Likkutei Sichos·Vol. 31·Tetzaveh·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לא·תצוה·שיחה א

אשיחה א
א. בסוף הל' "כלי המקדש והעובדים בו"¹ (בסיום הפרקים דבגדי כהונה)² כותב הרמב"ם: זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד ("שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד"³), לא היו כהנים גדולים, שאין האפוד של כהן גדול אפוד בד. ואף הלוים היו חוג­רין אותו, שהרי שמואל הנביא לוי הי' ונאמר בו⁴ נער חגור אפוד בד. אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח ה­קודש להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ב­רוח הקודש⁵.

בוצריך להבין:

גספרו של הרמב"ם הוא פסקי דינים "הלכות הלכות"⁶ — א"כ למה כתב ה­רמב"ם בסיום הל' כלי המקדש "זה ש­אתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים וכו'", שלכאורה אין בזה נפקותא להלכה (ואי משום שדרכו לסיים כל ספר מ­ספרי היד בדברי מוסר ומדות טובות⁷ — הרי סיום זה הוא לא מענינים אלו), כי אם פירוש וביאור ב"דברי נביאים" (ש­מ"ש "שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד", אין הכוונה לכהנים גדולים וכו'), שלכאורה אין מקומו בספר היד?

דבכסף משנה כאן: "כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך כתוב⁸ גבי אחימלך בן אחיטוב פ"ה כהנים חגורים אפוד בד". אבל אינו מובן [נוסף לזה שאין ענינו של הרמב"ם בספרו היד ליישב ולפרש פסוקים בנ"ך⁹, הרי גם] — את"ל שכוונת הרמב"ם להתאים דבריו עם ה­כתובים (שאפוד בד הנזכר בדברי הנבי­אים אינו האפוד של כהן גדול) — הו"ל להביא ענין זה לעיל, בפרק שלפנ"ז¹⁰, במקום שהמדובר הוא בפרטי דיני עשיית האפוד¹¹?

הגם אריכות לשון הרמב"ם כאן מורה ברור שאין כוונתו (רק) לבאר שאפוד בד הנזכר בדברי הנביאים אינו מהבגדי כהונה (אפוד של כה"ג) — כי:

ו(א) לפ"ז שחידוש הלכה זו הוא ש­אפוד בד אינו האפוד של כה"ג — למה ממשיך הרמב"ם לבאר דמה שבני הנבי­אים חגרו אפוד בד הוא כדי "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול", היינו הד­גשה הפכית מתוכן ההלכה שאפוד בד אינו שייך לאפוד כה"ג¹²?

ז(ב) הרמב"ם מביא ראיתו מזה ש"אף הלוים היו חוגרין אותו שהרי שמואל הנביא לוי הי' ונאמר בו נער חגור אפוד בד" — לכאורה הו"ל להביא ראי' אלי­מתא יותר, ממש"נ¹³ ודוד חגור אפוד בד, שלא הי' משבט לוי כלל (שזה מוכיח עוד יותר שאין אפוד בד שייך לאפוד של כהן גדול)¹⁴.

חב. ולכן נראה שאין כוונת הרמב"ם (רק) לתרץ שאלה מ"דברי הנביאים", כי אם לבאר ענין של הלכה:

טמ"ש הרמב"ם "אפוד בד. . היו חוג­רים אותו בני הנביאים" — יש לומר, ש­כוונתו בזה לומר שיש (גדר של) הלכה על בני הנביאים (לחגור אפוד בד, ועי"ז) "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש".

יויובן זה ע"פ מ"ש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה¹⁵ ש"הנביא עומד. . להו­דיענו דברים העתידים להיות בעולם. . ואפילו צרכי יחיד מודיע לו, כשאול שאבדה לו אבדה והלך לנביא להודיעו מקומה". ולכן, בכדי שבנ"י ידעו מיהו הנביא שאליו יפנו בצרכיהם, היו בני הנביאים חוגרים אפוד בד, "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר. . ברוח הקודש", שאז יוכלו כל ישראל לשאול אצלו כו'¹⁶.

יאוזהו ביאור המשך הענינים ברמב"ם כאן:

יבלאחרי שמבאר פרטי דיני אורים ותו­ מים¹⁷, "כיצד שואלין (באורים ותומים) עומד הכהן כו'", וכי "אין נשאלין בהן להדיוט אלא או למלך או לבית דין או למי שצורך הציבור בו" — מוסיף שיש עוד אופן של שאלה: "אפוד בד. . היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש להודיע כי הגיע. . למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש" — דמכיון ש"אין נשאלין בהן (באורים ותומים באפוד וחושן) להדיוט", לכן היו צריכים בני הנביאים לחגור אפוד בד, "להודיע" שהגיעו "למעלת כהן גדול שמדבר. . ברוח הקודש", וכאו"א מבנ"י יכול לשאול אצלם בכל הענינים ואפילו צרכי יחיד.

