Likkutei Sichos·Vol. 31·Pekudei·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לא·פקודי·שיחה א

אשיחה א
א. לאחרי ההקדמה הכללית "בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הו­קם המשכן"¹, נתבארו בכתוב² פרטי ה­דברים: ויקם משה את המשכן גו' ו­יפרוש את האוהל על המשכן גו', ואח"כ מפרט את הבאת כל כלי המשכן למקו­מם והעבודות שבהם³: "ויתן את השולחן גו' ויערוך עליו ערך לחם גו' וישם את המנורה באהל מועד גו' ויעל הנרות גו' וישם את מזבח הזהב גו' ויקטר עליו קטורת גו'", ורק אח"כ⁴ "וישם את מסך הפתח למשכן"; ולאחרי "ואת מזבח העולה שם גו' ויעל עליו את העולה ואת המנחה"⁵, נאמר⁶ "ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח גו'".

בוהנה הרמב"ן כאן¹ מאריך, שכוונת הכתובים אינה לספר סדר המעשים ב­פועל, ומסיים ד"ויעל עליו את העולה ואת המנחה בזמנם^*6, כי עדיין לא הקים החצר סביב למשכן ואין מקריבים בלא קלעים כי יהיו שחוטי חוץ אלא (עשה) כולם בזמנם (לאחרי גמר הקמת המשכן והחצר⁷)".

גאבל מזה שרש"י לא כתב שאין כוונת הכתובים לפרש סדר המעשים, משמע לכאורה, שע"פ פשש"מ, הפרשה על הסדר נאמרה⁸, והיינו שהעבודות והקר­בנות שבכל כלי נעשו תיכף בהכנסתו למקומו באהל מועד⁹. ועפ"ז נמצא של­שיטת רש"י היו כל העבודות, עריכת ה­לחם, העלאת הנרות, והקטרה על המזבח וההקרבה על מזבח החיצון — לפני (שימת פתח המשכן ו)הקמת החצר, ולא חש למ"ש הרמב"ן ש"אין מקריבים בלא קלעים"^*9.

דב. והנה במס' זבחים פליגי רש"י ו­תוס' במ"ש בגמרא¹⁰ "בשני מקומות קד­שים נאכלים. . קודם שיעמידו לויים את המשכן ולאחר שיפרקו הלויים את המשכן":

הרש"י פירש¹¹ ש"לאחר שיפרקו ה­לויים את המשכן", היינו גם פירוק קלעי החצר ועדיין המזבח במקומו¹², ולתוס'¹³ היינו כאשר המזבח וקלעי החצר במקו­מן, דאם נפרקו גם קלעי החצר, אין מחנה שכינה קיים לגבי קדשי קדשים.

וולפ"ז י"ל לכאורה דרש"י עה"ת קאי לשיטתו בפירושו לש"ס, דאפ"ל אכילת קדשים גם כשאין קלעים לחצר והרמב"ן ס"ל כפירוש התוס' שם.

ז[ובביאור סברת המחלוקת י"ל, ד­חלות דין חצר אוהל מועד יש לבארו בשני אופנים: א) כפשוטו, שדין חצר חל ע"י המחיצה של קלעי החצר סביב ה­מזבח (וכדמשמע מלשון הרמב"ם לענין העזרה במקדש¹⁴ "עושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי ה­חצר שהיו במדבר וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד הוא ה­נקרא עזרה"), ב) הקמת המזבח לפני פתח אוהל מועד משוי לי' גדר חצר אוהל מועד וחלות גדר עזרה (וחצר), וקלעי החצר הם רק כעין תנאי וסימן (עד היכן מגיע חצר אוהל מועד), אבל לא שהם פועלים חלות חצר אוהל מועד (ודין עזרה)].

ח— ואף כי לפום ריהטא יש לחלק בין פלוגתת רש"י ותוס' וב' האופנים בפי­רוש עה"ת, פי' המקראות, כי בש"ס שם קאי לאחר שהוקם המשכן והקלעים (חצר המשכן) ונסתלקו הקלעים והשאלה היא אם יש אז פסול יוצא (לענין אכילת קדשי קדשים), ומשמע דלענין ההקרבה צריכים לקלעי חצר גם לדעת רש"י, אלא שיש לימוד מיוחד בגמ' שם¹⁵ דל­אחרי שנקרב לא איפסיל הבשר ביוצא, ומותר לאכלו אף בלא קלעים מאחר שהמזבח קיים —

