Likkutei Sichos·Vol. 31·Shemos·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לא·שמות·שיחה א

אשיחה א
א. "ויאמר לרשע למה תכה רעך"¹, ופרש"י "למה תכה — אע"פ שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד". ומקורו במס' סנהדרין²: אמר ריש לקיש המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה אע"פ שלא הכהו נקרא רשע.

בדין זה הובא להלכה ברמב"ם, וז"ל³: אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין ב­חבירו. . כל המכה אדם כשר מישראל. . הרי זה עובר בלא תעשה. . אפילו להגבי' ידו על חבירו אסור וכל⁴ המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע.

גוהנה הרמב"ם שינה מלשון הש"ס ב­שתים: (א) מוסיף "אפילו להגבי' ידו על חבירו אסור". (ב) במקום "נקרא רשע" כ' "הרי זה⁵ רשע".

דויש לפרש כוונת הרמב"ם בזה: מאמר ר"ל בש"ס אפשר לפרש שלא נאמר להלכה למעשה, אלא כדברי אגדה⁶ ב­גודל עון הכאת חבירו כו' [וכדמשמע לכאורה מהמאמרים שהובאו בגמ' שם בהמשך לזה — "נקרא חוטא. . תיקצץ ידו⁷. . אין לו תקנה אלא קבורה"] — ומדגיש הרמב"ם שאינו כן, אלא (א) ש­הגבהת יד על חבירו יש בזה איסור גמור, ו(ב) שהמגבי' ידו "הרי זה רשע", כלומר, שאין זה ענין של קריאת שם בלבד, אלא שחל עליו דין רשע, וכמ"ש בהגהות מיימוניות כאן⁸ (בשם הראב"ן⁹) שהוא פסול לעדות ולשבועה.

הועפ"ז יש לבאר טעמו של הטור ש­שינה בדין זה מלשון הרמב"ם, וז"ל¹⁰: "אסור לאדם שיכה לחבירו ואם הכהו עובר בלאו. . והמרים ידו על חבירו ל­הכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע" — היינו (א) שהשמיט הדגשת הרמב"ם שיש בזה איסור, (ב) נקט לשון הש"ס "נקרא רשע" (ולא כלשון הרמב"ם "הרי זה רשע"), כי הטור סבירא לי' שאין בזה פס"ד הלכה למעשה¹¹, ומביא זה בסגנון אגדה, להודיע גודל העון (כמו שמביא דברי אגדה בכמה מקומות בנוגע למדות והנהגות וגם למצות שונות)¹².

ו[ולכאורה כ"ה דעת המחבר בשו"ע, שהעתיק¹³ (בהל' חובל¹⁰) ל' הטור הנ"ל (ע"ד חומר הרמת יד על חבירו), ואעפ"כ השמיט בשו"ע הל' עדות¹⁴ את דברי ה­מרדכי¹⁵ שהמגבי' ידו על חבירו פסול לעדות ולשבועה (אף שבב"י בהל' עדות¹⁴ העתיק דעת המרדכי, וכדלקמן סעיף ב), דמזה משמע לכאורה, שלהלכה למעשה לא נקט כהמרדכי¹⁶].

זב. והנה מפשטות לשון הרמב"ם "אפילו להגבי' ידו על חבירו אסור" — דלא כמ"ש בהלכה שלפנ"ז בנוגע למכה אדם "הרי זה עובר בל"ת" — משמע, ש­אינו איסור דאורייתא אלא רק איסור ד­רבנן¹⁷ (ואסמכוה אקרא¹⁸ ד"ויאמר ל­רשע למה תכה רעך"). וכן מפורש בחי­נוך¹⁹, "וחכמים ז"ל מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות ואמרו כל המגבי' ידו על חבירו להכותו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך", הרי ל­הדיא שהוא רק איסור דרבנן²⁰.

חאמנם בב"י על הטור שם¹⁴ כ' בביאור דעת המרדכי¹⁵ שהמגבי' ידו על חבירו פסול לעדות, וז"ל "ואם המגבי' יד על חבירו אינו לוקה צ"ל דהעובר על ל"ת שאין בו מלקות פסול מדרבנן, ואע"פ שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן, משמע דכ"ש הוא לעובר על ד"ת שאין בהם מלקות".

טהרי שהב"י מפרש דעת המרדכי ש­ הוא ל"ת דאורייתא²¹ (וכן משמע מפש­טות לשונו, שמספקא לי' אם לוקה או לאו²² — כמ"ש "ואם המגבי' כו' אינו לוקה צ"ל כו'").

