Likkutei Sichos·Vol. 31·Parshas Tisa·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לא·תשא·שיחה א

אשיחה א
א. כתב הרמב"ם בהל' תפלה¹ "חמ­שה דברים מעכבין את התפלה. . טהרת ידים כו'", ולהלן שם² מפרש: במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מ­תפלת שחרית אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל. ובהשגות שם: לא ידעתי רגליו למה.

בבמגדל עוז כ' על השגת הראב"ד "ואני תלמידו מצאתי אותו שנוי בבריי­תא בשמעתא בתרייתא דפרק במה טומ­נין³ דאסיקנא סברי לה כי הא דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו משום שנאמר⁴ כל פעל ה' למענהו".

גוכתב ע"ז בכסף משנה: ולי נראה דלא אישתמיטתי' האי ברייתא להראב"ד. . דלא לענין תפלה איתניא האי בריי­תא אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ורגליו כדי ליפות את עצמו וכפירש"י⁵.

דולפ"ז פלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא בפירוש הברייתא הנ"ל⁶, דלדעת ה­רמב"ם⁷ איתניא האי ברייתא לענין תפ­לה⁸, ולהראב"ד לא לענין תפלה איתניא אלא אם מותר לרחוץ פניו ורגליו ליפות את עצמו.

הוהאחרונים⁹ הוסיפו לבאר שיטת ה­רמב"ם ע"פ גירסת כתב יד¹⁰ בש"ס שבת שם "רוחץ. . פניו ידיו ורגליו משום שנאמר¹¹ הכון לקראת אלקיך ישראל. . כל פעל כו'", דהרמב"ם גריס הכי בש"ס, שרחיצה זו היא "שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל", ולכן מפרש שהברייתא שנוי' לענין תפילה, ואילו להראב"ד ה­גירסא כלפנינו שהובא רק הפסוק "כל פעל ה' למענהו", ולכן מפרש שכוונת ה­ברייתא אינה לענין חיוב לפני התפילה אלא היתר ליפות את עצמו.

ווצריך ביאור:

זא) מדוע לא הביא הרמב"ם את ה­כתוב שהוא המקור לחידוש דין זה — "משום שנאמר הכון לקראת אלקיך ישר­אל" (וכמו שהובא בפי' הגאונים¹² וב­ספרים דתלמידי רש"י¹³), ע"ד שהביאו לקמן¹⁴ לענין תפלת בעל קרי?

חב) לפי גירסא זו בברייתא, אין חילוק לכאורה בין תפלת שחרית לתפלת מנחה כו', שהרי "הכון לקראת אלקיך ישראל" שייך גם לשאר התפלות¹⁵, וא"כ אינו מובן טעמו של הרמב"ם שכתב שדין זה הוא רק¹⁶ בשחרית¹⁷.

טב. בשו"ת ושב הכהן¹⁸ ביאר, דטעמו של הרמב"ם הוא כדברי הרשב"א¹⁹ שכ' בהחילוק דתפלת שחרית ותפלת מנחה וערבית, "לפי שבשחר אנו נעשים כברי' חדשה דכתיב²⁰ חדשים לבקרים רבה אמונתך. . צריכים אנו להודות לו ית' על שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו²¹ ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר ולפיכך אנו צריכים להתקדש ב­קדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו"²².

יועפ"ז מבאר²³, ד"כיון שכל כהן הי' צריך לקדש ידיו ורגליו קודם העבודה בשחרית ולכן צריך ליטול ידיו ורגליו בתפלת שחרית וכיון שכהן העובד כיון שנוטל ידיו שחרית שוב אין צריך לקדש כל היום, לכן לא תקנו בשאר התפלות רק נטילת ידים מפני שידים עסקניות" (ועפ"ז כ' שם שהגירסא ברמב"ם היא "רוחץ ידיו ורגליו", בהשמטת תיבת "ו­פניו", כיון שכהן מקדש רק ידיו ורגליו, ושכן נראה מהשגת הראב"ד שהשיג רק על "רגליו" ולא גם אמ"ש הרמב"ם "ופניו"²⁴).

