Likkutei Sichos·Vol. 35·Mikeitz·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לה·מקץ·שיחה ב

אשיחה ב
א. גרסינן במס' חולין¹ "מאי דכתיב² וטבוח טבח והכן³ פרע להן בית ה­שחיטה, והכן טול גיד הנשה בפניהם". ובפרש"י "פרע להן בית השחיטה — ש­לא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל⁴, לפי שבני יעקב שומרי מצות היו⁵, דאע"פ שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותי­הם".

בובפרש"י עה"ת כותב "וטבוח טבח והכן — כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון ציווי שהי' לו לומר וטבח", ולא רמז אפילו שהכוונה לשחיטה כשי­רה⁶.

גוכן לא פירש ורמז לעיל⁷ מ"ש (גבי יעקב ולבן) "ויזבח יעקב זבח בהר ו­יקרא לאחיו לאכל לחם" שהיתה שחיטה כשירה⁸.

דובפשטות י"ל שרק לעיל⁹ גבי יצחק שנדגש "שא נא כליך", ד"שא" הוא "ל' השחזה. . חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה" (כפרש"י שם), שזהו הפירוש דלשון זביחה וטביחה, ידעינן שאצל האבות (כולל יעקב) היתה שחיטה כשרה. משא"כ (ע"ד פשש"מ) בשבטים, כדלקמן סעיף ה.

הובנדו"ד הרי אמר יוסף "לאשר על ביתו" לטבוח, וא"כ ה"ז שחיטת נכרי¹⁰, שגם אם נעשתה כדין (וישראל עומד ע"ג) שחיטתו נבילה¹¹.

וולהעיר שבתיב"ע מפרש שהממונה על ביתו הי' מנשה, ובבחיי מפורש "צוה זה למנשה בנו שהרי בני יעקב נזהרים היו על השחיטה",

זאבל רש"י לשיטתי' שלא היתה שחי­טה כשירה ולא פירש שהממונה על ביתו (שבכתוב זה) הוא מנשה¹² (ע"ד שפי' לעיל¹³ "שהמליץ בינותם — זה מנשה בנו"), כי בפשטות הי' זה מצרי, כפשטות הענין.

חב. לכאורה יש מקום לומר שהיתה שחיטה כשירה (אף שהשוחט הי' מצרי), בהקדם המבואר במ"א¹⁴ בהא דקיימו ה­ אבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנחלקו המפרשים¹⁵ אי יצאו האבות מכלל בני נח או לא יצאו מכלל ב"נ — שע"ד הפשט מסתבר לומר שקיום כל ה­תורה ע"י האבות הי' חומרא שקיבלו על עצמם, ואין בכלל (ובכח) קבלה זו להפ­קיעם מדין ב"נ (והלשון "גירות" שמצינו אצל האבות היא רק בנוגע להוסיף על הנהגת ב"נ — ע"ד שם המושאל¹⁶).

טועפ"ז י"ל דהפסול של שחיטת נכרי (כשנעשתה כדין) לא שייך לפני מ"ת, כיון שהאבות לא יצאו מכלל בני נח¹⁷. וא"כ יוסף שצוה "לאשר על ביתו" ש­ישחט כדין, שחיטתו כשירה אף שהוא מצרי.

יאבל דוחק קצת לומר שהאיש המצרי שעל בית יוסף הי' בקי בדיני שחיטה ורגיל בשחיטה שלא ידרוס וכו'.

יאועוד: לכמה דיעות¹⁸, עיקר הפסול של שחיטת נכרי הוא להיותה שחיטת עכו"ם¹⁹ (והפסול בשחיטת נכרי שאינו עובד ע"ז הוא רק מדרבנן), ופסול זה שייך גם לפני מ"ת²⁰, שהרי המצרים עובדי ע"ז היו²¹.

יבג. יתירה מזו: ע"ד הפשט — אין מקום לפרש שצוה יוסף לשחוט כדין (והממונה על ביתו הי' מנשה) — כי בין כך לא היו אחיו יכולים לאכול מטבח זה, שהרי הם לא ידעו שהוא יוסף, ולדעתם הי' (יוסף ו)השוחט עכו"ם.

