Likkutei Sichos·Vol. 35·Noach·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לה·נח·שיחה א

אשיחה א
א. על הפסוק "נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו"¹, איתא בזוהר²: "אבל בדרין אחרנין אינו נחשב לכלום כגון דרא דאברהם ודרא דמשה ודרא דדוד".

בוהנה פירוש בדיוק כזה (ש"בדורותיו" הכוונה לאפוקי בדורות אחרים — "ל­גנאי"), הובא בכמה מקומות ברז"ל — בשינויים בנוגע להמכוון של הדורות האחרים: בגמ'³ — "בדורותיו ולא בדו­רות אחרים" סתם; בתנחומא⁴ — ש"אילו הי' בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו" (ועד"ז הוא בפרש"י עה"ת "אילו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום"); ובב"ר⁵ — "אילו הי' בדורו של משה או בדורו של שמואל לא הי' צדיק".

גוהנה, פירושו של התנחומא שהכוונה היא למעט "בדורו של אברהם" מובן בפשטות⁶, כי אברהם הי' הצדיק שבא בסמיכות⁷ לאחר דורותיו של נח, ולכן מסתבר לפרש כוונת הכתוב "צדיק תמים הי' בדורותיו", שדוקא "בדורותיו" של נח⁸ הי' צדיק תמים, אבל אילו הי' בדורו של אברהם שלאחרי "דורותיו" לא הי' נחשב לכלום;

דוגם הפירוש בב"ר "אילו הי' בדורו של משה או בדורו של שמואל" י"ל בפשטות⁹, שכוונתו למעט בה"גנאי", ד­דוקא בדורו של משה ודורו של שמואל לא הי' (נחשב ל)צדיק¹⁰, כי משה הי' מב­חר מין האנושי אביהן של כל הנביאים¹¹ אשר דבר ה' אתו פנים אל פנים¹², וכן שמואל שהי' שקול כנגד משה ואהרן¹³, ולכן דוקא בדורותם לא הי' נח (נחשב ל)צדיק, אבל בדורות אחרים הי' (נחשב ל)צדיק וכו';

האבל פירוש הזוהר, שדיוק הכתוב הוא בנוגע לשלשת הדורות, "דרא דאב­רהם ודרא דמשה ודרא דדוד" — דורש ביאור הטעם שדוקא בשלשה דורות אלה לא הי' "נחשב לכלום"¹⁴?

וב. ונ"ל, דג' הצדיקים שבג' הדורות שנקט בזוהר — בהם ועל ידם היתה הת­חלת ג' העיקרים במילוי תכליתה וכוו­נתה של הבריאה (שהיא בשביל ישראל שנק' ראשית ובשביל התורה שנק' רא­שית¹⁵) — שהם ישראל, תורה ומלכות: אברהם אבינו הוא התחלת עם ישראל, עיקר מעלת משה היא שעל ידו ניתנה התורה לכלל ישראל, וישראל במצב דשלימות בעולם כשהם במצב דמלכות ודוד הוא ראשית והתחלת "עיקר המל­כות"¹⁶.

ז[וג' צדיקים אלו נרמזים בשם אדם ר"ת אברהם¹⁷ דוד משה¹⁸, והיינו שהש­למת תכלית בריאת ה"אדם" היא ע"י ג' אופני העבודה של אברהם משה ודוד].

חוזהו תוכן פירוש הזוהר, שהגם שנח "ראה עולם חדש"¹⁹, ובפשטות שהי' לאחר המבול — בדוגמת אדם הראשון שממנו בא כל מין האנושי, ונח גם מילא בעבודתו את התפקיד של "אדם"²⁰, מ"מ, לגבי ג' הצדיקים שבשלשה דורות אלו אינו נחשב לכלום²¹.

טוטעם הדבר מובן, כנ"ל, כי עיקר התחלת העבודה במילוי כוונת הבריאה היתה ע"י ג' הצדיקים ("אדם") בשלשה דורות אלה.

