Chabad Library · The Rebbe
Likkutei Sichos·
אשיחה א
א. אחד מהדברים שנצטוו ישראל להביא לתרומת המשכן ("וזאת התרומה אשר תקחו מאתם"1) הוא "עורות תחשים"2, ופרש"י "תחשים" — "מין חי'".
א. אחד מהדברים שנצטוו ישראל להביא לתרומת המשכן ("וזאת התרומה אשר תקחו מאתם"1) הוא "עורות תחשים"2, ופרש"י "תחשים" — "מין חי'".
בוהנה ברז"ל מצינו פלוגתא בדבר: בבבלי3 הובאו דברי רשב"ל בשם ר"מ "תחש שהי' בימי משה ברי' בפני עצמו הי' ולא הכריעו בה חכמים אם מין חי' הוא אם מין בהמה הוא כו'", אבל בירושלמי4 אי' "רבנן אמרין מין חי' טהורה"5 (וכן איתא בתנחומא6 "ר' יהודה אומר חי' טהורה גדולה היתה במדבר כו' ובעורה ששה גוונים ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות")7.
גועפ"ז (וכן מבואר במפרשים8), קובע רש"י כדברי הירושלמי (והתנחומא) שהוא "מין חי'".
דוצ"ע, מנ"ל לרש"י בפשוטו של מקרא להכריע בין דיעות אלו, שהוא "מין חי'"?
הב. אח"כ ממשיך רש"י "ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו".
ווהנה הטעם שהוצרך רש"י לומר ש"לא היתה אלא לשעה", י"ל בפשטות, דכיון שלא ידוע ללומד המקרא (בן חמש למקרא) שיש מין חי' ששמה תחש, מפרש רש"י שאכן אין זו חי' ידועה9 כי "לא היתה אלא לשעה"10.
ז[ועפ"ז מובן גם הטעם שנקט רש"י "לא היתה אלא לשעה", שזהו ע"ד לשון הבבלי "ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז" — ולא כהירושלמי "כמין חי' טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה", או כלשון ר' נחמי' בתנחומא "מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה"11 — כי בפשוטו של מקרא אין הכרח שהיתה כאן בריאה מיוחדת או מעשה נסים (וכן מעשה מיוחד של גניזת התחש), אלא רק ש"לא היתה אלא לשעה", ולכן נשכח זכרו בתנ"ך9].
חוכן מובן זה שרש"י ממשיך "והרבה גוונים היו לה", דכיון שאין זו חי' ידועה (כי "לא היתה אלא לשעה"), צריך רש"י לפרש במה מיוחדים עורות תחשים, שבגלל זה ציווה ה' להביאם לתרומת המשכן12 (ובפרט שלא נאמר בקרא שצריכים לצבוע העורות, כמו שפירש ב"עורות אילים — מאדמים"), ולכן פרש"י ש"הרבה גוונים היו לה" (ואין זקוקים לצביעה).
טאבל צ"ע מהי אריכות לשון רש"י "לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו", דלכאורה הי' מספיק לכתוב בקיצור "כתרגומו (ססגונא)", שמזה מוכח שיש לתחש הרבה גוונין; ומהי הדגשת רש"י (א) "לכך מתרגם כו'", (ב) סיומו בפירוש דברי התרגום "ששש ומתפאר בגוונין שלו"?
יוהנה לכאורה דברי רש"י (בפירוש התרגום) מקורם בגמ'13, שהגמ' מפרשת דברי רבי נחמי' ש"מכסה אחד [של עורות אילים מאדמים ועורות תחשים] הי' ודומה כמין תלא אילן", ש"ה"ק כמין תלא אילן הוא שיש בו גוונין הרבה ולא תלא אילן דאילו התם טמא והכא טהור, א"ר יוסף אי הכי היינו דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה" — וזהו כלשון רש"י "לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו".