יונמצא ששלש שיטות יש בפירוש מאמר ר"ל: א) שלא נאמר בתור הלכה ופס"ד כ"א ע"ד האגדה. ב) שזהו איסור גמור דרבנן. ג) שעובר בל"ת דאורייתא (ועד שקס"ד לומר שחייב מלקות).

יאג. ונראה לבאר יסוד פלוגתא הנ"ל — שתלוי בהגדרת האיסור ד"מגבי' ידו על חבירו" — שיש לפרשו בשני אופנים:

יבא) הגבהת ידו על חבירו ה"ז התחלת הפעולה של הכאת חבירו. וזהו החידוש בהדין דהמגבי' ידו על חבירו נקרא רשע, דבהתחלת (כזו ד)פעולת ההכאה — כבר "נקרא רשע".

יגב) אין האיסור מצד צער והיזק חבי­רו המוכה על ידו, אלא מצד המגבי', ש­עצם הגבהת היד על חבירו היא פעולה אסורה.

ידכלומר: האיסור דהכאת חבירו או גם המגבי' יד עליו (כמו כל האיסורים שבין אדם לחבירו) יש בו ב' חלקים: א) מצד הנפעל — היזק וצער לחבירו. ב) מצד הגברא (הפועל) — הנהגה (מדה) רעה של המגבי' והמכה.

טווזהו החילוק בגדר ה"רשעות" ד­"מגבי' ידו על חבירו": לאופן הא' הרי זה רק משום שפעולה זו (הגבהת היד) היא הכנה והתחלה של פעולת הכאת חבירו; משא"כ לאופן הב', שגדר ה­"רשעות" הוא הנהגה (מדה) מגונה וכיו"ב של המגבי', הרי הגבהת היד עצמה היא מעשה רע, ולכן מצד הנהגה זו עצמה נקרא רשע²³.

טזויש לומר שזהו טעם הפלוגתא, אם הא דהמגבי' ידו על חבירו נק' רשע הוא רק ענין חמור מדברי אגדה או שהוא הלכה ואיסור וחל עליו דין רשע (ופסול לעדות ולשבועה) — ובהקדם:

יזכלל הוא²⁴ בדיני התורה (מלבד ע"ז כו') שאין מענישים על מחשבה. ועפ"ז אינו מובן בנדו"ד, אם האיסור הוא "הכאת חבירו" — למה "המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע"?

יחואע"פ שכאן היתה לא רק מחשבה, אלא גם מעשה של הגבהת היד — מ"מ, הרי אין בזה מעשה דהכאת חבירו.

יטויש לומר, שזהו טעם השיטה דהא ש"נקרא רשע" אינו דין רשע להלכה (לפסלו לעדות ולשבועה) — כי אין אדם נפסל לעדות ולשבועה על ידי הגבהת יד.

כאבל לדעת הרמב"ם "הרי זה רשע" — כי ס"ל כאופן הב' הנ"ל, שעצם הגבהת היד ה"ז דבר האסור²⁵, וא"כ עשה מעשה אסור.

כאאלא שעפ"ז צ"ע סברת הב"י שהמגבי' ידו על חבירו הוי לאו מדאורייתא (ועד שקס"ד שחייב מלקות), שלדעתו ה"ז משום הלאו דחובל בחבירו²⁶ — כיצד אפשר לומר שעבר על לאו זה כשחבירו לא נחבל על ידו?

כבוי"ל (בדוחק עכ"פ) שס"ל שזהו חידוש התורה בלאו דהכאת חבירו (שלא מצינו דוגמתו בשאר איסורים): אע"פ שאזהרת הלאו עצמו, היא הכאת חבירו (בפועל) — "לא יוסיף גו' להכותו"²⁷ — בא הכתוב "ויאמר לרשע למה תכה רעך" ("למה הכית לא נאמר אלא למה תכה") לגלות על הלאו דהכאת חבירו²⁸, שגם בתחילת פעולת ההכאה, דהיינו הגבהת היד על חבירו²⁹ (ואף שלא המשיך בפעולה זו וחבירו לא הוכה) כבר עבר³⁰ על לאו זה³¹.

כגד. ויש למצוא מקור לג' שיטות הנ"ל בשינויי לשונות חז"ל בג' מקומות שהו­בא ענין זה דהמגבי' ידו על חבירו:

כדא) בגמ' הלשון (כנ"ל סעיף א): "ה­מגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע".

כהב) בשמות רבה פרשתנו³² נאמר: "ויאמר לרשע. . הכית לא נאמר אלא תכה מכאן שמשעה שאדם מרים ידו להכות חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע".

כוג) בתנחומא³³ ובמדבר רבה³⁴ איתא: "ארבעה נקראו רשעים, (אלו הן) הפושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע. . והלוה ואינו משלם. . ומי שיש בו עזות פנים. . ומי שהוא בעל מחלוקת".