יג. ובפרטיות יותר י"ל:

יאהחידוש בזה שלמרות גדלותו וצד­קתו של נח אין עבודתו נחשבת לכלום לגבי דרגת עבודתם של אברהם משה ודוד — הוא, משום שבעבודת נח עצמו היתה מעין העבודה המיוחדת שבג' דורות אלו ע"י צדיקים הנ"ל.

יבוביאור הדברים יובן, בהקדם החידוש בעבודת האדם שבג' דורות אלו, שהם ג' שלבים ודרגות בסדר העבודה:

יגבדרא דאברהם: על אברהם שהי' היהודי הראשון, נאמר²² "אחד הי' אבר­הם", ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא (אברהם) מעבר אחד"²³ — כל העולם היו עובדי ע"ז ו"אברהם²⁴ עבד ונתחכם מאליו ועבד הקב"ה", ועמד בתוקף נגד כל העולם, וידע שכל העולם טועים²⁵ וכו'.

ידוזהו גם הענין היסודי והראשי ב­עבודת האדם בכלל, שבנ"י מתחזקים בדביקותם בה' ועומדים בתוקף בע­בודתם — נגד ע' האומות וכל העולם המונעים ומעכבים וכו'.

טודרא דמשה, דור מ"ת: החידוש בה­עבודה של דור מ"ת הוא, ש(לא רק שאין העולם מפריע לעבודת האדם, אלא להיפך) שעבודת האדם פועלת בעולם קיומו וביסוסו, וכמרז"ל²⁶ עה"פ²⁷ "ארץ יראה ושקטה" מתחלה יראה ולבסוף שקטה [דתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, "אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו"²⁶], דלפני מ"ת היתה הארץ (העולם) במצב של "יראה", ועי"ז שישראל קבלו את התורה — "שקטה".

טזוזהו השלב הב' בעבודת האדם, קיום העולם ע"י התורה, שע"י עבודתם של בנ"י בלימוד התורה וקיום המצות (האפשרי דוקא בעוה"ז), פועלים קיום מציאותו של העולם.

יזדרא דדוד: "עיקר המלכות"¹⁶ היא מלכות בית דוד, שענינה הוא להמליך את הקב"ה על העולם כולו. וכמו שהי' כפשוטו, שע"י דוד הי' גמר כיבוש ארץ ישראל מאוה"ע, ועד למצב שכולו מלכות תיכף בתחלתו כמו שהי' בימי שלמה, שהאומות הביאו מתנות לשלמה²⁸ — שע"י מלכות בית דוד הי' גילוי מלכות הקב"ה בעולם.

יחוזהו החידוש בדרא דדוד על דרא דמשה, שע"י התורה ומצות הוא קיום העולם כמו שהוא, וע"י גילוי המלכות נפעלת עלי' בעולם,

יטוהשלימות בזה תהי' ע"י "מלך" האח­רון מבית דוד, שהוא "משיח האחרון"²⁹ הנקרא "מלך מבית דוד"³⁰ בביאת משיח צדקנו, שאז תתגלה מלכותו של הקב"ה בעולם כולו, הן באוה"ע, ש"יתקן³⁰ את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד ש­נאמר³¹ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה. . ולעבדו שכם אחד", "והלכו³² עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו"; והן בכל הנבראים שבעולם — ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"³³.

כ[יסוד וסמוכין לפירוש זה (בדברי הזוהר), יש למצוא בביאור אאמו"ר ל­זוהר שם בפרשתנו³⁴, וז"ל: "קחשיב אלו הג' אברהם משה דוד. הוא, כי אלו הג' הם הג' כתרים. כתר כהונה, כתר תורה, כתר מלכות³⁵. כהונה אברהם איש ה­חסד, והכהונה ניתנה לאברהם, כמ"ש³⁶ אתה כהן לעולם. תורה משה, כי התורה ניתנה ע"י משה, ונקראת תורת משה. מלכות דוד, כי המלוכה ניתנה לדוד לעולם",

כאדענין "כתר כהונה" הוא ע"ד משנת"ל בגדר "דרא דאברהם", שהרי ענינו של הכהן הוא שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, שבכללות זהו ענינו של עם ישראל, ולא עוד אלא שגם התואר "כהונה" שייך לכל ישראל, כמ"ש הרמב"ם³⁷ שזה שייך לכ"א "להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'", ולפרוק "מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם (שאז) הרי נתקדש קודש קד­שים"].

