Likkutei Sichos·Vol. 34·Devarim·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לד·דברים·שיחה א

אשיחה א
א. בפסוק¹ "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ גו'" מעתיק רש"י מן הכתוב "ראה נתתי" ומפרש "בעיניכם אתם רואים איני אומר לכם מאומד ומשמועה".

בכוונת רש"י בפשטות היא, דמ"ש "ראה" אין הכוונה (כדמצינו בכ"מ) "לשון הבנה"² (ע"ד פרש"י עה"פ³ "ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה" — "ראה תן עיניך ולבך על דבריך"), שבנ"י צריכים לתת עיניהם ולבם על דברי השם "נתתי לפניכם את הארץ" — אלא "בעיניכם אתם רואים — איני אומר לכם מאומד ומשמועה", שהכוונה היא לראי' כפשוטה, ראי' בעיני בשר⁴.

גוצריך להבין:

דמכיון שבזמן ההוא עדיין לא באו בנ"י לארץ ישראל, מכריח לכאורה פשוטו של מקרא, דמ"ש "ראה נתתי לפניכם את הארץ" הכוונה היא להבנה ונתינת הלב⁵ [כי כיצד אפשר לומר "בעיניכם אתם רואים" — שבנ"י רואים בעיניהם שהקב"ה נתן להם את הארץ, כאשר עדיין לא באו לשם⁶!] — ואיך נאמר שהכרח בפשוטו של מקרא לפרש "ראה" בפסוק זה שכוונתו לראי' מוח­שית?

היש מפרשים⁷, "שנתכוון להריגת סי­חון ועוג שהיו המלכים בטוחים עליהם ואפ"ה כבשו אותם ישראל בקלות", וא"כ ראו ישראל בעיניהם כיבוש שהוא הת­חלת כיבוש הארץ.

ואבל לכאורה פירוש זה אין לו מקום (ע"פ פשוטו של מקרא)⁸ — שהרי פסוק זה תוכנו, דברי השם לבנ"י בחורב⁹ ("ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר גו' פנו וסעו לכם גו' ראה נתתי לפניכם גו'"¹⁰), ולא לאחרי כיבוש ארץ סיחון ועוג; וכמפורש ברש"י כאן, בד"ה שלאח"ז "באו ורשו" — "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין", היינו ש­המדובר הוא בהכניסה לארץ (כפי שהי' צ"ל) קודם שילוח המרגלים.

זוהדרא קושיא לדוכתא: איך אפ"ל ובפרט בפשש"מ, שבחורב ראו בנ"י בעיניהם — ולא "מאומד ומשמועה" — ש"נתתי לפניכם את הארץ"¹¹?

חב. גם צריך ביאור האריכות בלשון רש"י "(בעיניכם כו') איני אומר לכם מאומד ומשמועה", דלכאורה:

טא) "בעיניכם אתם רואים" פירושו ראי' מוחשית, ולמה הוזקק רש"י להוסיף גם השלילה — "איני אומר לכם מאומד ומשמועה" [וכמו בפרש"י בפסוק¹² "ראו כי ה' נתן לכם השבת" — "ראו, בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה בכל ע"ש כו'", שרש"י כותב רק החיוב ("ראו בעיניכם") ולא הוסיף ל' של שלילה]?

יב) בזה גופא נקט רש"י ב' לשונות — "מאומד ומשמועה"?

יא[ואף שמקורו של (לשון) רש"י הוא בספרי על אתר — הרי כמדובר כמ"פ אין דרכו של רש"י על התורה להעתיק דרשות חז"ל אלא לפרש פשוטו של מקרא, וכדמצינו בפרש"י על פסוק זה גופא, שבד"ה שלאח"ז, אף שכללות פירושו מקורו בספרי, משנה רש"י מ­לשון הספרי, כדלקמן סעיף ד].

יבג. אח"כ מעתיק רש"י מן הכתוב "באו ורשו" ומפרש: אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין.

יגבמפרשים¹³ כתבו, שהכרחו של רש"י לפרש כן הוא — "דאל"כ איך אמר להם באו והיא עדיין אינה כבושה לפניהם" (או — "דאל"כ¹⁴ באו למה לי, לכתוב רשו בלבד, אלא כשתבאו תירשו מיד בלא מערער").