יאוהנה דין רחיצת ידים לפני התפלה מטעמא דהרשב"א, הביאו רבינו הזקן בשו"ע בהלכות נטילת ידים²⁵, וז"ל: כל אדם הקם ממטתו שחרית בין עשה צרכיו ובין לא עשה צרכיו צריך לרחוץ ידיו. . מן הכלי ואפילו אינו רוצה ל­התפלל עד לאחר כמה שעות לפי שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כברי' חדשה כמ"ש חדשים לבקרים כו' שהאדם מפקיד נשמתו עיפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום הזה כי זה כל האדם, לפיכך צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי כדי לעבוד עבודתו ולשרתו כמו כהן שהי' מקדש ידיו מן הכיור בכל יום קודם עבודתו.

יבוהנה מדברי אדה"ז שחיוב נטילה זו ישנו "אפילו אינו רוצה להתפלל עד לאחר כמה שעות" מוכח, שאין נטילה זו שייכת לתפלה, אלא היא הקדמה ל­כללות עבודת השי"ת "כל היום הזה" (וכמובן ג"כ מהא שהביא אדה"ז דין זה בהלכות נטילת ידים, דלא כהרמב"ם שהביאו בהל' תפלה²⁶).

יגושינוי נוסף מצינו בדברי אדה"ז שם לגבי הרמב"ם — שהרמב"ם הביא גם חיוב רחיצת רגלים, שלפי הפירוש הנ"ל (משו"ת ושב הכהן) מקורו בקידוש רגלים דכהן; ואילו אדמו"ר הזקן (כה­רשב"א) לא הביא אלא חיוב רחיצת ידים — אף שנקט ג"כ הטעם שחיוב זה שייך לקידוש (ידים ורגלים) דכהן²⁷.

ידויש לומר, ששני שינויים אלה תלויים זב"ז, כדלקמן.

טוג. החיוב ד"ורחצו אהרן ובניו גו' ו­רחצו גו'"²⁸ — יש בו שני ענינים:

טזא) לפי פשוטו, טעם רחיצה זו היא (כמ"ש הרמב"ן²⁹) "דרך כבוד של מעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרתו כו' רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסק­ניות כו'". ויש לומר שבזה נכלל לא רק נקיות כפשוטה אלא גם גדר טהרה³⁰, כמו טהרה מטומאה שהיא ע"י טבילה. ולפי זה הרי קידוש ידים ורגלים הוא מעין ענין הטבילה³¹ שצ"ל לפני הכניסה לעזרה לעבודה, אף על פי שהוא טהור³².

יזב) מלשון התרגום³³ "ויקדשון כו'"³⁴ ומלשון חז"ל³⁵ "קידוש ידים ורגלים" משמע, שאין זה ענין של טהרה בלבד, אלא יש כאן תוס' קדושה ע"י רחיצה זו.

יחוהנפק"מ ביניהם י"ל, דלענין דין טהרה שבקידוש ידים ורגלים יש דין אחד להידים ורגלים, דכשם שבטבילה צריך לטבול כל גופו, עד"ז הוא לענין קידוש ידים ורגלים, שהידים ורגלים ל­ענין זה הם כמציאות אחת³⁶, ואין טהרה לחצאין, ואילו דין קדושה שבקידוש ידים ורגלים עיקרו הוא בידים, שבהן נעשות בפועל עבודת המקדש³⁷ (והרג­לים הם רק כעין עזר — צ"ל עמידה על הרצפה וכו')³⁸.

יט[ויש לומר ששני הענינים נרמזים בשני הפסוקים שבפרשה³⁹, "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", "ו­רחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו": ה­פסוק השני קאי בדין טהרה שבקידוש ידים ורגלים, ולכן נאמר "ידיהם ורגלי­הם" ביחד בלי הפסק, כי לענין הטהרה הם כגוף ומציאות אחת; משא"כ הפסוק הראשון קאי בענין הקדושה, שבזה נאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם"⁴⁰, שאין הידים ורגלים בגדר ומציאות אחת, וקידוש רגלים בא כהוס­פה על הקידוש דידים]⁴¹.

כד. ויש לומר, שזהו החילוק בין ה­הלכה ברמב"ם (לפירוש שו"ת ושב ה­כהן) והדין בשו"ע אדה"ז:

כאלהרמב"ם, רחיצת ידים כו' בזמן הזה היא מעין דין טהרה שבקידוש ידים ו­רגלים, וכמפורש בלשונו ב"חמשה דב­רים (ש)מעכבים את התפלה" — "טהרת ידים כו'", ובזה מוסיף, שלשחרית אינו די בטהרת הידים, אלא צ"ל גם רחיצת (פניו ו)רגליו, כקידוש ידים ורגלים של הכהן לפני עבודתו במקדש⁴².

