Likkutei Sichos·Vol. 32·Bechukosai·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לב·בחוקותי·שיחה א

אשיחה א
א. "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור גו'"¹, ובפרש"י: "למה נמנו [ה­אבות] אחורנית כלומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו שהוא כדאי"².

בולכאורה מקורו³ בתורת כהנים⁴ עה"פ, וז"ל: "ולמה נאמרו אבות אחור­נית, אלא אם אין מעשה אברהם כדיי — מעשה יצחק, ואם אין מעשה יצחק כדיי — מעשה יעקב, כדאי לכל א' וא' שיתלה לעולם בגינו".

גאבל רש"י בפירושו שינה בכמה פרטים מדרשת התו"כ, ולא עוד אלא ש­פירושו הוא היפך מפירוש התו"כ:

דבתו"כ מתחיל מאברהם, וממשיך "אם אין מעשה אברהם כדיי — מעשה יצחק", ומסיים ביעקב; ואילו רש"י כותב בסדר הפוך "כדאי הוא יעקב. . ואם אינו כדאי הרי יצחק כו' הרי אברהם".

ההטעם לשינוי זה מובן בפשטות, כי רש"י מפרש פשוטו של מקרא, ובכתוב מקדים "בריתי יעקב" ל"בריתי יצחק. . בריתי אברהם", שמזה מובן, שזהו גם סדר זכירת ברית אבות⁵ — "כדאי הוא יעקב. . ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו ( — "ואף את בריתי יצחק") כו' אברהם עמו" ( — "ואף את בריתי אברהם").

ואבל יש לבאר ולהסביר טעם שינוי זה — שלפי התו"כ, זכות יעקב היא גדו­לה יותר מזכות יצחק⁶, ושל יצחק גדולה משל אברהם, שלכן⁷ "אם אין מעשה אברהם כדיי — מעשה יצחק (שהוא גדול יותר⁸), ואם אין מעשה יצחק כדיי — מעשה יעקב" (כנ"ל); ואילו לפרש"י, שמתחיל מיעקב ומסיים באברהם, מובן, שדעתו להיפך, שזכותו של אברהם גדו­לה משל יצחק, ושל יצחק גדולה משל יעקב⁹.

זועוד שינוי: בתו"כ מסיים "כדאי לכל א' וא' שיתלה. . בגינו", והיינו שכל א' מהאבות בפ"ע כדאי [אלא שכאשר ה­מצב גרוע ביותר¹⁰, וזקוקים לזכות גדו­לה יותר ולא מספיק "מעשה אברהם", תולים בזכות "מעשה יצחק", או יותר מזה, "מעשה יעקב"]; משא"כ רש"י מדייק בלשונו "ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו. . הרי אברהם עמו"¹¹ — היינו לא ש­זכות כאו"א בפ"ע מספיקה¹², אלא מצ­טרפים זל"ז ועד כולם יחד¹³.

ח[בפשטות מובן הטעם ששינה רש"י בפרט זה מהתו"כ, כי בכתוב נאמר "ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור", היינו שמפורש בפשוטו של מקרא שאין הכוונה שיזכיר כ"א מהאבות בפ"ע, אלא שיצרפם זל"ז¹⁴, ולכן מדגיש רש"י, שבא לפרש פשוטו של מקרא, "יצחק עמו. . אברהם עמו".

טאבל יש להסביר הטעם דשיטות אלו — שלפי התו"כ מספיקה זכות של כאו"א מהאבות בפ"ע, ואילו לפי פשוטו של מקרא, זכירת ברית אבות דיצחק היא דוקא באופן של "עמו", בצירוף ליעקב וכן בנוגע לאברהם].

יב. יש מפרשים¹⁵, ששני שינויים אלה תלויים זב"ז — דגם לרש"י יעקב הוא "בחור שבאבות"¹⁶ וזכותו גדולה משל אברהם ומשל יצחק, ולכן כותב רש"י "הרי יצחק עמו. . אברהם עמו", כי אין דעתו (בפשוטו של מקרא) ש"אם (יעקב) אינו כדאי" מספיקה זכותו של יצחק לחוד (ואדרבא — זכותו של יעקב גדולה משל יצחק), אלא שאז מצרפים זכותו של יצחק עם יעקב ("יצחק עמו") וכן בנוגע לאברהם.

