Likkutei Sichos·Vol. 31·Purim·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לא·פורים·שיחה ב

אשיחה ב
א. איתא בגמרא¹: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין²) בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"³. ובהמשך לזה: "רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום (נשתכרו²), קם רבה שחטי' לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחיי'. לשנה אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר לי' לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".

בולכאורה סיפור זה לפי פשוטו דורש ביאור והסברה, דאיך אפ"ל שרבה נכשל בענין של (אפילו אביזרייהו דאביזרייהו ד)שפ"ד ר"ל⁴?

גבחדא"ג מהרש"א¹ מבאר שלא הי' כאן ענין של מיתה ממש (שחטי' כפשו­טו), אלא "כעין שחטי', דאגברי' חמרא וכפיי' לשתות יותר מדאי עד שחלה ונטה למות". וכעין זה⁵ ביאר גם בהגהות יעב"ץ¹ — "שלא שחטו ממש. . (אלא) באחיזת עינים. . (רק) שהרואים היו סבורים ששחטו באמת. . אף ר' זירא נתפעל מהם לבש חרדה ונתעלף מרוב דאגה כו'".

דאבל נוסף ע"ז שפשטות הסיפור וב­פרט סיומו "למחר בעי רחמי ואחיי'"^*5 אינו מובן עפ"ז, הרי עדיין אין זה מיישב הנהגתו של רבה, דסוף סוף הזיק הדבר לבריאותו של ר' זירא (ועד ש"נטה למות"), שזהו איסור של תורה לחבול בחבירו באיזה אופן שהוא ובפרט — כנ"ל?

הבתשובות החת"ס⁶ מקשר זה ששחטי' רבה לר' זירא עם דברי הגמרא⁷ "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא (שופך דמים). . אמר רבה אנא במאדים כו'".

ואבל ראה יעב"ץ¹ שכותב "אבל דם ו­דאי לא שפך רבה, אף אם הי' במאדים", ולכאורה אין לומר שהי' אצל רבה ענין של שפיכות דמים, ח"ו. וכמבואר ב­רמב"ם וכו'⁸, שזה שאדם נולד בטבע (כולל מזל מאדים) מסויים אינו בסתירה לבחירה חפשית, ואדרבה, ובודאי ניתנו לו הכחות להתגבר על נטיותיו ה­טבעיות⁹, ובודאי שכן הי' אצל רבה.

זוביותר תמוה:

חבהמשך הסיפור מפורש (כנ"ל) "לשנה אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי" — כלומר: לא זו בלבד ש­לא מצינו בגמרא שרבה יעשה תשובה על מעשה זה, אלא עוד זאת, שלשנה הבאה שוב הזמין את ר' זירא לחגוג וכו' עמו סעודת פורים (למרות שיודע ש­עלול לקרות מה שקרה בשנה שעברה)!

טזאת ועוד: הסיבה שר' זירא לא נענה להזמנתו של רבה היתה רק מפני ש"לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא", היינו, שבעצם הי' מוכן גם השנה לחגוג סעודת פורים ביחד עם רבה, אף שיתכן שרבה יעשה מה שעשה בשנה שעברה¹⁰, והטעם שלא הסכים הי' רק מפני שלא הי' בטוח שגם הפעם יקרה הנס שרבה יחי' אותו אחרי פורים!

יב. והנה מצינו ביאורים¹¹ ע"ד ה­דרוש והסוד, שסיפור זה ש"איבסום קם רבה שחטי' לר' זירא" מרמז לענינים רוחניים. ולפי זה אפ"ל שאינו אלא משל בלבד, וע"ד שמצינו הענין ד"מיבסמי" בעובדא דרבה בר בר חנה¹² — שאינו אלא משל (וע"ד כמה מהסיפורים שב­סוגייא דרבה בר בר חנה, שהם משלים ורמזים על ענינים רוחניים¹³, ולא ש­אירעו בפועל בגשמיות).

יאאבל אין לפרש כן בעניננו (שסיפור דרבה ור' זירא הוא רק משל ורמז על ענין רוחני) — שהרי סיפור זה הובא ב­המשך (ובתור סיוע חיזוק ודוגמא) לפסק הלכה שבגמרא, "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", שרבה ור' זירא קיימו את החיוב "לבסומי. . עד דלא ידע" בפועל ממש; ומכיון שמדובר ב­ענין של הלכה, על כרחך צריך לפרש, שסיפור זה הי' כפשוטו, ולא (רק) ברוח­ניות הענינים [משא"כ סיפורי רבה בר בר חנה הנ"ל, שהובאו בחלק האגדה ש­בגמרא].