כבד. והנה (מעין) שלשת אופני עבודה אלו היו אצל נח בתקופת המבול:

כגא) בעבודתו בעצמו — שהיא בדוגמת מה שהי' אברהם "מעבר אחד כו'". דאף שהדור הי' בשפל המצב ביותר — "הש­חית כל בשר את דרכו על הארץ"³⁸, מ"מ התחזק נח ו"צדיק תמים הי' בדורותיו", ולא נגרר אחרי הנהגת כל הדור, ואדרבה "הי' נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה"³⁹.

כדב) כמו כן הי' בעבודתו ענין של פעולה בעולם (ע"ד פעולת מתן תורה⁴⁰), שעל ידו היתה הצלת כל העולם כולו⁴¹, עד שהקב"ה נשבע ש"לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהי' עוד מבול לשחת הארץ"⁴².

כהג) ויתירה מזו: במעשי נח היתה גם פעולה של "עלי'" ושינוי בעולם (ע"ד פעולת מלכות ב"ד). דבתיבת נח היו כל מיני בהמות וחיות כו' וביניהן גם חיות טורפות ודורסות, ואעפ"כ לא עשו שום רעה זה לזה כלל. ומבואר בזה⁴³, שהוא לפי שבתיבת נח הי' שורר מצב של שלום ע"ד מ"ש לע"ל⁴⁴ "וגר זאב עם כבש גו' לא ירעו ולא ישחיתו גו'", כי אז (בתיבת נח) הי' "גילוי" שלמעלה מגדרי העולם (כפי שהוא מצד עצמו).

כו[ובאמת הי' מצב זה לא רק בהמצאם בהתיבה, אלא גם לפני כניסתם בה, וכ­מבואר ברז"ל ובפרש"י⁴⁵ שלא באו אל התיבה אלא אלה שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ועוד זאת שמאליהם באו — שכל זה הוא נס נפלא וגדול ביותר:

כזא) שבעלי חיים שבהעולם באים מ­אליהם; ב) המובחרים שבהם (מינים טהורים) באו שבעה שבעה, ומשאר המינים באו שנים שנים; ג) בלכתם אל התיבה הלכו בסדר מסודר כו' מבלי להזיק זל"ז].

כחוזהו עומק כוונת דברי הזוהר כאן, דהגם שעבודת נח היתה עבודה נעלית ומיוחדת, המתאימה להיות יסוד להנהגת העולם מחדש, ובמילא היו כלולות בה כל הג' דברים הנ"ל, בהשלמת עבודת ה"אדם" בהבריאה [א) לעמוד על משמר­תו חזק באופן שלא יתפעל ולא יתחשב עם סביבתו; ב) לפעול יציבות וקיום ב­עולם; ג) להעלות את העולם למעלה יותר מכפי שהוא מצ"ע גם בתכלית הטוב] — מ"מ "אינו נחשב לכלום".

כטוטעם הדבר, כי זה הי' מעין גדר חינוך בלבד⁴⁶ להשלמת הבריאה — ג' עבודות אלו כמו שהיו לאמיתתם, בדרא דאברהם בדרא דמשה ובדרא דדוד.

לה. וי"ל הביאור בזה:

לאאף ע"פ שבעצם מעשה המצוה אין חילוק בין קיומה מצד "חינוך" בלבד לקיומה מצד החיוב (מצווה ועושה) — שהרי כשמחנכין את הקטן במצוה יש לחנכו (לכמה דיעות⁴⁷) לעשות בהכשר גמור כגדול — מ"מ יש הפרש יסודי ביניהם בתוכן ענין הקיום, והוא: ענין החינוך אינו אלא להרגיל את הקטן במצות שיתחייב בהן בגדלותו⁴⁸, שזהו בעיקרו ענין של מניעה והפרשה, והיינו, שלהיות ש"עיר⁴⁹ פרא אדם יולד", יש לחנכו ולהרגילו שילך בדרך הישרה באופן שכשיגדל ילך בדרך התורה⁵⁰.

