "שומרים" בהענין ש"בין אדם למקום ב"ה" (כמבואר בשל"ה²⁹):

כז"שומר חנם הוא המעלה העליונה ש­לא ע"מ לקבל פרס כלל, הוא שומר רק למען שמו יתברך", ובלשון הרמב"ם³⁰ — "עובד מאהבה. . לא מפני דבר בעולם. . ולא כדי לירש הטובה (אפילו לא כדי לזכות לחיי העולם הבא³¹) אלא עושה האמת מפני שהוא אמת. . מפני³² שהוא הרב ראוי לשמשו".

כח"שומר שכר — העובד ע"מ לקבל פרס", וכן השוכר³³ — "הוא ע"ד ה­אומר³⁴ סלע זה לצדקה ע"מ שיחי' בני" (וכדלקמן סעיף ו).

כט"שואל שכל הנאה שלו. . אינו מאמין בגמול ועונש", וכמבואר בשל"ה³⁵ שהם הרשעים שאינם עוסקים כלל בעבודת השם.

לה. ואולי יש לבאר דבריו וכן — ל­באר בדקות ענין ה"שואל" באופן שתתכן דרגא זו גם בשומר תומ"צ (ותומתק פשטות הענין, שכל הד' סוגים נקראים שומרים³⁶ — שומרי העולם (כנ"ל) שהיא ע"י היותם שומרי תומ"צ³⁷) — ובהקדים:

לאמכיון שכל העולם נברא בשביל יש­ראל (כמאמר³⁸ "בשביל ישראל שנקראו ראשית") הרי כאו"א מישראל יכול לדרוש ולתבוע³⁹ — ובצדק — את כל צרכיו הגשמיים, בני חיי ומזוני רוויחי, בגלל היותו בן אברהם יצחק ויעקב (בלא שום פעולה ועבודה מצדו). ע"ד הדיעה⁴⁰ גבי הפוסק מזונות לפועל ד"אפילו. . עושה להם כסעודת שלמה בשעתו" לא יצא י"ח מכיון ש"הן בני אברהם יצחק ויעקב", דמכיון שהוא בן אברהם יצחק יעקב הרי הוא ראוי ל­סעודה גדולה מ"סעודת שלמה בשעתו"⁴¹

לב[והתנא החולק ואומר "הכל כמנהג המדינה"⁴⁰ אין טעמו משום דס"ל שאין כאו"א מישראל ראוי ח"ו לזה, אלא מפני שס"ל שלא היתה דעתו של הבעה"ב לספק לו מזונות אלא כפי מנהג המדינה (כולל — הפועל במדינה זו) ולכן אא"פ לחייבו יותר].

לגוזהו ענין ה"שואל" (ברוחניות) שכל הנאה שלו — שנהנה מן העולם (בקבלת כל צרכיו כו') ללא "תשלום" (עבודה) מצדו.

לדאלא שכשם ששואל (כפשוטו) הרי הוא קונה את החפץ להתחייב באונסין מאחר שכל הנאה שלו — כך הוא ב­רוחניות, דמי שרוצה ליהנות מן העולם בלי כל עבודה, הרי קבלת הנאה זו גופא מחייבת אותו "להחזיר" את חלקו בעולם להקב"ה בשלימות — שזהו ע"י קיום התומ"צ שבהן תלוי קיום העולם כנ"ל — ואי אפשר לפטור את עצמו ב­טענת "אונס" (ואפילו לא "אונס גדול"⁴²).

להונמצא שקיום התומ"צ של ה"שואל" אינו בגדר עבודה, "עבודת השם", ש­ענינה לחייב ולשעבד עצמו בעבודה בשביל האדון השם ב"ה, כי גבי השואל הרי זו התחייבות המסובבת מהנאתו (כמו חיובי השואל המסתעפים מזה שכל הנאה שלו, דהוי כאילו קנה את החפץ ובמילא חייב גם באונסין, והרי זה כעין חיוב כלפי עצמו⁴³).

