Likkutei Sichos·Vol. 33·Bamidbar·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לג·במדבר·שיחה א

אשיחה א
א. בפסוק¹ "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל" (שנאמר בהמשך למנין "בני ישראל"), מעתיק רש"י את התיבות "אך את מטה לוי לא תפקוד", ומפרש: כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. ד"א צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר² אמר אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל.

במפשטות לשון רש"י נראה, שאין כוונתו לשלול הפירוש ד"אך את מטה לוי לא תפקוד" היינו שמטה לוי לא נמנה כלל, ומפרש שגם מטה לוי נמנה (וכמפורש לקמן בפרשה³) אלא שהוא נמנה "לבדו"⁴ — כי א"כ הו"ל לרש"י⁵ להדגיש החידוש, שמטה לוי נמנה לבדו (שהרי עדיין לא נזכר בקרא שמטה לוי נמנה)⁶, ואח"כ להוסיף הטעמים מדוע נמנה לבדו;

גכ"א שרש"י בא לבאר מדוע נמנה מטה לוי לבדו — ואומר ע"ז שני טעמים: א) להיותו "לגיון של מלך". ב) כדי ש­"אל יהיו אלו בכלל" ה"גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר".

דויש לומר, שלא הוצרך רש"י לשלול הפירוש הנ"ל (שמטה לוי לא נמנה כלל) — כי לאחרי שכבר פירש בתחלת ה­פרשה "מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה. . כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן", מובן בפשטות⁷ (ואין כל ספק) שמטה לוי נמנה, ואדרבא⁸.

האלא שרש"י בא ליישב הקושי בה­כתוב: מכיון שבפסוקים שלפנ"ז (בסיפור פרטי מנין בנ"י) מפורש שלא נמנו בני לוי⁹, הרי מוכח שבציווי "שאו את ראש כל עדת בנ"י גו'"¹⁰ לא נכלל שבט לוי — וא"כ מהו טעם הציווי "אך את מטה לוי לא תפקוד גו' בתוך בנ"י", שמזה משמע שמחדש שלא למנותו ביחד עם שאר ישראל¹¹? וע"ז מביא רש"י שני טעמים, כנ"ל.

וב. אבל עדיין צריך להבין:

זא) פירושו של רש"י (ביאור הטעמים לזה שמטה לוי נמנה לבדו) שייך גם להתיבות שבסיפא דקרא — "(אך גו' לא תפקוד גו') בתוך בני ישראל"; ומדוע לא העתיק רש"י גם תיבות אלו, לא ב­פירושו ולא בהד"ה (ולא רמזן אפילו ב"וגו'")?

חב) השאלה הנ"ל (מהו החידוש שלא למנות מטה לוי בתוך בנ"י) מתעוררת כבר לעיל, בפסוק¹² "והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" (שגם מזה מוכח שיש חידוש שלא לפקוד את הלוים "בתוכם")¹³ — ומ"מ לא פרש"י שם מאומה¹⁴; וא"כ אינו מובן: מהו הקושי המיוחד בקרא דילן, שדוקא בו הוזקק רש"י לבאר מדוע נמנו הלויים לבדם¹⁵?

טג) מה קשה בטעם הראשון דרש"י, שמשו"ז לא מסתפק בו והביא טעם שני¹⁶?

יובפרט שלכאורה הוא רחוק מדרך הפשט — הן מצד כללות תוכנו (שהטעם שנמנו לבדם הוא כדי להצילם מהגזירה ש"צפה הקב"ה שעתידה לעמוד"), שקרוב יותר ל"אגדה" מלפשוטו של מקרא¹⁷; והן מצד המשך הכתובים כאן: ב­פסוק שלאח"ז¹⁸ נאמר "ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וגו'", דהיינו ה­מינוי ושררה¹⁹ של מטה לוי על המשכן. וא"כ, בשלמא לפי' הא' של רש"י, שמטה לוי נמנה לבדו להיותו "לגיון של מלך", מובן המשך הדברים²⁰, כי הציווי "ואתה הפקד את הלוים על משכן גו'" הוא הטעם ל"אך את מטה לוי לא תפקוד גו' בתוך בני ישראל" (להיותם "לגיון של מלך" הממונים על משכן העדות); אבל לפי' השני אין כאן המשך, לכאורה, בין "ואתה הפקד את הלוים גו'" ל"אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'"?

