Likkutei Sichos·Vol. 36·Bo·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לו·בא·שיחה ב

אשיחה ב
א. בצאת ישראל ממצרים, מצינו ב­קרא שנקראו אז בתואר חדש — "צב­אות", כמ"ש בפרשתנו "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצ­רים"¹, "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים"², "ויהי³ בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" (וכן כתיב בפ' הקודמת⁴ "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים").

בוע"פ הידוע שבעת יציאת מצרים נע­שו ישראל לגוי ועם בפני עצמו, כמ"ש⁵ "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי", נראה לומר טעם הדבר, כי שם זה ("צבאות") מדגיש (לא רק מעלה פרטית בבני יש­ראל, אלא) דבר עיקרי במהותו של עם ישראל.

גב. ויש לבאר זה בהקדם ביאור שם "צבאות" שהוא אחד משמותיו של ה­קב"ה, ומחלוקת⁶ בדבר, דהת"ק בברייתא⁷ ס"ל ד"צבאות" הוי בכלל השמות שאינם נמחקים, ו"ר' יוסי אומר צבאות כולו נמחק שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל⁸ שנאמר והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים"⁹.

דפלוגתא זו מצינו גם במס' סופרים¹⁰, ושם הלשון "רבי יוסי אומר צבאות חול", ובהמשך לזה "אמר ר"ש בן אלעזר של בית אגודה היו כותבין בירושלים והיו מוחקין צבאות שהיו נוהגין בו חול שנאמר¹¹ ופקדו שרי צבאות בראש העם". ובאבות דר' נתן¹² מפורש הוא בדברי ר' יוסי עצמו — "אמר ר' יוסי חלקנו על צבאות שנאמר ופקדו שרי צבאות בראש העם". ועד"ז איתא ב­ירושלמי¹³ "תני ר' יוסי אומר של בית חגירה כותבנים אומנים היו בירושלים היו מוחקין צבאות שכן הוא שם חול במקום אחר ופקדו שרי צבאות בראש העם".

הויש להבין טעם החילוקים בדברי ר' יוסי, שבש"ס דידן הביא ראי' לשיטתו (שצבאות אינו מהשמות שאינם נמחקין) מזה שהוא שמם של בנ"י "שנאמר והוצאתי את צבאותי גו'", ובמס' סופרים ובאדר"נ (וכן בירושלמי) הובא הכתוב "ופקדו שרי צבאות בראש העם".

וגם צריך ביאור מש"כ בש"ס דידן "שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל" — הרי אפילו אם צבאות קאי על צבא השמים (מלאכים וכיו"ב)¹⁴, אינו שם קדוש של הקב"ה?

זג. ונראה לומר שהבבלי ומס' סופ­רים (וירושלמי) חלוקים בשיטת ר"י בגדר שם "צבאות":

חבמס' סופרים הלשון היא — "רבי יוסי אומר צבאות חול", היינו שלדעת ר"י אינו שם של הקב"ה כלל, ובלשון "ה' צבאות" (וכיו"ב), אין תיבת "צבאות" תואר של הקב"ה, אלא ע"ד הנאמר¹⁵ "ה' אלקי הצבאות":

טואילו להבבלי, ששם הלשון ש"צבאות כולו נמחק" (ולא "חול"), שיטת ר"י אינה ש"צבאות" הוא חול ממש, אלא שלא חלה עליו קדושה להעשות כשם שאינו נמחק, אבל מ"מ הוא תוארו של הקב"ה, כמו "הגדול הגבור כו' חנון ורחום וכו'", הנקראים בברייתא¹⁶ "שמות שנמחקין", היינו שהם שמות של הקב"ה אלא שאין בהם קדושה¹⁷ והם נמחקין¹⁸.

יוזהו גם טעם החילוק בין הכתובים שהובאו בש"ס דידן ובמס' סופרים (וירו­שלמי):

יאבמס' סופרים (וירושלמי) מביא ראי' שהוא חול, ולכן נקט כתוב שבו התואר צבאות לא קאי על הקב"ה כלל, אלא חול ממש, "ופקדו שרי צבאות בראש העם":

יבואילו בגמ' דידן כוונת ר' יוסי היא שאף שהוא כינוי להקב"ה מ"מ אינו משמות הקדושים שאינם נמחקין, לפי "שלא נקרא צבאות אלא על שם יש­ראל", שאין הכוונה (כשטחיות הלשון) שצבאות קאי רק על בני ישראל ולא על הקב"ה (דאז הול"ל "שלא נקראו צבאות אלא ישראל"), אלא דזה שהקב"ה נקרא בשם צבאות הוא כיון ש"על שם ישראל" שנקראים "צבאותי", לכן נקרא הקב"ה בשם זה¹⁹.

