Likkutei Sichos·Vol. 32·Bechukosai·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לב·בחוקותי·שיחה ב

אשיחה ב
א. כ' הרמב"ם בסוף הלכות תמורה — שהוא סיום ספר קרבנות¹ — וז"ל:

באע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם, כמו שביארנו בסוף מעילה [וז"ל שם: "והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי ו­טובת עשייתן בעוה"ז ידועה. . והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע. . חוקים חקתי² לך כו'"³], ראוי להתבונן בהן, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים⁴ שה­מלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל⁵ חוקי התורה (ואח"כ ממשיך לבאר "טעם" לדיני תמורה, כדלקמן סעיף ד).

גכלומר: נוסף למה שמשמע מדברי הרמב"ם בהלכות מעילה שם שבעצם יש טעמים גם לחוקים⁶, אלא "שאין טעמן ידוע"

ד[וזהו בהתאם לשיטתו בספרו מורה נבוכים⁷, שהאריך בנוגע לטעמי המצות, ש"כל⁸ ציווי ואזהרה. . תוצאת חכמה והמטרה בו תכלית מסויימת (ולא רק "תוצאת הרצון המוחלט", "סתם רצון לא לבקשת תכלית"). . כל המצות. . יש להן טעם כלומר שיש לאותו הציווי או האזהרה תכלית מועילה"⁹. וכן כתב גם הרמב"ן בפירושו על התורה¹⁰] —

המחדש כאן הרמב"ם ענין נוסף, שיש חובה על האדם, "להתבונן" בחוקי ה­תורה, "וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם"¹¹.

וב. וצריך ביאור:

זמפורש בשמונה פרקים להרמב"ם¹², דזה שארז"ל¹³ "לא יאמר אדם אי אפשי (לעשות עבירה). . אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי", היינו רק בחוקים, "שאלמלא התורה לא היו רעות כלל", ולכן ההמנעות מהם היא רק מצד ציווי התורה, "אבי שבשמים גזר עלי"; משא"כ במשפטים, ש"הם הענינים המ­פורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות", צריך לומר "אי אפשי", כי "הנפש החשו­בה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות" — הרי מפורש כאן שיש חילוק בין חוקים ומשפטים גם באופן קיומם: במשפטים חייב לומר "אי אפשי", כלומר שמחיוב האדם לקיימה מחמת טעמה השכלי, ו­אילו בחוקים חייב לומר "אפשי", כלומר שקיומה יהי' באופן שאין לה טעם שכלי אלא רק מצד קבלת עול מלכותו ית', "אבי שבשמים גזר עלי"¹⁴.

חוכ"כ הרמב"ן בפירושו על התורה¹⁵ (דס"ל כהרמב"ם שיש לכל מצוות התורה "טעם¹⁵ נכון ותועלת שלימה" — כנ"ל ס"א), שהמשיל ענין החוקים ל"גזירת ה­מלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם" (אף שהמלך עצמו "יודע הצורך והתועלת במצוה ההיא. . ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו"¹⁶), ומשום כך "אין העם נהנים בהם. . ו­מקבלים אותם (רק) ליראת המלכות". שמזה מובן גם בנוגע לחוקי התורה, שקיומם צ"ל "ליראת המלכות".

טועפ"ז יש לתמוה בדברי הרמב"ם כאן ש"ראוי להתבונן" בחוקי התורה, "וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם" — והיינו שהאדם צריך להשתדל להבין תועלת החוקים (ושהדברים שנאסרו ע"י חוקי התורה הם דברים רעים כו') [ולאידך, אם האדם יכול ליתן לו טעם — הרי אמירתו "אפשי" היא היפך הדרך הרצוי, שהרי "נפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות"]?

יג. וי"ל הביאור בזה — שיש הפרש בין הטעמים דמשפטים והטעמים דחו­קים:

יאהטעמים של "משפטים" הם בשכל האדם, כי הדברים מוכרחים ע"פ שכל האדם מצד עצמו, וכלשון חז"ל¹⁷ "אל­מלא נכתבו דין הוא שיכתבו"; משא"כ הטעמים של חוקים, יסודם (רק) בשכל התורה (חכמתו ית', שלמעלה משכל נבראים), אינם טעמים מוכרחים בשכל הפשוט דאדם (אלא שלאחרי שמבארים הטעם והתועלת שבזה, שכל האדם "מס­כים" ומקבל שיש כאן תועלת כו'¹⁸).

יבובזה יש לבאר דיוק לשון הרמב"ם בהמשך ההלכה, שלאחרי שמבאר הטעם לדין תמורה (וכן הטעם דהוספת חומש בפדיון הקדש) — כדלקמן ס"ד — מסיים: "ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מ­רחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים", דיש לומר, שהטעם שנקט הרמב"ם לשון זה, "עצות מרחוק מגדול העצה", אינו משום שתפס לישנא דקרא¹⁹ ליופי המליצה, אלא שזוהי הגדרת ענין ה"טעמים" שבהלכה זו²⁰, שה"טעמים" שאתה יכול ליתן לחוקים הם "עצות" הבאות "מרחוק", "מגדול העצה". כלומר: הטעמים דחוקים אינם "עצות" (שכל) האדם, ששכל האדם (מצד עצמו) מייעץ לאדם להתנהג כך (שהרי אינם דברים מוכרחים מצד השכל עצמו), אלא זוהי "עצה" של הקב"ה²¹, "מגדול העצה" (ה­"רחוק" מן האדם).