יבוכן מוכח מדברי הר"ן ובעל המאור¹⁴ שהביאו הא ד"כתב ה"ר אפרים ז"ל מההוא עובדא דקם רבה ושחטי' לר' זירא. . אידחי לי' מימרא דרבא, ולית הלכתא כוותי', ולאו שפיר דמי למעבד הכי". ומוכח מזה דדעתם בפשטות שהסיפור דרבה ור' זירא הוא כפשוטו — ונגרם היזק (מיתה) לר' זירא, כי בלאה"כ אין מקום לומר שמשום כך יבטל החיוב לבסומי בפוריא כו'.

יגג. ולכן נראה לומר, שסיפור זה הי' כפשוטו, שכתוצאה ממצב של "איבסום" נגרמה (ע"י רבה) מיתה כפשוטו לר' זירא — ומ"מ היתה מיתה זו (ומעשה רבה) באופן כזה שאין בה שום סרך אפילו של שפ"ד או בכלל איזה ענין בלתי רצוי, ועד כדי כך — שגם לשנה הבאה רצה רבה לחזור שוב על אותה הנהגה.

ידוי"ל בזה בהקדם המבואר בענין מיתת נדב ואביהוא¹⁵ — שכמאמר חז"ל¹⁶ מתו מפני ש"שתויי יין נכנסו למקדש", שמיתה זו היתה קשורה (תוצאה) משתיית יין יותר מדאי.

טווידועה התמי': מפורש בכתוב שמשה אמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש"¹⁷, ובפרש"י "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" — וכיצד יתכן שיהי' אצלם דבר בלתי­רצוי וב­פרט עד כ"כ שיכנסו למקדש "שתויי יין"?

טזומבואר בזה¹⁸ ע"פ מ"ש באוה"ח ה­קדוש¹⁹, שנדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב להקב"ה, ש"לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשו­תם מהם". ובלשון הכתוב¹⁹ "בקרבתם לפני ה' וימותו", היינו, שסיבת מיתתם היא "קרבתם לפני ה'"²⁰.

יזוזהו גם הפירוש ד"שתויי יין נכנסו למקדש": הכוונה ב"יין" היא²¹ לסודות ופנימיות התורה, כמאמר²² "נכנס יין יצא סוד", דכמו שיין גשמי מגלה את הטמון בלבו של אדם²³, כן הוא ברוחניות, ש­"יינה של תורה" היינו גילוי סודות התורה²⁴; ו"שתויי יין" מורה על גודל ועוצם הגילוי דפנימיות התורה²⁵, עד למצב של "כלות הנפש" [דכמו ב"שתויי יין" כפשוטו הרי היין גורם לביטול ה­חושים, כך גודלו של גילוי זה והשתוק­קות זו גרמו אצלם ביטול החושים, ועד לכלות הנפש].

יחולכן לאחרי מאורע זה הזהירה ה­תורה "יין ושכר אל תשת"²⁶, שאסור לשתות "יין דרך שכרותו"²⁷, שבזה נרמז, דכאשר "שותים" יין שבתורה, סודות ורזין דתורה, צריכים להזהר שלא לבוא למצב של "שכרות" של "כלות הנפש", וצ"ל באופן של "נכנס בשלום ויצא ב­שלום"²⁸, כידוע הפירוש בזה²⁹, שה­כניסה ל"פרדס" צריכה להיות "בשלום", באופן כזה שבודאי תהי' היציאה "ב­שלום" — נשמות בגופים³⁰.

יטד. והנה פשוט, שביאור זה ב"שתויי יין נכנסו למקדש" לא בא להוציא הענין והקרא מידי פשוטו — שהרי מפורש בכתוב (כנ"ל), שלאחרי זה הזהירה תורה "יין ושכר אל תשת", האיסור לשתות "יין דרך שכרותו" כפשוטו. וא"כ עכצ"ל, שגם אצל נדב ואביהוא הי' ענין של שתיית יין (גם) בגשמיות.

כוי"ל פירוש הדבר, שאצל נדב ואבי­הוא היתה שתיית היין כפשוטה קשורה עם גילוי "יין" שבתורה (סודות ורזין דתורה). וכמבואר בשל"ה³¹, דזה שמצינו אצל "קדושים אשר בארץ. . ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות. . היתה כוונתם בזה לש"ש כי מתוך משתה היין הוו מבדחי טובא ו­מתוך כך אומרים ד"ת על השלחן הרבה מאד וכפליים לתושי'. . דמתוך שמחה מגלה החכם רזי התורה. . כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכ­מה. . נכנס יין יצא סוד. . שע"י משתה היין יצאו ד"ת הנקראת סוד כו'"³². וכן הי' אצל נדב ואביהוא, שהיו "קדושים" ביותר וביותר — "בקרובי אקדש" כנ"ל, שע"י "ששתו. . הרבה יותר מדאי" נגלו אצלם רזי תורה עד שהגיעו לכלות הנפש.