יגומטעם זה לא חל עליו הגדר והדין דשמות שאינם נמחקים, כי שמות אלו הקב"ה נקרא בהם מצד עצמו, ביסודם הם שמות של הקב"ה [אלא שכיון שיש לתיבות אלו גם פירוש של חול, הושאלו גם לדברי חול שבעולם (כמו "ואת אילי הארץ לקח"²⁰, וכן "אלקים" שמשתמשים בו על דיינים²¹, וכיו"ב)²², וכיוון שהוש­אלו לדברי חול אינם (אז) בגדר שמו של הקב"ה]; ואילו שם צבאות ביסודו אינו שם של הקב"ה, אלא שם של בני ישראל, אלא שמשתמשים בו ג"כ כתואר של ה­קב"ה.

ידד. ויש לעיין בהראי' שבמס' סופרים (וירושלמי) מהכתוב "ופקדו שרי צבאות בראש העם" — והרי גם השמות א­ל אלקים ועוד הם לשון חול במקום אחר, כנ"ל (כמו "ואת אילי הארץ לקח", "צד­קתך כהררי א­ל"²³, "אלקים לא תקלל"²⁴), ולמה הראי' ששם צבאות נקרא חול במקום אחר הוי הטעם שכאשר קוראין אותו בו ית' הוא נמחק ואינו שם קדוש²⁵.

טוונ"ל שלכו"ע אין הכתובים הללו (ש­הובאו ראי' לשיטת ר' יוסי) היסוד לשי­טתו, והובאו כדי לבאר דבר נוסף, כדל­קמן:

טזהיסוד לשיטת ר' יוסי שצבאות אינו משמות הקדושים, הוא בזה שלא מצינו שם זה בתורה, וכדאיתא בגמרא²⁶, שה­תואר "צבאות" על הקב"ה — "ה' צבאות" וכיו"ב — מצינו לראשונה בדברי הנבי­אים ובלשון חז"ל "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות".

יזוס"ל לר' יוסי, דשמות של הקב"ה, צריכים לבוא לראשונה בתורה, שהיא דבר ה' ממש.

יחדאף שדברי הנביא הם דבר ה', "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני"²⁷, מ"מ, כיון שענין הנבואה הוא מה ש"הא­ל מנבא את בני האדם"²⁸, שדבר ה' מתלבש בדעתו ובהשגתו ובסגנונו של הנביא (כמבואר במ"א באריכות²⁹), הרי "כשם שאין ב­יכולת שום נברא להשיג בוראו כך אינו יכול להשיג מדותיו"³⁰ (שהן שמותיו ית'), לכן ס"ל לר' יוסי, שלא יתכן ששמו של הקב"ה (דהיינו תואר של הקב"ה עצמו³¹) יתגלה ע"י נביא. ולכן מפרש "ה' צבאות" — "אלקי הצבאות", שאינו תואר הקב"ה אלא חול ממש.

יט[ודעת ת"ק — וכ"ה ההלכה³² — ש­צבאות הוא משמות שאינם נמחקין, היא, דכיון שדברי הנביא הם דבר ה' המת­לבש בו, לכן גם שם זה יש בו קדושה³³ כזו שאינו נמחק].

כוהכתוב ד"ופקדו שרי צבאות גו'" שהובא במס' סופרים הוא להורות המצי­אות והדין, דמה ש"היו נוהגין בו חול" היינו חול ממש (ולא כשמות הנמחקין), ולכן מביא כתוב שבו הלשון צבאות הוא חול ממש (ולשון "שנאמר" פירושו — "כאותו שנאמר", "שהיו נוהגין בו חול [כאותו] שנאמר ופקדו שרי צבאות גו'", חול ממש).

כא[ועפ"ז, שיסודו של ר' יוסי ש"צבאות חול" הוא מזה שלא נזכר בתורה, יומתק זה שבמס' סופרים לא הובא בדברי ר' יוסי שום פסוק לראי' ורק אומר "צבאות חול" (והפסוק הובא רק בדברי ר"ש בן אלעזר בהמשך להענין "שהיו נוהגין בו חול")].

כבה. ובשיטת הבבלי שר' יוסי אמר "כולו נמחק שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל" (שהוא שם שהקב"ה נקרא כן אלא שמותר למוחקו) — יש לומר³⁴:

כגהבבלי ס"ל, דלר' יוסי, אף שאפשר שיתגלה שם של הקב"ה ע"י נביא (כיון שדברי הנביא הם דבר ה'), מ"מ, כיון שהנבואה הוא כפי שדבר ה' מתלבש בהשגתו כו' של הנביא (כנ"ל), לכן אין בשם זה קדושה כקדושת השמות ש­נתפרשו בתורה. כלומר: כמו שהנבואה היא, דבר ה' כפי שמתלבש בבן אדם (נברא), עד"ז הוא גדרו של שם הקב"ה המתגלה ע"י נביא, שאין זה תואר של הקב"ה מצד עצמו, אלא תואר של הקב"ה כפי שיש לו שייכות כביכול עם גדרי הנבראים (ולכן נמחק)³⁵.

כדוזהו גם תוכן הפי' ד"לא נקרא (ה­קב"ה) צבאות אלא על שם ישראל".

