Likkutei Sichos·Vol. 31·Shemos·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לא·שמות·שיחה ב

אשיחה ב
א. עה"פ¹ "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" איתא בתנחומא² שאמר משה "יש ביניכם לשון הרע והיאך אתם ראויין לגאולה".

בוצריך להבין: מצינו במדרשי רז"ל³ שבגלות מצרים היו בין בנ"י עובדי ע"ז, ואעפ"כ נגאלו ממצרים⁴, וא"כ — מהי הפשיטות אצל משה, דמכיון ש"יש ביניכם לשון הרע (ו)היאך אתם ראויין לגאולה", שבגלל חטא לשון הרע לחוד כבר אינם ראויים לגאולה?

גרז"ל הפליגו מאד בחומר האיסור ד­לשון הרע, ואמרו "כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר"⁵, ועד ש"כל⁶ המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות ע"ז וג"ע ושפ"ד"⁷, אבל מ"מ תמוה הדבר, שהחטא דע"ז בפו"מ לא עיכב את גאולתם, ואילו חטא לשון הרע ה"ה מניעה לגאולת בנ"י!

דעוד מצינו ברז"ל שיש חומר בענין לשון הרע אפילו לגבי ע"ז בענין נצחון במלחמה — כדאיתא בירושלמי⁸ "דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהי' להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים. . דורו של אחאב עובדי ע"ז היו ועל ידי שלא הי' להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין" — אבל לכ­אורה מזה למדנו רק שיש סגולה מיו­חדת בשלום⁹ (ובמילא — חסרון בלה"ר ומחלוקת) בענין דנצחון במלחמה; אבל מהי השייכות לגאולת ישראל, ועד כ"כ שבזה תהי' תלוי' גאולתם משיעבוד ה­אומות?

הב. יתירה מזו:

ובשמות רבה¹⁰ על פסוק זה מבליט עוד יותר את חטא לשון הרע כדבר ה­מעכב את הגאולה, וז"ל "הי' משה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות, כיון ששמע דבריו אמר לשון הרע יש ביניהן היאך יהיו ראויין לגאולה לכך אמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי באיזה דבר הם מש­תעבדים". ומפורש יותר בפרש"י עה"ת¹¹, שבתחילה מביא "ומדרשו — דאג לו¹² על שראה בישראל רשעים¹³ דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל", ושוב (בד"ה "אכן נודע הדבר") מביא "ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך".

זולפי זה — זה שיש בין ישראל "רשעים דלטורין" הוא סיבה לא (רק) לזה שאינן ראויין להגאל אלא (גם) ל­היותם "ראויים לשעבוד", "להיות נרדים בעבודת פרך" יותר מכל ע' אומות. ותמוה: במה הוא החומר דחטא לשון הרע לגבי ענין זה — יותר משאר ה­חטאים?

חועוד וג"ז עיקר: איך אפשר לומר אשר לה"ר הי' בישראל יותר מבשבעים האומות, שלכן דוקא בנ"י נשתעבדו ולא ע' האומות?

טוכ"ז הוא גם בפרש"י — (בנדו"ד מד­רשו המיישב) פשוטו של מקרא¹⁴.

יוגם בגוף פירוש השמו"ר ופרש"י יש לעיין: אם חטא לשון הרע הוא סיבה להיות ראויים לשעבוד ולהיות נרדים בעבודת פרך — מהי הרבותא בזה ש­"אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל" — הרי בכלל מאתים מנה¹⁵?

יאעוד אינו מובן: בדברי דתן ואבירם הי' לא רק חטא לשון הרע, אלא גם חטא הלשנה (שהלשינו על משה לפרעה¹⁶) — והרי חטא הלשנה עולה בחומרו על חטא לשון הרע (וכוללו); מדוע מדגישים חז"ל שיראת משה היתה (רק) בגלל חטא לשון הרע, ולא על עיקר החומר שב­דבריהם — חטא הלשנה¹⁷?

יבג. והנה במק"א¹⁸ איתא "אמר רב הונא כו' בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה",

יגאשר אין לשון הרע מפורט כסיבה בפ"ע, אלא כלול בתוך ד' דברים, ואילו לפי דברי התנחומא הנ"ל משמע¹⁹ שחטא לשון הרע לחוד יש בידו למנוע מהם הגאולה.