יגועפ"ז מובן הטעם שלא הביא ה­רמב"ם מזה שדוד הי' חגור אפוד בד — כי חגירת "אפוד בד" של דוד היתה בקשר להעלאת הארון¹⁸ ולא בשייכות לענין הנבואה ("להודיע כי הגיע זה ל­מעלת כהן גדול שמדבר. . ברוח הקו­דש" כדי שיוכלו לשאול אצלו) — אלא מביא הראי' משמואל הנביא, שאליו הלך שאול כשאבדה לו אבדה להודיע לו מקומה, שאין זה שייך לאורים ותומים כי אם לנביא¹⁹.

ידג. אלא שעדיין אינו מובן:

טוהלכה זו ע"ד "בני הנביאים" ומי ש­הוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש — שייכת לכאורה להלכות יסודי התורה²⁰, ששם נתבארו פרטי דיני הנבואה, דרכי הנבואה והנהגת הנביא וכו', וגם הענינים שהוא מודיע לבני ישראל (כנ"ל) — ומדוע כתבה הרמב"ם בהלכות כלי ה­מקדש ודיני כהונה?

טזואע"פ שיש בלבישת האפוד בד דמיון ללבישת אפוד דכהן גדול, ועד שזה מודיע ש"הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר. . ברוח הקודש" — הרי זה גופא דורש ביאור: מהו טעם ההכרח לקשר מעלת הנביא ומי שהוא ראוי ש­תשרה עליו רוח הקודש (ובמילא יכול להודיע "דברים העתידים להיות") עם מעלת הכהן גדול "שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש"²¹?

יזויש לומר, שזהו בהתאם לשיטת ה­רמב"ם בגדרם של האורים ותומים, כד­לקמן.

יחד. ביאור הענין:

יטבאופנה של תשובת האו"ת איתא ב­גמ'²²: ר"י אומר בולטות (האותיות בול­טות, כגון עי"ן משמעון למ"ד מלוי ה"י מיהודה — לומר עלה, וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא (הכהן) מצרפן²³), ר"ל אומר מצטרפות (שמאליהן הן מצטרפות), ומקשה בגמ' "כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו שהרי שאל צדוק ועלתה לו ואביתר ולא עלתה לו", ומתרץ בגמ' "סיוע הוי מסייע בה­דייהו". ופרש"י "כהן בהדי אורים ותו­מים הלכך אם כהן כשר הי' וראוי לשרות שכינה עליו האותיות בולטות או מצטרפות על ידו כשנשאלין בו ואם לאו לא בולטות ולא מצטרפות". הרי דס"ל לרש"י שהאותיות עצמן היו בולטות או מצטרפות אם הי' כהן כשר.

כאמנם הרמב"ם²⁴ כתב "רוה"ק לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו ב­מראה הנבואה עלה או לא תעלה באות­יות שבולטות מן החושן כנגד פניו", והיינו דס"ל שהאותיות לא היו בולטות כפשוטן אלא במראה הנבואה²⁵ (ולשיטה זו תירוץ הגמרא הוא כפשוטו, שאם אין הכהן כשר אינו רואה דבר במראה ה­נבואה).

כאומזה מובן, דלשיטת רש"י תשובת ה­או"ת שייכת לגוף האו"ת עצמם, שהאות­יות עצמן בולטות או מצטרפות. משא"כ לדעת הרמב"ם התשובה דאו"ת אינה ענין השייך לגוף האותיות דהחושן, אלא הוי רק דבר המסייע, המעורר את גילוי הנבואה של הכה"ג.

כבולפ"ז נראה, דלהרמב"ם השאלה וה­תשובה באו"ת של כה"ג אינו פרט מעניני כהונה שבו אלא גדר ומעלה בפני עצמו, שיש לכה"ג עוד ענין, שהוא רוה"ק ו­נבואה שבו.

כגאבל מזה שכתב הרמב"ם לפנ"ז²⁶ "עשו בבית שני אורים ותומים כדי ל­השלים שמונה בגדים²⁷ ואע"פ שלא היו נשאלין בהן", מוכח דס"ל שהאו"ת הוי חלק מבגדי כהונה גופא²⁸ (ולא כדעת האומרים²⁹ דהאו"ת אינם מבגדי כהונה אלא דהוי שם המפורש או שמות הקודש שמניחין בתוך החושן והאפוד וגם בל­עדי השמות אינו חסר בבגדי כהונה³⁰), וא"כ נמצא שהאו"ת הם חלק ופרט מענין הכהונה ובגדי כהונה³¹ (היינו — שלימות הכהונה ובגדי כהונה כפי שהוא בכה"ג כשמלובש בשמונה בגדים), שאין זה ענין של נבואה כ"א שירות ועבודה דכהונה.