יאאבל כבר נת' כמ"פ שאין דרכו של רש"י בפירושו עה"ת להעתיק לשונות חז"ל כ"א רק הנוגע לפירוש פשוטו של מקרא, ומה נוגע אריכות לשון (הגמ' ו)רש"י לפירוש תיבת "תחש"?
יב[ומה גם בנדו"ד, שכוונת ר' יוסף במ"ש "אי הכי" (סייעתא היא. רש"י), אינה רק להוכיח שתחש יש לו הרבה גוונים, אלא בעיקר לפרש שטהור הוא (דלא כ"תלא אילן" שטמא הוא) — דכיון ד"הוא טהור ניחא הא דמתרגמינן ססגונא לפי שאינו דומה לתלא אילן אלא בזה שיש לו גוונין הרבה"14].
יגיש מפרשים15 שרש"י בא לתרץ דברי התרגום, דכיון שכתב רש"י "ולא היתה אלא לשעה", איך נאמר בתרגום (בבבל) שם לחי' זו שלא היתה ידועה לא לפני זמן המשכן ולא לאחריו? ולכן כ' רש"י "לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו", שאין כוונת התרגום שזהו שם "תחש" בארמית, אלא זהו תיאור מראהו של התחש, "ששש. . בגוונין שלו".
ידאבל גם פירוש זה דחוק הוא, שהרי (כמדובר כמ"פ) אין ענינו של פרש"י עה"ת להעתיק ולפרש את דברי התרגום.
טוג. ויש לומר הביאור בזה — בפשטות:
טזרש"י בפירושו "מין חי'" לא בא לשלול הפירוש שתחש הוא "מין בהמה"16, אלא לשלול קס"ד ש"תחש" הוא שם צבע, ופירוש "עורות תחשים" הוא כמו "עורות אילים מאדמים", דכשם ש"עורות אילים מאדמים" פירושו עורות אילים ש"צבועות היו אדום לאחר עבודן"17, כן יש מקום לפרש "ועורות תחשים", שצבעו עורות בצבע הנקרא "תחש" [וע"ד הדיעות שמצינו בירושלמי18, ד"ר' יהודה אומר טיינין לשם צובעו נקרא" (עורות אילים צבועות היו עורות תחשים ונקראים תחשים על שם צבע שדומה לתחשים. קה"ע), ור"נ אומר גלקטינין (שם צבע19. קה"ע20)].
יזולכן כ' רש"י ד"תחשים — מין חי'", וכוונתו בפשטות, שלקחו עורות של מין חי' ששמה תחש ולא שלקחו עורות (אילים) וצבעו אותם בצבע תחש21.
יח[והכרחו של רש"י בפשטות הוא, דאם הכוונה שצבעו את העורות (אילים) ב(צבע של) תחש — הול"ל "עורות אילים מאדמים ותחשים" (וכיו"ב), ולא "ועורות תחשים"; ומזה שהכתוב מוסיף "ועורות תחשים" מובן, שאין אלו העורות שעליהם מדובר לפנ"ז ("עורות אילים")22, אלא שהם עורות של תחש (ותחש הוא "מין חי'")].
יטוזהו גם ההמשך בדברי רש"י "לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו":
כבזה בא רש"י להביא ראי' מהתרגום שאינו סתם שם צבע, שצבעו בו העורות, אלא שהוא מין חי', דתחש מתורגם "ססגונא", שהחי' "שש ומתפאר בגוונין שלו"23.
כאולכן לא כתב רש"י בקיצור "כתרגומו ססגונא", כי אז הי' מקום לפרש שכוונת התרגום היא ש"תחש" הוא צבע המורכב מצירוף הרבה גוונים, או24 "ססגונא" פירושו ששה גוונים (ע"ד הדיעה בתנחומא שבעור התחש יש ששה גוונים)25 — אלא מדגיש "ששש ומתפאר בגוונין שלו", שעי"ז מובן שכוונת התרגום ל"מין חי'".