יאאבל [נוסף שעדיין צ"ע סברת ה­שיטות, שלפי התו"כ מודגשת בכתוב זכותו של כאו"א מהאבות בפ"ע ("כדאי לכל א' וא' שיתלה לעולם בגינו"), ולפי רש"י מודגש צירופם זל"ז ("הרי יצחק עמו. . אברהם עמו") — הרי]

יברש"י כותב בפירוש "כדאי הוא יעקב הקטן לכך", דבפשטות כוונתו, דאף ש­יעקב הוא "קטן" בערך שאר האבות¹⁷, מ"מ "כדאי הוא יעקב הקטן לכך" (אלא ש"אם אינו כדאי — הרי יצחק כו' ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו שהוא כדאי") — היינו שרש"י לא ס"ל (כהתו"כ) שזכותו של יעקב היא גדולה משל יצחק ואברהם, אלא יעקב "קטן" מהם, ואברהם גדול מכולם¹⁸.

יג[ובפשטות יש לומר, שדברי רש"י כאן, שיעקב הוא "קטן" בערך לאברהם ויצחק, באים בהמשך, מיוסדים על פירו­שו לעיל (בפ' תשא¹⁹) עה"פ "זכור ל­אברהם ליצחק ולישראל" (לאחרי חטא העגל) — "אם לשרפה הם זכור לאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים, אם להריגה זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה, אם לגלות זכור ליעקב שגלה לחרן", שמזה מובן שגדלה זכותו של אברהם משל יצחק (ויעקב), כיון שהוא "מסר עצמו להשרף עליך", ולמטה ממנה זכות יצחק "שפשט צוארו לעקידה"²⁰, ולמטה מהם זכות יעקב שלא מצינו בו מסירת נפש בפועל, אלא רק ענין ה­גלות].

ידומכל הנ"ל מובן, שיש שני אופנים ב­יחס האבות זל"ז: ע"פ אופן אחד כל הקודם לחבירו גדול ממנו, זכות אברהם גדולה מזכות יצחק וזכות יצחק מיעקב; ובאופן שני כל המאוחר גדול יותר, דיעקב הוא בחור דכל האבות, ויצחק הוא מובחר יותר מאברהם. והחילוק בין התו"כ ורש"י הוא בפירוש כתובים אלה, מה מכריע בזכירת ברית אבות — אם ענין שבו יעקב הוא ה"קטן", או ענין שבו יעקב הוא העיקר (בחור שבאבות).

טוובזה תלוי גם שינוי הב' — כי בענין שבו גדול יעקב מיצחק ומאברהם, יש זכות בכל אחד ואחד מהאבות בפ"ע (בנוגע לזכירת הברית), "כדאי לכל א' וא' שיתלה לעולם בגינו"; אבל בענין שבו אברהם גדול מיצחק ויצחק מיעקב, יש צורך בצירופם זל"ז (לזכירה זו), ל­צרף מעלת אברהם ויצחק למעלת יעקב (אע"פ שיעקב הוא ה"קטן" שבהם).

טזג. ויש לומר הביאור בזה ע"פ שינוי נוסף בפירוש רש"י לגבי התו"כ: בתו"כ הלשון "אם אין מעשה אברהם כדיי מעשה יצחק כו' מעשה יעקב", ואילו רש"י כותב "כדאי הוא יעקב כו' הרי יצחק כו' הרי אברהם. . שהוא כדאי", ומשמיט תיבת "מעשה".

יזוהיינו, שלהתו"כ (עיקר) ההדגשה כאן (בזכירת ברית אבות) היא הזכות שב­"מעשה" האבות (ובזה גדלה מעלת יעקב על שאר האבות); ואילו לרש"י (עיקר) ההדגשה בזכירה זו היא זכות של אבר­הם יצחק ויעקב מצד עצמם, דהיינו עצם היותם "אבות" (ובזה עיקר המעלה הוא באברהם, אלא שכדי שזכות זו תגין ל­בניו אחריו (אפשר ש)צריך להצטרף עם יצחק וגם עם יעקב, אף ש"יעקב הקטן").

