Likkutei Sichos·Vol. 36·Tetzaveh·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לו·תצוה·שיחה א

אשיחה א
א. "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן ה­שנית כתולדותם"¹, ופרש"י "כתולדותם" — "כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי על האחת ועל השני' גד ואשר יששכר זבולן יוסף ובנימין מלא שכן הוא כתוב במקום תולדתו כ"ה אותיות² בכל אחת ואחת".

בוצריך ביאור: א) היש חידוש בפירוש רש"י, דלכאורה זהו פירוש הפשוט דתיבת "כתולדותם" — כסדר שנולדו³.

גב) למה מאריך רש"י ומפרט כאן סדר לידתם⁴, הרי מפורש הוא בכתוב (בפ' ויצא⁵).

דיש מפרשים⁶ שכוונת רש"י היא לשלול את הסברא שפירוש "כתולדותם" הוא כפי סדר (התחלת) הולדתם ע"י האמהות (שזו שהתחילה ללדת קודם לחברותי' יהיו כל בני' קודמים — גם אם מקצתם מאוחרים — לשאר הבנים), ואז יהי' הסדר: כל בני לאה (ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולון), בני בלהה (דן ונפתלי), בני זלפה (גד ואשר), ואח"כ בני רחל (יוסף ובנימין).

הולכן מפרש רש"י "כסדר שנולדו" כל אחד מהשבטים ולא כסדר (התחלת) הולד­תם ע"י האמהות.

ואבל נוסף ע"ז שעדיין צ"ע⁷ למה הוצ­ רך להאריך ולפרט כאן כ"ז, כנ"ל, מדוע תיסק אדעתין לפרש "כתולדותם" — כ­סדר הולדת האמהות ולא כסדר לידתם הם?

זגם צ"ב: מדוע הוצרך רש"י להוסיף "ו­בנימין מלא שכן הוא כתוב במקום תול­דתו", וכן ההמשך "כ"ה אותיות בכל אחת ואחת"⁸? הרי רש"י לא נחית (לקבוע הלכה למעשה) אלא לפרש פשוטו של מקרא, ובפשש"מ מפורש רק שששה משמותם על האבן האחת וששה הנותרים על האבן ה­שנית, וסדרם כתולדותם, אבל לא נאמר איך היו כתובים וכמה אותיות על כל אבן?

ח[ובפרט שעפ"ז הרי מוסיף רש"י עוד פירוש ב"כתולדותם", דלפי התחלת דב­ריו הפירוש ד"כתולדותם" הוא "כסדר ש­נולדו", ואילו לפי מה שמסיים "בנימין מלא שכן הוא כתוב במקום תולדתו" נמצא ש"כתולדותם" אתי להורות אופן כתיבתו (היינו כפי שנכתב במקום תולדתו)⁹].

טב. והביאור בכל זה:

יאף שפשטות הפי' "כתולדותם" הוא "כסדר שנולדו", אבל עדיין יש בכתוב זה שני קשיים: א) תיבת "כתולדותם" לא נאמרה (כפי שהי' מתאים לכאורה) בתחי­לת הענין — "ופתחת עליהם שמות בני ישראל כתולדותם" וכיו"ב — אלא בסיום הענין, בהמשך ל"ואת שמות הששה הנו­תרים על האבן השנית", שמשמעו דקאי רק על האבן השני'¹⁰.

יאב) מהו דיוק לשון הכתוב "ואת שמות הששה הנותרים"? והרי מובן מאליו שה­ששה השניים הם "הנותרים" לאחר ששה הראשונים?

יבומפני שתי קשיות אלה¹¹ הי' מקום לכאורה לפרש, שהכתוב בא לחלק כאן בין השמות החקוקים על האבן האחת להשמות שעל האבן השנית, שעל האבן האחת נחקקו שמות השבטים החשובים יותר, ועל האבן השנית — שמות השבטים שאינם חשובים כ"כ [כגון, שעל האבן ה­שנית נכתבו השמות של כל בני השפחות, או אולי (גם) אלה שיעקב הוכיחן לפני פטירתו¹², או כיו"ב¹³], ולכן¹⁴ קראם ה­כתוב "הנותרים"^*14; ויהי' גם הפרש בסדר חקיקתם על האבנים, שבאבן האחת הוא לפי דרגת חשיבותם (כמובן מברכת יע­ קב: יהודה יוסף וכו'), ועל האבן השנית, שבהם נאמר "הנותרים", סדרם הוא "כ­תולדותם".