כבד. אבל עדיין צע"ק דיוק לשון רש"י "ששש ומתפאר בגוונין שלו", דלכאורה הי' מספיק "ששש" (כלשון הגמרא)26, ומהי ההוספה ש(לא רק "שש" אלא גם) "מתפאר בגוונין שלו"?
כגויש לומר, שבזה מרמז רש"י גם להמעלה המיוחדת שב"עורות תחשים", שאינו רק בגלל יופי הגוונים שבעורות אלו, אלא לפי שזה מדגיש את תכונת התחש, שעורות מגוונים אלו פועלים בהתחש שיתפאר בצבעיו (וזהו ענין עיקרי בו עד כדי כך, שזהו חלק משמו בלשון התרגום).
כדוזוהי גם המעלה והחשיבות בתרומה זו ד"עורות תחשים": מובן ופשוט, שתרומה ממין החי עולה בחשיבותה על תרומה ממין הצומח (ע"ד שמצינו בקרבנות על המזבח)27, ובזה היא חשיבותם המיוחדת של "עורות תחשים" גם לגבי "עורות אלים מאדמים", לא רק לפי שבעורות תחשים היו "הרבה גוונים" (דלא כשאר הצבעים שהובא כל אחד מהם בפ"ע, תכלת וארגמן ותולעת שני כו'), אלא בעיקר משום שהגוונים הם חלק מעור התחש עצמו. דבנדבת ה"עורות אילים מאדמים" (שצבעו אותן לאחרי שכבר היו) הרי הנדבה ממין החי היא רק בנוגע לגוף העור עצמו, אבל לא בנוגע לצבע העורות; משא"כ בנדבת עור תחש, הרי גם הצבע הוא בכלל הנדבה דחי, מאחר שהצבעים הם חלק מעצם עור החי, ועד שזה נוגע לתכונת החי — "ששש ומתפאר בגוונין שלו" (כנ"ל).
כהוי"ל, שזהו טעם נוסף לכך שיריעות אלה היו המכסה העליון ביותר שעל המשכן28 — כי נוסף על זה שיריעות אלה עלו ביופים על השאר29, ועוד זאת, שאינו דומה יופי של עור צבוע לגבי יופיו ותפארתו של עור שיש בו ריבוי גוונים בטבעו ותולדתו — הנה בעורות תחשים הרי הגוונים הם חלק מתכונת "חי'", כנ"ל.
כוה. ויש להוסיף ביאור בזה שמכסה עורות תחשים הי' המכסה העליון של המשכן, כי מעלה זו שבעורות תחשים, שגם הצבע שבהם הוא חלק מהחי, יש בו ביטוי מיוחד של התוכן הפנימי דכללות המשכן:
כז"חי" הוא רמז על הקב"ה, שנקרא "חי העולמים", לפי שהוא ית' מקור החיים של כל העולמות, ובלשון הרמב"ם30 ש" כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"; ומסתבר שאין כוונת הרמב"ם במ"ש ש"כל הנמצאים. . לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו" רק לכל הנמצאים בכללות שלהם, אלא גם בפרטי הנמצא31, שכל פרטי הנמצא "לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו".
כחכלומר:
כטכל דבר שבעולם נחלק (בכללות) לשלשה חלקים: א) עצם מציאות הדבר, שזהו ענין השווה בכל דבר. ב) תכונתו המיוחדת של כל דבר, שבזה כל דבר חלוק מזולתו. וכמו אש ומים, החלוקים בטבעם ותכונתם, עד שטבעו של האש הוא היפך טבעו של מים. ג) שאר פרטי כל דבר, שאינם חלק מעצם תכונתו ותוכנו.
לוכל עניני הנברא הנ"ל "לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו" — דהיינו נוסף על עצם מציאות הנברא, ועד"ז תוכנו וגדרו המיוחד של כל נברא — גם הפרטים הטפלים נמצאו מ"אמיתת המצאו".