כזכלומר: בגמ' נאמר סתם "המגבי' ידו על חבירו", ואילו במדרשים אלו בא בהוספה והדגשה "מרים ידו להכות חבירו", "הפושט ידו לחבירו להכותו".

כחוע"פ הנ"ל יש לומר, שלדעת הש"ס האיסור הוא בעצם מעשה הגבהת היד על חבירו (כנ"ל בדעת הרמב"ם), ולכן לא נאמר בש"ס "להכותו"³⁵ [ובזה יומתק כפל הלשון, שבסוף מאמרו חוזר עוה"פ "אע"פ שלא הכהו (נקרא רשע)"³⁶ — להדגיש, שאיסור זה אינו שייך להכאת חבירו, אלא הגבהת יד (להכות) כשל­עצמה היא האיסור, "אע"פ שלא (שאין המשך, לא) הכהו"].

כטמשא"כ להמדרשים, שתוכן הענין דה­רמת יד על חבירו הוא, שזוהי (התחלת הפעולה של) הכאת חבירו, לכן מוסיפים "מרים ידו להכות חבירו", "הפושט ידו לחבירו להכותו".

ל[ועפ"ז אתי שפיר זה שגם הטור מו­סיף תיבה זו — "והמרים ידו על חבירו להכותו" (שליתא בגמ' כנ"ל)³⁷ — שהרי לדעת הטור החומר דהגבהת ידו על חבירו הוא מפני שזוהי התחלת פעולת הכאת חבירו³⁸ (אע"פ שלהיותה רק התחלה אין עליו דין רשע, כנ"ל)].

לאאמנם גם שני המדרשים הנ"ל יש ביניהם חילוק יסודי:

לבבשמו"ר ההדגשה היא — "מכאן שמ­שעה שאדם מרים ידו להכות חבירו. . נקרא רשע", והיינו שהמדובר באותו גדר של קריאת שם רשע הנפעל על ידי הכאת חבירו עצמה, והחידוש שבמדרש הוא, שהתחלת קריאת שם זה היא "מ­שעה שאדם מרים ידו להכות חבירו", כאילו שבהגבהת ידו הוא מתחיל להכות את חבירו. וזהו כשיטת הב"י (בפירושו על הטור), שהמגבי' ידו על חבירו הוי מגוף הלאו דחובל (ומכה) חבירו, כנ"ל.

לגמשא"כ בתנחומא ובמדב"ר שסתם "ה­פושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע", ומביא פרט זה ביחד עם עוד ג' ש"נקראו רשעים" — אין ה­כוונה לדין והלכות רשע, אלא ע"ד האגדה, כמו שאר הג' שנמנו במדרש שם שנקראו רשעים, שלא הובאו להלכה שנפסלו לעדות ולשבועה. וזהו כדעת הטור, כנ"ל.

לדה. ויש להוסיף ביאור בשיטת ה­רמב"ם, שעצם הגבהת היד על חבירו יש בו איסור:

להתכלית בריאת האדם ה"ה "לשמש את קונו"³⁹, על ידי קיום התורה והמצוות, בכל אבר ואבר שבו לפי ענינו (וכ­מבואר בפרטיות בס' חרדים — חלוקת המצות לפי אברי האדם).

לווהנה "יד" מורה על ענין הנתינה⁴⁰. וי"ל שזהו עיקר תכלית בריאת היד — להשתמש בה לנתינה (להשפעה, חסד — מה הוא גמ"ח אף אתה כו'⁴¹); אבל כאשר האדם "מגבי' ידו על חבירו" — שתמורת ההשתמשות ביד לתכלית ברי­אתה, להיטיב לחבירו, ה"ה משתמש בה באופן הפכי, להכות את חבירו — ול­העיר שזהו רשעות ללא הנאה וריוח להמכה (דלא כמו הנאת הגנב מגניבתו וכיו"ב⁴², ובל' הכתוב⁴³: לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב) — הרי יש בזה חטא חמור בין אדם למקום (לבוראו), כי הרי הוא מהפך את תפקיד בריאתה של היד מהקצה אל הקצה, כנ"ל.

לז[ויש להוסיף: כיון שרובן של מצוות התורה הן מצות מעשיות, לעשותן בידו של אדם⁴⁴, נמצא, שהאבר העיקרי שבו מתקיים (רוב) ה"שימוש" לקונו, הוא יד האדם דוקא (משא"כ שאר האברים, שאף שגם בהם צריך הוא לשמש את קונו, הרי עיקר שימושם הוא בעניני הכשר מצוה, כמו ריצה לדבר מצוה וכיו"ב). נמצא, שכשהוא משתמש בידו באופן הפכי, הרי יש בזה ניגוד וסתירה ל­כללות תכלית בריאת האדם "לשמש את קונו"].