יא[ולפירוש זה (הב'), הו"ל לכתוב כאן (לא "ואתה הפקד את הלוים גו'", אלא) הפסוק שבהמשך הפרשה²¹ "ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בנ"י גו' והיו לי הלוים"²² — בהתאם להטעם שניצלו (הלויים) מן הגזירה "לפי שהם שלי שלא טעו בעגל"²³ (וכפרש"י²¹ דלקיחת ה­לויים היתה "כשחטאו בעגל. . והלויים שלא עבדו ע"א נבחרו")²⁴].

יבג. ויש לומר הביאור בזה:

יגבכתוב כאן יש, לכאורה, כפל לשון — "(אך את מטה לוי) לא תפקוד ואת ראשם לא תשא". דלכאורה הול"ל "אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישר­אל", או "אך את ראש בני לוי לא תשא בתוך בנ"י" (וכיו"ב).

ידומפשטות הלשון משמע, ש"לא תפ­קוד" ו"לא תשא" הם שני פרטים שונים בענין המנין.

טווהחילוק ביניהם — בפשטות²⁵: "תפ­קוד" פירושו פעולת המנין, נשיאת ראש ("ראשם. . תשא") פירושה (לפרש"י²⁶) קבלת "סכום מנינם", היינו ידיעת הסך­הכל "כמה הם".

טזוהנה ע"פ פי' רש"י, יש בכלל הבדל עיקרי בין אופן מנין בני ישראל למנין הלויים: במנין בנ"י פי' רש"י²⁷ שהי' "על ידי שקלים בקע לגלגולת" [וזהו בהתאם לפירושו בר"פ תשא ד"כשתחפוץ לקבל סכום מנינם. . אל תמנם לגלגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם"], משא"כ מנין הלויים הי' "על פי ה'"²⁸, וכפרש"י "הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל" (ועי"ז ידע משה "מנין יונקיהם" — שהרי מנין הלוים הי' "מבן חודש ומעלה"²⁹).

יזוזהו פירוש לשון הכתוב "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בנ"י" — כלומר, שלא זו בלבד ש­כמות מנינם של הלויים ("ראשם. . תשא") לא הי' "בתוך בני ישראל" (היינו שאין לכלול "סכום מנינם" של הלויים בתוך סכום מנינם של בנ"י³⁰), אלא שגם אופן פעולת המנין ("תפקוד") של בני לוי הי' שונה לגמרי מאופן פקודת בנ"י, כנ"ל³¹.

יחד. והנה ע"פ יסוד זה (שיש כאן ב' ענינים — פקידה ונשיאת ראש; מעשה המנין וסיכום חשבון המנין) יש לחקור בפירוש הכתוב "אך את מטה לוי לא תפקוד" — די"ל בשני אופנים:

יטא) בפשטות — שסיום הכתוב "בתוך בני ישראל" מוסב גם על התחלת הכתוב "אך את מטה לוי לא תפקוד", וכוונת ה­כתוב היא, שלא תפקוד את הלויים "בתוך (באותו אופן המנין של) בני ישר­אל", כי מנינם הי' באופן שונה.

כב) מכיון שמנין הלויים הי' ע"י בת­קול שהודיעה למשה "כך וכך תינוקות יש באהל" — הרי אין זה בגדר "תפ­קוד"³², שענינו הוא א) פקידת האדם ב) שמונים א' א' "לגולגלותם". ועפי"ז ה­כתוב מתחלק לשנים — (א) "אך את מטה לוי לא תפקוד" — סוף ענין, ששבט לוי לא ניתן לפקוד כלל³³; (ב) "ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל" — שידיעת "סכום מנינם" אינה "בתוך בני ישראל", אלא בפני עצמם.

