Chabad Library · The Rebbe
Likkutei Sichos·
אשיחה א
א. איתא במס' מגילה1: שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כלי'. . מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. . א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו. . מפני שהשתחוו לצלם.
א. איתא במס' מגילה1: שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כלי'. . מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. . א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו. . מפני שהשתחוו לצלם.
בוהנה החטא שבהנאה "מסעודתו של אותו רשע" בפשטות הוא אכילת מאכלות אסורות, וכדאיתא במדרש2 שבנ"י "באו. . בספק (בסכנה). . על שאכלו מתבשיל הגוים". והתמי' מפורסמת3: וכי אכילת מאכלות אסורות חמורה כ"כ שבגללה יתחייבו כלי' היל"ת4?!
ג[ובגמ' הקשו על טעם זה רק למה יהרגו "שבכל העולם כולו", היינו שבנוגע לאלה של שושן עצמה מודים שהם ראויים לכלי'5].
דגם יש לדייק בלשון הגמרא "שנהנו מסעודתו של אותו רשע", דמשמע שהחטא אינה האכילה אלא ההנאה6 מסעודת אחשורוש.
ה[גם לכאורה דוחק (קצת) לפרש הכוונה לאכילת מאכלות אסורות — דהרי אמחז"ל7 שהמשתה הי' "כרצון איש ואיש8 — כרצון מרדכי והמן", וכן מפורש במדרש9 עה"פ8 "והשתי' כדת אין אונס" — "אין אונס ביין נסך", הרי שבהסעודה היו (גם) מאכלים כשרים; ואם כוונת הגמ' היא שבכ"ז אכלו בנ"י מאכלות אסורות, לא הו"ל לסתום אלא לפרש].
וב. יש מפרשים10, דמכיון שמשתה זה עשה אחשורוש על ביטול בנין המקדש (כדאיתא בגמ'11 שלפי חשבונו של אחשורוש מלאו השבעים שנה דגלות בבל ובנ"י לא נגאלו — "אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי" והוציא את כלי המקדש להשתמש בהם כו'), א"כ "כל מי שנהנה מאותה סעודה הוא יורה שהוא שמח על חורבן המקדש".
זאבל לכאורה אין הענין מובן12, שהרי המדובר כאן הוא אודות גזירת כלי' ר"ל הכוללת גם את הטף (שאינם בני חיובא), וכמפורש במגילת אסתר13 שגזירת המן היתה על העם כולו, "מנער ועד זקן טף ונשים". וא"כ, בשלמא אם נתחייבו כלי' "מפני שהשתחוו לצלם" ניחא, כמ"ש במפרשים14 ד"בע"ז שייך שפיר כלי' כמו בעגל דכתיב15 ואכלה אותם כרגע"16. אבל איך אפ"ל שעבור זה שנהנו כו' והראו שהם שמחים על חורבן ביהמ"ק — תהי' גזירת כלי' גם על אלה (הטף) שלא חטאו בזה17?
חג. ויש לבאר זה בהקדם משארז"ל18 שבנ"י נמשלו ל"כבשה (אחת) העומדת בין שבעים זאבים", ו"גדול הרועה (הקב"ה) שמצילה ושומרה". והיינו שהמצאם של ישראל בין האומות הוא לפעמים באופן שקיומם הוא נסי למעלה מן הטבע, בדומה ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים", שאין מקום בטבע לקיומה, אלא שבחסדו של הקב"ה ("גדול הרועה") מצילם ושומרם בהנהגה נסית שלמעלה מהטבע.
טאמנם, במה דברים אמורים שבנ"י נשמרים בהשגחה מיוחדת ואין ה"שבעים זאבים" יכולים לנגוע בהם — כאשר הנהגתם היא בהתאם לזה, שסומכים על הקב"ה שיצילם וישמרם. אבל כשהם "מנגדים" לשמירה זו, על ידי שמחשיבים (בהנהגתם) את ה"זאבים" וכוחותיהם הטבעיים — הרי הם מפקיעים את עצמם ח"ו מהשמירה הנסית19 ומכניסים עצמם תחת הנהגת הטבע.
י[ע"ד ביאור הרמב"ם20 במש"נ21 "והסתרתי פני מהם גו' ומצאוהו רעות רבות גו' על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" — בדרך מציאה, דכאשר האדם מבדיל את עצמו מהשם, "השם נבדל ממנו והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו", היינו שהוא מסלק ממנו השגחתו המיוחדת "להמלט מיד המקרה" — ובמילא נשאר "מופקר למקרה"22.
