Chabad Library · The Rebbe
Likkutei Sichos·
אשיחה ג*
א. כתב הרמב"ם בסוף הל' מאכלות אסורות1 — לאחרי שכותב2 הדברים שאסרו חכמים3 מפני שהם "בכלל אל4 תשקצו את נפשותיכם" — "וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה שנאמר5 והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".
א. כתב הרמב"ם בסוף הל' מאכלות אסורות1 — לאחרי שכותב2 הדברים שאסרו חכמים3 מפני שהם "בכלל אל4 תשקצו את נפשותיכם" — "וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה שנאמר5 והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".
בבפשטות, מקורו של הרמב"ם הוא ממקרא זה עצמו6, שהרי הכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים" בא בהמשך לאיסור "אל תשקצו את נפשותיכם גו'", והוא נתינת טעם לו, כהתחלת הכתוב "כי אני ה"א והתקדשתם גו'".
גוצריך להבין: מפשטות לשון הרמב"ם "וכל הנזהר בדברים אלו" משמע, שכוונתו (לא לכל הדברים והאיסורים שבהלכות מאכלות אסורות, אלא רק) לדברים אלו שנמנו בסמיכות לפנ"ז, והיינו שה"קדושה וטהרה יתירה" באה ע"י הזהירות "בדברים אלו" שאסרו חכמים7 משום "אל תשקצו את נפשותיכם". ותמוה, אמאי שבק הרמב"ם איסור "אל תשקצו" המפורש בקרא — "בכל השרץ השורץ"4 (איסור אכילת שרצים8) — ונקט האיסורים מדבריהם ש(גם) הם בכלל "אל תשקצו גו'"?
דגם אינו מובן סדר הדברים (והמעלות) שנמנו ברמב"ם — "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה", דהיינו תחילה "קדושה", ואח"כ "טהרה", ורק לבסוף "ממרק נפשו" — דלכאורה הול"ל בסדר הפוך, מן הקל אל הכבד: תחילה מירוק הנפש (שמשמעו הסרת לכלוך), ואח"כ "טהרה יתירה" (שמשמעה לא רק טהרה מטומאה, אלא תוספת טהרה, ע"ד חמש טבילות של הכה"ג ביום הכפורים), ואח"כ "קדושה", שהיא למעלה מטהרה9?
הוביותר תמוה: פסוק זה ד"והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" הובא ברמב"ם גם בסוף הלכות טומאת אוכלין10 לענין אכילת חולין בטהרה11, וז"ל: "ודבר זה (אכילת חולין בטהרה) קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהי' נבדל אדם ופורש משאר העם כו' שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה שנאמר12 והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם" — הרי שכאן אכן מנה הרמב"ם המעלות כפי סדרן: תחילה "פרישות", אח"כ "טהרה", ואח"כ "קדושה" [שזהו בהתאם לסדרם בברייתא13 דרפב"י (כגירסת הירושלמי14, וכ"ה גירסת הרי"ף בבבלי15) "פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה"], ולבסוף — "להדמות בשכינה"; ומה טעם שינה הרמב"ם כאן, ומנה המעלות בסדר הפוך?
וב. ויש לומר הביאור בזה:
זכוונת הרמב"ם כאן היא (לא רק לסיים הלכות אלו בדברי אגדה ומוסר כו', אלא בעיקר) להשמיענו הלכה באופן הזהירות בעניני בל תשקצו.
חדהנה הדברים שאסרו חכמים ב"בל תשקצו" הרי הם דברים "שנפש רוב בני אדם קיהה מהן. . מתאוננת מהם"16, וכיון שכן צריך להבין, מה ראו חכמים להזהיר בפירוט על ההמנעות מדברים אלו, כאשר בלאו הכי טבע רוב בני אדם להתרחק מהם17?
ט[ודוחק לומר, שזהו רק בשביל מיעוט בני אדם שאין חשים לשקץ את עצמם, היפך טבע הגוף — ובפרט שהתורה18 על הרוב תדבר19].
יויש לומר, שזהו שמשמיענו הרמב"ם בהלכה זו, שכוונת האדם בזהירותו ב דברים אלו צריכה להיות לא (רק) מפני שכן ראוי לבן אדם להתנהג (מצד טבע גופו), אלא מפני ש"הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה", היינו שזה נוגע לקדושת וטהרת הנפש.