טהרי מדברי רש"י שם מוכח שדין זה הוא לא רק לגבי אכילת ק"ק, אלא גם לגבי הקרבה, ויתירה מזו, לא רק שיכולים להקריב וכו' על המזבח כאשר פירקו הקלעים, אלא מקריבין כאשר מקימים את המשכן גם לפני העמדת הקלעים:

יבפי' דברי הגמ'¹⁶ "בשני מקומות" — "קודם שיעמידו לויים את המשכן" פרש"י¹⁷ "קודם שיעמידו לויים את ה­משכן דנקט הכא לאו דוקא חדא דלא משכחת לה שיהא המזבח מונח קודם העמדת המשכן שהרי קודם שיחנו בני קהת נושאי המזבחות היו חונין בני גרשון ומררי נושאי המשכן ומקימין אותו. . הקימו בני גרשון את המשכן עד בואם של בני קהת"¹⁸. וממשיך ו"אי בששינו את הסדר מוקמת לה היכי שחטי קרבנות קודם שיעמידו משכן הא אמר באיזהו מקומן¹⁹ בשלמים ששחטן קודם שיעמידו לויים כו' פסולין, ואי גרסת לה מוקי לה בששינו את הסדר וההוא דאיזהו מקומן שלמים דוקא קאמר משום דכתיב בהו²⁰ ושחטו פתח אוהל מועד ולא יליף שאר קדשים מינייהו".

יאהרי מפורש דלרש"י הא דלא גרסינן "קודם שיעמידו לויים את המשכן" הוא מפני המציאות, כיון דבתחילה מקימים המשכן והחצר²¹ ואח"כ באים בני קהת ומכניסין הכלים, אבל לא לפי שאסור להקריב על המזבח לפני הקמת החצר²² (והמשכן), ואדרבה, לפי מה שפי' רש"י דבאם שינו הסדר (והקריבו על המזבח לפני הקמת המשכן והחצר) פסולין הרי זה א) לפי שחסר בזה פתח אוהל מועד²³, ולא לפי שאין כאן קדושת המזבח וחצר אוהל מועד והוי כשחוטי חוץ (כדברי הרמב"ן). ב) דין זה הוא רק בשלמים ולא בשאר קדשים.

יבוא"כ בנדו"ד בפרשתנו, אשר א) הי' כאן גדר "פתח אוהל מועד", כמפורש "ואת מזבח העולה שם פתח אוהל מועד", אלא שלא הוקם "החצר סביב למשכן ו­למזבח", ב) המדובר בהקרבת עולה ו­מנחה (ולא שלמים) — שפיר כשרה ה­הקרבה על המזבח קודם שהועמדו קלעי החצר^*23.

יגאבל כד דייקת אין מקום לפרש של­דעת רש"י סדר ההקרבה ביום הקמת המשכן הי' באופן כזה משום דקאי ל­שיטתו בש"ס, כי גם לשיטתו בש"ס אין זה אלא עבודה הכשירה בדיעבד²⁴, ו­פשיטא שהסדר הראוי והרצוי דהקרבה במשכן הוא כאשר המשכן הוא בשלימות בכל חלקיו וכל כליו על מקומם²⁵. והרי בפסוקים אלו קאי בתחילת הקמת ה­משכן ביום שמיני למילואים, ולא מס­תבר שביום זה יעשו העבודות במשכן באופן הכשר רק בדיעבד ולא באופן הרצוי לכתחילה — ובודאי שההקטרה וההקרבה והעבודה דבכל הכלים היו כאשר הם בשלימות²⁶.

ידג. ולכן נראה לבאר פלוגתת רש"י והרמב"ן על יסוד משנ"ת במ"א²⁷ דפליגי בביאור הטעם שהקים משה את המשכן בז' ימי המילואים לפני ר"ח ניסן, אף שהקב"ה ציווהו²⁸ "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד";

טוהרמב"ן²⁹ כתב "כי (הקב"ה) אמר לו מתחלה (קודם ז' ימי המילואים) והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית ב­הר"³⁰, וכשאמר לו הקב"ה "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים כו'" היינו ש"ביום החודש הראשון תהי' הקמתו ל­עמדה³¹, הנה ידע כי בעת ימי המלואים יצטרך להקים ולהוריד כו'".

טזכלומר, לדעת הרמב"ן הציווי הרא­שון ("והקמות גו'") קאי על ז' ימי ה­מילואים ופירושו הקמה על מנת לפרקו, והציווי השני דקאי על ר"ח ניסן הוא על סוג "הקמה" אחר, "לעמדה".