יחויובן זה בהקדם חילוק כללי בין ה­תו"כ ופרש"י בכתובים אלה²¹:

יטכתובים אלה (שבסוף התוכחה) מפר­שים סדר סיום הגלות וסדר הגאולה: "והתודו²² את עונם גו' אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם, וזכרתי את בריתי וגו'". והנה בתו"כ מפרש "והתודו את עונם" — "לצד התשובה הן הדברים", "אז יכנע לבבם הערל" — "לצד התשובה הן הדברים", והיינו שלפי פירוש התו"כ יש כאן עשיית תשובה; אבל בפרש"י לא נזכר כאן ענין התשובה, ואדרבה, בה­תיבות "ואז ירצו את עונם" מפרש רש"י — "יכפרו על עונם ביסוריהם"²³, שהרי­צוי והכפרה על העוונות באים (לא מפני שעשו תשובה, אלא) ע"י היסורים²⁴.

כשזהו חילוק עיקרי בין פירוש התו"כ ופרש"י בהטעם שתבוא הגאולה (שמ­דובר עלי' בכתוב): להתו"כ תבוא בגלל זכיותיהם של ישראל, דכיון שעשו תשו­בה על עוונותיהם ונרצה להם עונם, לכן ראויים הם וזכו לגאולה; משא"כ ל­פרש"י אין הכפרה בגלל תשובתם וזכיו­תיהם של ישראל, אלא הקב"ה מביא עליהם יסורים ועי"ז מתכפר עונם, וב­לשון הכתוב — שרש"י מביאו כאן²⁵ — "והעולה על רוחכם גו' אם לא ביד חזקה וגו'"²⁶, שהקב"ה מחזיר את ישראל "לתחת כנפי"²⁷ באופן של "יד חזקה" (ולא מרצונם הם).

כאוכשם שחלוקים בסיבת ריצוי העונות המביא לגאולה (אם הוא בגלל התשובה או בגלל היסורים), כך חלוקים גם ב­מהותה של זכירת ברית אבות ופעולתה בנוגע להגאולה.

כבדהנה זה שיש צורך בזכירת ברית אבות כדי שבנ"י ישובו לארצם, אף ש­כבר נרצה עוונם, מובן, כביאור ה­אוה"ח²⁸, ש"הוידוי יועיל להקל מעליהם הגזירות הרעות אבל להשיבם לכנם (לארץ ישראל) צריך זכות אבות". אבל במהותה של זכירה זו ופעולתה חלוקים התו"כ ורש"י:

כגלפי התו"כ שריצוי העוונות המביא את הגאולה בא ע"י תשובתם של ישראל, היינו שישראל מצד עצמם הם ראויים לגאולה, יש לומר, שהצורך בזכירת ברית אבות הוא, כי התשובה (רק) מבטלת את הרע (עונם), אבל כדי שיהיו ראויים לגאולה (שזהו ע"י "ופניתי אלי­כם", "ונתתי משכני בתוככם. . והת­הלכתי בתוככם"²⁹), זקוקים גם לזכיות [וי"ל שזהו ע"ד שמצינו בגאולת מצרים, דכיון ש"לא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו. . נתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה"³⁰];

כדוזהו ענין זכירת ברית אבות, שע"י ומצד כריתת ברית זו, הרי זכות ה­מעשים טובים של האבות עומד לבנ"י³¹ עד סוף כל הדורות [שהרי זהו תוכן ה­כריתת ברית בין הקב"ה והאבות, שאין זו ברית (רק) עבורם, אלא להיותם האבות של בני ישראל, הרי הברית עם האבות היא ממילא כריתת ברית עם כל בנ"י, זרעם אחריהם, עד סוף כל הדו­רות], וה"ז נחשב כאילו יש להם מעשים טובים וראויים הם לגאולה.

