Likkutei Sichos·Vol. 32·Iyar·Iyarלקוטי שיחות·כרך לב·אייר·אייר

אאייר
א. איתא בספרים¹ ש"אייר" הוא ר"ת — "אני² ה' רופאך", דהיינו שחודש זה מסוגל לענין הרפואה³.

בוהנה בענין הרפואה גופא יש כמה אופנים, וכאן מודגש שהרפואה ד"אייר" שייכת ל"אני ה' רופאך", רפואת הקב"ה דייקא, שהחידוש ברפואה זו מפורש ב­כתוב² — "כל המחלה גו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", היינו שהקב"ה מונע שהחולי יבוא על האדם מלכתחילה⁴ [ע"ד דברי הרמב"ם⁵ שאם האדם זהיר כדבעי במאכלו וכו' ע"פ ההנהגות ה­מבוארות בהל' דעות שלו "אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו"].

גויש להוסיף, שהחידוש ברפואת הקב"ה הוא לא רק בזה שהיא מונעת את בוא החולי, אלא שגם כאשר הנהגת ה­אדם גרמה שבא עליו חולי, הנה כאשר רפואתו באה מ"אני ה' רופאך", הרי הוא באופן אחר לגמרי מרפואת רופא בשר ודם (אף שגם רפואת רופא בו"ד באה מהקב"ה, שנתן "רשות (וכח) לרופא ל­רפאות"⁶):

דרפואת בשר ודם מועלת (בדרך כלל⁷) רק "מכאן ולהבא" [כמבואר בגמ'⁸ החילוק בין התרת נדרים ע"י חכם ש­"עוקר את הנדר מעיקרו", ורפואת מום ע"י רופא ש"אינו מרפא אלא מכאן ול­הבא"], משא"כ רפואת הקב"ה (כיון שאו­פנה הוא "לא אשים עליך (מלכתחילה)") עוקרת את החולי כאילו לא הי' מעולם⁹.

היתירה מזו: בצפע"נ¹⁰ מבואר שגם ב­רפואת בשר ודם "יש ב' מיני רפואות א' מכאן ולהבא. . וא' למפרע". אבל מ"מ יש חידוש ברפואת הקב"ה גם לגבי ה­רפואה שהיא "למפרע" — כי זה שיכולה להיות רפואה (ע"י בו"ד) באופן שפועלת "למפרע" ה"ז רק משום "שהרפואה היא רק לברר"¹¹, כלומר, שע"י הרפואה נת­ברר שלא הי' מום מלכתחילה, אבל אם הי' לו מום, שוב אא"פ לבו"ד לעקור את המום "למפרע"¹²; משא"כ רפואת הקב"ה באופן ד"אני ה' רופאך" — כיון שאופנה הוא "לא אשים עליך", הרי גם כשכבר בא על האדם חולי, הרפואה עוקרת אותו כאילו לא הושם על האדם מלכת­חילה¹³.

ווכיון ש"אייר" ר"ת "אני ה' רופאך", הרי מובן, שסגולת חודש זה בענין ה­רפואה היא באופן של "אני ה' רופאך", העוקרת כל ענין החולי מעיקרו.

זב. ויובן זה בהקדם הטעם שבחמשה חומשי תורה נקראים החדשים במספרם הסדורי (חודש ניסן — החודש הראשון, חודש אייר — החודש השני וכו') — ולא קבעה התורה שם לכל חודש וחודש¹⁴.

חוי"ל אחד הטעמים, כי בזה נרמז, ש­מלבד התוכן המיוחד שיש לכל חודש וחודש בפ"ע (כמבואר בכמה ספרים¹⁵) — הרי י"ב חדשי השנה הם (גם) מציאות והמשך אחד. ולכן נקראים החדשים ע"פ המספר הסדורי, המדגיש שכל החדשים מהווים המשך אחד (ובפשטות — כשאומ­רים "שני" ה"ז מדגיש שבא בהמשך לה­ראשון, וכו').

טומזה מובן, שענינו של כל חודש וחודש הוא (גם) הכנה והקדמה לענינו של החודש הבא אחריו (ובהמשך אליו).

י[ויש לומר, שזהו הטעם (הפנימי) ששבת מברכים החודש היא תמיד — גם כשר"ח חל בשבת — (השבת האחרונה) בחודש שלפניו — להורות, שה"ברכה" ונתינת כח על עבודת החודש הבא, באה מהחודש שקדמו].

