Likkutei Sichos·Vol. 33·Bamidbar·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לג·במדבר·שיחה ב

אשיחה ב
א. אודות סמיכות "דגל מחנה ראובן" (שחנו "תימנה"¹) לבני קהת (שחנו "על ירך המשכן תימנה"²) אמרו חז"ל, והובא בפרש"י עה"ת, "אוי לרשע ואוי לשכנו".

בבפירושו של מאמר זה ("אוי לרשע כו'") בנוגע לעניננו מצינו כמה אופנים ומהם:

גבתנחומא³ איתא: "ומן הדרום בני קהת וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ו­עדתו בדרום אבדו עמו במחלקותו ש­נאמר⁴ ותפתח הארץ את פי' ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר להם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש".

דבבמדבר רבה⁵: "ג' של דרום, שהיו לבעלי מחלוקת סמוכין, אבדו עמהם ועליהם נאמר אוי לרשע אוי לשכנו ומי היו בעלי מחלוקת קרח בן יצהר בן קהת ולפי שהיו סמוכים להם ראובן ושמעון וגד היו כולם בעלי מחלוקת שכן הוא אומר⁶ ויקח קרח בן יצהר וגו' וכן בני גד ובני שמעון אף הם היו בעלי מריבה".

הובפרש"י עה"ת (עה"פ² "משפחות בני קהת יחנו גו' תימנה") כתב: "וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי ל­רשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש עם קרח ועדתו שנמשכו עמהם במחלוקתם"⁷.

וומהחילוקים שביניהם: בתנחומא נאמר רק שנענשו יחד — "אבדו עמו במחלקותו"⁸ (וע"ז מביא הראי' מהפסוק "ותפתח הארץ את פי' ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר להם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש", שמדבר רק בהעונש); בפרש"י מוסיף "(לקו מהם כו') שנמשכו עמהם במחלוקתם"⁹, היינו שה­"רשע" משך את "שכנו" גם למעשה העבירה (ולכן השמיט הראי' שבתנחומא מן הכתוב "ותפתח הארץ את פי' גו'"); ו­בבמדבר רבה מוסיף עוד יותר¹⁰, ש"היו כולם בעלי מחלוקת. . אף הם היו בעלי מריבה"¹¹.

זב. גם יש להבין כמה דיוקים ושי­נויים בלשון רש"י:

חא) "וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה", ולא פירט שבדגל זה כלולים גם השבטים שמעון וגד, כבתנחומא וב­מדבר רבה.

ט[ולכאורה, מה שדייק רש"י בלשונו "דגל ראובן" — ולא "דגל מחנה ראובן" (כלשון הכתוב¹, וכלשונו בפירושו ש­לאח"ז המובא בסמוך — "דגל מחנה יהודה") — כי כוונתו רק לשבט ראובן לחוד, ולא לשבטים שהיו "חונים עליו"].

יוהתמי' גדולה יותר: בהמשך הענין, עה"פ¹² "משה ואהרן ובניו", פרש"י "ו­סמוכין להם דגל מחנה יהודה והחונים עליו יששכר וזבולון טוב לצדיק טוב לשכנו לפי שהיו שכניו של משה שהי' עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה" (ו­מקורו בתנחומא ובמדבר רבה שם)¹³ — הרי שכאן גבי "טוב לצדיק" הביא רש"י גם את יששכר וזבולון, ומה טעם שינה רש"י גבי "אוי לרשע כו'" וכתב רק "דגל ראובן" ותו לא? ולכאורה י"ל ש­זהו לפי שלא מצינו (בפשוטו של מקרא) שגד ושמעון נמשכו עמו במחלוקת, וצריך להבין הטעם דחילוק זה. וכן — מהי סברת החילוק בין המדרשים ורש"י דרק שבט ראובן נמשך במחלוקת, או שהשכינות דקרח פעלה גם על שבט שמעון ושבט גד?

יאב) בתנחומא ובמדב"ר לא פירשו מי הם משבט ראובן שנאבדו עם קרח ו­עדתו, ואילו רש"י מפרט "דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש" (ש(רובם) הם מ­שבט ראובן¹⁴).