כדועכצ"ל שלשיטת הרמב"ם יש בגדר כהן גדול (ובגדי כהונה שלו) — שני ענינים: א) השירות והעבודה דכהונה גדולה, ב) מעלתו של כהן גדול בדרגת נבואה ורוה"ק³², שגם פרט זה (השני), מעלת הכה"ג בתור נביא, הוא חלק מג­דר כהונה גדולה ושייך לבגדי כהונה³³.

כהוזהו תוכן שני הענינים שמצינו ב­או"ת: א) אחד מבגדי כהונה, ב) השאלה בהם, ענין דנבואה (דהכה"ג).

כוה. ובזה מובן מה שממשיך הרמב"ם בהלכה בפ"ע ע"ד לבישת אפוד בד של בני הנביאים — "זה שאתה מוצא בדברי הנביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים כו' אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוה"ק להודיע כי הגיע זה למעלת כה"ג שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש" —

כזשי"ל כוונתו בזה: לאחרי שביאר לפנ"ז, שענין הדיבור ע"פ רוח הקודש דאו"ת ה"ז גדר בכהן גדול ובגדי כהונה — ממשיך לבאר, שמעין זה הוא גם בבני הנביאים, שגם הם הגיעו למעלה זו ש­יכולים לדבר "ברוח הקודש",

כחשאין ענינו של נביא רק להודיע דברי עתידות כו' וכיו"ב לתועלת בנ"י, אלא ככהן גדול שענינו משרת לה'³⁴,

כטולכן יש גם אצלם בגד הדומה ל­אפוד של הכה"ג.

לוי"ל שלכן מדייק הרמב"ם ומאריך "מעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש" — ולא כ' בקיצור (כלשונו לפנ"ז³⁵) "מעלת כהן גדול שמ­דבר ברוח הקודש"³⁶ — לבאר, שהדיבור ברוח הקודש אינו ענין צדדי (ענין נוסף) בכה"ג, אלא שזה נוגע לגדר הכהונה שבו (כנ"ל), ובמילא לבגדי כהונה — "מדבר על פי האפוד והחושן ברוח ה­קודש"; ומזה מסתעף שגם בכל נביא (ומי שראוי שתשרה עליו רוח הקודש) שהוא ג"כ כעין גדר דכהן גדול, יש בו דין לבישת אפוד, אלא שאינו אפוד של כהן גדול רק אפוד בד³⁷.

לאו. והנה ע"פ הנ"ל שחגירת אפוד בבני הנביאים היא מעין לבישת האפוד של הכה"ג, שהיא גדר בכהונה — יש לבאר הטעם שבני הנביאים היו חוגרין אפוד בד דוקא. דיש לומר, שאין זה רק כדי להודיע שאין הם כהנים גדולים, אלא (גם) למעליותא, מפני שאפוד בד שלהם קשור עם בגדי בד שלובש הכה"ג ביום הכיפורים דוקא.

לבוהביאור בזה:

לגאע"פ שבספר היד לכאורה לא נחית הרמב"ם לחלק בין נבואה לרוח הקודש — וכותב שתי הלשונות הן בנוגע לכהן גדול והן גבי נבואה: באורים ותומים^*37 "רוח הקודש לובש את הכהן. . ורואה. . במראה הנבואה", ולעיל בהל' יסודי התורה³⁸ "אין הנבואה חלה אלא כו' מיד רוח הקודש שורה עליו" —

לדמ"מ, מצינו במורה נבוכים³⁹ אריכות הביאור בדרגות שונות של נבואה, כולל החילוק בין "רוח הקודש" ל"נבואה". ו­מבאר שם, שדרגת כהן גדול הנשאל באורים ותומים נכלל ב"מדרגה הב'" שבכללות נקרא "רוח הקודש", ומדרגה זו של נבואה היא "בעת היקיצה והש­תמש החושים על מנהגיהם"⁴⁰. אבל בהג­דרת הנביאים כתב הרמב"ם לעיל בהל­כות יסודי התורה⁴¹ "הנביאים מעלות מעלות הן. . וכולן אין רואין מראה ה­נבואה אלא בחלום בחזיון לילה. . וכו­לן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות כו'". הרי שגדר "נביאים" כפי שמתבאר בספר היד כולל רק נביאים ממש (ולא מי שמדבר רק ברוח הקודש, שזהו גם "בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם").