כבאמנם אדה"ז ס"ל בפירוש דברי ה­רשב"א, שתקנה זו אינה מצד ענין ה­ טהרה, אלא מצד דין קדושה⁴³, וכמודגש בלשון הרשב"א "לפיכך אנו צריכים ל­התקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש כו'", ולא הזכיר לשון של טהרה. ולכן ס"ל שזה מתקיים גם ב­נטילת ידים לחוד, כיון שגם בקידוש ידים ורגלים שבמקדש הי' עיקר ה­קידוש בידים.

כגויסוד החילוק ביניהם יש לומר:

כדלהרמב"ם, זה שתיקנו רחיצת ידים ורגלים מעין קידוש ידים ורגלים של כהן הוא מפני שתפלות⁴⁴ כנגד קרבנות תיקנום⁴⁵, וכיון שהתפילה היא כעבודת הכהן במקדש לכן צריכים לקדש ידים ורגלים לפני תפלת שחרית.

כהוהנה יסוד ההפרש בין דין טהרה ש­בקידוש ידים ורגלים ודין קדושה שבו, י"ל, שדין טהרה הוא בעיקר מצד ה­גברא, שמי שאינו טהור אינו ראוי ל­עבודה, משא"כ דין קדושה הוא מצד קדושת המקדש, דקודם שנכנס או עושה עבודה במקדש צ"ל במצב של קדושה יתירה.

כווזהו הטעם שס"ל להרמב"ם שרחיצת ידים כו' לפני התפלה היא רק מעין גדר טהרה שבקידוש ידים ורגלים דכהן, כי זה שהתפילה היא במקום קרבנות אינו ממשיך עלי' קדושה כבמקדש⁴⁶, וה­השוואה היא רק מצד הגברא, שעבודת המתפלל היא כעבודת המקריב⁴⁷.

כזמשא"כ אדה"ז ס"ל שהדמיון לעבודת הכהן אינו מצד תפלה שבמקום קרבן, אלא מפני שה"אדם מפקיד נשמתו עיפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום הזה כי זה כל האדם לפיכך צרי­כים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי כדי לעבוד עבודתו ולשרתו";

כחומטעם זה ס"ל שאין נטילה זו שייכת לגדר טהרה, כי גדר טהרה יתכן רק כהכנה לעבודה מסויימת (תפלה, לימוד התורה, עשיית מצוה וכיו"ב), משא"כ זה שהאדם עובד ה' "כל היום. . כי זה כל האדם", שבזה נכלל כל עשיותיו במשך כל היום (כולל גם "כל מעשיך לשם שמים", עד (בלשון הרמב"ם⁴⁸) ש"עובד את ה' תמיד") — ולכן ס"ל שזהו מעין דין קדושה שבקידוש ידים ורגלים, ש­קדושה זו אין ענינה לטהר עצמו להבדל ממצבו שלפנ"ז, בכדי שיוכל לעבוד ולשרת, אלא הוא כעין הכשרה לעבודה ושירות.

כטה. והנה הובא לעיל שלפי הגירסא הנפוצה ברמב"ם⁴⁹ נזכרה גם רחיצת ה­פנים, שלא היתה בקידוש ידים ורגלים דכהנים במקדש.

לויש לבאר החילוק (לפי גירסא זו) בין הרחיצה לפני תפלת שחרית (שכול­לת גם רחיצת הפנים) ורחיצת ידים ורג­לים של הכהנים — ע"פ פנימיות העני­נים:

לאהחילוק בין פנים לידים ורגלים הוא, שבידים וברגלים שוכן כח העשי' של האדם, משא"כ הפנים הם מקום משכן הכחות הנעלים שבו, כח השכל, חוש הראי' והשמיעה והדיבור כו'.

לבוענינם בעבודת האדם הוא, דידים ורגלים מורים על הכחות החיצוניים שבנפש, שמלובשים בעניני העולם הזה, ואילו הפנים היינו הכחות הפנימיים, ש­אינם עסוקים (כ"כ) בעניני העולם, דהרי עניני העולם צריכים להעשות בלא לב ולב, מבלי להכניס בזה ראשו ולבו, רק "יגיע כפיך כי תאכל"⁵⁰, יגיע כפיך דוקא ולא יגיעת המוח והלב⁵¹.