לוו. על פי המבואר לעיל בביאור דעת ר' מאיר בההפרש בין שוכר לשומר שכר יש לכאורה להוסיף ביאור גם ב­דברי השל"ה בביאור ענינם ברוחניות — שומר שכר הוא העובד ע"מ לקבל פרס והשוכר "הוא ע"ד האומר סלע זה ל­צדקה ע"מ שיחי' בני" — שאינם רק אופ­נים שונים ביחס קבלת השכר (והתועלת) של העבודה, אלא שהם סוגים שונים.

לזוהביאור: כשם ששומר שכר ושוכר כפשוטם מחולקים זמ"ז בעצם מהותם (כנ"ל בארוכה), שהשומר שכר עיקרו הוא — שומר, שהתחייב ושיעבד את עצ­מו⁴⁴ לשמור חפצו של המפקיד, ובעבור זה הוא בא על שכרו; משא"כ אצל ה­שוכר הוא להיפך, שעיקר מטרתו היא שהחפץ יימצא אצלו להנאתו, וכדי ל­השיגו הרי משלם דמי שכירות —

לחכמו כן הוא גם ברוחניות: ראשיתו ועיקרו של ה"שומר שכר" הוא — עבודת השם — היינו שרוצה לקיים רצונו ית­ברך ולשמור העולם למענו יתברך, אלא שעדיין לא הגיע לדרגא של "שומר חנם" (שלא ע"מ לקבל פרס) באופן ש­עניני שכר לא יתפסו מקום אצלו, ולכן הוא מצפה לקבל שכר עבודתו; אבל עיקרו של ה"שוכר" הוא להיפך — רצונו וחפצו הוא ליהנות מן העולם (ולקבל כל צרכיו כו'), אלא שהוא יודע ומרגיש שעליו "לשלם" להקב"ה (בעה"ב של ה­עולם) עבור הנאה זו, ולכן מקיים תומ"צ וכו'.

לט[ולכן מביא השל"ה ע"ז הדוגמא ד"ע"מ שיחי' בני", שבזה מודגש שעיקר נתינת הצדקה מסובב מזה שהוא זקוק לישועת ה' — ש"יחי' בני"⁴⁵].

מונמצא שהשוכר במהותו אינו לא כ­שואל ולא כשומר שכר:

מאכשואל לא הוי, דמכיון שקיום ה­תומ"צ שלו יש בו ענין של "תשלום" להקב"ה עבור הנאתו מן העולם, ולכן הרי זה בגדר עבודת השם, שעושה עבו­דתו למענו יתברך (ודלא כשואל, הדורש צרכיו בחנם, שקיום התומ"צ שלו אינו בגדר של "עבודת השם", כנ"ל סעיף ה).

מבאבל גם כשומר שכר אינו, שהרי ה­שומר שכר, עצם עבודתו בקיום התומ"צ היא למענו יתברך (כי אינו נהנה ב­שמירתו מגוף הפקדון, ושכרו הוא ב­ענין צדדי); משא"כ השוכר שקיום ה­תומ"צ שלו מעיקרא הוא בגדר "תשלום", תמורת הנאתו מן העולם, ואינו למטרה של "שמירה".

מגז. אלא שאעפ"כ דינו של השוכר הוא כשומר שכר, ובמילא "דיניהם (דה­ארבעה שומרים רק) שלשה":

מדסוף­סוף, מאחר שגם אצל השוכר יש פעולות של "עבודת השם", לכן דינו לה­כלל בהסוג של "עבודת ה' (עכ"פ) שלא לשמה" כהשומר שכר⁴⁶,

מהונצטווינו⁴⁷ — "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה",

מודהיינו, שסוף סוף יגיע כאו"א — גם השואל (הדרגה הכי תחתונה ב"שלא לשמה") — להעבודה מאהבה, שלא איכפת לו מציאותו הוא, ועד שתהא "נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד. . ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה"⁴⁸ — "וסוף הטובה לבא בגללה"⁴⁹.

מז(משיחת ש"פ וישלח תשמ"ז)