ידאבל פירוש זה אינו מובן: ע"ד לשון זה — "ובאת וירשת את הארץ גו'" — מצינו לקמן בפ' ואתחנן¹⁵, ושם¹⁶ אא"פ לפרש "אין מערער בדבר כו' אילו לא שלחו כו'", שהרי המדובר שם בדברי משה לאחרי גזירת מרגלים, לדור ש­נכנסו לארץ (שהיו צריכים לכלי זיין ולמלחמות);

טוועכצ"ל שהלשון "ובאת וירשת" אפ­שר לפרשו — שתירשו את הארץ לאחרי כיבושה (ואין הכרח לפרשו "כשתבאו תירשו מיד", בלי ערעור)¹⁷.

טזיתירה מזו: לעיל בפ' מרגלים¹⁸ נאמר (בדברי כלב אל העם) "עלה נעלה ו­ירשנו אותה" — שגם שם אפשר להקשות "איך אמר להם עלה נעלה וירשנו אותה והיא עדיין אינה כבושה לפניהם", ומ"מ לא פרש"י שם שהכוונה "אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה".

יז[ואדרבה: שם הי' מתאים ביותר פי­רוש זה "אין מערער בדבר ואינכם צרי­כים למלחמה" — שהרי דברי כלב באו כמענה לטענת המרגלים¹⁹ "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד גו' עמלק יושב גו'", וע"ז ענה להם "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", דלכאורה אין כאן מענה על טענתם (שהרי לא הכחיש דבריהם אודות גבורת יושבי הארץ כו')²⁰, וא"כ הו"ל לרש"י לפרש כוונת כלב באמרו "עלה נעלה וירשנו אותה" — "אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה" ("כש­תעלו מיד תירשו")].

יחומוכח מזה, שאין בלשון זה ("עלה נעלה וירשנו אותה") מצ"ע הכרח לפרש "כשתעלו מיד תירשו" — והדרא קושיא לדוכתא: מהו ההכרח בנדו"ד לפרש "אין מערער בדבר כו'"?

יטד. והנה מקורו של פירוש זה הוא בספרי על אתר, אבל שם נאמר בקיצור כ"שאתם נכנסים לארץ אין אתם צריכים כלי זיין"²¹. ואילו רש"י מאריך בלשונו ומביא ג' פרטים — (א) אין מערער בדבר, (ב) ואינכם צריכים למלחמה, (ג) אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין.

כוהנה זה שרש"י הוצרך להוסיף "אילו לא שלחו מרגלים" מובן, כדי שלא יוקשה מהמציאות, שבנ"י היו צריכים לכלי זיין ולמלחמות, לכן מבאר רש"י דכוונת הכתוב היא ע"ד אופן כיבוש הארץ "אילו לא שלחו מרגלים"²².

כאאבל קשה:

כבא) מדוע אין רש"י מסתפק בלשון הספרי כ"א מוסיף "אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה"?

כגב) מזה שרש"י משנה לשונו, דב­תחילה כותב "ואינכם צריכים למלחמה" ואח"כ מסיים "אילו כו' לא היו צריכים לכלי זיין", משמע, שאין כוונתו בהסיום (רק) לפרש דבריו שלפנ"ז, דזה ש"אינכם צריכים למלחמה" הוא מפני ש"אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין"²³ — אלא שזהו עוד ענין, דנוסף על זה ש"אינכם צריכים למלחמה", הנה עוד זאת, "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים (אפילו) לכלי זיין"²⁴, כלומר, שלא יהיו צריכים אפילו לכלי זיין כדי להטיל יראה ופחד על יושבי הארץ²⁵ [וע"ד שמצינו בפרש"י לקמן²⁶ בנוגע למואב, דאף שאסר עליהם "מלחמה", מ"מ "מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים"].

כדאבל עפ"ז תמוה הסדר בלשון רש"י: בתחילה אומר "אין מערער בדבר", היינו שאפילו ערעור דברים (בלבד) לא יהי', ועכצ"ל שדברי רש"י נאמרו בלשון "זו ואצ"ל זו" — "אין מערער בדבר ו(אצ"ל ש)אינכם צריכים למלחמה"; ושוב ממ­שיך רש"י בדרך "לא זו אף זו" — דלא רק ש"אינכם צריכים למלחמה" אלא "לא היו צריכים (אפילו) לכלי זיין"!