יאדאע"פ שנקיון גשמי הוא דבר טפל, לכאורה (ובפרט לגבי נקיות וטהרה רוחנית) — וכמבואר גם במורה נבוכים20 ש"נקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסלוק הלכלוכים גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טהור המעשים וטהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמדות המטמאות. . המטרה הראשונית צמצום התאוות, ונקיון החיצוניות אחר נקיון הפנימיות" — מ"מ, "נקיון החיצוניות" נוגע גם ל"נקיון הפנימיות", כי ע"י שהאדם נזהר בדברים אלו "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו" (משום שנקיון גשמי מכשיר את האדם ועושה אותו כלי יותר לרוחניות ודקות נשמתו21).
יבועפ"ז יש לבאר גם הטעם שהרמב"ם מנה את המעלות בסדר הפוך — קדושה, טהרה ו"ממרק נפשו":
יגבזה מרמז הרמב"ם, שלא זו בלבד ש"נקיון החיצוניות" נוגע ל"נקיון הפנימיות", אלא עוד זאת, דככל שהאדם מתעלה לדרגא נעלית יותר בקדושה, נדרשת ממנו נקיות יותר גדולה. ע"ד "ת"ח שנמצא רבב על בגדו כו'"22, "של בנאין (ת"ח) מצד אחד ושל בור משני צדדין"23, שמזה מובן, שכאשר מתעלה לדרגא נעלית יותר ב"תלמיד חכם" ("קדושה") נדרשת ממנו נקיות ("טהרה") גדולה יותר, גם מענינים שלפני זה לא היו נחשבים אצלו כ"רבב".
ידוזוהי כוונת הרמב"ם בדיוק לשונו "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו כו'" — שבהגיעה למצב של קדושה יתירה, צריכה הנפש ענין של "טהרה" מחודשת, ולא עוד אלא שצ"ל "ממרק נפשו".
טוג. אבל עדיין יש להבין דיוק לשון הרמב"ם "(וממרק נפשו) לשם הקב"ה" — מהי הכוונה בהוספה זו?
טזגם צריך ביאור בכמה שינויים בין לשון הרמב"ם כאן ללשונו בהל' טומאת אוכלין שם:
יזא) בהל' טומאת אוכלין מפרש הרמב"ם ענינן של "טהרה" ו"קדושה" — "טהרת הגוף ממעשים הרעים. . קדושת הנפש מן הדעות הרעות", ואילו כאן (בהלכות מאכלות אסורות שקדמו24 להלכות טומאת אוכלין) סתם "מביא קדושה וטהרה כו'". ולאידך — כאן מוסיף "(קדושה וטהרה) יתירה".
יחב) כאן מדייק הרמב"ם, כנ"ל — "(וממרק נפשו) לשם הקב"ה", ואילו בסוף הל' טומאת אוכלין כותב "להדמות בשכינה".
יטג) בשני המקומות לא הסתפק הרמב"ם בהבאת הכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים", אלא הביא גם סיום הכתוב, "כי קדוש אני"25. אבל בשינוי:
ככאן מביא רק "כי קדוש אני", ואילו בהל' טומאת אוכלין מוסיף (ומצרף ממקום אחר26) את התיבות "(כי קדוש אני) ה' מקדשכם"?
כאובפרט שלפי תוכן הענין — לכאורה, איפכא מסתברא: כאן מדייק הרמב"ם (כנ"ל) "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו", ובהל' טומאת אוכלין מוסיף הרמב"ם ש"קדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה" (וע"ז מסיים "שנאמר והתקדשתם גו'").
כבועפ"ז: כאן שההדגשה היא על "קדושה. . יתירה" הו"ל להביא "כי. . אני ה' מקדשכם" (היינו קדושה (וטהרה) יתירה הבאה מלמעלה), ובסוף הל' טומאת אוכלין שההדגשה היא שהאדם מגיע למצב של "להדמות בשכינה", הי' די להביא "כי קדוש אני", שזהו הענין ד"להדמות בשכינה", שהאדם מקדש את עצמו כדי להדמות בשכינה ("כי קדוש אני"), וכדאיתא בתו"כ כאן "והייתם קדושים כי קדוש אני — כשם שאני קדוש כך אתם (תהיו) קדושים"27.
