Likkutei Sichos·Vol. 33·Bein HaMetzarim·Matosלקוטי שיחות·כרך לג·בין המצרים·מטות

אמטות
א. ארז"ל¹ שימי בין המצרים נרמזו במש"נ בנבואת ירמי'² (אודות חורבן בית ראשון וגלות בבל) "מקל שקד אני רואה" — "השקד³ הזה. . משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית".

בבפשטות משמע, דזה שזמן גידול ה­שקדים רומז לזמן בין המצרים, הוא רק מפני ששניהם שווים במספרם (כ"א). אבל ע"פ הידוע שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שיש גם קשר פנימי ביניהם.

גויש לבאר זה ע"פ דברי המשנה⁴ שיש שני מיני שקדים — שקדים מרים ושק­דים מתוקים, דשקדים מרים הם מתוקים בקטנותם⁵ ונעשים מרים בגדלותם, וב­שקדים מתוקים הוא להיפך, שבקטנותם הם מרים⁶ ואח"כ בגמר בישולם נעשים מתוקים.

דומבואר בצפע"נ (להרגצובי)⁷, שעיקר שם "שקדים" הוא על "הגדולים המתו­קים" (ואלה שבקטנותם הם מתוקים נק' "לוזים"⁸). ונמצא, שתכונת ה"שקד" (ופעו­לת כ"א ימי בישול שלו) היא⁹ — להפוך ממר למתוק¹⁰.

הוי"ל שמטעם זה נרמזו ימי בין ה­מצרים ב"מקל שקד" — כי תוכן עבודת ימים אלו הוא לא רק לבטל את הענין השלילי (ה"מרירות") שבהם, אלא עוד זאת (וע"ד לשון הרמב"ם¹¹ בנוגע לימי הצומות לעת"ל) — להפכם^*11 ל"ימים טובים¹² וימי ששון ושמחה"¹³, שתמורת "מרירותם", יהפכו הימים ל"מתוקים" ושמחים¹⁴.

ו[ועפ"ז יומתק היעוד בירמי'¹⁵ "והי' כאשר שקדתי עליהם לנתוש גו' כן אשקוד עליהם לבנות גו'" — שענין ה­"שקד" עצמו הוא להיפך מן הקצה אל הקצה, שתמורת השקידה להיפך הטוב (שבתחילת נבואת ירמי') נעשית השקידה לטוב¹⁶].

זב. עפ"ז יש לבאר עוד פרט בנבואה זו:

חהרמז על ימי בין המצרים שב"מקל שקד" הוא מתכונת המהירות בגידול הפרי, וא"כ צריך תוספת ביאור: מדוע היתה הנבואה ב"מקל שקד" (שראה "מטה מאילן שגדילים בו שקדים"¹⁷, היינו ש­המקל עצמו הי' "בלא עלים ובלא פרחים"¹⁸), ולא הראה לו ענף שיש עליו שקדים כו'?

טלכאורה י"ל שבזה נרמז עוד ענין: "מקל" מורה על הכאה¹⁹ — העונשים ופורעניות²⁰ שהביא הקב"ה על ישראל בימים אלו. אבל לכאורה אין זה ביאור מספיק, שהרי עיקר הנבואה כאן הוא על ענין ה"שקידה" ("שוקד אני על דברי לעשותו"²¹), ועד שבכתוב זה לא נזכר בפירוש ענין הפורעניות²², וא"כ עדיפא הו"ל לרמז ענין השקידה באופן ברור וגלוי (ע"י ראיית פרי (עכ"פ פרח) שקדים), ולא להעלים רמז זה ע"י ראיית "מקל שקד" (עד שירמי' הוצרך להתבונן בהמקל עד ש"הכיר בו שהוא מעץ שקד"¹⁸).

יוע"פ משנת"ל בתוכן ענין ה"שקד" י"ל, שהטעם שראה מקל דוקא הוא משום שהרמז הנ"ל שבשקדים (הפיכת מר למתוק) שייך למקל.