ידוצריך להבין במאי קא מיפלגי.

טו[ולכאורה דוחק לומר דפליגי בחומר החטא דלשון הרע — שלפי התנחומא החטא דלשון הרע "מגדיל עונות כנגד שלש עבירות" (ולכן יש בחטא זה לחוד כדי למנוע הגאולה); ורב הונא שאומר בשביל ד' דברים נגאלו (ולשה"ר הוא רק אחד מהם) קאי בשיטת המ"ד שכל המספר לשון הרע הוא (רק) כאילו כופר בעיקר].

טזד. וי"ל נקודת הביאור בזה:

יזידוע שבעת יציאת מצרים היתה לידת עם ישראל²⁰, דעד אז לא היו בנ"י בגדר עם (גם בפשש"מ²¹) ובפ"ע, ורק ביצי"מ נעשו לעם בפ"ע, וכמ"ש²² "לקחת לו גוי מקרב גוי". וענין זה, היותם לעם בפ"ע, פעל בהם אחדות, שנעשו עם אחד, כלומר, שיהיו חפצא אחת של עם, ולא רק קיבוץ של שבעים נפש או י"ב שבטים וכיו"ב (מגזע אחד כו').

יחולכן כדי שיהיו ראויים לגאולה, היי­נו שיהיו עם אחד בפ"ע, אא"פ שתהי' הנהגתם באופן של פירוד ומחלוקת, היפך עם אחד.

יטואף שענין האחדות שבעם אינו מיו­חד, לכאורה, לעם ישראל דוקא — שהרי כן הוא גם אצל כל האומות, שהיותם לעם תלוי בזה שמתאחדים יחד, ובלי זה אא"פ להיות עם — מ"מ, אצל עם ישראל, גדר האחדות ונחיצותה הוא באופן אחר לגמרי (שלכן, המניעה לגאולה מפני דילטורין שייכת לגאולת ישראל דוקא).

כה. ויש לבאר זה בהקדים מ"ש ה­רמב"ם²³ בריש הל' עבודה זרה²⁴, לאחר תיאור האופן שנתפרסם שם השם על ידי אברהם ואח"כ ע"י יצחק ויעקב — "והי' הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וכו'".

כאוקשה: אם בהיותם במצרים (לפני ה­שיעבוד) כבר היו בני ישראל "אומה" — מה נתחדש אח"כ ביצי"מ בענין זה, שהיתה אז "לידת עם ישראל" (כמבואר בכ"מ, כנ"ל)?

כבוי"ל שזה מובן ע"פ המשך דברי הרמב"ם שם "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות כו', וכמעט קט הי' העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות כו'"²⁵,

כגשמזה נלמד היתרון בהיותם לעם ל­אחר יצי"מ לגבי זה שהיו "אומה" גם לפני יצי"מ:

כדגדר ה"אומה" שלפני יצי"מ ומ"ת הוא בזה ש"נעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'", זאת אומרת: (א) האומה "נעשית" — מעצמה, ע"י פעולת אנשי האומה, יעקב ובניו כו'. (ב) עשייתה וגדרה של אומה זו — "שהיא יודעת את ה'", ש­ידיעה זו היא המאחדת את אנשי האומה להקרא אומה בפ"ע.

כהולכן מצד זה יתכן ח"ו ביטול האומה עי"ז "שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן כו' וכמעט קט הי' העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן".

כואבל ביציאת מצרים נתחדש ש"בחר ה' ישראל לנחלה"²⁶, כלומר — (א) היותם לעם ואומה בא מצד בחירת הקב"ה, ולא מצד פעולת העם, (ב) איכות הווייתן לעם היא באופן של נחלה, שבנ"י הם נחלתו של הקב"ה.

כזולכן אין שייך בזה ענין הביטול וה­הפסק ח"ו, שהרי בחירת הקב"ה הוא ענין נצחי שאין בו שינוי והפסק; וזהו ענינה של "נחלה", דירושה אין לה הפסק²⁷.

