Likkutei Sichos·Vol. 34·Va'eschanan·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לד·ואתחנן·שיחה א

אשיחה א
א. שנינו במס' אבות¹: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר² רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את ה­דברים אשר ראו עיניך". ובגמרא³ למדו מכתוב זה ש"כל המשכח דבר אחד מתל­מודו⁴ עובר בלאו".

בולכאורה יש לעיין על פי זה בסיפור הגמ'⁵ ד"ר' זירא כי סליק לארעא ד­ישראל יתיב מאה⁶ תעניתא דלשתכח גמרא⁷ בבלאה מיני' כי היכא דלא נטרדי'", דלכאורה, איך הותר לו לשכוח גמרא בבלאה, והרי "כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו"? ובמכש"כ וכו' וכו' כל "גמרא בבלאה"!

גבגמ' מפורש טעמי' דר"ז "כי היכא דלא נטרדי'", שכל כוונתו היתה כדי שיוכל ללמוד כדבעי תלמוד ירושלמי, אבל לכאורה אין מקום לעבור על איסור מפורש (שכחת התורה) בשביל שלאחרי זה ילמוד תורה ואולי יצליח, ולהעיר מענין שלילת מצוה הבאה ב­עבירה ואף שהיא ודאית (ובשעת מעשה).

דואף שבמשנה שם ממשיך ד"אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו" (ועד"ז בגמ' שם לענין הלאו "יכול אפילו מחמת אונסו ת"ל ופן יסורו מלבבך במסירם מלבו הכתוב מדבר") — הרי ר"ז התפלל והתענה כו' שיסירם מלבו.

הועוד: בפשטות, כל מאה ימים אלה שיתיב בתעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיני', לא למד "גמרא בבלאה", שה"ז דבר והיפוכו — וא"כ ה"ה "יושב ומסירם מלבו"⁸.

וב. והנה בדברי הראשונים מצינו כמה שיטות בגדרי איסור זה:

זא) הרמב"ם (ועוד ראשונים) לא מנו הלאו ד"לא תשכח גו'" במנין המצות.

חב) הרמב"ן⁹ שמנאו במנין המצות, ס"ל דלאו זה לא קאי על שכחת דברי תורה, אלא על שכחת מעמד הר סיני (וכמ"ש גם בפירושו על התורה עה"פ).

טולכאורה ס"ל¹⁰ שהילפותא הנ"ל שבמשנה וגמרא הוי אסמכתא בעלמא, ואינו אלא מילי¹¹ דחסידותא¹².

יג) גם לדעת כמה ממוני המצות וה­פוסקים¹³ שמנו הלאו ד"פן תשכח" במנין המצות וס"ל דקאי בשכחת דברי תורה, האיסור הוא ש"פורש מן התורה" (כלשון הסמ"ג¹⁴), או ש"אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו פי' שמפנה¹⁵ לבו לבטלה" (כלשון היראים¹⁶).

יאולפ"ז י"ל (לכאורה) שר"ז לא עבר על שום איסור, דפשיטא שגם כאשר יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיני', לא הי' פורש ח"ו מדברי תורה ומפנה לבו לבטלה, אלא למד תושב"כ, משנה וכו', ולא הפסיק ללמוד אלא "גמרא בבלאה".

יבאמנם מצינו עוד שיטה בגדר איסור זה, כמובא בהלכות ת"ת לרבינו הזקן¹⁷ ש"כל השוכח דבר אחד ממשנתו מחמת שלא חזר על לימודו כראוי מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו וגם עובר בלאו של תורה שנאמר רק השמר לך"¹⁸ (ומקורו בפירוש רבינו יונה והרע"ב על המשנה אבות שם¹⁹) — דהיינו שישנו איסור ולאו מפורש מה"ת²⁰ על שכחת דבר מדברי תורה מצ"ע, לא משום פרישה מדברי תורה או בטלה, שלכן צריכים לחזור על לימודו כראוי שלא לשכוח.

יגוי"ל דמפורש כן בהלכות ת"ת לה­רמב"ם, שכתב²¹ "עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח", "כשיגדיל²² בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבע"פ יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה" [והטעם שלא מנאו הרמב"ם ללאו בפ"ע במנין המצות הוא מפני שלדעתו הוא חלק ממ"ע הכללית ד"ת"ת כהלכת'", כמבואר בקו"א²³ לאדה"ז].

ידולפי זה — הדרא קושיא לדוכתא.