כהויש לומר, שבזה נרמז ג"כ, שזהו כפי שהקב"ה מתלבש בהשגת הנביא (יש­ראל).

כוו. ויש להוסיף ביאור בזה ע"ד הדרוש, ע"פ מ"ש במדרש³⁶ בפירוש שם "צבאות" — "אמר לי' הקב"ה למשה. . לפי מעשי אני נקרא כו' כשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות":

כזאף שלפי מדרש זה, כל שמותיו של הקב"ה הם "לפי מעשי", שזהו בשייכות הקב"ה להבריאה ולמעשיו (כמו: כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים; כשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה'), הרי אין במעשים אלו מציאות הדומה במציאותו להבורא; משא"כ בשם צבאות שהוא "כשאני עושה מלחמה ברשעים", הרי תוכן מלחמה הוא עם דבר המנגד. ולכן ס"ל לר"י שאין לומר דשם צבאות הוא שם קדוש שאינו נמחק, שזהו שם המורה על מעשה הקב"ה כפי שהוא ית' נותן כח לדבר המנגד לו כביכול, ובמעשה זה לא ניכרת קדושתו של הקב"ה, שהוא קדוש ומובדל מן העולם³⁷.

כחולדעת הת"ק צריך לומר, שזה שנק' צבאות "כשאני עושה מלחמה ברשעים", אינו בסתירה לזה שהוא שם קדוש, כי הכוונה וההדגשה היא לא להדבר ה­מנגד, אלא לביטולו, ומדת הנצחון היא אדרבה דבר הנעלה ביותר בו ית', כידוע, דבמי שהוא גדול יותר, מדת הנצחון הוא ביותר, ולכן עיקר מדת הנצחון הוא דוקא בהקב"ה, והיא למעלה משאר מדו­תיו³⁸.

כטז. ע"פ הנ"ל יש לבאר הטעם שבנ"י נקראים בשם "צבאות ה'" בעת יציאת מצרים:

לע"פ הנ"ל מובן, שגדרו של שם צב­אות הוא כפי שהקב"ה מתלבש בגדרי בני אדם ונבראים, שלכן שם זה נתגלה ע"י נביאים דוקא, שדבר ה' מתלבש בהשגתם וכו'.

לאוזה הי' (גם) החידוש שנעשה בישראל ביצי"מ, אף שגם לפני יצי"מ למדו "בני יעקב" תורה, ו"נעשית בעולם אומה ש­היא יודעת את ה'"³⁹, הרי ע"י כור הבר­זל דמצרים⁴⁰ נעשה שינוי עיקרי בבנ"י, שנתבררו ונזדככו עד שנעשו הם עצמם מכון לשבתו ית'.

לבולכן מצינו שארז"ל⁴¹ ראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול הנביאים, דכיון שגדר הנבואה הוא, שדבר ה' מתלבש בהשגת ושכל הנביא, עכצ"ל שגם ביצי"מ בעת קרי"ס היתה נבואת כל ישראל ג"כ באופן כזה, אלא שאז הי' זה לפי שעה⁴², ובפרטיות ובגלוי נעשה זה אח"כ במ"ת דכל העם רואים את הקולות גו'⁴³, ואח"כ ע"י בנין המשכן, כמ"ש⁴⁴ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו"א מישראל⁴⁵, שהקב"ה שורה על כל ובכל או"א.

לגוהגמר והשלימות בזה אז הי' בסוף ארבעים שנה, כמו שאמר להם משה⁴⁶ "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעי­ניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו המסות הגדולות אשר ראו עיניך האותות והמופתים הגדולים ההם", ו(רק) אז "נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", והיינו שבמשך ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, נק­לטו אצלם ובהם כל עניני התגלות של הקב"ה שביצי"מ, שבקי"ס וכו', עד להת­ אחדות פנימית במציאותם, שזהו "לב ל­דעת ועינים לראות ואזנים לשמוע".

לדוכן תהי' לנו, בגמר נצחון המלחמה שע"י בנ"י בסוף זמן הגלות, שלפי כל הסימנים שבש"ס הוא דורנו זה, ובמיוחד בהיותנו ארבעים שנה^* מהסתלקות הילו­לא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שליום ההילולא שלו נתן ללמוד מאמרו הידוע ד"ה באתי לגני ובו מבאר (בארו­כה לפ"ע) זה שבני ישראל נקראים בשם צבאות ה', ועבודת בנ"י בזה,

להובכחו של משה רבינו שבדורנו — כ"ק מו"ח אדמו"ר הרי במשך ארבעים שנה בודאי הצליח כאו"א למלא שלי­חותו ותפקידו בתור "צבאות ה'", וכבר באו הענינים ד"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", וקאי איניש אדעתי' דרבי'⁴⁷,

לובתכלית הגילוי — והשלימות תהי' בביאת משיח צדקנו⁴⁸ בקרוב ממש ב­עגלא דידן, שלא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך⁴⁹, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר⁵⁰.

לז(ממאמר (ושיחות) יו"ד שבט