יאויש לומר, שזוהי גם כוונת הרמב"ם (בריש הלכות תעניות23) בפירוש מש"נ24 "והלכתם עמי בקרי והלכתי (גם אני25) עמכם בחמת קרי" — "כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי ("דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית"26) אוסיף לכם חמת אותו קרי" — שאין ר"ל (רק) שהקב"ה מוסיף בהעונש והצרה, אלא שאז הנהגת הקב"ה כלפי האיש ההוא היא באופן של "קרי", שמסולקת ממנו השגחתו ית' המיוחדת, ובדרך ממילא נשאר "מופקר למקרה"27].
יבועפ"ז יש לבאר זה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע" גרם לגזירת כלי' — כי אינו בגדר עונש על חטא, אלא שזו היתה תוצאה טבעית מהנהגתם28:
יגמעמדם ומצבם הטבעי של בנ"י לאחרי ש"גדל המלך. . את המן. . וינשאהו. . מעל כל השרים גו'"29 הי' בדומה ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים"; והנהגתם (אף שהייתה לפני זמן — אבל הוכיחה דמחשבתם והרגש שלהם הם) באופן של "נהנו מסעודתו כו'" — שללה השמירה הנסית ד"גדול הרועה".
ידכי העובדה שבני ישראל נהנו מזה ש"אותו רשע" הזמינם לסעודתו, הרי זו הוכחה30 שמציאותו של רשע (אחשורוש) הייתה חשובה אצלם עד כ"כ — שהשתתפותם בסעודתו היתה נחשבת אצלם ל"כבוד" עד שנהנו מזה. והשתתפותם בסעודה לא היתה מוכרחת (להיות "אחשורוש המולך"31 היו מחוייבים בכבוד מלכות32) — אלא עשו זאת מפני הנאתם מ(הזמנתם ל)סעודה זו33. ומכיון שבנ"י עצמם החשיבו את ה"(שבעים) זאבים" ונהנים מהכבוד ש"מקבלים" מ"אותו רשע", הרי בזה גופא הם דוחים את השמירה הנסית של "(גדול) הרועה", ומכניסים ומורידים עצמם תחת שלטון (הטבעי) של ה"זאבים", השולל את קיומה של ה"כבשה"34, כנ"ל.
טוד. ליתר ביאור — ובהקדמה:
טזידוע מה שאמרו חז"ל35 דאין סומכין על הנס, והתורה אמרה36 "וברכך ה"א בכל אשר תעשה" דוקא — דאף ש"ברכת ה' היא תעשיר"37, מ"מ אין ברכה זו חלה על האדם כאשר הוא יושב "בטל"38, אלא מוטלת עליו החובה לעשות דבר מה עבור פרנסתו, "אשר תעשה".
יזאמנם מאידך, עליו לידע ולהכיר שאין מלאכתו אלא עשיית כלי39, דהיינו, שהשתדלותו ועשייתו אינם הסיבה והגורם המביא ומזמין לו מזונו ופרנסתו, אלא שהם רק "כלי" לברכתו של הקב"ה, שבו משפיע לו הקב"ה מזונו ופרנסתו. כלומר: הקב"ה רצה שמזונו של אדם יתלבש ויבוא בכלי טבעי, בדרכי הטבע, והטבע — הוא ית' קבעו וטבעו בעולם, ולכן ציווה לאדם לעשות כלים טבעיים לפרנסתו, אבל גוף מזונו של האדם הוא רק "ברכת ה'" כנ"ל. ומכיון שכן, אין מקום להחשיב העסק כשלעצמו, מאחר שכל עיקרו אינו אלא כלי שבו שורה "ברכת ה'", ועיקר השתדלות האדם צריכה להיות להכשיר ולעשות את עצמו ראוי ל"ברכת ה'".
יחובעומק יותר:
יטזה ש"ברכת ה' היא תעשיר" אינו רק משום שמזונו של האדם (הבא לו על ידי עסקיו בדרכי הטבע) תלוי אך ורק בהקב"ה (מנהיג הטבע) — אלא עוד זאת, ועיקר — שבני ישראל אינם נתונים מעיקרא תחת שלטון והנהגת הטבע; וכמבואר בכמה מקומות, שבנ"י מקבלים חיותם משם הוי' שלמעלה מן הטבע40, והיינו שהוא ית' משגיח ומנהיג את כל עניני ישראל בהשגחה מיוחדת ובהנהגה נסית שאינה מוגבלת בחוקי הטבע41.
כולפי זה, מה שלקבלת ברכת ה' זו42 צ"ל מעשה האדם ("אשר תעשה"), הוא רק משום שרצה הקב"ה שהנהגה הנסית הזו תעבור על ידי הטבע, ולכן הלביש "נסים" אלו בלבושי הטבע, עשי' בדרכי הטבע — "בכל אשר תעשה". אבל עשי' זו היא רק "לבוש" חיצוני לגמרי לההשפעה דלמעלה (שמקורה משם הוי' שלמעלה מן הטבע).