לבומטעם זה: א) אף שהחינוך הוא בכל המצות, חובת החינוך היא במצות ל"ת יותר מבמ"ע⁵¹; ב) "מחנכין אותן (ה­קטנים) לעבוד מיראה"⁵², והיינו שאופן קיום המצות של הקטן אינו באופן של קיומו של הגדול המחוייב, ש"עושה האמת מפני שהוא אמת"⁵³.

לגונמצא שעיקר החילוק בין גדר חינוך דקטן לקיום המצות דגדול הוא — דה­קיום מצד חינוך אין בו תכלית לעצמו, אלא תכליתו שיהי' מחונך ורגיל במצות שיתחייב בהן בגדלותו; ואילו קיום ציוויי ה' בגדול הרי תכליתו הוא בה­קיום עצמו — לקיים ציוויי ה'.

לדוזהו החילוק בין עבודת ופעולת נח בשלשת הענינים הנ"ל (ישראל, תורה ומלכות), שהיתה רק בגדר חינוך, ובין עיקר ענינן כפי שהיו ב(דרא ד)אברהם, משה ודוד⁵⁴:

להזה שנח "תמים הי' בדורותיו", כלומר ביחס לאנשי דורו, הרי זה (בעיקר) באותם ענינים של רשעות הדור ההוא. וכיון שעיקר רשעות של אותו הדור היתה בענינים שבין אדם לחבירו, גזל וזנות כו' "ולא נחתם גזר דינם (של דור המבול) אלא על הגזל"⁵⁵, נמצא, שעבודת נח היתה ג"כ (בעיקרה) בענינים שבין אדם לחבירו. דעניני "בין אדם לחבירו" הרי אין בהם (בכללות, ביחס לעניני "בין אדם למקום") תכלית בפ"ע אלא רק כדי שלא לבלבל "ישובו של עולם", ע"ד ענין החינוך, שאין התכלית בו עצמו אלא כדי להרגיל את המחונך ולהכינו לזמן החיוב (כנ"ל). ועוד זאת: זה גופא לא הי' כ"כ מצד הכרתו ואמונתו בהקב"ה אלא מצד המבול, דכשם שקריאתו לאנשי דורו לעוררם לתשובה היתה מבוססת על האזהרה דהעונש שהקב"ה יביא עליהם את המבול, עד"ז מובן שגם עבודתו הוא היתה בעיקר ביראת העונש, ועד שארז"ל⁵⁶ שלא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, שגם פרט זה הוא כמו "חינוך" מיראה.

לומשא"כ ב"דרא דאברהם", הרי (א) עיקר החידוש דאברהם (שכל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחד) הי' לא (רק) בדברים שבין אדם לחבירו, אלא בעניני אמונה — שלילת ע"ז וחיזוק אמונה בה'; (ב) הכרת אברהם בהקב"ה (וכן פעולתו בעולם — ש"התחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם. . ולקרוא בקול גדול לכל ה­עולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד"⁵⁷) באה מזה שהי' "לבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה"⁵⁷, ולא מצד יראת העונש או לטובת עצמו. ואדרבה, מסר נפשו על אמונה בה'⁵⁷. וכמ"ש הרמב"ם⁵³ ד"עושה האמת מפני שהוא אמת" היא מעלת אברהם אבינו.

לזוהוא הדבר גם בענין הב' — הצלת וקיום העולם: זה שלאחר המבול נתחדש ש"לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. . ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. . לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהי' עוד מבול לשחת הארץ"⁵⁸, הוא (רק) ענין של מניעת דברים בלתי רצויים⁵⁹, שלילת איבוד העולם (ע"ד החינוך להסיר את הנטי' השלילית שבאדם), משא"כ בדרא דמשה, ע"י מ"ת, נתוסף קיום וחיזוק חיובי במציאות העולם, שרק אז הוצדק קיום העולם.