כאוזהו החילוק בין שני הפירושים ברש"י:

כבלפירוש הא' — "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו" — גם רישא דקרא ("אך את מטה לוי לא תפקוד") בא להדגיש החיוב, שאת מטה לוי צריכים למנות לבדו (לא "בתוך בני ישראל"), היינו שגם הלויים נפקדו, אלא שנמנו בפ"ע באופן שונה.

כגמשא"כ לפירוש השני — "צפה הקב"ה כו' גזירה על כל הנמנין כו' אל יהיו אלו בכלל" — לא בא הכתוב (ברישא דקרא) להדגיש חיבתן של בני לוי במנינם המיוחד, אלא אדרבה — מצד חיבתן לא נפקדו (כלל), כדי שלא תחול עליהם ה"גזירה (ש)על כל הנמנין כו'".

כד[כלומר: לפרש"י כאן צ"ל, דמה שלא חלה גזירת המרגלים על הלויים, אינו (רק) משום שנמנו "מבן חודש גו'" ובמילא לא נכללו במנין ד"מבן עשרים גו'"³⁴ (דאם זוהי כוונת רש"י, הו"ל לפרש זה בהדיא, כי עדיין לא למדנו שהלויים נמנו "מבן חודש גו'") — אלא (גם) מפני שלא נפקדו (כלל), כדלקמן סעיף ו].

כהולפירוש זה, מש"נ "אך את מטה לוי לא תפקוד" פירושו, פשוטו כמשמעו — שלא יפקוד את הלויים, כדי להצילם מגזירת המרגלים^*34.

כוה. עפ"ז מתורצות כל הקושיות דלעיל (סעיף ב) — כי כל כוונת רש"י היא לתרץ אריכות הלשון שבכתוב זה (כנ"ל), ולכן:

כזא) אין זה שייך לפסוק "והלוים גו' לא התפקדו בתוכם".

כחב) פשוט מה שלא הביא רש"י סיום הכתוב "בתוך בני ישראל" — א) מכיון שלא נחית כאן לתרץ מדוע נמנה שבט לוי לבדו מדיוקא דקרא "בתוך בני ישראל" (הא לעצמן נמנו), אלא להסביר אריכות הלשון, כנ"ל; ב) אין מקום ל­הביא סיומא דקרא, מאחר שכוונתו לומר שיש לפרש (כפירוש הב') שרישא דקרא ("אך את. . לא תפקוד") הוא ענין בפ"ע, והסיום "בתוך בני ישראל" אינו מוסב ל"לא תפקוד" שבתחילת הכתוב.

כטג) לא הסתפק רש"י בפירוש הא', כי הלשון "אך את מטה לוי לא תפקוד" בפשטות יותר לפירוש השני, שלפיו פירושו כפשוטו ממש, ש"את מטה לוי לא תפקוד" כלל.

לו. אלא שעדיין צריך ביאור במה ש­נת"ל, שלפי הפירוש השני לא חלה גזי­רת המרגלים על הלויים (לא מפני שלא נכללו בכלל בני "עשרים שנה ומעלה", אלא) מפני שלא נפקדו — דלכאורה, הרי סוף­סוף נמנו הלויים "על פי ה'", ומהי שייכות גזירת המרגלים לאופן המנין (אם ע"י שקלים או "על פי ה'")?

לאוי"ל, שזה מובן ע"פ פרש"י דלעיל:

לבבר"פ תשא נאמר "כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו גו' בפקוד אותם ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם", ופרש"י "ולא יהי' בהם נגף — שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם" (ולכן צ"ל המנין ע"י שקלים "ואל תמנם לגולגולת", שזה מציל מן ה"עין הרע"). ונמצא, שה­מנין ("בפקוד אותם") עלול לגרום שלי­טת עין הרע ודבר (אף שסיבת המנין היא — כפרש"י — "מתוך חיבתן לפניו").