טוג. לכאורה י"ל, ש"לשתכח גמרא בבלאה" אין זה שכחת "דבר מדברי דיני תורה", אלא רק (בלשון רש"י²⁴) ה"קו­שיות ופירוקין" שבתלמוד בבלי²⁵. ובזה אין איסור, ע"ד המבואר בהל' ת"ת לאדה"ז²⁶ בנוגע ל"פלפול" בטעמי ה­הלכות וכו' — "שלא היו חוזרין עליו כ"כ. . ומשה"נ נשכח כל פלפול התנאים והאמוראים הראשונים ולא הובא ממנו בתלמוד כ"א מעט מזעיר. . והשאר נשכחו משום שאין חיוב לחזור עליהן מאחר שלא ניתן הפלפול²⁷ רק למשה".

טזהרי שאין איסור לשכוח פלפולה של תורה (ומספיק לזכור רק "ההלכות ב­טעמיהן"²⁸). ולפי זה מותר לכתחילה לשכוח הפלפול והקושיות והפירוקים.

יזכלומר: אף שמפורש בהל' ת"ת שם²⁹, שבחיוב לידע ולזכור כל תורה שבע"פ כולה נכלל גם "תלמוד המבאר טעמי ההלכות שבמשניות" (כי "אם אינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין") — הרי מבואר בהל' ת"ת שם³⁰, דלפרש"י "נחלק התלמוד לב' חלקים": טעמי ההלכות בלי פלפול (שקבלו איש מפי איש³¹), ופלפול התורה "להבין דבר מתוך דבר" וכו', שלפ"ז י"ל, שגם בתלמוד בבלי שני חלקים אלה (א) החלק של טעמי ההלכות בקצרה, (ב) הקושיות ופירוקים שהם בגדר "פלפול" — ור"ז רצה לשכוח רק חלק הפלפול שבגמרא בבלאה (שמותר לשכוח), ולא³² הטעמים.

יחאבל צ"ע אם אפשר לתרץ כן, כי נוסף לזה שבהלכות ת"ת שם³³ משמע שהאיסור לשכוח דבר מדברי תורה חל על כל תלמוד בבלי [והקושיות ופירו­קים שבתלמוד בבלי אינם בגדר "פל­פול" בעלמא (שמותר לשכוח), כי הם מוכרחים לידיעת טעמי ההלכות בק­צרה]³⁴ — הרי עוד זאת, מפשטות לשון הגמ' "דלשתכח גמרא בבלאה מיני'" משמע ששכח כל "גמרא בבלאה" (שב­ימיו)³⁵, ולא רק חלק הקושיות והפי­רוקים שבה³⁶.

יטד. ויש להוסיף:

כלפום ריהטא קושיא זו על ר"ז אין לה מקום לפי שיטת הרמב"ם שאין חיוב בידיעת טעמי ההלכות (אפילו לא בדרך קצרה) בשביל ידיעת ההלכות עצמן³⁷, ולשיטתו, חיוב ידיעת תורה שבע"פ כולה (והאיסור לשכוח "דבר מדברי דיני תורה") כולל רק "משנה", דהיינו הלכות פסוקות, ולא "תלמוד" ("גמרא")³⁸ — וא"כ לא עבר ר"ז על שום איסור בשכחת כל "גמרא בבלאה".

כאאבל הרי לכ"ע יש חיוב ברור "ל­שלש את זמן למידתו"³⁹, ושליש הזמן חייבים ללמוד "גמרא"³⁹.

כבואף שהחיוב לשלש זמן למידתו הוא רק "בתחלת תלמודו של אדם" ולא "כשיגדיל בחכמה"⁴⁰ — הרי אדרבה: "כשיגדיל בחכמה" (שאין "צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה") צריך לפנות "כל ימיו לגמרא בלבד"⁴⁰ (חוץ מעתים מזומנים שצריך לקרות תורה שבכתב ודברי השמועה "כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה"⁴⁰);

כגוא"כ קשה: במשך הימים שצם ר"ז דלשתכח מיני' גמרא בבלאה, בודאי לא עסק בלימוד גמרא בבלית (וללימוד גמרת א"י עדיין לא הגיע) — וכיצד יצא ידי חובתו בימים אלה בלימוד "גמרא"?

כדה. ויובן זה בהקדם שבגמ'³ יש לי­מוד מיוחד לדין זה שהשוכח דברי תורה מחמת אונסו אינו עובר בלאו (וכמובא בהל' ת"ת⁴¹ "רק⁴², למעט מחמת אונסו"). ואינו מובן: כלל גדול הוא בכל התורה דאונס רחמנא פטרי'⁴³, ומדוע צריכים לימוד ומיעוט מיוחד שהשוכח תורתו לאונסו אינו עובר בלאו?

כהויש לומר הביאור בזה:

כובטעם החיוב לחזור על למודו כראוי כדי שלא לשכוח דברי תורה כתב הרע"ב (ועד"ז ברבינו יונה)⁴⁴ "שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו ושגגתו עולה זדון", אבל אדה"ז בשולחנו לא העתיק טעם זה [אף שפסק אדה"ז בגדר איסור שכחת התורה — מקורו בדברי הרע"ב ורבינו יונה (כנ"ל ס"ב)].