לחוכן בענין הג': המצב של שלום ונסים שהיו בתיבה בזמן המבול (ועד"ז בעת ההכנה כו' להמבול) — הי' ג"כ מצד הכרח ההצלה ו"לחיות זרע על פני כל הארץ"⁶⁰,

לטואילו ב"דרא דדוד" — היינו מלכותו של דוד, שעל ידו היתה ההכנה לבנין המקדש⁶¹ עם עשרת הנסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק⁶² — הי' אז גילוי מלכותו של הקב"ה מצד השראת שכינתו בביהמ"ק, ועד שכל העמים ראו גודל פעולת ומעלת מלכי בית דוד והתועלת דביהמ"ק (כנ"ל בימי שלמה), ובפרט כאשר תהי' השלימות בזה לע"ל, שאז "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

מו. ועוד יש לומר, בעומק יותר — ע"פ מ"ש אאמו"ר (בהערותיו הנ"ל), שאברהם משה ודוד, הם ג' הכתרים כתר כהונה כתר תורה וכתר מלכות, וממשיך שם, ש"בנח לא הי' כ"ז, רק כתר שם טוב, שבדורותיו הי' לו שם טוב, שהוא למטה מכל אלו הג'":

מאהתואר דכתר כהונה כתר תורה וכתר מלכות, מורה שענינם הוא למעלה מהראש, כמו כתר כפשוטו שהוא למעלה מראשו של האדם, כלומר, דרגת עבודה שאין האדם מגיע לה בכח עצמו ושכלו, אלא היא למעלה הימנו. ובסגנון אחר: זהו דבר הבא מצד גדרו של הבורא ולא מצד גדרו של הנברא. לאידך, כשהאדם מוכתר בכתר — כתר כהונה כתר תורה וכתר מלכות — אין זה באופן שרוכש דבר חיצוני שהוא דבר נוסף עליו, אלא זה נעשה כל מציאותו (שהוא מוכתר בכתר זה)^*62.

מבוי"ל שזהו החילוק בין עבודת נח בג' ענינים אלו בהשלמת כוונת הבריאה, דהוי בגדר "חינוך", לעבודות ג' הדורות דאברהם דמשה ודדוד, דהוי באופן ד"כתר":

מגעבודתו של נח ומצבו של העולם לאחר המבול, היו רק כפי שהנברא יכול להגיע לזה בכחו⁶³, ובמילא, הן בע­בודתו לעצמו והן בפעולתו בקיום העולם, לא הי' בזה יציאה מגדר העולם והבריאה — הבריאה נשארה בסוגה וגדרה, שאין לה שייכות (גלוי') להבורא. ואילו העבודה בדרא דאברהם⁶³ דרא דמשה ודרא דדוד היתה באופן דכתר, מצד הקב"ה שלמעלה מהבריאה, ופשוט שאופן עבודת הנבראים לגבי עבודה הבאה מכח שלמעלה מהבריאה "אינו נחשב לכלום".

מדז. הביאור בזה בפרטיות:

מהעבודת⁶³ ה' דנח היתה קשורה עם אלקות כפי שצמצם עצמו כביכול לפי ערך הבריאה, ולכן פעלה אצלו ובו השגתו בהקב"ה רק שלא יגרר אחר שאר בני אדם בהשחתת העולם, היפך ישובו של עולם, ולא למעלה מזה. משא"כ באברהם, אף שהתחלת קירובו להקב"ה היתה ע"י ראיות מעניני ה­בריאה, היתה הכרתו בהקב"ה (גם) כפי שהוא למעלה מהבריאה⁶⁴, בחי' "כתר", ולכן הגיע לדרגת מסירת נפש ש"עושה האמת מפני שהוא אמת".

