Likkutei Sichos·Vol. 35·Bereishis·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לה·בראשית·שיחה א

אשיחה א
א. "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה"¹ — ולא נזכרו דגים. ומצינו בזה ב' דיעות²: יש מפרשים³ שלא קרא להם שמות (ובטעם הדבר כתב הרד"ק⁴ "ולא זכר דג הים כי לא יתכן לפי הטבע שנתן בהם הא­ל שיבואו לפני האדם כי אין חיותם כי אם במים וכשיוצאים מן המים ימותו, גם אין להם כלי הליכה אלא כלי השיטה"), ויש אומרים⁵ שגם לדגים קרא אדה"ר שמות (אלא שלא נתפרש בקרא).

בולכאורה יש לומר, שב' דעות אלו תלויות בהגדרת ענינה של קריאת שמות. ובהקדם:

גאיתא במדרש⁶ שאמר הקב"ה למלאכי השרת שחכמתו של אדם מרובה משלהם, "הביא לפניהם את הבהמה ואת החי' ואת העוף א"ל זה מה שמו ולא היו יודעין העבירן לפני אדם א"ל זה מה שמו (אמר) שור זה חמור זה סוס זה גמל כו'".

דותוכן הענין שחכמת אדה"ר היתה שהכיר את תכונתם וטבעם של כל ה­נבראים וקרא להם שמות המורים על מהותם וטבעם של הנקראים בשמות אלה, וכמבואר בארוכה במפרשי התו­רה⁷ ומפרשי המדרש.

הויש לפרש זה בשני אופנים⁸: א) קריאת השמות היא לתועלת האדם, שע"י השמות יכיר ויודיע את תכונות הנקראים בשם⁹. ב) קריאת השמות היתה בשביל הנבראים עצמם, דלפני שיש לנברא שם מיוחד הרי תכונות שלו אינן בגילוי (כ"כ), וע"י שנקרא בשם מיוחד הרי הם מתגלים וכו'¹⁰. ולפי זה, השם הוא (גם) לתועלת הנקרא בשם (וי"ל שקריאת ה­שמות עצמה פועלת גילוי טבעו ותכונתו של הנקרא בשם).

וולכאורה י"ל שזהו טעם החילוק בין הדיעות, אם קרא אדם שמות גם לדגים או לא:

זלהדיעה שלא קרא שמות לדגים — טעם הדבר הוא, לפי שקריאת השמות היא בשביל האדם, בשביל שיוכל ל­השתמש בהם וכו', וזה לא שייך (כ"כ) בדגים, וכמ"ש בחזקוני¹¹ "דגים לא הביא כי בתוך המים הם ואינם יוצאים ואם יוצאים מתים ואין לו רדיי' עליהם" [ד­ אע"פ שמפורש בכתוב¹² "וירדו בדגת הים" — הרי אינו דומה הרידוי בדגים¹³ להרידוי בכל חית השדה וכו', שבהם שולט האדם בעודם בחיים ומשתמש בהם, משא"כ בדגים שהרדיי' בהם היא באופן שמוציאם מן המים ועי"ז מתים ואוכלם¹⁴ כו'] — וכיון שהיא השתמשות מועטה, אין צורך שאדה"ר יקרא אותם בשמות.

חולדיעה שקרא שמות גם לדגים, ה"ז לפי שקריאת שמות היא (בעיקר) בשביל הבע"ח עצמם, שעי"ז מתגלה טבעם ו­תכונתם¹⁵, וזה שייך גם בדגים.

טב. ויש לומר, שזהו תוכן פרש"י עה"פ¹⁶ "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו" — "סרסהו ופרשהו, כל נפש חי' אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם", דלכאורה מאי קמ"ל רש"י במה שהוסיף שזהו שמו "לעולם"? ואמאי לא פי' (כפשטות הלשון) שהשם שקרא אדה"ר הוא ע"י זה שהכיר טבעו ותכונתו של הדבר, בלשון הרד"ק "הוא שמו — הוא שמו הנאות לו לפי טבעו", או כמ"ש בחזקוני "הוא השם הראוי לו, שהסכימה דעתו לדעת בוראו"¹⁷.