כזומשמע מזה שלדעת אדה"ז אין איסור שכחת דברי תורה (רק) מחמת התקלה שיכולה לבוא כתוצאה מזה, אלא בעצם השכחה^*44. וכדמוכח עוד יותר ממ"ש אדה"ז⁴⁵ דגם "עכשיו שנכתבה תורה שבע"פ ויוכל לעיין בספרים מה ששכח אין זה מועיל כלום כי מיד ששכח עובר בלאו קודם שיעיין", הרי שעצם שכחת התורה (מיד, וגם כשלא תבוא תקלה אח"כ כי "יוכל לעיין בספרים") הוי לאו.

כחויסודו של אדה"ז י"ל שהוא מעצם אזהרת התורה "השמר לך גו' פן תשכח את הדברים" — דלכאורה: שכחה אינה פעולה אלא מצב הבא מאליו וממילא⁴⁶, והאדם יכול לשמור עצמו מן השכחה ע"י שחוזר למודו כראוי. וא"כ אם כוונת התורה ב"פן תשכח גו'" היא החיוב, שהאדם ידע ויזכור דיני התורה כדי שלא תבוא תקלה על ידו, הו"ל להכתוב להזהיר בסגנון דעשי', לצוות על (פעו­לת האדם, דהיינו) חזרת דברי תורה (כדי שהאדם יזכור תמיד כל דיני ה­תורה), ולא (רק) להזהיר על השכחה ("פן תשכח גו'").

כטומזה למדין, ששכחת התורה עצמה (גם לולא התקלה שיכולה לבוא עי"ז) הוא ענין שהתורה הזהירה עליו.

לו. ובזה יובן הטעם שיש צורך בלימוד מיוחד שהשוכח מחמת אונסו אינו עובר בלאו (ואינו מתחייב בנפשו) — אף שבכל התורה כולה אונס רחמנא פטרי':

לאב' אופנים (פרטים) בגדר פטור ד­אונס⁴⁷: א) אף שמעשה העבירה נחשב כמעשה האדם מ"מ אי אפשר לחייבו (עונש וכיו"ב) על דבר שנעשה בעל כרחו. ב) מכיון שנעשה בע"כ לא מיחשב עבירה (שענינה — שעובר העושה על רצון וציווי השם).

לבוהנה זה שמעשה באונס לא מיחשב עבירה הוי רק כשהעבירה היא בפעולה של איסור שנעשית שלא לרצונו. אבל שכחת ד"ת ואיסורה — אין זה איסור בנוגע לפעולה, אלא בנוגע למצב של שכחה שבא מאליו וממילא (ועשיית האדם היא לשלול מצב זה ע"י חזרה), ולפיכך^*47 סד"א שגם כשהשכחה היא מחמת אונס הנה אף שפטור (כאופן הא' הנ"ל) מ"מ הוי בגדר "עובר בלאו", חיוב ועונש אין כאן, אבל מצב של שכחה יש כאן.

לגוזהו החידוש בלימוד ומיעוט המיוחד למעט אונס דשכחה, שאין כאן שכחת התורה, כלומר: האזהרה להאדם על שכחת ד"ת לא חלה מלכתחילה אלא כשעושה ברצונו, אבל כשזהו מחמת אונס לא שייך בזה ציווי ולאו, כלל, גם לא לאו דשכחת דברי תורה⁴⁸.

לדויומתק ע"פ מש"כ (להלן בהל' ת"ת שם⁴⁹, ע"ד מי "שהוא בקי היטב בכל לימודו המביא לידי מעשה" ש"יוכל לקבוע לו בכל יום שעה קטנה ללימוד אחר. . נכון הדבר. . לקבוע לימודו. . ) ללמוד פעם אחת כסדר כל התלמוד בבלי וירושלמי כו' (וממשיך) ואף ש­ישכח הכל הרי לעתיד לבוא יזכירוהו כל לימודו ששכח מחמת אנסו שאי אפשר לו לחזור כ"כ שלא ישכח לימוד זה. . וגם עתה. . אין שכחה לפני כסא כבודך⁵⁰ שהוא למעלה מהכסא כו'" — הרי מפורש שהשוכח מחמת אונסו, הרי לא זו בלבד שאין כאן העונש, אלא עוד זאת, שאין בזה גם האיסור דשכחת התורה, כי הוא ע"ד שינוי החוזר בודאי לבריתו שאינו קונה⁵¹ ונקנה בהאדם, כי הדברי תורה שלמד ונשכחו ממנו, " לעתיד לבא יזכירוהו"⁵² ("וגם עתה" תורתו שלמד נזכרת למעלה "לפני כסא כבודך"⁵³).