כגד. ויש לומר הביאור בכל זה:
כדבהוספת התיבות "(וממרק נפשו) לשם הקב"ה" כוונת הרמב"ם לרמז על עילוי מיוחד בעבודת השם הנפעל ע"י שהאדם "נזהר בדברים אלו". והיינו, דכאשר האדם מתנהג בדברים אלו לא לפי שכן מחייב טבע גופו ונפשו אלא לפי שכן הזהירו חכמים28, ה"ז מורה שכללות עבודתו היא רק "לשם הקב"ה" בלבד, השלימות בעבודת ה' "לשמה"29.
כהביאור הענין:
כוזה שהאדם עובד השם בשאר עניני תורה ומצוותי' (הן דאורייתא והן דרבנן) ועושה אותם מפני שכן ציווה הקב"ה, עדיין אינה הוכחה ברורה שעבודתו היא "לשמה" ממש, שאינו חושב אודות עצמו אלא רק "לשם הקב"ה", כי אפשר שהטעם שמקיים מצוה פלונית רק "לשמה" הוא משום שעדיין לא הגיע לידי כך שירגיש ההכרח בתועלת המצוה ולכן מקיים הדבר מפני שכך גזר השם; לא מיבעי בקיום החוקים, שקיומם הוא רק מפני ש"חוקה חקקתי גזרה גזרתי", אלא אפילו במצוות שיש להן טעם ותועלת, הרי כיון שאינם דברים מוכרחים (מצד טבע גופו), אפשר שעדיין אינו מרגיש ההכרח והתועלת שבהן, ומקיימן רק "לשם הקב"ה".
כזורק כאשר גם בדברים אלה שהזהירות בהן מחוייבת מצד טבע גופו הרי הוא זהיר מפני שכן ציוו חכמים, הרי זה מפני שכולו מסור ונתון לרצון השם, וכל עבודתו בכל עניניו היא רק "לשם הקב"ה" בלבד.
כחויש לומר, שזהו גם עומק כוונת הרמב"ם במ"ש "וממרק נפשו לשם הקב"ה", שאין כוונתו למירוק מדברים רעים, אלא שהאדם מטהר את עצמו מכל רגש של "ישות" ו"מציאות", עד שבעבודתו יורגש — שעושה הכל "לשם הקב"ה" בלבד.
כטה. עפ"ז יש להוסיף ביאור בדברי הרמב"ם במורה נבוכים הנ"ל, ש"נקיון החיצוניות (בא) אחר נקיון הפנימיות" ("לאחר טהור המעשים וטהור הלב כו'"). ומשמעות הענין היא, שהחילוק בין "נקיון הפנימיות" ו"נקיון החיצוניות" הוא לא רק חילוק בין עיקר וטפל, אלא יש בו גם ענין של קדימה ואיחור, ש"מטרת התורה" בענין "נקיון החיצוניות" מתקיימת רק כאשר הוא בא לאחרי "נקיון הפנימיות".
לולכאורה, הרי "נקיון החיצוניות" מכשיר את האדם להיות כלי יותר לרוחניות (כנ"ל), וכמפורש בברייתא דרפב"י הנ"ל "נקיות מביאה לידי פרישות"30.
לאוע"פ משנת"ל יש לבאר, שכאן כוונת הרמב"ם היא ל"מטרת התורה" בציווי על דברים אלו, ששלימות המטרה היא כאשר הזהירות בדברים אלו אינה רק לשם הנקיון בפועל (שזה מחוייב גם מצד טבע האנושי), ואפילו לא כדי שהאדם יהי' יותר כלי לשלימות רוחנית ("נקיון הפנימיות"), אלא שגם "נקיון החיצוניות" יהי' אך ורק מפני ציווי ה' (ע"י חכמי התורה); ורגש זה בא רק לאחרי "נקיון הפנימיות", דאימתי יכול להרגיש בענינים גופניים וטבעיים שעושה אותם רק מפני ציווי ה', ה"ז רק לאחרי שיש בו "נקיון הפנימיות", טהרה מוחלטת מדעות ומדות בלתי רצויות כו', שאז שייך שיגיע ל"מטרת התורה" ב"נקיון החיצוניות".