י[ובעומק יותר איתא בספרים פירוש "הוא שמו", דשמו אשר קרא אדה"ר הוא שמו האמיתי והעצמי, ולדוגמא שור שנקרא שמו כך ע"ש שורשו שהם ג' אותיות שור בלה"ק וכן כולם ולכן אדה"ר שהי' בו חכמה יתירה והשיג וידע השורש והתוכן של כל מין ומין הי' יכול לקרותם בשם האמיתי, כפי שהא­ריך הרב המגיד¹⁸],

יאוי"ל ששיטת רש"י היא כאופן הב' הנ"ל, דבקריאת השמות היתה פעולה ע"י אדה"ר לגלות תכונות אלו, וע"פ זה מפרש רש"י "הוא שמו לעולם", שפעולת אדה"ר היא פעולה תמידית ונצחית בדבר הנקרא בשם זה¹⁹.

יבג. והנה התחלת הענין בתורה ע"ד קריאת השמות היא "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו", ואח"כ ממשיך אודות קריאת השמות בפועל — "ויקרא האדם שמות גו'".

יגולכאורה מזה שהכתוב מתחיל בענין "ויצר ה"א גו'" (אף שסיפור בריאת הנבראים כבר נאמר לפנ"ז בפרשה), יש להביא ראי' שקריאת השמות היא דבר הנוגע ופועל בגוף הנבראים, ולכן נאמר זה כהמשך ל"ויצר ה"א גו'" — יצירת הנבראים — כיון שקריאת שמותם הוי כגמר יצירתם.

ידאבל הרי כבר הביא רש"י¹⁶ מ"דברי אגדה"²⁰, ד"יצירה זו לשון רידוי וכבוש כמו כי תצור אל עיר²¹ שכבשן תחת ידו של אדם", ולכאורה כן צריך לפרש לפי הדיעה שקריאת השמות היא רק לתועלת האדם, וכמובן גם ממ"ש בחזקוני, כנ"ל, דהשם שייך לרדיי' עליהם²².

טואבל מ"מ משמע מכללות תוכן הפר­שה שקריאת השמות הייתה בה פעולה בהנקרא בשם — שהרי הפסוקים ע"ד קריאת שמות נאמרו בתוך הפרשה ד­עשיית עזר כנגדו (יצירת חוה), שמזה משמע שגם קריאת שמות להנבראים הוא שייך לדבר הנקרא בשם בדוגמת יצירת חוה שהיא גמר בריאתה (ודהאדם).

טז[ואף שמפרשים²³ המשך הכתובים, דכשאמר הקב"ה "אעשה לו עזר כנג­דו"²⁴, הביא לפניו כל חית השדה וכו' לקרות להם שמות היינו להתבונן ול­הכיר טבעם, ולאחרי שראה והבין אדם בהם ובשמותם וראה שאין בנבראים הראוי להיות לו עזר כנגדו, "ולאדם¹ לא מצא עזר כנגדו", אז "ויפל²⁵ ה"א גו' ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן ה"א את הצלע גו' ויביאה אל האדם"²⁶ — הרי

יז(נוסף על זה שצ"ע בעצם הפירוש, דכיון שכלפי שמיא גליא שאין בנבראים מי שראוי להיות עזר כנגדו, מה טעם הביא אותם כולם לפני אדה"ר שהוא יתבונן בטבעם כו' (ע"י קריאת שמות) עד שיבוא לידי הכרה שאין עזר כנגדו — הרי)

יחכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, דזה שנאמר ע"ד קריאת שמות בתוך פרשת בריאת חוה הוא (לא רק לפי שע"י קריאת השמות נתברר לאדה"ר שאין בהם מי שיהי' עזר כנגדו, אלא) בעיקר לפי שיש בזה שייכות גם בתוכן ענינם].

יטד. ונ"ל שלכו"ע קריאת שמות ד­אדה"ר היתה בזה פעולה בהנקראים בשם, אלא שיש בזה שני אופנים, כד­לקמן.