יבג. ויש לבאר זה בהקדם, שבענין פעולת השכינות — השפעת אדם על שכינו — מצינו כמה אופנים:

יגא) פעולת השכן היא בענין חיצוני לגמרי, כגון שהשכר של צדיק נמשך גם לשכינו, וכן להיפך, שהעונש שעל ה­רשע נמשך גם על שכינו¹⁵. וכפשטות לשון הגמרא (בסוף מס' סוכה¹⁶) דקנסו לכל המשמר כולו בגלל "מרים בת בלגה שהמירה דתה" [אע"פ שלכאורה וכי בגללה "קנסינן לכולה משמרה", אלא] משום "אוי לרשע אוי לשכינו"¹⁷.

ידב) פעולת השכן היא פעולה פנימית, כלומר, שהוא משנה את אופן הנהגתו של שכנו¹⁸, ועד שמשנה גם את מהותו¹⁹.

טוג) שכינות אינה הסיבה לזה ש"(טוב לצדיק) טוב לשכנו" (או להיפך — "(אוי לרשע) אוי לשכנו"), אלא הוא סימן על מהותו של השכן (שזה שהם שכנים מורה ששניהם שייכים זל"ז במהותם וגדרם וכיו"ב), ופעולת השכינות היא שמגלה ומוציאה תכונה זו (של השכן) מן ההעלם והכח אל הגילוי והפועל.

טזד. ויש לומר המקור לשלשה אופנים אלה, במקור הענין ד"אוי לרשע אוי ל­שכינו" בהלכה — בדיני נגעי בתים, וז"ל התו"כ²⁰: "וחלצו מלמד ששניהם חולצים, מיכן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, שניהם חולצים שניהם קוצעין שניהם מביאים את האבנים" (ועד"ז הוא במשנה נגעים²¹).

יזובגדרו של דין זה ישנם ג' פירושים:

יחא) "אם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה בעל ה­בית אחר צריך להטפל עמו דכתיב ו­חלצו את האבנים לשון רבים כו'"²². שלפי פירוש זה, לא חל חיוב זה על החפצא (הכותל) של השכן, אלא זהו דין בטיפול הגברא, דשכנו של הרשע "צריך להטפל עמו" בחליצת האבנים ובקצוע והבאת האבנים של הרשע.

יטב) הא ד"שניהם חולצים" היינו שה­חיוב דחליצת האבן חל גם על חלק ה­אבן של השכן (שלא נראה בו הנגע).

כובזה גופא — שני פירושים:

כא(א) שיטת רש"י (בסוף מס' סוכה¹⁶) — שהדין (שבתו"כ) ד"שניהן חולצין" (מפני "אוי לרשע ואוי לשכינו") הוא (רק) "באבן שבמקצוע", וכמו שפרש"י במ"א²³ בפירוש דברי המשנה (דמס' נגעים²⁴) "אבן שבזוית כשהוא²⁵ חולץ חולץ את כולו", "אבן המנוגעת שבזוית שנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקים את כל עובי הכותל ונראה משני צדדים"²⁶ — שאבן זו יש עלי' חיוב לחלוץ את כולה (גם הצד שלא נראה בו הנגע)²⁷.

כב(ב) יש מפרשים²⁸, שהדין ד"חולץ את כולו" הוא לא רק באבן שבזוית הבית (שנראית משני הצדדים), אלא בכל חלקי הכותל (שכנגד הנגע בצד השני) המפסיק בין שני הבתים, וזוהי כוונת המשנה ד"כותל²⁹ מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה" — "שניהם חול­צין" (משום "אוי לרשע אוי לשכינו")³⁰, שגם חבירו חייב לחלוץ האבנים שבחלק שלו (נגד הנגע)³¹.

כגויש לומר, שג' דינים (ושיטות) אלו הם בהתאם לג' האופנים הנ"ל בפעולת השכנות ("אוי לרשע אוי לשכינו"):

כדלאופן הא' פעולת השכן היא פעולה חיצונית בלבד, ולכן אינו פועל על הכותל (ביתו) של השכן, אלא רק מחייב את השכן שיטפל עמו בחליצת האבנים.

כהלאופן הב', "אוי לרשע אוי לשכינו" הוא השפעה חזקה (פנימית) יותר, ולכן צריך לחלוץ את כל האבן שבזוית הבית, גם החלק שלצד השכן, דהיינו שזהו כ­אילו גם אבן של השכן היא מנוגעת.

כואבל לאופן הג', צריך שכינו של ה­"רשע" לחלוץ האבנים שבחלק שלו, מפני שהשכינות לרשע מורה על שיי­כותו להרשע, לא מצד השפעת הרשע עליו, אלא זהו סימן שבעצם שייכים זל"ז. ולכן בכותל זה שבו נראה הנגע בצד אחר אצל חבירו, ה"ז מורה שגם חלק הכותל שכנגדו השייך לחבירו שייך להנגע (אף שלא נראה בו, ואינו אבן אחת עמו).