לגומזה יובן גם לעניננו — ובהקדם:

לדהטעם שהוצרכו הלוים לשמירה מיו­חדת מגזירת המרגלים, אינו מפני שהיו חייבים עונש על חטא (שהרי הלויים לא השתתפו בעצת המרגלים, כמפורש ב­פרש"י³⁵), אלא מפני³⁶ שנגזרה גזירה על כללות עם ישראל³⁷, שמצד הגזירה אין הבדל בין צדיק לרשע³⁸ (ע"ד פרש"י לעיל³⁹ "מאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע"); אלא שלהיות שהלויים "הם שלי (מפני⁴⁰) שלא טעו בעגל", הוציאם הקב"ה מכלל הגזירה ע"י השינוי באופן מנינם.

להומובנת השייכות בין מניעת גזירת ה­מרגלים ל"אך את מטה לוי לא תפקוד":

לוגזירת המרגלים חלה על "כל פקודי­כם לכל מספרכם"⁴¹ (מבלי הבדל בין צדיק לרשע) מפני שפקידה נותנת מקום לענין בלתי רצוי (וצריכים נתינת שקלים ("כופר נפשו") להציל מזה). ולכן, כאשר יצא הקצף לפני ה' ונגזרה גזירה על כללות עם ישראל, נכללו בזה "כל פקו­דיכם לכל מספרכם".

לזוזהו מה שאמר הקב"ה "אך את מטה לוי לא תפקוד" כדי ש"אל יהיו אלו בכלל", דמכיון שמנינם אינו בגדר "תפקוד", שוב אינם שייכים להנגף הפוגע ב"כל פקודיכם"⁴².

לחז. מ"יינה של תורה"⁴³ שבפרש"י זה:

לטההפרש בין שני פירושי רש"י הנ"ל — דלפירוש הא' גם הלויים נפקדו כמו בנ"י (אלא שנמנו באופן ותנאים שונים), משא"כ לפירוש הב' לא נפקדו הלויים כלל, כי מנין הלויים אינו בגדר "תפקוד" — י"ל שהם כנגד שתי דרגות במעלת הלויים על כל ישראל.

מויובן זה בהקדם ביאור שלשת האופנים הנ"ל שבמנין — (א) מנין בנ"י, (ב) מנין מטה לוי "לבדו", (ג) "את מטה לוי לא תפקוד" — בעבודת האדם:

מאעבודת ה' מתחלקת לשלשת הקוים (העמודים) דתורה עבודה וגמילות חסדים⁴⁴, שהם, בכלל, שלשה סוגי עבודה⁴⁵: (א) קיום המצות, (ב) לימוד התורה, (ג) דביקות בה' (בתפלה)⁴⁶, ששלימותה היא העבודה דמסירת נפש.

מבמצות ניתנו במספר⁴⁷ — תרי"ג דוקא, ונצטוינו⁴⁸ "לא תוסיפו. . ולא תגרעו" [וכן בכל מצוה עצמה — יש שיעור ו­הגבלה באופן קיומה⁴⁹],

מגכי עיקר ענינן של מצות הוא (כ­מבואר בתניא⁵⁰), להמשיך קדושה בגש­מיות⁵¹ העולם (המוגבל — נאמר עליו די⁵²), שלכן רוב מצות התורה הן מצות מעשיות, שנתלבשו בדברים גשמיים ו­עניני עוה"ז — שהם במדידה והגבלה, גדר "מספר";

מדהתורה (מצד עצמה) היא למעלה ממדידה, כמ"ש⁵³ "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" — למעלה מגשמיות ה­עולם, ועד שהיא למעלה ממדידות והגבלות דזמן ומקום, כמרז"ל⁵⁴ דכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה (ללא הגבלות דזמן ומקום⁵⁵).