יגולכן צ"ל זהירות, שאם "לא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה — כי לא הגיע עדיין אליו מרחוק — אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' כו'"²².

ידולכן הורו חז"ל שהאדם צריך לומר (בחוקים) "אפשי ומה אעשה אבי שב­שמים גזר עלי" — אע"פ ש"אתה יכול ליתן לו טעם" — כי שכל האדם מצד עצמו (לולא העצה מרחוק) אינו רואה את רעת דברים הנאסרים, וקיומם של החוקים — ע"י קבלת גזירתו של מקום ("אבי שבשמים גזר עלי"), אלא ניתנה אפשריות להתבונן בהם ו"ליתן לו טעם".

טוד. עפ"ז אתי שפיר ג"כ, למה כתב הרמב"ם ענין זה בנוגע לחוקים דתמורה (ולא בחוקים אחרים שקדמו לה)²³ — כי בתמורה מודגש, שהטעם שאתה יכול ליתן לו הוא רק עצה "מרחוק מגדול העצה".

טזוז"ל הרמב"ם (בטעם לדין תמורה): יראה לי שזה שאמר הכתוב²⁴ והי' הוא ותמורתו יהי' קודש, כענין שאמר²⁵ ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו, ירדה תורה לסוף מח­שבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר ש­חזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו, אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש. וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא.

יזולכאורה, טעם זה אינו מובן כל צרכו: מכיון ש"אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין"²⁶, ולא עוד, אלא ש"מכריזין²⁷ עליהן בפני כל הבאין ל­פדות, אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים, ואמר אחד בעשרים כו' בחמי­ שים"²⁸ — כיצד יעלה על דעתו שיהי' ביכלתו לפדות "בפחות משוויו", הרי "כל הבאין לפדות" יציעו סכום גדול יותר, וכ"ש וק"ו שה"שלשה בקיאין" לא יניחו לפדות בפחות משוויו²⁹?

יחוכן אינו מובן — החשש ש"אם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא" — דלאחרי שרו­אים שהקדיש ממונו (עי"ז שהתגבר על יצרו וטבעו להרבות קנינו³⁰), אעפ"כ חוששים לא רק שמא יחזור בו, אלא שיתהפך מן הקצה אל הקצה, עד שישקר ו"יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא"!

יטוהביאור בזה — שטעמים אלו הם "עצות מרחוק מגדול העצה": מצד שכל הפשוט דהאדם אין זה דבר המתקבל, אבל "ירדה תורה לסוף מחשבת האדם כו'", דהיינו, שהקב"ה שברא את האדם ותכונות נפשו, יודע את טבע האדם עד "סופו", שטבע זה "להרבות קניינו ולחוס על ממונו" יש בכוחו להטות את האדם עד שישתדל לפדות בפחות משוויו, ועד שאפשר שיתהפך מן הקצה אל הקצה, ותמורת רצונו הקודם להקדיש ממונו לה', יתנהג באופן הפכי, עד ש"יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא".

כורק הקב"ה בורא האדם יכול ליתן "עצות" אלו³¹.

כאה. אבל עדיין אין הענין מתיישב כל צרכו:

כבכל הנ"ל מתרץ רק שגם לאחרי נתינת הטעם לחוקים, קיומם תלוי ב"יראת המלכות" וקבלת עול מלכותו (כי ה­טעמים ש"אתה יכול ליתן" לחוקים אינם טעמים המוכרחים בשכל האדם, אלא "עצות מרחוק מגדול העצה") — אבל עדיין צריך ביאור: סו"ס ההתבוננות ב­טעמי החוקים הרי היא היפך מענין קבלת עול, כמובן בפשטות, דכאשר ה­אדם משתדל ומשתוקק למצוא טעם ותועלת במצוה, ה"ז סתירה להשתוקקות לקבל ע"ע המצוה רק משום שכך גזר הקב"ה.

כגגם אינו מתורץ היטב מרז"ל הנ"ל שבחוקים צריך האדם לומר "אפשי" — דלכאורה, כיון שסו"ס ביכולתו של שכל האדם להבין שיש תועלת בענין החוקים (וכפי שביאר הרמב"ם בספרו מו"נ ה­תועלת בכו"כ חוקים) — אף ששכל מצ"ע אינו מכריח ענינים אלו — א"כ "נפש החשובה" צריכה לומר (עכ"פ לאחרי ה­התבוננות בטעמי החוקים) "אי אפשי"?

כדו. ויובן זה בהקדים דברי הרמב"ם במורה נבוכים⁷, שלאחרי שמבאר ש"כל המצות. . יש להן טעם. . תכלית מועי­ לה" — ממשיך, שכל זה הוא רק בנוגע לכללות³² המצוה, ש"כלל⁸ המצות יש ל­הן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסויימת צוה בהן, אבל פרטיהן הן אשר נאמר בהן שהן לפשט הציווי³³. . אי אפשר ליתן טעם כלל" לפרטי המצות, והיינו, שפרטי המצוות הם בגדר "חוקה", היינו גזירה בלי טעם³⁴.