כובהקדים: בבריאת העולם — ב' עני­נים: א) עצם הבריאה ע"י הקב"ה היא באופן שנתהווה דבר בפ"ע, שלא ניכר בו שמציאותו היא מהקב"ה. ב) מטרת הבריאה היא — "ויניחהו בגן עדן ל­עבדה ולשמרה"²⁷, שהאדם ע"י עבודתו יפעול בעולם ובכל דבר שבו שיהי' בטל להקב"ה [וכמו שעשה אדה"ר תיכף כשנברא — ביום ו' — שדרש מכל הנב­ראים שיקבלו על עצמם מלכותו ושל­טונו של הבורא בהכריזו "בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו"²⁸], ועד שיגלה בו אמיתית מציאותו, בלשון הרמב"ם²⁹ ש"כל הנמצאים. . לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו".

כאועפ"ז י"ל שהם שני האופנים בפירוש תוכן קריאת השמות ע"י אדה"ר — אם הוי המשך וגמר גוף הבריאה שע"י הקב"ה, או שהוא בכלל מטרת הבריאה ופעולת האדם.

כבה. ביאור הענין:

כגמצד עצם בריאת הקב"ה, אין בנב­ראים התחלקות למינים פרטיים אלא רק התחלקות כללית, לסוגים כללים. וכדמ­צינו בעשרה מאמרות שבהן נברא העו­לם³⁰, שנתפרטו רק סוגים כללים [כמו: ביום ג' — תדשא הארץ דשא גו' עץ פרי גו'³¹; ביום ה' — ישרצו המים שרץ גו' ועוף גו'³²; ביום ו' — בהמה ורמש וחיתו ארץ³³] — ולא³⁴ שמות של מינים פרטיים (כמו בבע"ח: שור, חמור, וכיו"ב).

כדוזהו תוכן ענין קריאת שמות ע"י אדה"ר, שעי"ז³⁵ נעשה כל מין ומין ניכר ונפרד בפ"ע.

כה[וכמו שהוא ע"ד ההלכה³⁶, שע"י קרי­אה בשמו הרי הוא קונה הדבר, והיינו שבזה מוציאו ומעתיקו מרשות אחרת (או מהפקר) לרשותו, וכן הוא בנתינת ה­שמות שבזה "מוציאים" אותו משייכותו (הכללית) למין הכללי שיהי' דבר פרטי].

כוולפי זה, פעולת אדה"ר בקריאת ש­מות היתה להשלים את הבריאה עצמה, שרק אז נגמר כל מין בתכונתו המבדלת אותו ממינים אחרים (שבאותו סוג).

כזויש לפרש ענין קריאת שמות ע"י אדה"ר בעומק יותר — שזהו חלק מ­עבודתו דהאדם, לפעול ביטול בנב­ראים:

כחידועים דברי רבינו הזקן³⁷, שכל הנבראים שבעולם, השמות שנקראו בהם בלשון הקודש הן הן אותיות הדיבור של הקב"ה המהוות והמחיות נברא פרטי זה, ומקור כל השמות הוא מעשרה מאמרות שבתורה (שבהם נברא העולם), כי אף שלא נזכרו כל שמות הנבראים בעשרה מאמרות, הרי הם משתלשלים מעשרה מאמרות ע"י צירופים וחילופים ותמורות האותיות — שלפי זה מובן, ששמות הנבראים הם ענין עצמי בהם, שתיכף בתחלת התהוותו של הנברא יש לו שמו שהוא חיותו.

כטואם כן, הרי קריאת שמות ע"י אדה"ר לאחרי התהוותם הו"ע נעלה יותר.

לויש לומר הביאור בזה:

לאאף שכל נברא יש בו כח אלקי המחי' אותו, והוא שמו אשר נקרא בו בלה"ק (שמקורו מעשרה מאמרות כנ"ל), מ"מ, אין חיות זה בגילוי בהנברא, ובפרט שאין הנבראים מרגישים החיות האלקי שבהם ואיך שכל מציאותם אינה אלא מאמיתת המצאו, ועד שיש מקום לטעות ש"לי יאורי ואני עשיתיני"³⁸. וזהו"ע "ויקרא האדם שמות גו'" — שקריאה מורה על גילוי³⁹ — שאדה"ר קרא וגילה בכל נברא את החיות האלקי (שהוא "שמו"), ועי"ז פעל ביטול בכל הנב­ראים^*39.