מהאבל לאידך, מזה גופא שנאמר "ארו­כה מארץ מדה" מובן, שגם התורה היא בגדר "מדה" (כי על דבר שאינו בגדר "מדה" לא שייך לומר שהוא ארוכה מ"מדה")⁵⁶ — ובפרט שהתורה היא מקור המצות וצ"ל ערך ביניהם.

מו[וע"ד מש"נ בהפטורת פרשתנו⁵⁷ "והי' מספר בני ישראל גו' אשר לא ימד ולא יספר", שיש בזה שני ענינים: "והי' מספר בנ"י" ולאידך — אא"פ לספור אותם, "כי⁵⁸ לא יספר (מרוב⁵⁹)"];

מזמסירת נפש היא למעלה לגמרי מכל ענין של מדה וגבול⁶⁰. ובפשטות, התנו­עה דמסירת נפש מורה על דביקות בה' שאין לה גבול ותכלית, עד שהאדם מוכן ומוסר נפשו⁶¹ עבורו ית'.

מחח. שלש עבודות הנ"ל מתאימות המה לשלשה הסוגים (הכלליים) שבבני ישראל — (א) (רוב) בני ישראל, (ב) שבט לוי, (ג) כהן גדול⁴⁵.

מטהנהגת (רוב) בני ישראל היא באופן ד"הנהג בהם מנהג דרך ארץ"⁶², ועיקר עבודתם היא קיום המצות ועשיית מעשים טובים (מארי עובדין טבין);

נשבט לוי ענינו (בלשון הרמב"ם⁶³) — ש"הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו⁶⁴ הצדיקים ל­רבים שנאמר⁶⁵ יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם כו' ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש. . אשר נדבה רוחו כו' להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו כו'" — מארי תורה;

נאאבל מזה גופא שעבודתם היא "להו­רות. . לרבים" מובן, שאין הם מובדלים (לגמרי) משאר ישראל העוסקים בדרכי העולם, ואדרבא — "יורו" להם כו', וכ­פשטות הנהגתם⁶⁶, שבני לוי מסתובבים בערי בני ישראל לקבל תרומותיהם וכו' ועוסקים שם בהוראה לרבים (אלא שב­זמנים מיוחדים באים לבית המקדש ועובדים עבודת המקדש);

נבלמעלה מכולם הוא הכהן גדול, ש­נצטווה⁶⁷ "מן המקדש לא יצא", ואינו יוצא מירושלים לעולם⁶⁸;

נגענינו של כהן גדול הוא — להיות בדביקות תמידית בהקב"ה, למעלה ממדידה והגבלה (דביקות הנמשכת ובאה מעצם נפשו, יחידה שבנפש, המיוחדת עמו ית', "יחידה לייחדך"⁶⁹).

נדומזה החילוק בין ג' סוגים אלה גם בנוגע למנינם:

נהפקידתם של בני ישראל, שעבודתם (העיקרית) היא במצות מעשיות שניתנו במספר (מדוייק), היתה באופן של מנין בדרכי הטבע, על ידי משה ואהרן עם "נשיא כל שבט ושבט"⁷⁰, שמנו את השקלים (גשמיים) שניתנו על ידי בנ"י;

נושבט לוי שעיקר ענינו הוא "יורו", תורה — שיש בה שני הענינים: היא בגדר מספר וביחד עם זה למעלה מ­מדידה ומספר הרגיל (ע"ד "אשר לא יספר מרוב") — נמנה "על פי ה'", דמכיון שעבודתם היא בדרגא כזו שהיא בגדר "מספר", לכן גם הם נמנו, אבל לא במנין גשמי וטבעי, כי הם למעלה ממדידת בשר ודם (כי "לא ימד ולא יספר") אלא "על פי ה'".