כא[והמחשיב את העסק שלו מבלי להרגיש כדבעי את הענין ד"ברכת ה' היא תעשיר" — למה הדבר דומה? לאדם העוסק במרץ וביגיעת נפש בתפירת כיסים להניח בהם כסף, אבל אינו עושה בעניני עסק להשגת הכסף עצמו...].
כבה. ומכל זה יובן גם במצבם של ישראל בימי אחשורוש:
כגבנ"י הנמצאים בגלות תחת שליטת האומות צריכים לתת כבוד למלכות43 ודינא דמלכותא דינא44, ו"דרשו את שלום העיר. . והתפללו בעדה וגו'"45, כו'. ולכן, כאשר אחשורוש זימן את היהודים לסעודה היו מוכרחים להשתתף (כפשוט — כרצון איש זה מרדכי46, באופן המותר, במאכלים כשרים וכו').
כדאבל ביחד עם זה היתה צריכה להיות הידיעה וההרגשה וההכרה הברורה, שקיומו של עם ישראל אינו תלוי כלל באחשורוש ח"ו (אע"פ שהי' מולך בכיפה47), כ"א אך ורק בידי הקב"ה; ועוד זאת, שקיומם של בנ"י הוא בגדר נס המלובש בטבע, ולפעמים נס גלוי — ככבשה אחת בין שבעים זאבים (כנ"ל), ד"גדול הרועה" ששומר את בני ישראל בהנהגה נסית שלמעלה מן הטבע.
כהוזהו התוכן (הפנימי) במה שאמרו שחטאם של בני ישראל הי' בזה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע": השתתפותם בסעודה זו לא היתה מפני כבוד המלכות וכיו"ב, אלא מפני שהחשיבו את אחשורוש עד כ"כ שטעו לחשוב שקיומם תלוי48 בחסדו של (המלך אחשורוש) רשע — היינו אדם שהוא הפכו של קיום רצון בורא העולם! ולכן הביאה האפשרות להשתתף בסעודתו להנאה ותענוג.
כוו. על פי הנ"ל בגדר חטאם של ישראל בימי גזירת המן, יבואר היטב גם אופנו המיוחד של נס ההצלה בימי פורים, שבו נשתנה מנס ההצלה בימי חנוכה (ועאכו"כ — בגאולת מצרים) — שההצלה דימי חנוכה היתה ע"י נסים גלויים שלמעלה מן הטבע (מסרת גבורים ביד חלשים כו'), משא"כ ההצלה דימי פורים באה על ידי נס המלובש בטבע (שהרי "לא הי' דבר נראה לעין שהוא למעלה מהטבע"49) —
כזדיש לומר, שזהו בהתאם לסיבת הגזירה בימים ההם [שבני ישראל הורידו עצמם תחת ההנהגה של דרכי הטבע, עד להנהגה של (אחשורוש — בהיותו) אותו רשע, ועד "שנהנו מסעודתו של אותו רשע"50]:
כחנס המלובש בטבע מלמדנו, שההנהגה הנסית דלמעלה אינה מוגבלת ב"למעלהמןהטבע", באופן המכריח שידוד מערכות הטבע, אלא יכולה להתלבש גם בתוך לבושי הטבע עצמו.
כטהחידוש בנס פורים, נס המלובש בטבע, שהוא נס כמו נס גלוי, שלכן מברכים הברכה "שעשה נסים" הן בחנוכה (נס שאינו מלובש בטבע) והן בפורים (נס מלובש בטבע), והיינו דמה שהציל הקב"ה את בנ"י בימי הפורים לא הי' באופן של הנהגה טבעית, אלא בהנהגה נסית, שלכן "נראה בחוש שכל הסבות היו רק למעלה מהטבע"51 — ואעפ"כ הנס התלבש בלבושי הטבע, כי גם ב"טבע" דבנ"י מלובש "נס" שלמעלה מהטבע.
לז. שני קצוות אלו שמבקשים ודורשים מכאו"א מישראל — מחד גיסא אין סומכין על הנס ועליו לעשות בדרך הטבע דוקא, וביחד עם זה עליו להכיר שכל הטבע שבחייו הוא רק "לבוש" וכל עניניו באים מההנהגה הנסית דלמעלה — באו לידי ביטוי בהשתדלותה של אסתר בביטול הגזירה52:
לאמחד גיסא הלכה אל אחשורוש (בשליחותו של מרדכי) "להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה"53, שבשביל כך היתה צריכה למצוא חן בעיניו, ובפרט אשר (א) לא נקראה למלך "זה שלשים יום"54, (ב) בואה אל חצר המלך הפנימית54 הי' ש"לא כדת"55 וסכנת נפשות ממש ("אחת דתו להמית"54),
לבוא"כ בודאי שהיתה זקוקה לנשיאת חן מיוחדת.