כחומעתה מובן הטעם שנגאלו ממצרים עם היותם במצב של "חזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן":

כטידוע²⁸ שאמיתית ענין הבחירה הוא כשהדבר נבחר רק ברצון הבוחר ולא מחמת איזו מעלה בדבר הנבחר. כי כאשר רוצה דבר מפני מעלתו של הדבר ההוא, אין לקראה בחירה (חפשית), ש­הרי אז ההכרעה היא לא מצד בחירת ה­בוחר, אלא מצד מעלת הדבר הנבחר.

לומכיון שביצי"מ "בחר ה' ישראל ל­נחלה" — לפיכך לא הי' נוגע בזה (כ"כ) מעמדם ומצבם הרוחני (דהיינו מעלתם) של בנ"י²⁹, כי הכל הי' מצד בחירתו ית'.

לאאמנם, כל זה הוא רק בשייכות לשאר עבירות וחטאים, משא"כ בנוגע לחטא לשון הרע, כדלקמן.

לבו. ההסברה בזה:

לגבלשון הרע — ג' ענינים, בכללות³⁰:

לדא) היזק חבירו ע"י לה"ר, כמובן ב­פשטות, ו"אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת כו'"³¹.

להב) מציאות וגילוי הרע שבאדם, שלכן הוא מספר בגנות חבירו כו'.

לוג) הדיבור דלשון הרע (מה שאחד מדבר על חבירו), גם אם אין רצונו לה­זיקו, אפילו כשאין כוונתו לספר בגנותו ואינו מדבר בשנאה³², כ"א עצם הדיבור אודות הרע שבחבירו, פעולתו הלא­טובה של חבירו (וכיו"ב) — מורה ומד­גיש את הפירוד והחילוק בין אחד לשני.

לזוהנה, בב' הפרטים הראשונים שב­לה"ר דומה הוא לשאר חטאים: כשם ש­שאר חטאים (בדעות, במדות או במעשה) אינם פוגעים בבחירתו של הקב"ה ב­ישראל, מאחר שהבחירה היא מצד ה­בוחר ולא מצד מעלתו של הנבחר, כן הוא בלשון הרע, שאינו פוגע בבחירת הקב"ה;

לחאבל זה שלשון הרע גורם לפירוד ומחלוקת, ה"ז בסתירה לבחירה זו. ה­בחירה היא בהמציאות דעם ישראל, עם אחד. כלומר: אף שבחירת הקב"ה אינה בגלל המעלות (הרוחניות) שבבני ישר­אל, כ"א אך ורק מצד בחירתו ית' החפ­שית — מ"מ, צ"ל "חפצא" של עם ישראל שבו היא הבחירה³³; וכאשר יש פירוד בין אחד לחבירו (בהנהגה חיצוניות עכ"פ) חסר במציאותה של החפצא ד­"(עם) אחד".

לטוזהו פירוש דיוק דברי חז"ל שדאגת משה היתה מזה ש"יש ביניכם לשון הרע" (דהיינו אמירתם למשה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי") — (ולא הדגי­שו הפרט דהלשנה לפרעה) — כי זהו עיקר המונע להגאולה: עצם הדבר שבן ישראל אינו נמנע מלדבר לשון הרע על איש אחר מבנ"י מורה על הפירוד שיש בבנ"י; ולכן זה דוקא (גם אם לא הי' מלשין עליו בפני פרעה) עורר דאגתו של משה ו"אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל".

מז. ועפ"ז י"ל, שגם תוכן דברי ר"ה (הנ"ל ס"ג) "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים כו'", הוא מטעם הנ"ל, היינו שזה נוגע לבחירה הכללית ד­הקב"ה בעם ישראל — אלא ששם המכוון הוא מצד ההבדל של בני ישראל מה­מצריים, ואילו כאן העיקר הוא מצד האחדות דבנ"י כשלעצמם.

מאוהביאור:

מבכל ד' דברים אלו "שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ ב­ערוה" — תוכנם וענינם, שבהיותם מיו­חדים במעלות אלו היו מובדלים בנ"י כעם אחד בפ"ע — מהמצריים.