יג[ובחדא"ג מהרש"א²² מבאר שזהו דיוק ל' הגמ' "פרע להם בית השחיטה", ד"אם הי' שוחט אחד מבית יוסף אפי' לפניהם לא הי' מועיל כיון דשחיטת עכו"ם פסולה אפי' בעומד ע"ג, ופרע להם בית השחיטה היינו שיניח אותן ש­יפרעו להן בעצמן", ומציין לדבריו בחי­דושי הלכות, ששם מחלק בין לשון "וטבוח" ול' "והכן", ד"וטבוח אינו לשון ציווי"²³, והיינו שלא צוה לאשר על ביתו לשחוט, אלא שיניח אותן לשחוט.

ידאבל בפרש"י עה"ת אין כל רמז לזה, והרי אין זה כלל לפי פשוטו של מקרא, שאחי יוסף הם ששחטו זבח זה].

טוויש לומר יתירה מזו, שגם ליוסף אסור להאכיל את אחיו מטבח זה. דאף שנשחט כדין, מ"מ, כיון שהם חושבים שהוא נבילה, הרי אם יאכלוהו צריכים כפרה (כמפורש בגמ'²⁴ "מי שנתכוון לע­לות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה", וגם ע"פ פשו­טו של מקרא כן הוא, כפרש"י עה"פ²⁵ "וה' יסלח לה" — "במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה כו' זו היא שצריכה סליחה") — וא"כ גם יוסף אסור להאכילם בשר זה מצד "לפ­ני עור"²⁶.

טזוי"ל שגם מהאי טעמא לא פרש"י ש­היתה כאן שחיטה כשירה, כיון שאין זה מועיל כלל להתיר בשחיטה לשבטים.

יזד. ולכאורה איך אכלו השבטים בשר זה? וי"ל שלא הי' איסור באכילת הבשר כי היו מוכרחים בזה מצד יראת המלכות (וע"ד מ"ש במהרש"א²⁷ לענין "וישתו וישכרו עמו"²⁸, שבאותו יום שתו יין עם יוסף — אף שהם חשבוהו לנכרי והוי סתם יינם שאסור (מדרבנן) — אלא ש"מפני אימת המלכות" הותר).

יחגם י"ל (בדוחק עכ"פ) שבפועל לא אכלו השבטים מהטבח שהושם לפני­הם²⁹. ובכתוב נאמר רק³⁰ "וישימו גו'" ולא נזכר שאכלו כ"א רק "וישתו וישכרו עמו".

יט[ואף שנאמר³⁰ "וישימו גו' ולמצרים האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצ­רים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים", ובפרש"י "ואונקלוס נתן טעם לדבר", וז"ל התרגום "ארי בעירא דמצראי דחלין לה, עבראי אכלין" (ש­העברים אוכלים צאן שהוא יראתם של המצרים³¹) — ומזה משמע, שאחי יוסף אכלו אז³² בשר צאן — בדוחק עכ"פ י"ל שלא אכלו בפועל, והתרגום בא רק לבאר הנהגת עורכי השלחן, הטעם ל­"וישימו גו' ולמצרים גו' לבדם" (שלא ישבו לאכול עם העברים), ולא מדבר ע"ד אכילת השבטים בפועל³³].

כאבל עדיין אין זה מתרץ הנהגת יוסף — דאיך הותר לו לשים לפניהם בשר נבילה, הלא יש בזה משום "לפני עור"?

כאה. ולכן נ"ל כי בפשוטו של מקרא לא מצינו שגם השבטים, בני יעקב, קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה.

כבאצל האבות מביא רש"י שקיימו כל התורה כולה, וכמ"ש שאברהם קיים אפילו גזירות דרבנן³⁴, וכן ביעקב³⁵ כ' "ותרי"ג מצות שמרתי"³⁶ — אבל בנוגע לשבטים לא נזכר בפרש"י עה"ת בשום מקום³⁷ שהיו נזהרים בשמירת תרי"ג מצות.