לגויחד עם זה צמה "שלשת ימים לילה ויום"55 — תענית ועינוי — שע"פ טבע גורם להעדר נשיאת החן56.
לדולכאורה — ממנ"פ: באם ההצלה היתה צריכה לבוא על ידי השתדלות בדרכי הטבע — איך מתענין57 — ומחלישה עי"ז האפשרות למצוא חן בעיני המלך? ואם סמכה אסתר שההצלה תבוא בדרך נס מלמעלה, ולכן גם ההשתדלות היא (רק) בזה שמתפללים להקב"ה (מתוך תענית שמדרכי התשובה היא) — איך נכנסה לסכנת נפשות ממש ללכת אל המלך?
להוע"פ הנ"ל מובן, כי דוקא הנהגה כזו היא המבטלת ומתקנת החטא "שנהנו מסעודתו כו'":
לויסוד הטעות שגרם ל"הנאה" מסעודתו של אותו רשע הי' בכך שחשבו דכאשר נמצאים במצב שצריכים להשתדל בדרך הטבע, אזי "הממשלה" לחוקי הטבע ותלויים בהם — ובהנהגתה של אסתר הראתה להם בעליל, שהליכתה לאחשורוש היא באופן של רק "לבוש" להצלה הבאה מלמעלה, באופן של נס למעלה מן הטבע. ולכן לכל לראש זקוקים לתפלה ותענית כדי להיות ראויים לנס זה; אולם מאחר שרצה הקב"ה שההצלה נסית דלמעלה תהי' לה אחיזה בדרכי הטבע, לכן ציווה עלי' מרדכי בדבר ה' — ללכת לאחשורוש (ואף שסכנה בדבר).
לזובמילא מובן שאין מקום להתחשב כ"כ בה"לבוש" (אם אינו בהתאם לגמרי עם כל הדרוש על פי דרכי הטבע)58 — כי העיקר אינו הלבוש שבו באה ההצלה, כ"א סיבת ההצלה.
לחח. אחת מההוראות שיש ללמוד מזה בעבודת כאו"א:
לטבנ"י נבראו נשמות בגופים, באופן שמוכרחים להתעסק בצרכי הגוף. ומכיון שהקב"ה בראם באופן זה, בודאי זהו רצונו יתברך, שיתעסקו בצרכי הגוף.
מובאה ההוראה מימי הפורים, דאף שצריכים להתעסק בעניני הגוף — הרי העסק צ"ל לא באופן של "הנאה", כי אין התעסקות זו אלא "לבוש" וטפל לעיקר תפקידו בעלמא דין; ההנאה והתענוג של איש ישראל צ"ל בחיי נשמתו, לימוד התורה וקיום המצות וכו', ואילו ההתעסקות בעניניו הגשמיים היא רק כדי שיהי' בריא ושלם ויוכל לעבוד את השם59.
מאובזאת ייבחן האדם אם עוסק בצרכי גופו לשם שמים, או לאו:
מבכאשר חיי נשמתו הם העיקר אצלו וחיי גופו הם טפל, וג"ז — כדי שיהי' הגוף בריא ושלם לעבוד את השם60, אזי כל חיותו והנאתו הם בלימוד התורה וקיום המצוות, והתעסקותו בעניני הגוף הוא מתוך הכרח, עכ"פ — בלי הנאה61;
מגאבל כשעושה חיי גופו עיקר, הרי כאשר בא לעניני נשמתו הוא אומר "מה חובתי ואעשנה"62, ואילו כשהמדובר בנוגע לצרכי גופו, מושקע בהם ועוסק בזה מתוך תענוג — "נהנין" מעניני נפשו הבהמית.
מדוזהו הלימוד של ימי הפורים, שכל ההצלה של ימים ההם היתה קשורה בזה, שהיהודים הכירו שההנאה מ"סעודתו של אותו רשע" היא נגד עצם קיומו (טבעו האמיתי) של עם ישראל, ועי"ז זכו להצלה וגאולה,
מהומיסמך גאולה לגאולה63, גאולת פורים לגאולת פסח — ועד וכולל יציאה אמתית ממצרי והגבלות הגוף
מו— וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות64, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
מז(משיחות פורים תשכ"ב, תשכ"ז)