יאג. הסברת הענין:

יבמבואר בכ"מ²³ (בענין שני השמות ש­בהם נקראו ישראל — "שבטים" ו"מטות") — ההבדל בין "שבט" ו"מטה" בפשטות, ש"שבט" הוא ענף רך שיש בו עדיין לחלוחית מיניקת האילן (ועאכו"כ כש­עדיין מחובר לאילן), משא"כ "מטה" הוא ש(לאחר שנכרת מן האילן) כבר נתיבשה לחות יניקתו —

יגאבל דוקא משו"ז הרי השבט נעשה קשה וחזק — מטה.

ידובדרגות העבודה של האדם:

טו"שבט" מרמז על בני ישראל כשהם במצב של "חיבור למקורם", שבכללות הוא בזמן שביהמ"ק עומד על מכונו ובנ"י יושבים על אדמתם, ו"אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך"²⁴ — אז נרגש בישראל החיבור למקורם ("אילנא דלעילא"); משא"כ "מטה" מורה על מצבם של בנ"י בגלות, שלא ניכר אז בגלוי חיבורם למקורם, ד"אותותינו לא ראינו"²⁵ (שאין ראיית אלקות וכו') ועד שיש העלמות והסתרים על עבודתו ית' ומניעות ועיכובים. אבל דוקא בעבודה זו מתגלה תוקפו של איש ישראל, ש­מתגבר על כל המניעות והעיכובים ו­לוחם עם המנגדים ומנצחם, עד שמגיע לשלימות העבודה, שמהפך את ה"מרי­רות" של גלות ל"מתיקות" דגאולה.

טזולפי"ז י"ל, שהרמז ב"מקל" שבנבואת ירמי' הוא לה"תוקף" שבמקל (ע"ד "מטה") — כי כדי להפוך ממר למתוק (שזוהי תכונתם של שקדים כנ"ל) זקוקים לתוקפו של "מקל"²⁶, כנ"ל.

יז[ויש לומר, שענין התוקף הנרמז ב­"מקל" שייך גם לענין המהירות שבשקד — ש"ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות"²⁷ (וזהו הפירוש הפשוט ב­נבואת ירמי', ד"מקל שקד" הוא רמז ש­הקב"ה "ממהר לעשות"²⁸ דבריו):

יחידוע ביאור אדמו"ר הזקן²⁹ עה"פ³⁰ "ויגמול שקדים" גבי מטה אהרן הכהן — שברכת כהנים פעולתה השפעת חסד ל­מטה באופן של "מהירות". כי יש השפעת חסד ה"מתעכב³¹ ושוהה עד שנמשך ובא למטה, שהרי בכל השתלשלות מהיכל להיכל הוא ע"י משפט אם ראוי הוא שיומשך ההשפעה למטה ומעיינים בדינו כו'", משא"כ כשנמשך החסד על ידי אהרן (ובניו אחריו) בברכת כהנים "אזי השפע היא נמשכת במהירות דרך כל העולמות באין מונע ומעכב", וכמשל "נהר³² גדול במאד שהליכת המים הוא בתגבורת גדולה. . לא יעוכב ע"י מונ­עים ומעכבים. . כי אם הלוך ילך כ­מנהגו וישטוף העצים והעפר המעכבים". ומובן מזה, שה"מהירות" ("שקד") — באה מהתגברות בתוקף ("מקל") על כל ה­מניעות ועיכובים³³].

יטד. והנה ידועים דברי השל"ה³⁴ ש­ שלש הפרשיות מטות מסעי דברים "תמיד³⁵ חלים בין המצרים כי הוא דבר בעתו"³⁶ (ומבאר כמה פרטים בהשייכות דתוכן שלש פרשיות אלו לימי בין המצרים).

כוע"פ הנ"ל יש כאן רמז גלוי לענין בין המצרים בשמה של הפרשה הראשו­נה (משלש פרשיות אלו) — שע"פ מנהג ישראל (דתורה הוא) נק' "מטות"³⁷ (ע"ד "מקל שקד").

כאויש לומר, שתוכן הנ"ל שב"מקל (שקד)" ו"מטה" — הכח והתוקף להפוך מצב בלתי רצוי לטוב — מרומז בפרטי פרשה זו, שיש בה שלשה ענינים: (א) פרשת נדרים, (ב) מלחמת מדין, (ג) סיפור בני גד ובני ראובן.