לאוזהו ענינם של יריעות מ"עורות תחשים" שבמשכן:
לבכיון שענינו של המשכן הוא — "ושכנתי בתוכם"32, השראת השכינה באופן גלוי, הרי מובן, שבו הי' באופן גלוי זה שמ"אמיתת המצאו" של הקב"ה נמצאו כל הנמצאים בכל פרטיהם. [וכמבואר בספרים33, שה"ציורים הגופניים" שבמשכן וכליו — אפשר "להתבונן מהם ציורים העליונים שהם דוגמא להם", שזהו לפי שהם משתלשלים מהם, וכפי שהאריך הרמ"א בספרו תורת העולה].
לגולכן הי' צ"ל במשכן ענין המורה על הקשר שבין דברים חיצוניים של הנבראים, עם "אמיתת המצאו" — וזה נרמז ב"עורות תחשים", שגם צבע עורם (שאינו אלא דבר חיצוני) הוא מ"מין החי" — להורות, שגם הדברים הכי חיצוניים של הנבראים, עד לצבע שלהם, "לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", "חי העולמים"34.
לדו. ויש להוסיף בזה, ע"פ ביאור רבינו הזקן (בתורה אור35) ע"ד ההפרש בין חומר הנברא וצורתו, שהחומר של הנבראים נברא בדבר ה' ובעשרה מאמרות, משא"כ "אופן צורת הרקיע (לדוגמא). . נעשה בחפץ ה' שלא בא לכלל גילוי בדבור או מאמר" — שהטעם לזה הוא לפי ש"דבור ומאמר. . הוא הפועל הישות" שבכל הנבראים, דאם הי' נברא רק "בחפץ ה' ורצונו בלבד. . הי' העולם בטל במציאות ממש", משא"כ בצורת הנבראים (שמקורה "בחפץ ה'. . שלא בא לכלל גילוי בדבור או מאמר") נמשך ענין הביטול בנבראים. ע"ש באורך.
לה[ויש לומר, שזה בא לידי ביטוי בזה שצורת הנבראים הוא דבר חיצוני שאין בו "תוכן" — שהטעם הפנימי לזה הוא, לפי שבצורת הנברא נמשך ענין הביטול, ולכן בא בצורת הנברא שאין לה "מציאות" ותוכן לעצמה (כמו ה"מציאות" שבעצם מציאות הנברא, וכן בתוכן הנברא וגדריו)].
לוועפ"ז יובן בעומק יותר הטעם (הפני מי) שהמכסה העליון ביותר הי' מעורות תחשים דוקא, כי ענין הביטול שבנבראים (שזהו תוכנו העיקרי של המשכן — השראת השכינה הפועלת ביטול גלוי להקב"ה), שייך ל"צורת" הנבראים יותר מלשאר חלקי הנברא (כנ"ל); וביטול זה נרמז ב"עורות תחשים" דוקא, שגם צבעו של העור (שהוא רק דבר חיצוני) הוא מ"מין החי", ואדרבה, דבר חיצוני זה שייך לעצם מהותו של החי36, יותר מתכונות פרטיות שבו, שלכן "שש ומתפאר" דוקא בגוונין שלו.
לזז. ע"פ הנ"ל יש לבאר ג"כ הטעם שדבר זה התבטא ביריעות שעל המשכן דוקא, כי החילוקים בחלקי המשכן, כלים וקרשים ויריעות המשכן הם בהתאם לג' ענינים הנ"ל37:
לחכלי המקדש, שכל אחד מהם חלוק מזולתו ובכל אחד מהם היתה עבודה אחרת בהתאם לתכונתו הפרטי של הכלי, הנה על ידם מתגלה איך שתוכנו וגדרו הפרטי של כל דבר שבעולם הוא דבר ה' וחיותו הפרטי המהווה ומחי' אותו, ואמיתית מציאותו הוא כפי שהוא למעלה;
לטהקרשים, שהם מקיפים את כל אשר בתוכם בשווה, מורים על אור מקיף, ועל ידם נפעל ונתגלה זה שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, שענין זה הוא דבר השוה בכל הנמצאים כולם, ש"כל הנמצאים. . מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהי' בטבור הארץ הכל מכח אמיתתו נמצאו"38;
מוהיריעות, המקיפים את כל אשר בהמשכן ואת הקרשים מלמעלה, גם הם מורים על אור מקיף, אבל על מקיף נעלה יותר, שלכן הוצרכו להיות צבועים, ובפרט היריעות העליונות דמכסה עור תחש — להורות, דגם הציור החיצוני שבדברים שבעולם הוא בטל ל"חי העולמים", ואדרבה, ביטול זה של הציור החיצוני בא ממדריגה נעלית יותר, אור מקיף דקדושה (רצון וחפץ ה') שלמעלה יותר.