כהג) לכאורה הו"ל לרש"י להתחיל "אילו לא שלחו מרגלים אין מערער כו'" — שהרי לפועל כיבוש הארץ הי' על ידי מלחמות (וכש"כ שהיו מערערים), וא"כ למה אומר רש"י "אילו לא שלחו מרג­לים" רק בסיום דבריו בנוגע ל"כלי זיין", ולא לפנ"ז גבי "אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה"^*26?

כוומשמעות הענין הוא, דזה שהיו מערערים ומלחמות אינו בסיבת שילוח המרגלים (ואין רש"י צריך אפילו לבאר מדוע לא זכו ישראל לזה), ורק בנוגע לכלי זיין הוזקק רש"י לפרט שהצורך בהם הוא מפני שילוח המרגלים.

כזד) מהו דיוק לשון רש"י "אילו לא שלחו מרגלים" — דלכאורה הול"ל "אל­מלא חטא המרגלים" וכיו"ב, שהרי עצם שילוח המרגלים הי' "לדעתך" של משה²⁷, ו"על פי ה'"²⁸ — ברשותו של הקב"ה.

כחה. ויש לומר הביאור בכל זה:

כטכוונת רש"י בפירושו היא לתרץ קושיא כללית בכתוב זה: כתוב זה בא בהמשך למ"ש לפנ"ז "ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת גו' פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה גו' ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת" (כלומר, בכל ארץ ישראל לכל גבולותי'²⁹). וא"כ תמוה, לאחרי שכבר צוה אותם שיבואו אל הארץ, מה מוסיף הכתוב שלאחריו "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ גו'"?

לואף שבכתוב זה מוסיף ע"ד הבטחת נתינת הארץ, כדי שבנ"י לא ייראו מלבוא אל הארץ — עדיין קשה דהו"ל להתחיל בכתוב (זה) ע"ד הבטחת הארץ³⁰ — "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו גו' (ואח"כ להמשיך בפרטי הציווי) פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי גו' בערבה גו' עד הנהר הגדול גו'".

לאולכן מפרש רש"י, שאין כוונת הכתוב להודיע סתם עוה"פ אודות הבטחת נתינת הארץ — שהרי הי' ידוע ומפורסם מכבר אצל כל ישראל (וכפי שבנ"י שרו בעת קריעת ים סוף³¹ "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך"), אלא יש כאן חידוש (בנוגע להבטחה זו) שלא ידעו עד כה;

לבוע"ז מפרש רש"י, שיש כאן שני חידושים:

לג(א) "ראה נתתי" — שבנ"י רואים ב­מוחש ("בעיניכם אתם רואים") שארץ ישראל כבר נתונה להם ("נתתי" לשון עבר³²). דעד אז היתה הבטחת הארץ רק באופן של "שמועה" או "אומד": תחילה במצרים הובטחו ישראל "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני גו'"³³, "והוצאתי אתכם גו' והבאתי אתכם אל הארץ גו'"³⁴ — "ויאמן העם"³⁵ (להיותם מאמינים בני מאמינים³⁶), שזהו רק בגדר "שמועה" (קבלת דברים³⁷) לחוד; ואח"כ, לאחרי הנסים שביצי"מ, ובפרט בעת קריעת ים סוף שאז "נמוגו כל יושבי כנען, תפול עליהם אימתה ופחד גו'"³⁸ (כשירת ישראל), הרי יכלו ישראל ל­שער (בדרך "אומד") שודאי יתן ה' את מלכי כנען בידיהם וירשו את הארץ בדרך נס;

לדמשא"כ עתה — "ראה נתתי, בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה" (כדלקמן סעיף ו).

לה(ב) "באו ורשו" — מאחר ש(כבר) "נתתי לפניכם את הארץ" (לא רק בדרך הבטחה, אלא) באופן שיכולים לראות נתינה זו "בעיניכם", הרי מובן, שכניסתם לארץ תהי' בלי עיכוב³⁹ ("כשתבואו תירשו מיד"), "אין מערער וכו'".

לוו. אבל עדיין חסר ביאור: מהי השיי­כות של הבטחה זו להנסיעה מהר חורב דוקא (שלכן נאמרה כאן דוקא), וכן — מהו הטעם שחזר משה עלי' עתה, לאחרי ארבעים שנה?