יזאבל רש"י בפירושו על התורה אינו מפרש שהכוונה בציווי הקמתו בר"ח ני­סן היא "תקים לעמדה", ומדסתים משמע דס"ל שפירוש "ביום החודש הראשון גו' תקים את המשכן גו'" הוא (לא שביום זה "תהי' הקמתו לעמדה", אלא) כפשוטו, ש­הקמתו (סתם) בכלל תהי' ביום הזה, והיינו שפסוק זה הוא "פירוש" הכתוב "והקמות גו'". ולפ"ז, זה שהעמיד משה את המשכן לפני ר"ח ניסן, לא נצטווה ע"ז (בפירוש)³², אלא שלמד זאת מזה שנצטווה לחנך את אהרן ובניו בעבוד­תם, והחינוך בעבודה צ"ל במקום שבו תיעשה העבודה לאח"ז בקביעות. וגם נצטווה שכל ז' ימי המילואים יהיו "אל פתח אוהל מועד גו'"³³, הרי שצריך להקים את המשכן.

יחוהיינו שלדעת רש"י העמדת המשכן לפני ר"ח ניסן לא הי' בזה גדר של "וה­קמות את המשכן", שבא בתור קיום ה­ציווי ועשו לי מקדש³⁴, אלא הוי רק פרט (ותנאי) במילוי ציוויים אחרים; משא"כ להרמב"ן גם לפני שמיני למילו­אים הי' בזה גדר דהקמת המשכן, אלא שהוא לא כהאופן דשמיני למילואים ש­אז הי' "הקמתו לעמדה".

יטועפ"ז נמצא, שלדעת הרמב"ן, עיקר גדר "חינוך המשכן" הי' בז' ימי המילו­אים, ובמילא המשכן ביום השמיני כבר אינו בגדר "חינוך" אלא הוי שלימות המשכן, כמו שצ"ל עבודתו בשלימותה — עבודה הרגילה במשך כל הזמן.

כואילו לפרש"י (ע"פ פשש"מ) כיון שבז' ימי המילואים לא הי' גדר דהקמת המשכן אלא חינוך דאהרן ובניו, נמצא, דרק בשמיני למילואים הי' מעשה של "הקמת המשכן" בתור "חינוך" לעבודות דמשכן. והיינו שביום הח' גופא היו שני גדרים במשכן: א) יום השמיני, שמיני דימי מילואים, שהוא חינוך לעבודת המשכן, וקיום הציווי דועשו לי מקדש [ולכן מצינו ש(גם) ביום שמיני למילואים הקריב משה³⁵ קרבנות צבור (כפרש"י³⁶), וכן מצינו כמה שינויים בסדר העבודה ביום הקמת המשכן לגבי סדר עבודה הקבוע לדורות (בעריכת לחם הפנים³⁷, העלאת הנרות ועוד³⁸)], ב) לאחר ששר­ תה שכינה, שאז נגמר ונתקדש המשכן בשלימות — לאחרי שנמשח ושרתה בו שכינה ע"י הקרבנות דאהרן³⁹, הרי מאז נחשב התחלת עבודה התמידית דמשכן בכל משך זמנו⁴⁰.

כאולכן לא קשה זה שנעשו כל פרטי ה­עבודה בכל הכלים תיכף לאחרי העמד­תם (כפשטות הכתובים), לפי שבפרשה זו קאי ב"חינוך המשכן", ולא ב(התחלת) ה­עבודה התמידית (הרגילה) במשכן⁴¹, ו­"חינוך" יש בו תנאים שונים⁴².

כבוי"ל דלשיטתייהו אזלי: להרמב"ן, מה שהכתוב נחית כאן לפרש את כל העבו­דות הנעשים בכל הכלים תיכף לאחר סיפור הקמת כל כלי, אף שלמעשה לא נעשית העבודה בהם עד אחר גמר הקמת המשכן וכליו ומשיחתם⁴³, כי בזה בא ה­כתוב לבאר ענינו של כל כלי, והרמב"ן לשיטתו דס"ל⁴⁴ שהכלים הן הכשר לה­עבודה⁴⁵ "מפני שנצטווינו לשום לחם לפני ה' תמיד וצוה אותנו בהכשר ה­עבודה הזאת שהיא לשום אותו בשולחן מתואר כן ושיסודר לנו שתהי' ההדלקה הזו במנורה של זהב משקלה וענינה כן וכן והנה הם תשמישי קדושה", וחולק על דעת הרמב"ם⁴⁶ שהכלים הם מחלקי המקדש ונכללים בהציווי דועשו לי מקדש.