נזאמנם בנוגע לאהרן איתא ברש"י⁷¹ ש"לא הי' במנין הלוים", שפשטות הלשון מורה שלא נמנה (ונכלל) במנין הלוים⁷² — כי עבודת אהרן כהן גדול היא ה­דביקות בה' שלמעלה מכל גדר מדידה ומספר.

נחט. ע"פ כל הנ"ל יובן ההפרש בין שני הפירושים ברש"י בנוגע למנין ה­לויים:

נטפירוש הא' — "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו" — הוא בהתאם למעלתו של שבט לוי בענין התורה, שמצד מעלה זו גם הוא נמנה, אלא ש"נמנה לבדו" ("על פי ה'").

סמשא"כ לפירוש השני ברש"י, יש בשבט לוי (גם) מעלה זו שאינם בגדר מספר — "לא תפקוד". ומעלה זו באה להם על ידי "שלא טעו בעגל", כלומר, לא זו בלבד שלא חטאו בעגל, אלא עוד זאת, שהיו מושללים אפילו מטעות ב­מחשבה וקס"ד בזה מחמת דביקותם בה', שאין אפשרות של פירוד כו'.

סאולכן — "שלי הם", שהלויים נקנו לה' באופן שהתקשרות זו שלמעלה ממדידה והגבלה היא בהם בגלוי, ומצד מעלה זו ה"ה למעלה מגדר מספר — "לא תפקוד".

סבי. ג' האופנים באופן מנין בנ"י הנ"ל, שייכים ודוגמתם בהזמן שבו קורין פ' במדבר — בסוף ימי הספירה⁷³, "קודם עצרת"⁷⁴:

סגידוע ביאור רבינו הזקן⁷⁵ במש"נ⁷⁶ "תספרו חמשים יום" — אף שסופרים רק מ"ט יום — שחמשים ימי הספירה הם כנגד חמשים שערי בינה, ולכן בפועל סופרים רק מ"ט יום, כי שער הנו"ן הוא למעלה מעבודת הנבראים, ואא"פ להם לספור (ולהמשיך) שער הנו"ן. אלא של­אחרי שהנברא מגיע לשלימות העבודה שלו (על ידי ספירת מ"ט יום), נמשך מלמעלה שער הנו"ן.

סדאלא שבזה גופא (בהמשכת שער הנו"ן) — שתי דרגות⁷⁷:

סהא) בחינה (תחתונה) בשער הנו"ן, שיש לה יחס וקשר להעבודה והספירה דמ"ט יום, עד שיתכן לומר ונאמר "תספרו חמשים יום", שהמשכת שער הנו"ן שייכת והיא חלק דספירת בנ"י.

סוב) מדריגה (העליונה) בשער הנו"ן, שאינה מתייחסת כלל לעבודת הנבראים, ובאה בדרך מתנה מלמעלה, וזהו הענין (העיקרי) דחג השבועות, זמן מתן תורת­נו, המשכה בדרך מתנה.

סזועפ"ז יש כאן ג' ענינים בהתאם ל­שלשת אופנים הנ"ל ב"מספר": (א) ספירת מ"ט יום — ענין המספר (שעל ידי בני אדם), (ב) המשכת שער הנו"ן מלמעלה הבאה (לאחרי ו)על ידי ספירת המ"ט יום — בגדר מספר, אבל "לא יספר מרוב", (ג) שער הנו"ן הבא לגמרי בדרך מתנה הוא מה שאינו בגדר מספר (וספירה) כלל⁷⁸.

סחוזוהי פנימית ואמיתית המעלה המתגלית בבני ישראל בחג השבועות, זמן מתן תורתנו — שאז⁷⁹ נוסף על שניתנה התורה מחדש — מתגלה ה' לבני ישראל "פנים בפנים"⁸⁰, דביקות בה' בתכלית (ע"ד מ"ת בפעם הראשונה, שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן⁸¹) — "יחידה לייחדך".

סט(משיחות ש"פ במדבר תשכ"ו, תש"מ)