לזוהביאור בזה — בפשטות:

לחדיבור זה של משה בא בהמשך ל­דברי התוכחה שבתחילת הפרשה⁴⁰ — "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע", וכפרש"י שם "אמר להם משה ראו מה גרמתם אין לכם דרך קצ­רה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך י"א יום ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים. . וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאת­כם לארץ ובשביל שקלקלתם הסב אתכם כו' ארבעים שנה".

לטכלומר: בנסיעה זו מהר חורב הלכו ישראל במהירות נסית (הבאה ע"י ש­"היתה שכינה מתלבטת בשבילכם"), כדי למהר ביאתם לארץ.

מואחרי שאמר משה את דבריו בקיצור וברמז⁴¹, חזר אח"כ לספר ע"ד נסיעה זו בפרטיות וביותר — "ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם ובאו גו'"; וזהו ג"כ מה שהוסיף "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו גו'", די"ל שבזה רמז להם הנפלאות שראו בעת נסיעה זו⁴², שבראותם המהירות הנסית, שממהר ה­קב"ה את ביאתם לארץ, הרי זו ראי' מוחשית איך ש(מצד הקב"ה הרי) הארץ כבר נתונה להם בפועל⁴³, מבלי כל עי­כוב ומונע, וחסרה רק הכניסה לארץ בפועל (אלא שעל ידי חטאיהם, כמסופר בהמשך הכתובים, גרמו שנתעכבו במד­בר יותר מעוד ל"ח שנה⁴⁴).

מאז. ע"פ הנ"ל יבוארו ג"כ פרטי לשו­נות רש"י בד"ה "באו ורשו":

מבכשם שבכתוב "אחד עשר יום מחורב" מדגיש רש"י ההיפך מן הקצה אל הקצה שנגרם ע"י מעשיהם של ישראל, שלא זו בלבד שהיו רק דרך קצרה מא"י (דרך י"א יום עד קדש ברנע, שהיא בגבול א"י⁴⁵), אלא עוד זאת, שדרך קצרה זו גופא הלכו במהירות נסית (בשלשה ימים) — ותמורת מהירות נסית זו שבה "התלבטה" השכינה להביאם אל הארץ, נתעכבו במדבר עד תום ארבעים שנה,

מגכמו"כ בכתובים אלו ("ה"א דבר אלינו בחורב גו' פנו וסעו גו' ראה נתתי גו'") שנאמרו ג"כ בתור תוכחה, מדגיש רש"י גודל המהירות בתוכן הענין (היינו העדר המניעות ועיכובים מכל הסוגים) שהי' צ"ל בכניסתם לארץ.

מדהסברת הענין:

מה"נתתי לפניכם את הארץ" כולל שני דברים: (א) נתינת בעלות בדין, דאע"פ שהארץ היתה תחלה ברשותם של כנען ויכולים לטעון שהארץ שלהם היא, הרי (בלשון רש"י בתחילת פירושו על ה­תורה⁴⁶) "כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו. . נטלה מהם ונתנה לנו". (ב) נתינת הארץ בפועל, ע"י שהקב"ה מגרש את האומות מפני בנ"י והם יורשים אותה ומתיישבים בה בפועל.

מווזהו ב' הענינים ברש"י — (א) "אין מערער בדבר", (ב) "ואינכם צריכים למלחמה" — שבשני ענינים אלה לא יהיו שום מניעות ועיכובים מצד האומות:

מז"(אין) מערער בדבר" היינו — ערעור בדין, שהאומות יטענו שע"פ דין הארץ שלהם היא. ויש לומר, שזה כולל גם ערעור מצד בני אדום [שהדרך לא"י "מחורב. . עד קדש ברנע" הוא "דרך הר שעיר", וכפרש"י⁴⁷ ש"אילו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ"], שגם הם הם בני יצחק; וכדמצינו שבנ"י הוצרכו להדגיש בשליחותם למלך אדום לעבור דרך ארצו — "אין⁴⁸ לך לעורר על הירושה של ארץ ישראל כשם שלא פרעת החוב"; וע"ז הבטיח להם הקב"ה, ש"ראה נתתי לפניכם את הארץ", שנראה במוחש שה"שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ", הרי שוב לא יעלה על לב האומות לערער⁴⁹ על הבעלות של ישראל על ארץ ישראל.