לגויש לומר שזהו החילוק לדעת ה­רמב"ם (לגירסא זו) בין קידוש ידים ורגלים בזמן הבית לפני עבודת הכהנים במקדש, והרחיצה שהיא הכנה וטהרה לפני תפלת שחרית, הכוללת גם רחיצת הפנים:

לדבזמן הבית, כשעבודתם של ישראל בכלל היתה כדבעי, והיינו שהפנים, כחות פנימיים דשכל ומדות, היו תמיד מובדלים מעובדין דחול ועניני העולם, ובפרט בכהן שהוא מובדל לעמוד לשרת לפני ה'⁵², לא הי' צורך לטהרת הפנים, כ"א קידוש וטהרת ידים ורגלים⁵³, והיינו הכחות החיצוניים של האדם שבהם הוא אוכל ושותה — דברים השייכים ל­"מעשיך".

להאבל בזמן הגלות, ובכאו"א מישראל המחוייב בתפלות, צריך לתקן ענין של טהרה גם לבני אדם שהתעסקותם בעניני העולם היא באופן שמכניסים בזה גם את שכלם ולבם, פנימיותם, ולכן צ"ל גם טהרת הפנים, טהרת הכחות הפנימיים, בכל יום לפני תפלת שחרית.

לוו. אבל כ"ז הוא לפי הרמב"ם, שרחי­צה זו היא מעין גדר טהרה שבקידוש ידים ורגלים.

לזאבל לפי מ"ש אדה"ז ש"צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו. . כדי לעבוד עבודתו ולשרתו", גדר הקדושה בשביל כללות עבודת היום, הרי גם בזמן הזה אין צורך ברחיצת הפנים.

לחוהביאור בזה:

לטנטילה זו הריהי תיכף בבוקר כשקם ממטתו, כלשון אדה"ז בתחילת הסעיף, ובאה בהמשך לאמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי ב­חמלה רבה אמונתך"⁵⁴, שאף שהטעם ב­פשטות שאמירה זו יכולה להיות בידים בלתי טהורות הוא "מפני שאין קדושה בתיבות נוסח זה, כיון שאין בו שום שם"⁵⁵, הרי מבואר במ"א⁵⁶ שהטעם ה­פנימי לזה הוא לפי שכל הטומאות שב­עולם אין יכולים לטמאות את ה"מודה אני" של יהודי, שאפילו יהי' חסר בענין זה או בענין אחר, אבל ה"מודה אני" שלו נשאר תמיד בשלימות.

מוהיינו שההודאה באמירת "מודה אני" שרשה הוא ברצונו הפשוט של כאו"א מישראל, שישנו תמיד בכל נפש מישר­אל יהי' מי שיהי' ובכל מצב שהוא, וכ­פס"ד הרמב"ם⁵⁷ הידוע שכל איש ישראל רוצה תמיד לקיים רצון קונו.

מאוענין זה הוא בהדגשה תיכף בקומו משינתו, לפי "שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כברי' חדשה כמ"ש חדשים לבקרים כו' שהאדם מפקיד נשמתו עיפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום הזה כי זה כל האדם", והיינו שכל איש ישראל תיכף כשקם משינתו מוכן הוא לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום.

מב[וזהו תוכן אמירה זו דמודה אני, "להתבונן מיד לפני מי הוא שוכב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, כמ"ש⁵⁸ הלא את השמים ואת הארץ אני מלא כו'"⁵⁹ — "כן יחשוב בכל עסקיו ועניניו"⁶⁰, "וזה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלקים כמ"ש⁶¹ שויתי ה' לנגדי תמיד"⁶², והיינו שעד"ז צ"ל כל היום כולו].

מגובמילא אין צורך כאן בענין הטהרה שבקידוש ידים ורגלים (כיון שהוא ע"ד דבר שאין מקבל טומאה (לדוגמא — כל שבים⁶³)), כ"א רק גדר קדושה, והיינו שהזמנה והכשרה זו של האדם לעבדו ולשרתו צריכים להביאה לידי מעשה, "להתקדש בקדושתו" בפועל — ולכן אין צורך ואין מקום לרחיצת הפנים.

מד(משיחות ח"י אלול תשמ"ה, ש"פ דברים תשמ"ו)