כגמשא"כ לדעת רש"י בפשש"מ י"ל ד­ס"ל כדעת הרמב"ם, שכל הכלים מחלקי המקדש הם⁴⁷, ולכן מובן שזה שנאמרו כל פרטי העבודה הנעשים בכל הכלים תיכף לאחר העמדתם — אף שפשוט ד­אין להקריב בהכלי לפני בנין והקמת כל המשכן, שנשלם דוקא כאשר כולו קיים וכל הכלים על מקומם⁴⁸ — הוא לפי שבפרשה זו קאי ב"חינוך המשכן", כנ"ל.

כדד. אבל צריך ביאור: למה הי' חינוך המשכן (בשמיני למילואים) באופן כזה — הקרבה על המזבח לפני הקמת חצר אוהל מועד?

כהויש לומר הביאור בזה (עכ"פ בפני­מיות הענינים):

כוהציווי "ועשו לי מקדש" הוא ציווי ל­דורות לבנות בית לה', ובלשון ה­רמב"ם⁴⁹ "מ"ע לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות כו' שנאמר ועשו לי מקדש", וציווי זה קאי על כל בתי מקדשות⁵⁰. אלא שנאמר ציווי זה ל­משה ונתקיים לראשונה בבנין המשכן ש­עשה משה.

כזונמצא, דאף שקיום מצוה זו בשלי­מותה הי' בבנין המקדש בירושלים, ש­נעשה בנין קבוע "ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המורי'"⁵¹, ואילו המשכן הי' רק "לפי שעה"⁵², מ"מ, כיון שהציווי (לפי פשוטו) וקיום הציווי (לפי פשוטו) נעשה ע"י משה בעשיית המשכן, הרי קיומו במשך כל הדורות בא מכוחו של המשכן ו­עשייתו של משה בזה.

כח[וכמו שהוא בצורת הבית, שכתב ה­רמב"ם¹⁴ דהדברים שהם עיקר בבנין ה­בית הן הן הדברים שהיו במשכן: עושין בו קודש וקדש הקדשים ויהי' לפני ה­קדש מקום אחד והוא הנקרא אולם ושלשתם נקראין היכל ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש — כך הוא בפרטי עניני הבית⁵³].

כטולפי זה י"ל, שהחינוך⁵⁴ דיום שמיני למילואים הוא נוסף על חינוך המשכן — "חינוך" כל הבתי מקדשות וכל עניני המקדש בכל הדורות.

לוהנה לרוב הפוסקים נקטינן להלכה ד"מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה"⁵⁵.

לאואף שהרמב"ם כתבו (בעיקר) לגבי קדושת מקום המקדש והעזרה מצד קי­דוש שלמה, "שהוא קידש העזרה וירו­שלים לשעתן וקידשן לעתיד לבוא"⁵⁶, וכפי שהסביר הרמב"ם⁵⁷ החילוק בין "מקדש וירושלים" ל"קדושת שאר א"י", ש"קדושת המקדש וירושלים מפני ה­שכינה ושכינה אינה בטילה", נ"ל שי"ל יתירה מזו, שגם במקדש עצמו (לא רק מקומו) יש בו נצחיות גם כשאינו בנוי ומוקף מחיצה⁵⁸, וזה נעשה ונמשך מה­ חינוך דמשכן⁵⁹ ע"י משה ביום שמיני למילואים, באופן שעשה בו עבודה לפני גמר הבנין — והיינו בזה ד"ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל מועד ויעל עליו את העולה ואת המנחה" לפני הקמת "החצר סביב למשכן ולמזבח", הי' זה חינוך לכל זה.

לבה. ויש לבאר בעומק יותר, בהקדם עוד שאלה, דלכאורה זה שהועמדו ה­כלים לפני הקמת כל המשכן ה"ז היפך הסדר שציווה הקב"ה, וכמו שהביא רש"י בתחילת הפרשה⁶⁰ "אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן אלא כל אשר צוה ה' את משה. . כי משה ציוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואח"כ משכן אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכו אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה".

לגוכן הי' סדר הקמת המשכן וכליו בעת המסעות, וכנ"ל שתחילה היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המשכן, וכשבאים בני קהת "מוצאים אותו על מכונו ומכניסין בו הארון והשולחן והמנורה והמזבחות"⁶¹.