כאועפ"ז י"ל שזו היתה גם סיבת מיתת ר' זירא — שהיתה ע"ד מיתת נדב ו­אביהוא, דמ"ש "שחטי'" היינו (כמ"ש ה­מהרש"א) "דאגברי' חמרא. . לשתות יותר מדאי", ו"חלה ונטה למות" (לא ע"י היין הגשמי, אלא) היינו כלות הנפש ע"י רוב "שתי'" (גילוי) של "יין" שבתורה (סודות התורה).

כבומ"מ אין זה מוציא הענין מידי פשוטו — שהיתה שתיית יין כפשוטה (ע"ד הנ"ל בנדב ואביהוא); וגם מיתת ר' זירא היתה כפשוטה, פירוד הנשמה מן הגוף ממש (לא רק התעלפות) — ולכן ס"ל לר' אפרים שמפני העובדא דרבה ור' זירא בטל החיוב דלבסומי.

כגולפי זה מובן היטב שאין כאן אביז­רייהו של שפיכות דמים ח"ו כלל, שהרי המיתה היתה כלות הנפש בלימוד סודות התורה של ר' זירא.

כדובזה מבוארת גם הדגשת הגמרא "איבסום" — "נשתכרו" (לשון רבים), היינו, שרבה ור' זירא שניהם נשתכרו, ומשמע ששכרות שניהם גרמה ל"קם רבה שחטי' לר' זירא" — כי (לא רק מעשהו של רבה אלא) גם מיתת ר' זירא היתה מפני שהגיע למצב של שכרות המביא ל"כלות הנפש" של האדם כנ"ל, אלא שזה נעשה בו ע"י רבה, "קם רבה שחטי' לר' זירא", כדלקמן סעיף ו.

כהה. וזהו תוכנו של הסיפור ש"רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום (נשתכרו)":

כושתיית היין שלהם (כפשוטה) היתה לכוונה כנ"ל בשל"ה, שמתוך משתה היין יתגלה אצלם יין שבתורה, רזי תורה²⁵. וכן הי', שע"י שתייתם בסעודה זו נגלו אצלם סודות ורזי תורה נעלים ביותר, עד לתכלית העילוי ד"עד דלא ידע"³³.

כזאבל אף ששניהם נשתכרו, מ"מ רק אצל ר' זירא בא מזה כלות הנפש ממש. והטעם — כי רבה הי' לו שכל רב יותר ("מוחין דגדלות"), ולכן הי' יכול לקבל עוצם הגילוי של רזי תורה, משא"כ ר' זירא לא הי' יכול להכיל גילוי זה [וכמרומז גם בשמותיהם³⁴: "רבה" מורה על גדלות, ו"זירא" מורה על קטנות, מלשון זעירא³⁵].

כחולכן אצל ר' זירא בא עי"ז כלות הנפש ממש, עד שנפרדה נשמתו מגופו כפשוטו; משא"כ רבה (מצד עצמו), לא בא לכלות הנפש.

כטו. עפ"ז י"ל הפירוש ד"קם רבה שחטי' לר' זירא" [דלכאורה הול"ל "קטלי'" וכיו"ב]:

לאיתא בגמרא³⁶ "אין ושחט אלא ו­משך", היינו שתוכן ענין השחיטה הוא — (משיכה ו)העלאה, שכן, ע"י השחיטה מכשירים את הבהמה לאכילת אדם, ועי"ז מעלים את הבהמה מסוג החי לסוג המדבר (שנעשית דם ובשר כבשרו — דהמדבר), וכמבואר בכ"מ³⁷, שמטעם זה הותרה השחיטה למרות הענין דצער בעלי חיים — מכיון שעי"ז מעלים את הנשחט לדרגא נעלית יותר.

לאובעניננו: הפירוש ד"רבה שחטי' לר' זירא" ("כפיי' לשתות יותר מדאי") הוא — שרבה משך (שחט) והעלה את ר' זירא לדרגא נעלית שלא בערך (עי"ז שגילה לו סודות ורזין דתורה עמוקים ביותר ("יותר מדאי") בערך לימודו הרגיל לפי דרגתו), ודבר זה הביאו לכלות הנפש כפשוטו ממש, וכמו בנדב ואביהוא.

לבושני הענינים ישנם — שהכוונה ב­"שחטי'" היא לכלות ופירוד הנשמה מן הגוף ממש (לא רק התעלפות), וביחד עם זה — אין זה ענין של שפיכות דמים ח"ו, אלא אדרבה, ענין נעלה ביותר — כלות הנפש (בדוגמת נדב ואביהוא).

לג[וזהו גם דיוק הלשון "קם רבה שחטי' לר' זירא" — דלכאורה, הול"ל "שחטי' רבה לר"ז" ומהו קם רבה?