כבנדרים: ידוע הביאור³⁸ במאמרי חז"ל בענין הנדרים — שנראים כסותרים זל"ז, שבמקום אחד אמרו³⁹ "נדרים סייג ל­פרישות", ובירושלמי⁴⁰ איתא "לא דייך מה שאסרה לך תורה" —

כגשמדובר בהם בשתי דרגות שונות בעבודת האדם: בתחילת העבודה צ"ל זהירות יתירה שעניני העולם לא יורידו את האדם להיות שקוע בגשמיות וחומ­ריות, ולכן צ"ל הפרישות מעניני העולם, ו"נדרים סייג לפרישות"; אבל לאחרי שהאדם מתעלה בעבודתו, ומאיר בו אור הקדושה עד שביכולתו לברר ולזכך גשמיות העולם ולהעלותה לקדושה, הרי אדרבה, עליו להתעסק בבירור וזיכוך העולם.

כדומזה מובן, שפרשת נדרים מכוונת בעיקר לאדם שהוא בתחלת ואמצע עבודתו שלכן זקוק לפרישות מן העולם.

כהאבל התכלית שבדבר היא — הפרת⁴¹ הנדר (ע"י האב והבעל), וכן התרת⁴¹ ה­נדר (ע"י החכם) — שהאב והבעל והחכם בכחם לפעול, שגם אדם כזה, שמצד עצמו, ומצבו — שזקוק הוא לנדרים (להפרישו מעניני העולם), יוכל להעלות את עניני העולם לקדושה (הם מבטלים את הנדר ומהפכים את האיסור ל­היתר⁴²).

כווזוהי השייכות בין פרשת נדרים ל"מטות" — כי תכליתם של נדרים, הפרתם, הוא ע"י נתינת ופעולת התוקף ("מטה") להפוך ב"מהירות" את חושך העולם לאור הקדושה.

כזמלחמת מדין: עיקר האריכות בפר­שתנו אינה ע"ד המלחמה ונצחונם של בנ"י, אלא ע"ד השלל והמלקוח של מדין⁴³, טהרתן והכשרתן של כלי מדין⁴⁴, וכן חלוקת השלל ותרומת המכס לה' ממנו⁴⁵.

כחוהיינו, כי תכלית שלימות (העבודה ב)מלחמת מדין היא לא רק ביטול (קליפת) מדין, אלא הפיכת המר למתוק, לטהר ולהעלות את השלל של מדין ל­קדושה, עד שחלקו הורם להיות "תרומת ה'"⁴⁶.

כטבני גד ובני ראובן: חששו של משה הי' — "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"⁴⁷, היינו שאינם רוצים להלחם עם כנען. וכן הוא ברוחניות, שהטעם שבני גד ובני ראובן רצו להשאר בעבר הירדן, "ארץ מקנה"⁴⁸, הוא מפני⁴⁹ ש­בחרו להיות רועי צאן, עסק המאפשרם להיות במצב של התבודדות (בשדה, הרחק מטרדות ושאון שבעיר) כדי ש­יוכלו להיות בדביקות תמידית בהקב"ה כו'. וזוהי טענת משה רבינו בתשובתו להם "האחיכם יבואו למלחמה וגו'" — ר"ל שעיקר העבודה היא שהאדם יבא וילחם בחומריות העולם, כדי לבררה ולזככה כו', ולכן התנה עמהם, "אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה. . (עד ש)נכבשה הארץ לפני ה'"⁵⁰.

לובזה הוא גם סיום הפרשה — הסיפור אודות בנין ערי סיחון ועוג על ידי בני גד ובני ראובן⁵¹, ובאופן של "מוסבות שם"⁵², שערים אלו היו שייכות לע"ז, "ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים"⁵² — אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא⁵³.

לאולכן קורין פ' זו בבין המצרים — להורות, שתכלית ענינם של ימים אלה היא להפכם ממרירו למתקא, שיהפכו ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה", ב­גאולה העתידה לבא, במהרה בימינו ממש.

לב(משיחת ש"פ מטו"מ תשל"ה)