כהונמצא, שלשיטת הרמב"ם יש בכל המצוות — גם משפטים — ענין של חוקה ממש, ש"אי אפשר ליתן (לו) טעם כלל", שמזה מובן במכש"כ וק"ו בנוגע לחוקים, שזה שכתב הרמב"ם שאפשר לתת להם טעם (הרי נוסף ע"ז שהטעם הוא "עצות מרחוק מגדול העצה"), יש בהם פרטים ש"אי אפשר ליתן (להם) טעם כלל"³⁵.

כווהחילוק בין משפטים וחוקים הוא: במשפטים כללות המצוה הוא ענין ש­שכל האדם מחייבו, וענין זה של המצוה גובר ומכריע על פרטי המצוה שאין להם טעם; משא"כ בחוקים, שבהם גובר חלק המצוה שאין לה טעם (אם מצד שכללות המצוה אין לה טעם ידוע, או שיש לה ריבוי פרטים שאין בהם טעם³⁶) על חלק המצוה שיכולים לתת לו טעם (ובפרט שגם הטעם שיכולים לתת אינו רק "עצות מרחוק מגדול העצה", כנ"ל).

כזועפ"ז מובן, שבחוקים ישנם שני ה­ענינים: קבלת עול מלכותו וההתבוננות בטעמים, ואינם סותרים זא"ז — כי הם בחלקים שונים של המצוה: יש בחוקים מה ש"אי אפשר ליתן טעם כלל" (וב­חוקים — חלק זה הוא הגובר ומכריע) — וקיום המצוה הוא ע"י יראת המלכות, קבלת עול מלכותו [ובהם צריך האדם לומר "אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי"³⁷]; ומצד חלק המצוה ש"אתה יכול ליתן לו טעם" — ההתבוננות בטעם המצוה (אף שחלקה העיקרי אין לו טעם)³⁸.

כחז. והנה, ע"פ כל הנ"ל נמצא, של­שיטת הרמב"ם יש "התכללות" בהמצוות: במשפטים יש ענין של "חוקה" (שאי אפשר ליתן טעם כלל), והיינו פרטי ה­מצוה; ולאידך, בחוקים יש טעם ותועלת (וכן הוא בכל החוקים, כדיוק לשון ה­רמב"ם בנוגע לשלמה המלך, ש"הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה").

כטובטעם הדבר — יש לומר:

למטבע האדם שטבע בו השם שציווי שיש לו טעם (משפטים) — קיומו הוא ביתר חיות ותענוג³⁹, וציווי שאין לו טעם (חוקים) — קיומו הוא ביתר קבלת עול, כחוק וגזירת המלך.

לאוהתכלית הרצוי' היא — שתהיינה שתי המעלות בכל המצות, שגם קיום החוקים יהי' מתוך חיות ותענוג (כמו משפטים), ולכן גם בחוקים יש ענין של "טעם"; ולאידך, גם המצוות דמשפטים צריך לקיימם (לא רק מצד הטעם ה­שכלי, אלא) מצד רצון הקב"ה, "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", כמו חוקים — ו­לזאת אין טעם לפרטי המצוות (דמשפ­טים), שגם קיומם של משפטים קשור עם קבלת עול מלכותו וקיום גזירתו של הקב"ה.

לבובעומק יותר:

לגעי"ז שניתן טעם גם בחוקים, ה"ז פועל, שהאדם יקיים מצות אלו בחיות ותענוג, לא רק מפני חלק זה של המצוה ש"אתה יכול ליתן לו טעם", אלא גם מצד כללות המצוה, דהיינו שהקבלת עול שלו היא מתוך חיות ועונג, קיום החוקה הוא לא רק ע"י כלי המעשה שלו, שכופה אותה לעשות רצון הקב"ה, אלא שכל כחות נפשו "משתתפים" ב­עשיית המצוה, "כל עצמותי תאמרנה" קיים רצונו ית'⁴⁰;

לדוכן לאידך במשפטים — דזה שפרטי המצוה אין להם טעם (ואינם אלא חוקה וציווי השם, בלי טעם) פועל גם בחלק השכלי של המצוה, שהאדם יכיר, שגם חלק זה של המצוה שמבין ומשיג, "אין זה. . תכלית הטעם וגבולו"⁴¹, כי באמת הרי הם (כמו חוקים) "עצות מרחוק מ­גדול העצה"⁴², שהחכמה האמיתית ב­מצוות השם הרי היא חכמתו ית', שלמע­לה משכל הנבראים, וכמ"ש הרמב"ם⁴³ ד"אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא".

להאלא שלעתיד לבוא יתגלו גם טעמי תורה, כפרש"י עה"פ⁴⁴ "ישקני מנשיקות פיהו" — "מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" — בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו⁴⁵, ואז "יהיו⁴⁶ ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר⁴⁷ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

לו(משיחת ש"פ ראה תשמ"ז)