לדוי"ל הביאור בזה: קימה מורה על עלייתו של רבה לדרגא נעלית ביותר (ויקם — תקומה היתה לו³⁸), "לבסומי עד דלא ידע". אלא שבנוגע לרבה עצמו, מכיון שהיו לו כלים ד"רבה", הרי גם כשהי' במצב של "קם" (עלי' גדולה ב­יותר גם לגבי דרגתו של רבה), לא הכריח כלות הנפש. משא"כ בנוגע לר' זירא, וכאשר רבה גילה לו את הענינים שהשיג אז (במצב ד"קם"), עי"ז — כלתה נפשו, "שחטי' לר' זירא", ממש].

להולכאורה איך יביא רבה את ר' זירא לכלות הנפש, היפך הכוונה שצ"ל "ל­שבת יצרה"³⁹, נשמות בגופים דוקא — כי רבה אמר והעריך את ר' זירא שהוא בערך דרבה ולא יבוא לכלות הנפש.

לוובעומק יותר י"ל: כיון שרבה הי' בכחו לפעול "ואחיי'"⁴⁰ — להחזיר נשמת ר"ז לגופו, לכן לא הי' זה בסתירה ל­הכוונה דנשמות בגופים דוקא, כי כלות הנפש אצל ר' זירא הי' רק ענין עראי — במשך יום הפורים (שאז ישנו החיוב "לבסומי. . עד דלא ידע"³³) — משא"כ "למחר" (לאחרי הפורים⁴¹, שאין חיוב "לבסומי. . עד דלא ידע" ואדרבא) — "בעי רחמי ואחיי'"⁴², בהתאם לכוונה העליונה — נשמות בגופים דוקא, ע"ד "נכנס בשלום (למשך זמן, ואח"כ) יצא בשלום".

לזז. ע"פ כהנ"ל אתי שפיר גם המשך סיפור הגמרא — "לשנה אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר לי' לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא":

לחלא זו בלבד שרבה לא הצטער על מה שאירע בסעודת פורים הקודמת, אלא אדרבה — הוא הזמין את ר' זירא לערוך סעודת הפורים יחדיו גם בשנה זו, מתוך כוונה שגם בשנה זו יפעל אצל ר' זירא עילוי גדול כזה עד לכלות הנפש. וכיון שתכלית הכוונה היא נשמות בגופים — הרי לאחרי פורים יחזור ויחייהו (כפי שהי' מעשה רב בשנה ש­עברה), ויהיו בר' זירא ב' המעלות: ה­עילוי דכלות הנפש והעילוי דמילוי הכוונה של נשמות בגופים.

לט[או באופן אחר קצת: רבה חשב שבמשך השנה התעלה ר' זירא למדריגה עליונה יותר, וכבר ביכלתו להשיג סו­דות ורזין דאורייתא עמוקים ביותר באו­פן שלא יבוא לידי כלות הנפש בפועל, פירוד הנפש מן הגוף].

מוע"ז ענה לו ר' זירא — "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא": הוא חפץ ומשתוקק לעילוי דכלות הנפש [ע"ד "מתי יבוא לידי ואקיימנו"⁴³], ומשום זה הי' רוצה לערוך סעודת פורים ביחד עם רבה גם השנה; אבל אעפ"כ, מכיון שתכלית הכוונה היא נשמות בגופים, חושש הוא שלאחרי שיגיע לכלות הנפש שוב לא תרצה נשמתו לרדת ולהתלבש בגופו, ומי יודע אם גם בפעם הזו יצליח רבה לפעול "נס" כזה שנשמת ר"ז תרצה לירד ולהתלבש עוה"פ בגופו — "לא ב­כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא"⁴⁴.

מאח. והנה להלכה נפסק בשו"ע⁴⁵ שיש חיוב לבסומי בפורים עד דלא ידע, ואין חוששים שיסתעף מזה שום דבר בלתי רצוי כו'.

מבומזה מובן גם בנוגע לתוכן הרוחני של שתיית יין "עד דלא ידע" — דהיינו ללמוד באופן דבאהבתה תשגה⁴⁶ סודות ("יין") התורה, עד שמגיע למצב של "שכרות" וביטול מציאותו⁴⁷,

מגשבפורים ניתן הכח לכאו"א מישראל, כל חד וחד בכל מאדך (שלך) בערך שיעורא דילי', לקיים "שתי'" זו ולהגיע לדביקות כזו בסודות התורה המבטלת מציאותו, מבלי חשש שמעבודה זו יבוא לידי הנהגה של התבודדות ופרישות מן העולם, היפך הכוונה של "לשבת יצרה", אלא אדרבה, ע"י קיום חיוב זה ביום הפורים, יתוסף לו חיות בעבודת השם במשך כל השנה כולה, בעשיית דירה לו ית' בתחתונים — "נכנס בשלום ויצא ב­שלום".

מד(משיחות ש"פ שמיני וש"פ תזריע תשד"מ)