מאח. ג' ענינים הנ"ל ישנם גם בעבודת האדם:
מבבכל מצוה ומצוה — יש ג' ענינים:
מגא) מעשה המצוה, שבזה שווים כל אחד ואחת מישראל, מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים (ולדוגמא: מעשה הנחת התפילין של משה רבינו הוא בשווה למעשה הנחת תפילין של איש פשוט בכל הזמנים), ובלשון התניא39 "תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצות בבחי' המעשה",
מדב) כוונת המצוה, שבזה חילוקים מאחד להשני, ותלוי' בדרגת האדם בעבודה פנימית שלו במוחו ולבו — מדת הבנתו את גדלות הבורא כו', המביאה לאהבת ה' ויראת ה' (ובלשון פסק הרמב"ם40 "והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו בשעה שיתבונן כו'"), והן "הנסתרות לה' אלקינו"41 שעל זה איתא בזהר42 ש"כל חד וחד לפום שיעורא דילי'".
מהג) הידור מצוה (שאינו מעכב בקיום המצוה), עד להידור בפרטים נוספים על גוף המצוה, ובפרט — ענינים התלויים במנהג.
מווהנה יש מקום שיטעה אדם לחשוב, שעיקר הדיוק בקיום המצוות הוא רק בשני ענינים הראשונים הנ"ל, כי:
מזהצורך בדיוק במעשה המצות מובן ופשוט, שהרי המעשה הוא העיקר, וכפי שהאריך אדה"ז בתניא43, ד"אם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות. . ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו יצא ידי חובתו בדיעבד";
מחוכן מובן הצורך בכוונת המצוות, כי מצוה בלי כוונה היא "כגוף בלא נשמה", וכפי שהאריך אדה"ז בתניא44 אודות גודל ההכרח בקיום המצות מתוך אהבת ה' ויראת ה';
מטאבל בענינים הנוספים ובפרט המנהגים, מהו הדיוק בהם? ובפרט במנהגים השייכים לחינוך ילדים קטנים, שאינם מבינים ואינם שייכים לשים על לבם מה שרואים ושומעים, ומה גם טף בגיל רך ביותר,
נוע"ז באה ההוראה שגם צבע, גוון החיצוני, הוא חלק ממין חי', שדברים כציור חיצוני צריכים להעשות מתוך חיות, וחיות הבא מעצם הנשמה, וכמה ממנהגי ישראל שרשם למעלה יותר מכמה עניני דינים45, ומנהג ישראל תורה היא46, מנהג מבטל הלכה47, וכתשובת הרשב"א48 הידועה בזה.
נאועי"ז שכאו"א מוסיף בכל עניני תומ"צ — הן קיום התומ"צ בפועל ובהדור מצות, "הנגלות לנו ולבנינו"41, הן ב"הנסתרות לה' אלקינו" בעבודת ה' באהבת ה' ויראת ה', והן בדיוק במנהגי ישראל — עי"ז נעשה "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחת מישראל,
נבוזה מקרב ומזרז עוד יותר את בנין בית המקדש השלישי, מכון לשבתך פעלת ה'49, שמקדש שלמטה מכוון כנגד ביהמ"ק שלמעלה50, במהרה בימינו ממש.
נג(משיחת ש"פ תרומה תשל"ד)