כהמשא"כ לפרש"י, שריצוי העון המביא את הגאולה בא עי"ז שהקב"ה "מחזירן לתחת כנפי. . ביד חזקה"²⁷ (ע"י שמביא עליהם יסורים המכפרים על עוונותיהם), י"ל, שכשם שריצוי העון אינו תלוי ב­מעשה ישראל, כך גם זכות הגאולה אינה תלוי' (כ"כ) במעלה שבמעשה, אלא היא (ג"כ) תוצאה ממעשה הקב"ה עם האבות, שכיון שהקב"ה כרת ברית עם האבות שיגאל את בניהם, לכן, אין נפק"מ (כ"כ) אם הם ראויים לגאולה אלא סו"ס גואל אותם מעבדות לחירות [אלא שכל זמן שעונם לא נרצה, הרי זה ב­סתירה להכר"ב ואי אפשר שיגאלו, אבל לאחרי שנרצה עונם ע"י יסורים, הנה אז נגאלים ע"י זכירת ברית אבות].

כוולכן לא נוגע כאן זכות מעשה ה­אבות, אלא הכריתת ברית שעשה הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בתור אבות, דכיון שכרת ברית עם האבות, הרי אין נפק"מ מצב הבנים, והקב"ה מקיים הבטחתו בכל מצב שהוא.

כזד. ע"פ כל הנ"ל יתבארו גם שאר השינויים (הנ"ל) שבין התו"כ ופרש"י על הפסוק "וזכרתי גו'" [אם יעקב הוא בחור שבאבות או שיעקב הוא "הקטן", וכן אם צריכים צירוף זל"ז ועד של כולם יחד]:

כחזה שהקב"ה קבע שאברהם יצחק ויעקב הם האבות של עם ישראל, שבני­הם אחריהם הם האומה הנבחרת אשר לה ניתנה תורה כו' — ה"ז בגלל³² מסירת נפשם ודביקותם בה', ובזה גדלה מעלת אברהם על שאר האבות³³, שאף שנולד לתרח וגדל בין עובדי ע"ז וכו', הכיר את בוראו בעבודת עצמו, ועד ש­מסר את עצמו לשריפה על קדושת שמו ית', שבזה נעשה אבי האומה;

כטאבל לאידך יש מעלה ביעקב, שדוקא משום שהי' בן יצחק ובן בנו של אבר­הם³⁴, לכן, אע"פ שלא הי' זקוק למסירת נפש דאברהם (ודיצחק), מ"מ, להיות ש­נולד ונתגדל ע"י אברהם ויצחק, הרי מעשיו ועבודתו היו בתכלית הקדושה, ובפשטות, שמילדותו הי' "יושב אהלים", "אהלו של שם ואהלו של עבר"³⁵, ועד שלא הי' פסול בזרעו (אף שאברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו)³⁶, ולכן נקרא¹⁶ "בחור שבאבות".

לוזהו תוכן החילוק בין התו"כ ופרש"י:

לאבתו"כ שההדגשה היא על מעשה האבות, הרי בזה יש מעלה בזכות שב­מעשה יעקב על מעשה יצחק ועל מעשה אברהם, כיון שמעשה יעקב הי' בתכלית הקדושה כנ"ל; משא"כ בפרש"י שההד­גשה היא על האבות עצמם, בתור אבות, הרי בזה יעקב הוא ה"קטן", ולכן מתחיל רש"י מיעקב ומסיים באברהם "שהוא כדאי".

לבאבל לאידך, דוקא משום זה יש צורך לצרף זכותו של אברהם ודיצחק ליעקב ("יצחק עמו. . אברהם עמו") — כי זה שאברהם הוא ה"אב" של בניו אחריו (וכן יצחק) יכולה לבוא מזה³⁷ השפעה גם ל(בני) ישמעאל ול(בני) עשו³⁸, שהרי גם הם יצאו מן (זרעו של) אברהם ויצחק³⁹;

לגוזהו שרש"י מדייק "ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו. . אברהם עמו", דכדי שזכות אבות תעמוד דוקא לבני ישראל, זהו ע"י שמצרפים אברהם ויצחק ל­יעקב⁴⁰, שאז זכירת ברית אברהם ויצחק שייכת אך ורק לבני ישראל.

לד(משיחת ש"פ בהו"ב תשכ"ח)