מחאמנם אף אם לא יהי' ערעור "בדין", עדיין אין זה שולל "מניעה ועיכוב" מצד יושבי הארץ, שאף שיודעים שבנ"י צוד­קים בדין, מ"מ לא ירצו לעזוב את ארצם ומולדתם כו' בשביל ישראל, ולא יניחו את ישראל להכנס לארץ.

מטולכן ממשיך רש"י "ואינכם צריכים למלחמה" — כי האומות יפנו מפני בני ישראל⁵⁰ (כמו הגרגשי שעמד ופנה מ­פניהם⁵¹).

נח. והנה מאחר שהנסיעה מהר חורב לקדש ברנע היתה במהירות נסית ש­למעלה מהטבע, מסתבר לומר, שגם בה­המשך "ראה נתתי גו' באו ורשו" יש ענין של נס שלמעלה מהטבע.

נאולכן לא הסתפק רש"י בזה ש"אינכם צריכים למלחמה", כי זה יוכל להיות גם באופן טבעי, דכשיראו את בנ"י עם כלי זיין מוכנים למלחמה תפול עליהם אימתה ופחד וינוסו מפני בנ"י, אלא מוסיף — "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין", כלומר, אין צ"ל שום פעולה מצד ישראל להטיל אימתה ופחד על האויב, אפילו לא להראות את עצמם מזויינים.

נבוהנהגה כזו — שאין צריכים שום פעולה בדרך הטבע כדי לגרש את האומות מא"י — נשללה מבנ"י תיכף בשילוח המרגלים (עוד קודם שחטאו בנ"י, לאחרי שחזרו המרגלים מתור הארץ). כי עצם הדבר, שבנ"י באו ואמרו "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ גו'"⁵², הראה שדעתם שכיבוש הארץ יהי' בדרך הטבע (שלכן זקוקים לשלוח מרגלים כדי לדעת "את הדרך אשר נעלה בה"⁵² וגו'); ומאחר שבנ"י⁵³ לא סמכו על הקב"ה שהוא יביא אותם לא"י באופן שלמעלה מהטבע (ובמילא אין צורך בשום פעולה טבעית), ה"ז גרם שגם כשהקב"ה עשה להם נסים בגירוש האומות מן הארץ, הוצרכו לפעולה טב­עית⁵⁴, עכ"פ לכלי זיין, כדי להטיל אי­מתה ופחד על האויב⁵⁵.

נגוזוהי כוונת תוכחת משה — איך שנהפכה ההנהגה מן הקצה אל הקצה, דתמורת זה שלא היו צריכים שום פעולה בדרכי הטבע, אפילו לא ל"כלי זיין", הנה האומות ערערו על ירושת הארץ (וכדמצינו שמלך אדום לא הניח את ישראל אפילו לעבור דרך ארצו ו­הצליח⁵⁶), ועוד זאת שבנ"י הוצרכו לל­חום עם מלכי כנען כדי לרשת את ה­ארץ.

נדט. ומכאן הוראה לזמננו עתה:

נהמקרא מלא דיבר הכתוב⁵⁷ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וא"כ י"ל, שגם הבטחת גאולת כל הארץ לגבולותי' בגאולתנו האחרונה היא דומה ל"כימי צאתך מארץ מצרים", שמצד ה­קב"ה תהי' באופן של "אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה" ואפילו לא ל"כלי זיין".

נואלא שזה תלוי בבני ישראל, דכאשר הם בוטחים כדבעי בהקב"ה, ועאכו"כ שאין הם נמנעים לומר (גם בפני האומות) שהארץ היא נחלת עולם של עם ישראל, כי הקב"ה ש"כל הארץ של הקב"ה היא", "נטלה מהם ונתנה לנו" — אזי ברור הדבר ש"אין מערער בדבר", ועוד זאת, ש"אינכם צריכים למלחמה" ח"ו, ועד שאפילו אין צריכים ל"כלי זיין",

נזוזוכים במהירות ד"נפלאות" לגאולת כל הארץ, דבנין ביהמ"ק ודקיבוץ גליות — כ"ז באופן של "אחישנה", במהרה בימינו ממש.

נח(משיחות ש"פ מטו"מ תשל"ז, ש"פ דברים תשמ"ב)