כזה. ולפי זה יש לבאר גם טעם החי­לוק בין שלשת הדרשות הנ"ל בפרשתנו — התנחומא, במדבר רבה ופרש"י — בפירוש הענין ד"אוי לרשע ואוי לשכי­נו" בענין הסמיכות דדגל מחנה ראובן לבני קהת:

כחהתנחומא ס"ל כאופן הא', שפעולת השכינות (כאן) היא בעיקר לענין העונש, שהעונש שבא על הרשע נמשך גם על שכינו (ואפילו כשפועל ששכינו ישת­תף³² במעשיו הרעים, ה"ז רק מה ששכי­נו נגרר אחריו, אבל לא שנעשה עי"ז שינוי במהותו של השכן), ולכן מביא רק ש"אבדו עמו במחלקותו";

כטלפרש"י פעולת השכינות אינה רק בנוגע לעונש אלא היא גם פעולה ושינוי בגוף השכן, וזהו שמוסיף רש"י (שלא רק "לקו מהם", אלא) "שנמשכו עמהם ב­מחלוקתם"³³.

ל[ויש לומר, שאין כוונת רש"י במ"ש "לכך לקו מהם דתן ואבירם כו' עם קרח ועדתו שנמשכו עמהם במחלוקתם"³⁴ שהם שני ענינים — (א) שנענשו עמהם (לקו), (ב) ונמשכו עמהם במחלוקת [שלפ"ז הול"ל בסדר הפוך, "שנמשכו עמהם במחלוקתם. . ולכך לקו"³⁵] — אלא היינו הך, ש"לקו" בכך "שנמשכו עמהם במחלוקתם"].

לאועפ"ז מבואר עוד שינוי לשון בפ­רש"י מלשון התנחומא, שבתנחומא הל­שון "אבדו עמו במחלקותו", ורש"י משנה וכותב "שנמשכו עמהם במחלוקתם" (לשון רבים) — דיש לומר³⁶, שבתנחומא ההדגשה שהשכנים רק נגררו אחרי קרח, ולכן מדגיש שזוהי רק "מחלקותו" (של קרח), שמעשה הרע מתייחס רק להרשע ולא לשכינו; משא"כ לפרש"י שמצד השכינות לקרח "נמשכו עמהם במחלוקתם", שמרמז שהשכנים נמשכו במחלוקת, עד שנעשית גם מחלוקת השכן, מחלוקת של רבים;

לבאבל שיטת הבמדב"ר היא כאופן הג' הנ"ל, ששכינות ה"ז סימן על מהותם של השכנים, שבמהותם שייכים זל"ז. וזהו שמדייק בבמדב"ר "היו כולם בעלי מחלוקת כו' אף הם היו בעלי מריבה" (ולא "שנמשכו עמהם במחלוקתם", כב­פרש"י), והיינו שזוהי תכונתם בעצם, והשכינות רק גלתה והוציאה תכונה זו מן ההעלם אל הפועל. ועד"ז לפנ"ז בצד הטוב אומר שם שה"שבטים (דדגל מחנה יהודה) שהיו סמוכים למשה ולאהרן. . היו כולם גדולים בתורה" (ולא (רק) "שנעשו גדולים בתורה", כבתנחומא ובפרש"י) — שהשכינות גילתה³⁷ שבעצם "היו כולם (ראויים להיות) גדולים ב­תורה".

לגויש לומר שזהו מה שמדייק ב­במדב"ר שם (בצד הטוב) "אשרי צדיק ואשרי שכנו", לא "לצדיק. . לשכנו" כ­בתנחומא (ופרש"י), כי לתנחומא (ופרש"י) האושר (והטוב) שבא לשכנו הוא בא ע"י (מצד) הצדיק והשפעתו, משא"כ ב­במדב"ר ה"אשרי" הוא על שניהם בשווה, וי"ל שזהו מה שמדייק "ועליהם נאמר³⁸ אשרי צדיק ואשרי שכנו".