לבו. וזהו גם ביאור החילוק בין דברי הרמב"ם בסוף הל' טומאת אוכלין לדבריו כאן בסוף הל' מאכלות אסורות:
לגאכילת חולין בטהרה (שבזה מדובר בסוף הל' טומאת אוכלין) הוא ענין הפרישות, שהיא ראשית העבודה, וע"ז כותב הרמב"ם שע"י פרישות זו יעלה האדם מחיל אל חיל, "פרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה" (ולכן מפרט הרמב"ם ענינן של המעלות דטהרה וקדושה);
לדאבל כאן בסוף הל' מאכלות אסורות, המדובר במעלת "נקיון החיצוניות" הבא לאחרי "נקיון הפנימיות", דהיינו לאחרי שכבר טיהר את גופו ממעשים רעים וקידש את נפשו מדעות הרעות (וכדיוק לשון הרמב"ם כאן "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו"), ועוד זאת, שאף הגיע "להדמות בשכינה" — ומ"מ, לאחרי כל מעלות אלו יתכן, שעבודתו אינה "לשם הקב"ה" בלבד, אלא מפני התועלת לעצמו, שהוא רוצה להגיע לידי שלימות, עד שיהי' "דומה לשכינה".
להאבל שלימות העבודה היא כאשר "ממרק נפשו (רק) לשם הקב"ה", מבלי לחשוב אודות שלימות עצמו29; שההוכחה הגמורה לכך היא דוקא כאשר כך הוא אופן זהירותו בדברים אלה שחכמים אסרו משום בל תשקצו, כנ"ל באורך.
לוובזה מובן גם החילוק בנוגע להבאת סיום הכתוב: אין כוונת הרמב"ם כאן בהביאו סיום הכתוב "כי קדוש אני", שהאדם מקדש את עצמו מפני שרוצה "להדמות בשכינה" (שדבר זה לא נזכר כלל ברמב"ם כאן), אלא שבעבודתו יורגש רק הענין ד"כי קדוש אני" (קדושתו של הקב"ה, שלמעלה מקדושת האדם, "והתקדשתם והייתם קדושים") — "לשם הקב"ה".
לזולכן לא הביא הרמב"ם כאן "(כי קדוש אני) ה' מקדשכם" (כמו שהביא בהל' טומאת אוכלין), כי "מקדשכם" פירושו זה שהקב"ה מקדש את האדם, וכוונת הרמב"ם כאן (בהבאת סיום הכתוב) היא לא תוספת הקדושה בהאדם, אלא שעבודתו היא באופן של "ממרק נפשו לשם הקב"ה" (ולא בשביל שלימות עצמו).
לח[משא"כ בהל' טומאת אוכלין שמביא הכתוב לראי' על כך ש"קדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה", לכן הביא גם הסיום "כי קדוש אני ה' מקדשכם", שע"י שהקב"ה מקדש את האדם בקדושתו ית', נעשה האדם "דומה לשכינה"31].
לטז. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר בעומק יותר הטעם שהקדים הרמב"ם קדושה לטהרה (אף שבכלל קדושה היא למעלה מטהרה):
מככל שהאדם מתקרב להקב"ה יותר ה"ה מתבטל יותר ממציאותו. וכמו בעמדו לפני המלך, שעצם הדבר שהאדם מרגיש את עצמו ל"מציאות", ואינו בתכלית הביטול לפניו, כמרידה במלך יחשב. וכמאמר32 שגם מאן ד"מחוי לי' במחוג. . קמי מלכא" חייב מיתה. וכן הוא בעבודת השם, דדוקא כאשר האדם מתעלה בעבודתו, ומרגיש את עצמו כעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אזי מרגיש את הצורך למרק את עצמו ולטהר עצמו יותר ויותר מכל רגש של מציאות33.
מאוזה מרומז בדברי הרמב"ם, ד"כל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה", דככל שמתקרב אל הקב"ה ("קדושה") מרגיש את הנחיצות לטהר ולמרק את נפשו מ"מציאותו", עד שמגיע למצב שכל עניניו הם רק "לשם הקב"ה".
מב(משיחת ש"פ תזו"מ תשמ"ח)