לחוחטא זה כלפי הקב"ה, מתחיל תיכף בהגבהת היד על חבירו (גם קודם ה­פגיעה בחבירו), שבהגבהה זו ה"ה מש­תמש בידו היפך כוונת בריאתו⁴⁵.

לטויש לומר, שענין זה נרמז גם במקור הלימוד — "ויאמר לרשע למה תכה רעך":

מהמכה והמוכה בנדו"ד היו דתן ו­אבירם⁴⁶, שהיו "נצים"⁴⁷ זה עם זה. והנה לקמן בסוף פרשתנו⁴⁸ מסופר, דלאחרי ששוטרי בנ"י טענו לפרעה "למה תעשה כה לעבדיך" ופרעה ענה "לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו" — פגעו דתן ואבירם⁴⁹ את משה ואת אהרן "ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו". ונמצא, שדתן ואבירם השתדלו לטובת ישראל (ובפרט ע"פ הפירוש⁵⁰ שהם היו משוטרי בנ"י, שצעקו אל פרעה (כנ"ל) "למה תעשה כה לעבדיך גו'"⁵¹) — ומ"מ, בנדון זה, תמורת השתדלותם לטובת יש­ראל, הנה הם עצמם ובינם לבין עצמם התנהגו באופן הפכי (היפך רגילותם) והיו נצים זה עם זה!

מא[ע"ד ומעין הנ"ל במגבי' ידו על חבירו — שתנועת ידו זו היא היפך כוונת בריאת היד עצמה].

מבו. ובעומק יותר, וע"ד החסידות — יש לומר:

מגנתבאר במק"א⁵², דכיון שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם⁵³, והרי קודם שנברא העולם לא שייך ענין של חטא כו' — עכצ"ל, שבכל ענין ותיבה שבתורה יש (גם) פירוש פנימי ורוחני, שעל פיו כולו טוב.

מדועד"ז צ"ל בענין איסור הכאת חבירו בכלל ובפרט ענין זה ד"המגבי' ידו על חבירו. . נקרא רשע" — שאפשר לפרשו גם למעליותא.

מהוהביאור בזה:

מונוסף ע"ז שהענין ד"תכה רעך" כפשו­טו ישנו גם בקדושה, כמו "הכאת" ה­רופא הנדרשת לרפאות את האדם, ויתי­רה מזו — מצות מילה, שבאה על ידי "חבלה" ויציאת דם, באופן שיש על הנימול דין חולה, ועד שביום ג' מחללים עליו את השבת⁵⁴, שכ"ז הוא באופן ש­הוא דבר רצוי וטוב [ומובן, שכבר בעת התחלת מעשה זה (רפואה או מילה ו­כיו"ב), ע"ד "המגבי' כו' אע"פ שלא הכהו כו'", ישנה כבר מעלת הטוב עצמו] —

מזהנה עמפשנת"ל בפירוש "מגבי' ידו על חבירו", שזהו מצד השינוי הנפעל במציאות היד, היפך תכלית בריאתו — י"ל שעד"ז ישנו גם למעליותא, שהאדם משתדל באופן של שינוי טבעו ורגילותו בטובת חבירו, עד לאופן של "הגבהה", שמגבי' את "ידו" (כח ההשפעה שלו) למעלה ממדידה והגבלה, עד שהוא ב­מצב של "על חבירו" — למעלה מחבירו, כי השפעת החסד שלו היא יותר מה­מוכרח לחבירו, ועד שנותן למעלה מ­כלי­הקיבול של חבירו.

מחולהעיר משני האופנים⁵⁵ דנתינה לחבירו: די מחסורו, לעשרו.

מטולכן "נקרא רשע" — מלשון "ובכל אשר יפנה ירשיע"⁵⁶, שפירושו "ינצח"⁵⁷, "יצליח"⁵⁸, דהיינו הצלחה שלא ע"ד הרגיל, למעלה ממדידה והגבלה.

נוזוהי גם ההוראה למעשה מהלכה זו: נוסף על פשטות הענין, גודל הזהירות בתכלית מכל ענין של הגבהת יד על חבירו, הרי — מהלכה זו צריך האדם ללמוד גם הוראה בקצה השני — שתהי' הנהגתו הנהגה של "המגבי' ידו על חבירו" למעליותא, להשתדל בטובת חבירו — "יד המחלקת צדקה" — יותר מטבעו ורגילותו, עד כדי להגבי' ולהוציא את ידו (עם כל מציאותו) מכל מדידות והגבלות, "בכל מאדך".

נא(משיחת ש"פ נח תשמ"ח)