לד[ויש להוסיף, שביאור זה בשיטת ה­במדב"ר, ששכינות היא סימן על השיי­כות והקשר שביניהם בעצם, מתאים עם כללות תוכן דרשת הבמדב"ר כאן, ש­מתחיל בהסגולה של המקומות (ד' הרוחות מזרח מערב צפון ודרום³⁹) ששם חנו הדגלים⁴⁰, וכלשונו "מזרח משם האור יוצא לעולם ושם היו חונים דגל יהודה שהיו בעלי מלוכה בעלי תורה בעלי מצות לכך היו חונים שם משה ואהרן ובניו שהיו בעלי תורה בעלי מצות מכפרים על ישראל בתפלתם ובקרבנם", וע"ז ממשיך "ועליהם נאמר אשר צדיק ואשרי שכנו אלו שבטים שהיו סמוכים למשה ולאהרן כו' היו כולם גדולים בתורה כו'", והיינו שמצד מעלתם בעצם של דגל יהודה ושייכותם ל"מזרח", חנו דגל יהודה ברוח מסוגל דמזרח, ו"לכך (גם) היו חונים שם משה ואהרן ובניו"].

להו. ע"פ הסברה זו בשיטת רש"י מובן הטעם שרש"י כותב רק "דגל ראובן" ולא הביא גם שמעון וגד:

לוכיון שלשיטת רש"י "אוי לרשע ואוי לשכינו" הוא מצד השפעת הרשע על הנהגת השכן ומהותו, מובן, שאינו דבר השווה בכל, ובמילא (בנדו"ד) אין לך בו אלא חידושו, שבט ראובן שמפורש בו שנמשך במחלוקת. דכיון שהם היו עיקר הדגל, במילא מובן שהם היו "סמוכים" ושייכים ביותר ל(בני קהת —) קרח; משא"כ על שמעון וגד שאינו מפורש בקרא, אין הכרח לומר⁴¹ שגם בהם פעלה והשפיעה השכינות שיהיו נמשכים עמהם⁴²; ובראובן גופא מדייק רש"י "לקו מהם דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש", היינו שלא השפיע קרח על כל השבט אלא על מספר מועט בשבט ראובן גופא.

לזומטעם זה מפרט רש"י "דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש" ולא כתב סתם "לכך לקו מהם עם קרח ועדתו" — שיש לומר, שבזה שצירף "דתן ואבירם" לה"מאתיים וחמשים איש" בחדא מחתא, כוונתו להדגיש תוכן וענינה של שכינות לרשע, שפועלת ומשפיעה על מהותם של האנשים השכנים אליו, דכשם ש­פשוט ש"דתן ואבירם" לא רק נגררו אחרי מחלוקתו של קרח, אלא הם היו בעלי מחלוקת בטבע⁴³, כך נפעל בה­מאתיים וחמשים איש ע"י השכינות ל­רשע, שנעשו בעלי מחלוקת⁴⁴.

לחז. אלא שלכאורה משנת"ל, שלפי התנחומא ענין השכינות הוא רק פעולה חיצונית לענין עונש לחוד, צ"ע — שהרי מפורש בתנחומא שם לענין סמיכות דגל מחנה יהודה למקום חניית משה ואהרן: "מכאן אמרו אשרי לצדיק ואשרי לשכי­נו אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה, יהודה שנאמר⁴⁵ לא יסור. . ביששכר כתיב⁴⁶ ומבני יששכר יודעי בינה. . ומ­זבולון מושכים בשבט סופר⁴⁷ על שהיו שכיניו כולם נעשו בני תורה", הרי שה­שכינות פעלה בהם גופא, ש"נעשו גדו­לים בתורה. . בני תורה"?

לטויש לומר, שלדעת התנחומא יש חי­לוק בין שכן טוב לשכן רע, דשכינות לרע פעולתה רק חיצונית (בנוגע לעונש, או לכל היותר שהשכן יגרר אחריו), משא"כ בשכן טוב — ש"מדה טובה מרובה כו'"⁴⁸ — פועלת השכינות גם על מהותו של השכן, שנשתנה לטוב, ולכן כותב התנחומא ש"אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה".

מואולי יש לומר, שגם לשיטת רש"י יש מעלה בשכינות לטוב לגבי שכינות לרע (דמרובה מדה טובה כו')⁴⁹, שלכן ה­שכינות דדגל מחנה יהודה למשה ואהרן פעלה לא רק על שבט יהודה ראש המחנה — הסמוך לו (ע"ד פעולת בני קהת על דגל ראובן לבד כנ"ל), אלא גם על יששכר וזבולון החונים על דגל מחנה יהודה.