מווכן הוא בענין הב' והג', דמה שנפעל בעולם לאחרי המבול "לא אוסיף לקלל. . לא יכרת כל בשר גו'" והמצב ה­מיוחד שהי' בתיבת נח, אין זה (א) שינוי אמיתי במצב העולם ולא (ב) עלי' אמיתית במצב העולם.

מזמשא"כ פעולת דרא דמשה שע"י התורה, דהיינו קיום העולם, הרי התורה קדמה לעולם⁶⁵, והפעולה ע"י התורה מותנית בתנאי (וכנ"ל שתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו)⁶⁶, וכל מציאות העולם התהוותה הוא בשביל התורה שנק' ראשית,

מחולמעלה מזה הוא דרא דדוד — ענין המלכות, גילוי מלכותו של הקב"ה בעו­לם, שהיתרון בזה על הפעולה בעולם שמצד התורה הוא, שפעולת התורה בעולם אינה שייכת (כ"כ) למציאות העו­לם עצמו, כי התורה ניתנה רק לישראל, אלא שעי"ז שישראל קבלו את התורה וע"י לימוד התורה וקיום המצות דישר­אל, נפעל גם בעולם;

מטמשא"כ במלכות, הרי כשם שהוא בנוגע למלכותא דארעא, שגדר המלכות הוא שזה נוגע לעצם מציאות העם, שכל מציאותם הוא המלך, עד שכל המורד במלכות חייב מיתה, שאין זה בדרך עונש אלא מסובב הבא בדרך ממילא, ועד"ז הוא במלכות שמים, שגם קב"ע מלכות שמים שע"י הביטול למלך (שבעיקרו הוא במלכות בית דוד) הוא באופן שהביטול הוא בעצם מציאותם⁶⁷,

נהנה עד"ז הוא בפעולת המלכות ב­עולם, שכאשר מגלים את מלכותו של הקב"ה בעולם, אין זה כדבר נוסף על מציאות הבריאה והעולם, אלא שזהו כל מציאות העולם, שנרגש ונגלה בו הקב"ה מלך העולם. וכמודגש בכתוב הנ"ל "כי מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים", שזהו כל מציאות הארץ, ע"ד "מים לים מכסים", שאין הים דבר בפ"ע אלא כל מציאות הים הוא מה שהוא מלא מים.

נאח. והנה בענין זה יש הוראה בעבודת האדם (כמו בכל דבר בתורה).

נבוי"ל שזהו דיוק לשון הזוהר "אבל בדרין אחרנין אינו נחשב לכלום" — בלשון הווה, ולא בלשון עבר כמו (בתנ­חומא) "אילו הי' בדורו של אברהם לא מצא ידיו ורגליו", או כבב"ר "לא הי' צדיק", כי עיקר הכוונה בזוהר אינה לדבר ח"ו בגנותו של נח, אלא (ובעיקר) בתור הוראה בעבודת כל איש ישראל⁶⁸, דגם עכשיו ישנה העבודה דנח, וע"ז אומר, שלגבי העבודה (עתה) ב"דרא דאברהם, דרא דמשה ודרא דדוד" — אופן העבודה דנח "אינו נחשב לכלום".

נגכלומר:

נדהעבודה בג' ענינים כלליים אלה, ישנה כמו שהיא מצד האדם, שהאדם (הנברא) בא למסקנא, שהדרך הרצוי' היא לא להגרר אחרי הסביבה ולא להתפעל ממנה, ולעמוד בתוקף בעבודתו לקונו, ולפעול בעולם ע"י תורה ויתירה מזו לגלות מלכותו של הקב"ה בעולם.

נהוע"ז מלמדנו פירוש הזוהר, שכל ג' עבודות אלו צריכות להיעשות לא (רק) מצד הכרת הנברא, אלא מצד הבורא, מצד הקב"ה, שזהו בחי' כתר כהונה כתר תורה כתר מלכות, עבודה הבאה מלמעלה משכל האדם שהוא בראש. וכנ"ל⁶⁹.

נו(משיחות ש"פ נח תשמ"ה, תשמ"ט)