להומזה מובן, שאף שהרמב"ם כותב ש­בני הנביאים לובשים אפוד בד "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר. . ברוח הקודש" — כוונתו רק בכללות (ע"ד מ"ש בהל' יסוה"ת גבי נביאים "רוח הקודש שורה עליו"), אבל בפרטיות הרי הם למעלה ממעלת כהן גדול המדבר ברוח הקודש.

לוולכאורה חידוש גדול הוא, אבל לכ­אורה בלאה"כ מוכרח לומר כן, שהרי בנוגע לנביאים, מבאר הרמב"ם בארוכה בהל' יסודי התורה שם³⁸, שדרושים כו"כ תנאים והכנות — "אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעו­לם. . בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. . שלם בגופו. . מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם. . ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהי' לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים. . דעתו פנוי' תמיד ל­מעלה. . להבין באותן הצורות הקדו­שות הטהורות כו'" (כמו שמאריך שם) — שאין תנאים אלו במינוי כהן גדול; ומצינו רק ש"כהן גדול צריך שיהי' גדול מכל אחיו הכהנים בנוי בכח ב­עושר בחכמה ובמראה"⁴² — שאין זה בערך כלל להתנאים הנדרשים מאדם ש­רוצה להגיע לדרגת הנבואה (שזהו⁴³ ענין "בני הנביאים" — שמתנהגים בכל תנאים אלו ומבקשין להתנבא)⁴⁴.

לזויש לומר, שזהו גם הטעם שהיו בני הנביאים חוגרים אפוד בד דוקא — לרמז על מעלתם לגבי כה"ג "שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש". כי החושן והאפוד הרי הם משמונה בגדים, בגדי זהב; אמנם "(אפוד) בד" הרי הוא ע"ד "בגדי בד" של כה"ג, בגדי לבן, שהי' לובש בכניסתו לקדש הקדשים ביום הכפורים⁴⁵.

לח[ולהעיר מדברי הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל, "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'. . ופרק מעל צווארו עול ה­חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים" — היינו שמגיע לא רק למעלת שבט לוי או מעלת הכהנים, אלא גם למעלת כהונה גדולה (שזהו התואר "קדש קדשים" — הנאמר בכה"ג דוקא, "ויבדל אהרן להק­דישו קדש קדשים"⁴⁶), ובזה גופא — מעלת כה"ג בשייכות ל"קדש קדשים", שזוהי מעלתו ביום הכפורים בכניסתו לקודש בבגדי לבן]⁴⁷.

לטאבל — מכו"כ סיפורי חלות נבואה בפועל אשר בספרי הנביאים (ובדרז"ל שעליהם), מובן — שלא היו אז במצב שמתארו הרמב"ם דלעיל (חכם גדול כו' שלם בגופו כו' שלא תהי' לו מחשבה כלל כו' תמיד למעלה כו') — וע"כ צ"ל (אף שדוחק קצת)⁴⁸, שכוונת הרמב"ם לשלימות חלות הנבואה (וגם אז כשהי' בעצבות נפסקה (לשעה). ולהעיר ממאמר רז"ל⁴⁹: כל ל"ח שנה כו'). ואכ"מ.

מז. והנה ע"פ המבואר לעיל (ס"ב), שלבישת אפוד בד על ידי בני הנביאים יש בה גדר של הלכה — יש לעיין מהו הדין לעתיד לבא, שאז יקויים היעוד⁵⁰ "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" — דלכאורה ע"פ הנ"ל יצטרכו הכל לחגור "אפוד בד" כ"בני הנביאים".

מאולכאורה יש לומר דמכיון שיעוד זה יתקיים אצל כל ישראל, שוב אין צורך "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול" — אבל עדיין יש מקום לשקו"ט, כי בפשטות, גם לעתיד לבא תהיינה כמה מעלות בענין הנבואה, ובלשון הרמב"ם⁵¹ "הנביאים מעלות מעלות הן. . נביא גדול מנביא" [ע"ד המפורש בקרא⁵² שגם לעתיד לבא יהיו חילוקים בין "קטנם" ל"גדולם"], ובמילא יש לומר, שגם אז יצטרכו לשאול מנביא⁵³ גדול יותר, ויש מקום לחגירת אפוד בד.

מבויהי רצון שעל ידי העסק בלימוד ההלכות הקשורות עם בגדי כהונה עד ל"אפוד בד" ד"בני הנביאים" — יראה כהן בציון, ונזכה בקרוב לקיום היעוד "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם", "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"⁵⁴.

מג(משיחת ט"ו תמוז תשמ"ז)