יגוזהו מה שקמ"ל רש"י בפירושו, עד שבגלל זה הוצרך לפרט סדרם בפר­טיות¹⁵: "ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי על האחת ועל השני' גד ואשר יששכר זבולן יוסף ובנימין"^*15 — להורות דמ"ש "כתולדותם" קאי על שתי האבנים¹⁶ בשווה¹⁷.

ידאלא שעדיין יש להקשות: מכיון שכן, למה נאמר "כתולדותם" בסוף הכתוב, לאחרי התיבות "על האבן השנית", ולא בתחילת הכתוב (או בסוף הכתוב הקודם), באופן שיהי' ברור דקאי על שתיהן? ולכן ממשיך רש"י ומבאר ש"בנימין מלא שכן הוא כתוב במקום תולדתו", שבזה בא ליישב דמה שנאמר "כתולדותם" לבסוף הוא כדי לרמז על אופן כתיבת שם בנימין (שנכתב ב(סוף) אבן השנית).

טוועפ"ז מובן ג"כ הא דהוסיף רש"י "כ"ה אותיות בכל אחת ואחת", לשלול הקס"ד שבהאבן האחת יש חשיבות לגבי השני'^*17 וכיו"ב — אלא שאין שום חילוק ביניהן עד שהן שוות גם במספר האותיות שעל כל אחת מהן.

טזג. והנה הרמב"ם¹⁸ כתב סדר השב­טים על אבני השהם של האפוד באופן שונה: ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף על אבן אחת שמעון יהודה זבולן דן אשר בנימן על האבן השני'¹⁹, וכבר שקו"ט²⁰ בשיטת הרמב"ם שאינה מכוונת לשום דיעה שבגמ'²¹, לא לדעת הת"ק ולא לדעת רבי חנינא בן גמליאל.

יזוביארו מפרשים²² דעת הרמב"ם, דס"ל שפירוש "כתולדותם" הוא כסדר שהאמ­הות הולידו את השבטים (לאה שילדה בראשונה באים כל בני' זה אחר זה וכן בלהה²³ וזלפה ורחל), אלא ש"אין²⁴ סידו­רן בכל אבן (בפ"ע) אלא בשתי האבנים (כאחת), ראובן באבן זו (הראשונה) ושמעון אחריו באבן אחרת (השני'), ולוי תחת ראובן ויהודה תחת שמעון וכן כולם". ו­היינו, דמדכתיב "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" משמע, שהסדר "כתולדותם" אינו באופן סידורם זה אחר זה באבן אחת ואח"כ זא"ז באבן השנית — שהרי לא נאמר "כתולדותם" אלא אחר "אבן השנית"²⁵, והיינו בהצטרפן יחד ב­אופן שקריאתם היא מאבן זו לאבן השנית (וכפי הציור שברמב"ם²⁶).

יחונמצא, שגם הרמב"ם לפי שיטתו בסדר השמות מדגיש את ההשתוות בין ב' ה­אבנים; ויתירה מזו, לדעת הרמב"ם ה­השתוות דב' האבנים היא ביתר שאת מלדעת רש"י:

יטלדעת רש"י בכל אבן בפ"ע מתקיים ה­"כתולדותם", "כסדר שנולדו", ורק ש"כ­תולדותם" שבכל הי"ב שבטים הוא מבין ב' האבנים, דהששה באבן השנית באים לאחרי הששה שעל האבן האחת; ואילו לדעת הרמב"ם הוי ב' האבנים כאילו מונ­חות זו בצד זו והן כאבן אחת ושמותיהן נקראים ביחד, ואין התחלה ל"קיום" "כ­תולדותם" על אבן אחת אלא רק בצירוף האבן השני', דלאחרי ראובן באבן האחת בא שמעון באבן השני' וכן הלאה.

כולכאורה י"ל ע"פ המבואר במ"א²⁷ ש­לדעת הרמב"ם הוי החושן והאפוד ביחד לבוש אחד (אף שבמנין הבגדים דבגדי כהונה הם ב' בגדים) [ועפ"ז מובן מה שבלבישת האפוד והחושן משמע מדברי הרמב"ם²⁸ דהחגירה בחשב האפוד נעשתה לאחרי שלבש את החושן, ולא כדעת הרמב"ן²⁹ (ועוד) שחגירת האפוד בחשב האפוד נעשתה לפני לבישת החושן³⁰].