יאועפ"ז יש לומר בעניננו — חודש אייר, שהוא החודש השני הבא בהמשך לחודש הראשון חודש ניסן (ומתברך ממנו) — שזה שהרפואה דחודש אייר היא באופן ד"אני ה' רופאך", רפואת הקב"ה דוקא, הוא מפני שבא לאחרי וב­המשך לחודש ניסן:

יבענינו של חודש ניסן הוא — חודש הגאולה¹⁶, והכוונה בזה — גאולה נסית, שלמעלה מן הטבע. וכמו גאולת מצרים בפשטות, שבאה על ידי נסים ונפלאות שלמעלה מן הטבע לגמרי (דלא כגאולת פורים שבחודש אדר, שהיתה ע"י נס מלובש בטבע). וכמרומז גם בשם "ניסן" — מלשון "נס"¹⁷, ובזה גופא — שתי נוני"ן, המורה על "נסי נסים"¹⁸. והיינו מפני שגאולת מצרים באה ע"י ש"נגלה¹⁹ עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה (ב­כבודו ובעצמו²⁰) וגאלם", ולכן באה ה­גאולה בלי התלבשות כלל בדרכי הטבע.

יגוזהו ההמשך בין שני החדשים דניסן ואייר — דחודש ניסן, חודש הראשון, נותן כח בחודש אייר שלאח"ז, שהוא מסוגל לענין הרפואה (כנ"ל), שתבא ה­רפואה באופן של "אני ה' רופאך"²¹, רפואת הקב"ה בכבודו ובעצמו, שהיא רפואה שלמעלה מן הטבע, העוקרת את החולי כאילו לא הי' בו מעולם.

ידג. והנה ידוע, שכשם שיש חולי ו­רפואת הגוף, כך יש חולי ורפואת הנפש, וכמבואר בארוכה בשמונה פרקים לה­רמב"ם²² (בשם קדמונים). ועפ"ז יש לו­מר, שעיקר הענין ד"אני ה' רופאך" של חודש אייר הוא בקשר לרפואת הנפש, ומזה מסתעף ומשתלשל אח"כ שהוא סגולה גם לרפואת הגוף.

טו[ובפרט ע"פ הידוע²³ שהתורה מדברת בעליונים ומרמזת בתחתונים, היינו ש­עניני התורה מדברים לכל לראש "ב­עליונים" (כפי שהם מתפרשים בתוכנם הרוחני), ופירושם הפשוט (כפי שדברי תורה מתפרשים "בתחתונים", בעולם הזה הגשמי) הוא רק ה"רמז" שבתורה. וכמו"כ בעניננו, שכשהתורה מדברת ע"ד ענין ה­"רפואה" — כוונתה לכל לראש לרפואה בתוכנה הרוחני ("בעליונים")].

טזובזה מובן הקשר דענין הרפואה ל­חודש אייר — ע"פ המבואר במדרש שמואל²⁴ אחד מהטעמים שאומרים פרקי אבות בין פסח לעצרת, כי "מכאן מתחיל הזמן להתחמם ומתעוררים התאוות ה­גופניות ויצר הרע מתחיל להשתרר ול­התגבר, ומסכתא זו (אבות) מלאה תוכ­חות ומעוררת האדם לרדוף אחר כל מדה טובה ומגברת יצר הטוב על יצר הרע", ונמצא שמחודש אייר מתחיל עיקר הנחיצות ברפואת הנפש²⁵ (כיון ש­אז יש התגברות היצר הרע כו').

יזוע"פ משנת"ל בענין רפואת אייר — (א) שהיא באה באופן ד"אני ה' רופאך", ואשר (ב) הכח על זה הוא מחודש ניסן (חודש הראשון) — צריך לומר, שעד"ז הוא גם בנוגע לרפואת הנפש שבחודש אייר, שיש בה שני פרטים אלה, דהיינו: (א) בחודש אייר יש נתינת כח מלמעלה שרפואת הנפש תבא להאדם באופן של "אני ה' רופאך"²⁶, למעלה מן הטבע, (ב) הכח לרפואה זו בא מחודש ניסן שלפנ"ז.

יחד. ויובן זה בהקדם ביאור החילוק בין חודש ניסן וחודש אייר בעבודת ה­אדם:

יטכשם שחודש ניסן הוא "חודש ה­גאולה" בגשמיות, כן הוא זמן גאולתם של ישראל ברוחניות. וכידוע שגאולת מצרים, מלבד היותה גאולה גשמית — שבנ"י נגאלו מארץ מצרים בגשמיות, היתה גם גאולה רוחנית, שבנ"י בהיותם עבדי פרעה נשקעו בטומאת מצרים, עד למ"ט שערי טומאה²⁷, ועל ידי שהקב"ה בכבודו ובעצמו "נגלה עליהם. . ו­גאלם", נגאלו מטומאת מצרים.