כגואדרבה: רש"י מביא בפירושו עה"ת³⁸ (דעת ר' יהודה) ש"אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום", שלדיעה זו לא היו נזהרים בכל תרי"ג מצות שהרי נשאו אחותם³⁹; ואפילו לדעת ר' נחמי' (שמביא רש"י כפירוש שני) שנשי בני יעקב "כנעניות היו", ובמ"א⁴⁰ נת' שא' מ­טעמי ר"נ שחולק על ר"י הוא לפי שמ­הדר אכבודם של ישראל ולא נראה לו לומר שהשבטים לא היו נזהרים באיסור אחות — מ"מ, לא נזכר בפירוש בפרש"י שהיו נזהרים בקיום כל התורה כולה.

כדואע"פ שהסברא נותנת, שכיון שיעקב שמר כל התרי"ג מצות כאברהם בטח ש­גם הוא "ציוה את בניו ואת ביתו אחריו" לשמור "דרך ה'"⁴¹, והשבטים שמרו תרי"ג מצות — אולי יש לומר, שהי' זה רק בהיותם בבית יעקב (בסמיכות אליו)⁴².

כהכלומר: ע"ד הפשט, הגדר דקיימו ה­אבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה הוא חומרא שקיבלו האבות ע"ע (כנ"ל), ואין זה מחייב⁴³ את השבטים (וזרעם אחריהם⁴⁴) להתנהג כמותם. ולכן לא הזכיר זה רש"י כלל (בנוגע להשבטים).

כוועפ"ז מתורץ בפשטות איך הכין להם יוסף טבח זה שלא נשחט כדין, כי יוסף חשב שלא היו נזהרים בבשר נחירה⁴⁵. ובפרט ע"פ פרש"י לעיל⁴⁶ שיוסף הי' חושד את אחיו באבר מן החי, וא"כ אם חשד אותם במה שנצטוו, כ"ש שאין זהי­רים במה שלא נצטוו.

כזו. והנה כ"ז מתרץ רק השאלה איך אכלו השבטים מטבח זה (ואיך הכינו יוסף עבורם) — אבל עדיין ק"ק פי' "וטבוח טבח והכן" —

כחוהרי מצינו כמ"פ בתורה ע"ד עריכת סעודות, ולא נתפרשו פרטי ההכנות ל­סעודה, וכמו גבי לוט "ויעש להם משתה גו'"⁴⁷, וכן אחרי לידת יצחק "ויעש אבר­הם משתה גדול"⁴⁸ ועוד.

כט[ואינו דומה להאריכות בריש פרשת וירא⁴⁹ "וימהר אברהם גו' מהרי שלש סאים קמח גו' ויקח בן בקר גו' ויקח חמאה גו'" — כי שם כוונת הכתוב להד­גיש גודל הכנסת אורחים של אברהם אבינו וטרחתו בזה, וגם שנתן להם מן המובחר כו', כפרש"י שם⁵⁰ "ג' פרים כו' להאכילן ג' לשונות בחרדל"].

לומ"ש גבי יעקב ולבן⁷ "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם" (וב­פרש"י "ויזבח יעקב זבח, שחט בהמות ל­משתה") — ולא נאמר בקיצור "ויקרא יעקב לאחיו לאכל לחם" ("כל דבר מאכל קרוי לחם". רש"י שם) — י"ל ב­פשטות, דכיון שיעקב שמר כל תרי"ג מצות, הוצרך הכתוב להדגיש שיעקב זבח הבהמות, דאל"כ לא הי' אוכל מזבחים שזבחו "אחיו" ("אוהביו שעם לבן". רש"י שם).

לאלכאורה י"ל שהוזקק לזה כי לולא זה לא היו אוכלים את הבשר מחשש אבר מן החי, ולכן אמר⁵¹ "וטבוח", שהוא בשר נחירה⁵².