כאולכן כשם שבנוגע להחושן אף שבו היו כתובים כל הי"ב שבטים בפ"ע, כל אחד על אבן בפ"ע, והיו בו "ארבעה טו­רים של אבן המפורשים בתורה"³¹, לא פירט הרמב"ם בפירוש איזו מהם היו בכל טור, אלא סתם "ומפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם ונמצא כותב על האודם ראובן ועל ישפה בנימין"³², לפי שקיום "כתולדותם"³³ אינו בכל טור בפ"ע, אלא בשמות השבטים שעל כל הי"ב אבנים ביחד³⁴, עד"ז הוא בנוגע לאבני שהם שבכתפות האפוד (שע"י נעשה דבי­קות החושן והאפוד, "שידבקו זה בזה ולא יזח החושן מעל האפוד"³⁵) — ש"מפתח על שתי האבנים שמות השבטים ששה על אבן זו וששה על אבן זו כתולדותם"³⁶ באופן דהוי כמו אבן אחת ומתקיים "כתולדותם" כשהן נקראין "ביחד" תיכף בתחילתו ראובן שמעון כנ"ל³⁷.

כבאמנם עפ"ז צ"ע קצת מה שלהרמב"ם "כתולדותם" אינו "כסדר שנולדו" (כ­פרש"י) אלא כסדר לידת האמהות, דלכ­אורה "סדר לידתם" משמע יותר ההשתוות והאחדות שלהם, ואינו מדגיש את ההת­חלקות ביניהם, משא"כ סדר לידת אמותי­הם מדגיש יותר את החילוק בין השבטים, דבני לאה היו בפ"ע, ובני בלהה וזלפה בפ"ע ובני רחל בפ"ע.

כגד. ויש לומר הביאור בזה בפנימיות הענינים:

כדתוכן ענין חקיקת שמות השבטים על אבני שהם בכתפות האפוד מפורש ב­כתוב³⁸ "ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל, ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון", ופרש"י "לזכרון שיהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם".

כהוכיון שענין שמות בנ"י הוא העלאתם לזכרון לפני ה', הרי זה קשור ותלוי ב­אחדותם של בנ"י יחד³⁹, שאז הרי הם ראויים לעלות לפני ה', כי כל בנ"י הם קומה אחת שלימה⁴⁰, וכשיש פירוד והת­חלקות בין אחד לחבירו, הרי אינו ראוי לעלות לרצון⁴¹ לפני ה'⁴².

כואלא שבזה יש ב' דרגות:

כזהחילוק בין השבטים (בנ"י) כפי שהם מצד סדר לידתן וכפי שהם מצד לידת האם שלהם, ד"כסדר שנולדו" מורה על לידתם כפי שהיא מצד האב, בניגוד לסדר לידתם מצד האמהות.

כחוהנה ידוע שעצם מציאות הולד היא מטיפת האב, וההתחלקות בציור פרטי ה­אברים היא על ידי שהייתה ט' חדשים בבטן האם⁴³, ועד"ז הוא בעניננו, שמצד האב (כסדר שנולדו) נרגש בהם ענין האחדות כפי שהוא מצד שרשם, כולנו בני איש אחד נחנו⁴⁴, וסדר לידתם מצד האם מורה על ההתחלקות שלהם.

כטוהם שני אופנים שצ"ל בהתאחדות ד­בנ"י ודהשבטים, בכדי שיוכלו לעלות "לפני ה'": אופן הא' "כתולדותם — כסדר שנולדו", שיורגש האחדות שלהם כפי שהוא מצד שרשם באבינו יעקב, ואופן הב' כפי סדר לידתן מצד האמהות, ש­האחדות תודגש גם במקום ההתחלקות שלהם.

לומעלה בכ"א מהם:

לאבאופן הא', היינו האחדות מצד ה­שורש, ה"ה אחדות נעלית יותר, שהרי מצד שרשם אין שום התחלקות, משא"כ האחדות כפי שהיא לפי סדר לידתם מצד האמהות — יש בה נתינת מקום להתחלקות.