כוגאולה רוחנית זו היתה באופן של "נסי נסים", למעלה מן הטבע, ושלא ב­סדר והדרגה כלל — שהקב"ה הגבי' את ישראל למעלה מטומאת מצרים לגמרי.

כאוכן הוא בכל שנה ושנה בבוא חודש ניסן — שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים²⁸, שבחודש זה ניתן הכח לכאו"א מישראל לגאול את עצמו מכל ענינים בלתי רצויים, באופן שיגיע למצב של "בני חורין", כלומר, לא רק שבכחו לשלוט על יצרו (ולא להיפך ח"ו), אלא עוד זאת, שאין צריך למלחמה כלל, כי הוא "בן חורין", במצב של חירות מן היצר הרע.

כבוגאולה רוחנית זו של חודש ניסן באה לידי ביטוי בכך, שהוא החודש ה­יחידי של כל חדשי השנה שאין אומרין בו תחנון כל ימי החודש²⁹. וכמשנ"ת כמה פעמים, שאא"פ לומר שבימים שאין אומרים תחנון (ואין האדם מבקש מחילה על חטאיו) נגרע מהנפעל על ידי אמירת תחנון (דהיינו מחילת וסליחת עונות) — דא"כ: דוקא משום שנמצאים ביום סגו­לה שאין אומרים בו תחנון, נשאר האדם עם חטאיו ללא מחילה וסליחה! אלא ודאי, שבימים שאין אומרים תחנון, נפעלת סליחת העונות מצד סגולת היום עצמו (מבלי שיצטרך האדם לבקש על זה³⁰). וזהו שאין אומרים תחנון במשך כל חודש ניסן, כי כיון שהוא "חודש הגאולה", שבו הקב"ה גואל את כאו"א מישראל ומגביהו למעלה מכל ענינים בלתי רצויים עד שהוא במצב של "בן חורין" — אין צורך באמירת תחנון.

כגנמצא, שבחודש ניסן אין זקוקים ל­ענין ה"רפואה" (רפואת חולי הנפש)³¹, שהרי נמצאים במצב של "בן חורין" ולמעלה מכל גדר ענין החולי.

כדה. אמנם ענינו של חודש אייר הוא בקצה השני — הן בגשמיות, שאז מתחיל זמן של התגברות הטבע, היינו לא רק שאינו זמן של "נסי נסים", אלא אדרבה — זמן של התגברות הטבע, כמו שרואים במוחש שאז הוא זמן צמיחת אילנות וכו', ונראה לעין כל כחות הטבע בתקפם וכו'³²; והן ברוחניות (כנ"ל), שאז הוא זמן התגברות היצר וצריכים כח מיוחד (החל מלימוד פרקי אבות) כדי להתגבר על היצר כו' (ומובן, שהא בהא תליא, דלהיות שאז הוא זמן התגברות כח הטבע בעולם, הרי זה מביא להתגברות היצר וחמימות והתעוררות התאוות כו').

כהוזוהי ה"ברכה" שמתברך חודש אייר מחודש ניסן שלפניו — שברכה כדבעי יש בה שני הענינים: (א) תוכן הברכה הוא בהתאם לכחו של המברך, (ב) ול­אידך, הרי היא מדודה לפי צרכי מקבל הברכה (דאל"כ יכולה להיות השפעת טוב שאין יכולין לקבל). וכן בעניננו, שברכת חודש ניסן היא שיהי' "אני ה' רופאך", שבזה ישנם שני הקצוות: מחד גיסא הרי זו ברכה בענין של רפואה, שזה גופא מדגיש שנמצאים במצב ש­זקוקים לרפואה; אבל לאידך, אופן ה­רפואה הוא בהתאם לענינו של חודש ניסן — "גאולה" באופן נסי, למעלה מטבע העולם — רפואה של הקב"ה העוקרת את החולי מכל וכל, כאילו לא היתה מעולם מלכתחילה (כנ"ל סעיף א).

כוובפשטות — שזוהי נתינת כח, שגם בחודש אייר יוכל האדם להגבי' את עצמו למעלה מכל עניניו המבלבלים כו', עד שיהי' במצב של חירות רוחנית.

כז(משיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, תשמ"ז)