לבאבל קשה קצת, כי גם השבטים ידעו ע"ד שר הטבחים של פרעה⁵³, שענינו שר של "שוחטי בהמות המלך"⁵⁴, וא"כ בטח שגם אצל יוסף הי' כן, שטבחו הבהמות (ולא הי' בשר מן החי).

לגז. ויש לומר הביאור בזה:

לדבהנהגת יוסף עם אחיו, מצינו דברים הפכיים: נאמר⁵⁵ "ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות", שהטעם בפשטות להנהגה זו הי'⁵⁶ כדי לבחון אותם אם מתחרטים על מכירתם אותו (וכפי שמצינו שע"י הדו"ד עמהם הביאם לכך שאמרו "אבל אשמים אנחנו גו' ויען ראובן גו'"⁵⁷);

להאבל לאידך מצינו שאע"פ שלכת­חילה אסר יוסף את שמעון, הי' זה רק "לעיניהם, וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו"⁵⁸ (ובודאי שכאשר חזרו למצ­רים סיפר להם שמעון כ"ז), וגם עתה הביאם אל ביתו לאכול אתו (וכאשר עלה על דעתם שזה רק "להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים גו'"⁵⁹, הבטיח להם האיש אשר על ביתו שאינו כן, אלא "שלום לכם"⁶⁰), ויוסף עצמו אכל עמהם, עד ש"וישתו וישכרו עמו"²⁸.

לוויש לומר שיוסף רצה שכאשר ית­וודע אל אחיו יאמינו לו, ולכן עשה כמה דברים כדי שאח"כ יתברר להם שכל מעשיו היו לרמז להם שהוא יוסף ומת­נהג עמהם כאח.

לזוזהו גם הטעם שאמר "וטבוח טבח והכן", שמכין עבורם סעודה מיוחדת, שזהו אות לחיבה יתירה.

לחויש להוסיף עוד: נוסף על ההנהגה באופן של קירוב, מצינו שיוסף עשה כמה דברים שאחיו יחשדו שהוא יודע מי הם. וכמו זה שהושיב אותם לפניו "ה­בכור כבכורתו גו'"⁶¹ (ומנאם לסדר תול­דותם, כפרש"י) עד ש"ויתמהו האנשים איש אל רעהו"⁶¹.

לטוזהו גם הטעם לאמירת "וטבוח טבח והכן", שהדגיש ענין של "וטבוח": ענין הטביחה כהכנה לאכילה היא הנהגה חשובה שיש בה פרטים שתהי' שחיטה יפה, משא"כ בב"נ שאין מקום להדגיש הטביחה כשלעצמה, כי אינה אלא הכנה להאכילה.

מוזו היתה כוונת יוסף באמרו "וטבוח טבח והכן", שנקט לשון כזו לרמז להם⁵¹ שהוא יודע מהנוהג בבית יעקב שיש צורך להזהיר במיוחד על אופן טביחת הבהמה.

מאח. וע"ד המוסר יש לומר, שבזה גו­פא שהכתוב מדגיש "וטבוח טבח והכן" — שלפרש"י הכין עבור אחיו בשר נחי­רה — בא ללמדנו את הדרך הרצוי' בה­השתדלות בהכנסת אורחים:

מבהכנסת אורחים כדבעי היא שהמארח טורח בכל כחו לספק לאורחיו את כל צרכיהם. וגם אם ספק אצלו אם יטלו את חלקם מכל מה שהכין להם — מ"מ מספק להם כל טוב בהרחבה.

מגועוד זאת — שאין לו לערב החומרות שלו בהשתדלותו בהכנסת אורחים, אם עי"ז יוגרע מטיב צרכיהם^*61.

מדויתירה מזו: יתכן שאורחיו יחמירו ע"ע כמותו, אבל אין ענינו להכריחם ע"ז כ"א להכין סעודה בהרחבה, והבחירה בידם אם להחמיר על עצמם ועד כמה.

מהוע"י הוספה באהבת ישראל מבטלים סיבת הגלות⁶², ובאה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

מו(משיחת ש"פ מקץ תשכ"ח)