מאויש להוסיף, שענין זה מודגש בה­שינוי בפרש"י בהראי' בנוגע ליהודה ש­"נעשו גדולים בתורה" — שמביא פסוק מכתובים "שנאמר⁵⁰ יהודה מחוקקי"⁵¹, דלא כבתנחומא שמביא "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו"⁵², הנאמר (א) בחומש, ו(ב) לפני פרשתנו — כי [נוסף לכך שרש"י מביא כתוב שבו מפורש שכן הי' בפועל, ולא הכתוב בחומש שבו רק הבטחה והברכה ש"לא יסור", הרי] בהפסוק בחומש לא מפורש שזהו בכל שבט יהודה, ד"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" פירושו שהיו בהם "ראשי גליות שבבבל" ו"נשיאי א"י"⁵³, ואילו בפסוק "יהודה מחוקקי" ה"ז שמו של השבט כולו, ומזה מובן שזוהי תכונתו של כל שבט יהודה. ולכן שינה רש"י והביא כתוב זה, להדגיש, ששכינות פועלת ומשנה מהותו של השכן⁵⁴.

מבוי"ל שזהו גם דיוק הלשון בפרש"י "טוב לצדיק טוב לשכנו", ולא "אשרי לצדיק ואשרי לשכינו" (כבתנחומא), כי לשון "אשרי" (מלשון אושר או מלשון⁵⁵ שבח) יתכן⁵⁶ גם כאשר מקבל השפעת שכר על ידי הצדיק או שנשפע מהנהגת הצדיק, משא"כ הלשון "טוב" כולל גם הפי' שינוי במהותו וגדרו שנעשה "טוב".

מגח. ויש להוסיף בזה ע"ד הרמז וה­דרוש:

מדהשייכות דב' ענינים אלו ד"טוב ל­צדיק טוב לשכינו" ו"אוי לרשע ואוי לשכינו" שבפרשתנו, הוא לא רק מצד גדר ענין השכינות, אלא (גם) מצד תוכנם וענינם המדובר בהם: הדרך להנצל ולה­פטר מלהמשך במחלוקת⁵⁷ ("אוי לרשע"), הוא ע"י העסק בתורה ("טוב לצדיק כו'"). וכן לאידך, כדי שהעסק בתורה יהי' כדבעי, ועד שהעוסקים יהיו "גדו­ לים בתורה", והיינו שיתאחדו עם ה­תורה, הוא דוקא כאשר מתרחקים מ­מחלוקת עד קצה האחרון.

מהוי"ל שזוהי ג"כ מטעמי השייכות דפ' במדבר לחג השבועות, ד"לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת"⁵⁸, דכמו שבפ' זו מבוארים ב' ענינים הנ"ל, עד"ז הוא בהענין דמ"ת:

מומבואר בחז"ל בנוגע למ"ת "כל התו­רה ניתנה לעשות שלום בעולם"⁵⁹, והיינו לפעול שלום ואחדות במקום שאפשר להיות מחלוקת ופירוד; ולאידך, הסיבה לנתינת התורה היא כמ"ש⁶⁰ "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שהי' בר"ח סיון), ו­ארז"ל⁶¹ דכאן "השוו לב אחד", ועי"ז נעשו ישראל ראויים לקבלת התורה, וכמפורש בחז"ל⁶² "בזמן שבאו לסיני חנו חני' אחת ויחן כו' אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חני' אחת, הרי השעה ש­אתן להם את תורתי".

מזושניהם ביחד, ביטול המחלוקת ו­הגדלות בתורה, באים ע"י שכינות ל­צדיק, "טוב לצדיק טוב לשכינו",

מחכי עסק התורה של צדיק הוא באופן של שלום ואחדות⁶³, ובפרט לימוד ה­תורה לשמה, תורה כמו שהיא קשורה ומחוברת עם נותן התורה⁶⁴, ולכן ע"י השכינות לצדיק ולימוד תורתו, ה"ז פועל שלום ואחדות בכאו"א,

מטועד שזוכים לשלום האמיתי שיהי' בביאת משיח⁶⁵, שילמד תורה את כל העם כולו⁶⁶ באופן של אחדות, "ובאותו הזמן לא יהי' שם כו' ולא קנאה ותח­רות"⁶⁷, גם לא קנאה ותחרות דקדושה⁶⁸, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"⁶⁹.

נ(משיחות ש"פ במדבר תשל"ה, תשמ"ג, תשד"מ; ו' תשרי תשכ"ח)