לבאבל לאידך, הרי מטעם זה גופא שה­אחדות מצד האב הוא ע"י הרגשת שרשם, נמצא, שרק בשרשם הם מאוחדים, אבל במקומם ה"ה מחולקים ומובדלים זמ"ז (וכנ"ל שלפרש"י מתקיים ה"כתולדותם", "כסדר שנולדו", בכל אבן בפ"ע);

לגוזהו החידוש באופן הב' — שגם במקום ההתחלקות ממשיכים ופועלים אחדות.

לדוזהו מה שבאופן הב' — שיטת הרמב"ם — דוקא מודגש, שגם כמו שהם על שתי אבנים נפרדות, נעשים אחדות ממש, כאילו הם אבן אחת, שנקראים יחד — שגם במקום ההתחלקות⁴⁵ פועלים וממשיכים האחדות דבנ"י⁴⁶.

להה. והנה אחדות זו דשבטי ישראל ביניהם קשורה עם אחדותם עם הקב"ה. ולפי זה מובן, שגם ב' האופנים הנ"ל באחדות דבנ"י יש דוגמתם באחדות ד­אלקות.

לוויש לבאר זה ע"פ מ"ש בספרים⁴⁷ לגבי שמות בנ"י שעל כתפות האפוד, דכ"ה אותיות שבכל אבן הן כנגד כ"ה אותיות דשמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, כ"ה אותיות דשחרית וכ"ה דערבית, ועוד פירוש⁴⁸, דמ"ש "ששה משמותם על" הוא "ר"ת שמע, שאמרו שמע ישראל"⁴⁹, והיינו דכ"ה אותיות שעל כתף הימיני הוא לנגד שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, וכ"ה אותיות שעל כתף שמאלי הוא ששה של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (ש­בכל אחד מהם יש ו' תיבות וכ"ה אות­יות⁵⁰), וכדאיתא בגמרא⁵¹ שאמרו השב­טים "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד".

לזוהחילוק בין שני הביאורים: ק"ש של שחרית ושל ערבית שניהם תוכנם — יחודא עילאה, שהוא היחוד כפי שהוא מצד למעלה, ואילו "ברוך שם" מורה על יחודא תתאה⁵², שבעבודת ה' היינו בחי' אתכפיא, שאין לו תשוקת הלב לאלקות, אלא צריך לכפות א"ע, בבחי' מוח שליט על הלב⁵³.

לחוה"ז ע"ד ב' האופנים הנ"ל, דלפי ה­אופן הא' אין ניכר כ"כ ההפרש בין ב' האבנים^*53, משא"כ לאופן הב', וכמודגש בלשון הרמב"ם⁵⁴ "והאבן שכתב בה ראובן על כתיפו הימנית והאבן שכתוב בה שמעון על כתיפו השמאלית",

לטואעפ"כ יש מעלה ביחוד זה⁵⁵ ד"כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", שפועלים וממשיכים האחדות גם במקום ההתחלקות, עלמא דפרודא, ד­כגוונא⁵⁶ דאינון מתייחדין לעילא באחד אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד. . למהוי אחד באחד, שעי"ז נעשית אחדות נעלית יותר גם מכמו שהוא מצד יחודא עילאה מצד עצמו⁵⁷.

ממשא"כ ק"ש של שחרית ושל ערבית, אף דשניהם הם בבחי' יחו"ע, האחדות כפי שהיא בשרש, הרי של שחרית וערבית הוי ב' דרגות, והיינו דכפי שנמשך במקום ההתחלקות לא נרגשת האחדות כ"כ כפי שהיא מצד יחו"ע.

מאוע"י ההוספה באהבת ישראל, אחדות דכל בני ישראל יחד, בכל האופנים הנ"ל, שזהו יסוד כל התורה כולה, כמו שמבאר אדמו"ר הזקן בספר התניא⁵⁸ "כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגבי' ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל. . במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות, דקב"ה לא שריא באתר פגים. . (הרי אז נעשה) ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך",

מבועד לברכה השלימה והעיקרית בימות המשיח, ד"קהל גדול ישובו הנה"⁵⁹, "בנע­רינו ובזקננו בבנינו ובבנותינו", ותיכף ומיד ממש.

מג(משיחת ש"פ תצוה תשל"ה)