לבובעומק יותר יש לומר: החיות ה­מתלבש בכל נברא הוא חיות מצומצם, שזהו תוכן ענין השתלשלות השמות מעשרה מאמרות שבתורה ע"י חילופים ותמורות כו' — שזהו צמצום וירידת החיות ממדרגה למדרגה "עד שיוכל להתצמצם ולהתלבש ולהתהוות ממנו נברא פרטי"⁴⁰. אבל, ע"י שאדה"ר קרא להם שמות, הרי קרא והמשיך וגילה בכל נברא גם מקור ושרש של שמו מעש"מ, למעלה מכפי שיורד ומתצמצם להוות נבראים פרטים אלה, ועד ל"(מו­צא) פי ה'"⁴¹ בעצמו, "שעליו אמרו³⁰ ו­הלא במאמר אחד יכול להבראות, הוא המאמר הכולל כל העשרה מאמרות וממנו נמשכו ונתחלקו עשרה מאמרות פרטיים" (וכמבואר בלקו"ת⁴²).

לגו. ויש לומר שזהו היסוד לשתי הדיעות (הנ"ל) אם אדה"ר קרא שמות גם לדגי הים, או רק לכל הבהמה ולחית השדה גו':

לדלפי האופן הא' (כמשמעות פשטות הכתובים) שקריאת השמות ע"י אדה"ר היתה להגדיר טבעו הפרטי של כל נברא, והיינו הפרדת מציאותם ממקורם — ה"ז רק בברואים שביבשה (כל הבה­מה ועוף השמים וחית השדה), שמתחלה נבראו באופן כזה שהם מובדלים ונפ­רדים ממקורם; משא"כ⁴³ בדגים שבים שלא נבראו להיות מציאות בפ"ע אלא תמיד מכוסים ומובלעים במים, וכל מציאותם היא המים⁴⁴ [וכמודגש בדין דכל שבים טהור⁴⁵, כיון שעיקר מצי­אותם הוא המים⁴⁶ (ועד שלדעת רשב"ג⁴⁷ כל שהוא מבריאת המים אינו חוצץ, דאמיתית מציאותם היא המים)]⁴⁸ — אין מקום לקריאת שמות⁴⁹ להפרידם ממקו­ רם (יותר מן הפירוד שמצד עצם בריאתם), כי תוכן מציאותם מצד בריאת הקב"ה⁵⁰ הוא לא להיות נפרדים⁵¹.

להובזה יש לבאר עומק כוונת דברי הראשונים הנ"ל⁵² בטעם שלא קרא אדה"ר שמות לדגים, שא"א שיבואו לפני האדם כי אין "חיותם כ"א במים וכשיוצ­אים מן המים ימותו" — שאין זה טעם וסיבה חיצונית, שא"א שיובאו לפני אדה"ר שיקרא להם שמות, אלא שזהו בהתאם לתוכן ענין השמות, דכיון ש­מציאות הדגים היא התכללות במקורם ולא פירוד ויציאה חוץ למקורם, לכן אין מקום לקריאת שמות לדגים.

לואבל לפי הביאור הפנימי הנ"ל דענין קריאת שמות הוא להשלים מטרת בריאת כל הנבראים, לקרוא ולהמשיך בהם החיות ממקורם ושרשם, שעי"ז יוכללו ב"מוצא פי ה'"⁴¹ מקור ושורש התהוותם כנ"ל — ה"ז בכל הנבראים, לא רק ברואים שביבשה, שבגלוי הם נפרדים ממקורם, אלא גם בדגים שבים^*39, כי, מציאותם כפי שהיא למטה היא מציאות נברא, אלא שאמיתת מציאותם היא מי הים⁵³, ועבודת האדם היא לפעול בהם ביטול והתכללות במקורם, ביטול ל­מעלה מזה.

לזוי"ל שזהו בהתאם לתוכן בריאת ויצירת חוה המבואר בפרשה זו: בחי­צוניות הדברים (יצירתה של) חוה הביאה לידי ירידה באדה"ר, כפשוטו לחטא עה"ד שגרם ירידה באדם ובכל הבריאה כולה; ולאידך — מטרת בריאתה היתה לפעול עלי' בהבריאה כמ"ש⁵⁴ "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החי' הרומשת על הארץ", וע"י שהאדם ממלא שליחותו בעולם ומלאו את הארץ ה"ז פועל עלי' שלא בערך בהאדם עצמו.

לח(משיחות ש"פ בראשית תשל"ז, תשמ"ו)