מגועם היות שההדגשה במרז"ל זה היא לא רק על שלילת החסרון הפוגם ב­אחדותם בתור עם אחד (שלא. . אמרו לשון הרע כו'), כ"א גם על המעלות (החיוביות)³⁴ בפעולת והנהגת כאו"א בפרט — דכ"א לא שינה שמו כו', מ"מ ה­עיקר בזה הוא — מה שהם מובדלים מהמצריים כנ"ל, ולכן גם לה"ר נכלל בד' הדברים כי זה ש"לא הלשין אחד על חבירו"³⁵ היינו למצריים שביכולתם להרע לבנ"י;

מדמשא"כ בהדרש על הכתוב כאן, ש­משה דאג שמא אינם ראויים להגאל, הכוונה היא מצד חסרון כללי בה"עם" בזה שיש בהן "דילטורין" (ולא חסרון דלה"ר כא' מד' הענינים) — כי החשש כאן אינו שמא ילשינו עליו לפרעה, כ"א ע"ז שהם במצב של פירוד ביניהם (דהיינו הענין הג' דלעיל ס"ו)³⁶.

מהח. ע"פ כהנ"ל יש לבאר (בפנימיות), מה שרש"י מחלק דברי השמו"ר כאן "הי' משה מהרהר כו'" — (בב' ד"ה ו)לב' ענינים³⁷ (כנ"ל ס"ב):

מו"ומדרשו דאג כו' אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל"; "ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל. . להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך". וב­הקדם:

מזהטעם (הפנימי) לכך ד"לשון הרע ו­דילטורין" פוגע רק ב"עם ישראל" ולא בשאר האומות³⁸, מובן ע"פ הידוע³⁹ (וגם בפשוטו ש"מ⁴⁰) שקדושה ענינה אחדות [שלכן נאמר ביעקב "נפש" ל' יחיד — אף שהיו שבעים⁴¹], משא"כ בלעו"ז הוא ב­ אופן דפירוד והתחלקות [דלכן בעשו — אף שהיו רק שש נפשות נאמר "נפשות" ל' רבים⁴¹].

מחושרש הענין (בפנימיות) הוא: פירוד והתחלקות באים כתוצאה מישות וגאוה, שמרגיש את עצמו ליש ודבר חשוב, ולכן אינו יכול להיות באחדות והת­כללות עם חבירו — כי הזולת ממעט את מציאותו;

מטמשא"כ בנ"י שעליהם נאמר⁴² "כי אתם המעט מכל העמים — שממעטין עצמכם"⁴³, היינו שהם בביטול (היפך הישות), ולכן כ"א נותן מקום לזולתו, עד שהם באחדות והתכללות⁴⁴.

נוהנה נראה בחוש, שגם מי שיש בו תוקף הישות והגאוה, הרי כשנמצא ב­מצב של עבדות ובפרט באופן דעבודת פרך, הרי זה פועל שבירת ונמיכות רוחו וביטול ישותו וגאוותו (היפך ממש"נ⁴⁵ וישמן ישורון ויבעט)⁴⁶.

נאוזוהי כוונת רש"י בזה שמחלקם לב' ענינים — ד"דאג. . שמא אינם ראויין להגאל"; "נודע לי. . בעבודת פרך. . ראויים לכך":

נבא) מכיון שיש בהם דילטורין — שמא אינם ראויין להגאל;

נגאבל מכיון שסו"ס הגאולה עתידה לבא, לכן —

נדב) "ויאמר אכן נודע הדבר" — שראויים לעבודת פרך, שכוונתו בזה — לא שראויים לזה בתור עונש (על חטאם בלה"ר), אלא, הם ראויים להיות "נרדים בעבודת פרך", "עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו"⁴⁷, למען הכין אותם להיות ראויים להגאולה;

נהוכמשנת"ל, שע"י שבירת רוחם והכ­נעת גאוותם וישותם (הסיבה), מתבטל במילא (המסובב —) הפירוד שביניהם — לה"ר⁴⁸ ודילטורין, שאז ראויים להגאל, כי שלימות ענין הגאולה הוא לא רק שיהיו עם אחד מצד מעלתם וענינם (היינו מה ש"לא שינו כו' לשון הרע כו'"), כ"א (גם) מצד בחירתו של הקב"ה.

נוואז נעשו אומה נצחית, שא"א להם להתבטל עוד בתור אומה — "בחר ה' ישראל לנחלה", עם עולם.

נז(משיחת ש"פ צו תשכ"ו)