להז. והסברת הדבר יש לומר:

לוע"פ הנ"ל שהאיסור הוא עצם המצב דשכחת ד"ת, יש לומר, שגם לדעת אדה"ז, טעם וגדר האיסור של שכחת דברי תורה הוא ע"ד מ"ש בסמ"ג שהוא מפני ש"פורש מן התורה", אלא שאינה פרישה מן התורה מצד פעולתו, כ"א שזה עצמו ששוכח דברי תורה (אף אם הוא עוסק בד"ת אחרים) ה"ז פרישה מן התורה, שדברי תורה אלה נפרשים ממנו.

לזוזהו גם הטעם דכאשר שוכח "מחמת אונסו" אין דברי תורה נשכחים ממנו (כנ"ל משו"ע אדה"ז) — כי שכחת תורה מחמת אונס אינה פרישה שלו מן התורה, כי שוכח מחמת אונסו; שמצד האדם אין כאן כלל פרישה מד"ת, לכן גם מצד התורה כן הוא, שדברי תורה שלמד אין בהם שינוי הקונה ונקנה, כנ"ל.

לחח. וע"פ כל הנ"ל יש לבאר מעשה דר' זירא הנ"ל, ש"יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיני' כי היכא דלא נטרדי'":

לטמכיון שכל כוונת ר"ז היתה רק בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי כדבעי (בלי הטרדות דתלמוד בבלי), הרי פשוט שאי"ז בגדר "פורש מן התורה" — אד­רבה, זו היא הכנה והכשרה לאופן עליון יותר בלימוד התורה.

מויתירה מזו — התועלת בלימוד ו­השגת תלמוד ירושלמי אינה רק באופן הלימוד בכלל, אלא זה נוגע לענין זכרון דברי תורה גופא.

מאכי הנה מהחילוקים בין אופן הלימוד בתלמוד בבלי ואופן הלימוד בתלמוד ירושלמי הוא⁵⁴: תלמוד בבלי נקרא⁵⁵ "במחשכים⁵⁶ הושיבני", שבערך לירו­שלמי ה"ה "חושך", וירושלמי הוא "אור", ו"אין תורה כתורת ארץ ישראל"⁵⁷. וכמו ההפרש ביניהם בפשטות, שבבבלי יש ריבוי שקו"ט עד שמגיעים למסקנא, משא"כ בירושלמי שאין שקו"ט או שיש רק מעט שקו"ט, וה"ז כאדם הנמצא במקום מואר שהכל גלוי לפניו ומוצא תיכף מבוקשו.

מבומובן בפשטות, שריבוי השקו"ט מקשה על הזכרון, משא"כ כאשר הכל גלוי וברור, קל יותר לזכור כל פרטי הענין.

מגונמצא, דזה גופא שר' זירא צם מאה תעניתא דלשתכח מיני' גמרא בבלאה כי היכי דלא נטרדי' (ויוכל ללמוד תלמוד ירושלמי) גרם⁵⁸ שהתורה תשמר בזכרונו ביתר שאת ויתר עז.

מד[וע"ד מאמר הגמ'⁵⁹ (שהובא לפני הדין ד"כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו") — "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה", וכמשנ"ת במק"א⁶⁰ שלפעמים דוקא "ביטולה של תורה" זוהי הדרך להגיע ל"יסודה", שהתורה תת­ייסד ותתבסס אצל האדם].

מהוא"כ פשוט שאין בזה שום איסור של שכחת התורה.

מוט. ויש לבאר בעומק יותר:

מזהטעם שעצם שכחת דברי תורה הו"ע של איסור (ומיד ששוכח ד"ת עובר בלאו) הוא מפני שד"ת הם חיינו ואורך ימינו⁶¹, ועצם הדבר ששוכח ומסלק דבר אחד ממשנתו ה"ז מסלק "חייו" מעצמו, ולכן עובר בלאו^*44.

מחוזוהי ג"כ ההסברה שהשוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו — דלכאורה תמוה⁶², וכי שכחת דבר אחד מד"ת חמורה כ"כ עד שיתחייב בנפשו?! אלא שאין זה בגדר עונש אלא — מסובב מהשכחה. כי ד"ת הם חיי נפשו וכאשר נשכח והוסר ממנו דבר אחד מדברי תורה הוסרו ממנו חיי נפשו אלה, וע"ד מרז"ל מה לי קטלא כולה או קטלי פלגא⁶³ — "מתחייב בנפשו".

מטומזה מובן גם בנוגע לר"ז, דמכיון שכל כוונתו בתעניתי אלו היתה כדי שיוכל להבין כדבעי תלמוד ירושלמי, הרי אין כאן שום פירוד ח"ו מ(דרכי) התורה, כ"א אדרבה, זו היתה הדרך שיוכל ללמוד ולהתאחד עם התורה באופן נעלה יותר, באופן של "אור".

נ(משיחות ש"פ תרומה וש"פ ויק"פ תש"מ)