לדוא"כ יפלא ביותר למה ביום הראשון דהקמת המשכן הי' בסדר הפוך: בנוגע מזבח העולה שהוקם והקריבו עליו לפני שהקימו את החצר סביב, ובנוגע לשאר הכלים, ד"ויבא את הארון אל המשכן" ואח"כ "וישם את פרוכת המסך"⁶², וכן היתה הכנסת הכלים באוהל מועד והק­רבה עליהם לפני השלמת הבנין ע"י "וישם את מסך הפתח למשכן", שלכ­אורה בנין בלי פתח אינו בנין גמור.

להאלא שהן הן הדברים: "בנוהג שב­עולם", היינו כפי סדר הרגיל צריך "לעשות תחלה בית ואח"כ משים כלים בתוכו", ובנין כזה שמוגדר בגדרי "סדר העולם" אינו ענין קיים ונצחי; וכדי ש­יהי' ענין הנצחיות והקיום ב(מצות) "ועשו לי מקדש", דמקריבין אע"פ שאין בית "ואוכלין כו' אינה מוקפת מחיצות" — הנתינת כח ע"ז בא דוקא מהקמה באופן כזה שהי' ביום שמיני למילואים, שהוא לא "כנוהג שבעולם", אלא בשינוי (למע­לה) מסדר התמידי.

לוולכן הי' יכול לחול, להיות שם מעשה הקרבה בנוגע ללחם הפנים והד­לקת המנורה והקטרה על מזבח הזהב גם לפני גמר המשכן, ולפני נתינת מסך פתח למשכן (וגם לפני נתינת מזבח העולה והקמת החצר סביב), כי כלל זה שבכדי שיחול שם משכן צריכים לכל החלקים וכל כליו הוא באופן ד"סדר" — "בנוהג שבעולם", אבל לא לפני זה, שאז הוא לפני תנאי הנוהג בעולם, אז אין הגבלה בזה.

לזו. ומזה גם הוראה בעבודת האדם לקונו: עבודת האדם כפי שצ"ל ע"ד הרגיל, תמידים כסדרם, היא העבודה ע"פ סדר והדרגה, מלמטה למעלה, תחילה העבודה בכלל, בענינים כלליים ואח"כ בענינים פרטיים. אבל מזמן לזמן (ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא כאשר "אין אתנו יודע עד מה" בסוד עבודת הבירורים) צ"ל אופן העבודה שלמעלה מ"נוהג שבעולם" — סדר והדרגה — אלא חטוף ואכול חטוף ושתי.

לחובכללות, צ"ל כן בתחילת חינוך כל ילד וילדה בישראל, שאף שצ"ל "חנוך לנער על פי דרכו"⁶³ דוקא, אין להסתפק רק בחינוך בעבודה "מוגבלת" שע"פ סדר ונוהג שבעולם, אף שזהו גם לפי סדר דקדושה, אלא צ"ל החינוך באופן שלמעלה מטעם ודעת⁶⁴, עד לאופן של עבודה דמסירת נפש.

לטודוקא חינוך באופן כזה, מביא ד"גם כי יזקין לא יסור ממנה"⁶³ בענין הקיום והנצחיות של תוקף יהדותו של המחונך, דגם כאשר אינו נמצא בבית ומחיצות דקדושה, עומד חזק ותקיף בעבודת ה', ו"מקריב" (את גופו ונפשו הבהמית לה'⁶⁵), "אע"פ שאין (נמצא ב)בית" — דירה שבה מאירה קדושתו של הקב"ה בקביעות ובאופן גלוי (בביהכנ"ס ובי­המ"ד), וגם "אוכל ק"ק", דענין דקדושה בתקפה נעשית אכילתו — מזונו וחיותו, "אע"פ ש(הסביבה) היא חריבה ואינה מוקפת במחיצה" — הגבלות דקדושה.

מועל ידי שכאו"א יחנך את עצמו ובני ביתו וסביבתו באופן כזה, ה"ז ממהר עוד יותר גמר זמן החינוך, שהוא עבו­דתנו דזמן הגלות (כדברי רז"ל⁶⁶), ב­ביאת משיח צדקנו, ובנין בית המקדש השלישי⁶⁷, שיהא בנין נצחי, בנינא ד­קוב"ה⁶⁸, במהרה בימינו ממש, ובעגלא דידן.

מא(משיחות ש"פ ויק"פ תשמ"ה, ש"פ שמיני תשכ"ה)